עד מאה ועשרים
הפעמונים האלקטרונים מצלצלים כשדלת בית הקפה נפתחת, ולרגע, עד שהדלת נסגרת, המקום מוצף בקולות הרחוב הסואן – אנשים מדברים, מסכי טלוויזיה בתשדורות בלתי פוסקות, ילדים בוכים – ואז הכל חוזר לשקט מופתי כשהדלת נסגרת לבסוף לאיטה.
אני מרים מבט. אני עושה זאת לאט, כי כל אדם אחר היה יכול להיכנס בדלת הזאת. אבל לא, זאת היא, מדייקת כתמיד. נשמתי נעתקת כשעינינו נפגשות. היא עשתה משהו אחר בשיער, אני לא בטוח מה, כי היא נראית אחרת. עומדת זקופה יותר. משהו במבטה – איפור אחר? – חודר יותר, עמוק יותר, רציני יותר.
היא צועדת לעברי בבית הקפה הקטן, עקביה נוקשים קלות ברצפת העץ והמדהדים ברחבי החנות. כל המקום מעוצב בדימוי בית קפה בסוף המאה ה20, עם שולחנות ורצפת עץ, ומפות משובצות אדום לבן. בעיניי המקום קצת מצועצע, כאילו מישהו לקח את כל הסטיגמות של מסעדה בעבר, זרק, וערבב. אבל היא אוהבת את המקום.
"איילה," אני אומר כשהיא מגיעה לשולחן שלנו, והיא כבר עוצרת אותי מלהעמד.
"מה שלומך?" היא מחייכת אליי חיוך מוכר שקשה לי לזהות. אני מחייך בחזרה.
"אני? אני בסדר. לא קרה שום דבר מיוחד איתי בחודש האחרון." בית הקפה עוצב כאטום לרעש, כך שאני בקושי שומע את הפטפוטים של אנשים מסביבינו, או את נקישת הסכו"ם בצלחות. אולי אני גם לא מתרכז, כי אני עסוק בלהתבונן באישה שלפני.
איילה מרימה את התפריט, כאילו לא היינו פה באינספור דייטים, ובוחנת מה היא רוצה לאכול. ציפורניה המתופחות – היא תמיד צבעה אותם בצבע כזה כהה? – הם ניגודיות מושלמת לטבעת על הקמיצה שלה. אני כבר יודע שהיא הולכת לקחת קפה קר גדול ואת מאפה התפוחים שלהם, ואם היא באה רעבה אז את הטוסט אבוקדו עם העגבניות בצד. השיער המתולתל שלה מקיף את ראשה כמו הילה, ועיניה החומות מרצדות על האותיות של התפריט.
המלצרובוט מתגלגל אלינו, בידו פנקס ריק. מישהו חשב שיהיה חמוד להלביש אותו בסינר מיושן עם כיס קטן במקדימה. זה מעט משעשע, כי המעצב של המקום לא באמת ידע מה הוא עושה, במיוחד לא כשהמלצרובוט מתחיל לערוך לנו שולחן.
"תרצו להזמין?" קול מכני מעט של אישה בוקע.
איילה מרימה מבט. "נשמח לעוד כמה דקות, תודה." היא מביטה אליי, קולטת את גבותיי המורמות ועיניי הפעורות מעט. "מה?"
"את לא יודעת כבר מה את רוצה?" אני פולט. מתחרט על זה, מכחכח בגרוני, "כלומר, את תמיד לוקחת… אני מתכוון…" קולי גווע.
היא מחייכת חיוך קטנטן שאני מיד מזהה, כי היא עצובה, ואני לא יודע למה היא עצובה, ואין שום סיבה הנראית לעין שהיא תהיה עצובה, כי נפגשנו סוף סוף אחרי חודש שלם, ומחכים לנו חיים שלמים להיות ביחד, ולפני שהלב שלי מספיק להאיץ ולתת לזיעה לבצבץ, החיוך נעלם. "אני לא ממש רעבה."
אני חושב על מה שאני הולך להגיד. "אז למה שלא תקחי משהו קטן? מאפה או משהו?"
"אני מנסה לשמור על הגזרה." היא אומרת. זה מעולם לא הטריד אותה עד עכשיו. יש הליכים בשביל זה. טיפולים, אנשי מקצוע. אני מבולבל.
"אני…" אני בולע רוק, וכשזה לא מספיק, אני מוזג לעצמי מעט מים מהקנקן לכוס. "למה שלא תספרי לי מה איתך? מה עבר עלייך בחודש האחרון? נראה שיש לנו המון פערים להשלים." אני מוזג גם לכוס שלה מים, ולוחץ בצד השולחן על התפריט האלקטרוני. "קפה לשנינו?" היא מהנהנת.
אני מזמין לה קפה גדול קר, ולי אמריקנו עם חלב בצד. המסך בוהק בירוק לאות שהזמנתינו התקבלה, ואני מכבה בנפנוף את האור המרצד. "בואי ספרי לי את. מה עבר עלייך בחודש האחרון? לא הצלחתי להשיג אותך. עשית מה שרצית לעשות?"
היא פוגשת עת עיניי פעם ראשונה, וגעגוע מציף אותי. היא מחייכת, חיוך כן ואמיתי. "אתה לא מאמין כמה משוכלל זה. תמיד פקפקתי בחברה הזאת, אבל הם ראויים למוניטין שנוצר להם." אני רוצה להגיד שאני סיפרתי לה על החברה הזאת, אבל אני שותק. "אתה זוכר שארגנו לנו מפגש עם גאיה, האישה בת המאה ועשרים?"
אני מצטמרר. "כן, אני זוכר טוב מאוד." היינו בדירה ישנה וחנוקה, שאישה מקומטת ומפחידה הזמינה אותנו לדבר על עוגיות. איילה ממש חיכתה למפגש הזה – המכנה המשותף היה ברור – אבל אני הכרחתי את עצמי להיות שם בשבילה.
כשלושים אחוז מאוכלוסיית העולם נושאת פגם גנטי אכזרי המכונה 'מוטופיזיטויוסיט', שבעצם אומר שדעתם נשארת צלולה וגופם חסין למחלות עד יום מותם. כשהתפרסמו הכותרות על הגן הזה, לפני שישים וחמש שנה, אנשים רקדו ברחובות. חשבו שנגיע ככה לחיי נצח. הם טעו.
"בכל אופן, נפגשתי איתה עוד כמה פעמים. והיא המליצה לי על החברה שמדמה בחירות חיים דרך סמולציות. כמובן שהם צודקים רק בשישים ותשעה אחוזים, כי אתה בעצם בוחר מסלול חיים אחד, אבל – " היא ממשיכה להתלהב על החברה הזאת, ואני נרגע. לא איכפת לי שהיא בחרה להאמין לאישה הזקנה ולא לי, כי זאת האיילה שאני מכיר ויודע. האחת שמסתקרנת ומתלהבת מפרטים טכניים ולא חשובים.
לכל נשאי הפגם הגנטי קוראים 'העתיקים'. הם מתים כשגופם נרקב ומוחם מעלה טחב. הם חיים הכי הרבה שנים, כי שום דבר לא גורם לכשל במערכות החיים שלהם, חוץ מהתנוונות טבעית של הגוף. רק שבמקום למות בשלווה, הם נרקבים לאט עד שאיברים חיוניים כבר מתפוררים ולא נכנס מספיק חמצן לריאות, או דם ללב. הם מתים ביסורים, צלולים לגמרי, עדים לכל רגע ורגע.
איילה אובחנה בגיל חמש. אמא שלה ואבא שלה התגרשו קצת אחר כך, כי אבא שלה היה נשאי של הגן והוא הסתיר את זה ממנה. היא גדלה במשמורת משותפת והחלום שלה היה להקים משפחה קטנה ומאוחדת, עם שני ילדים וכלב בחצר האחורית.
"היי. אתה איתי?" היא מנופפת מול פרצופי ומחזירה אותי למציאות הכואבת.
"כן, כן, סליחה. חשבתי על זה שהלכתי לראות קצת דירות בחודש האחרון." אני רואה איך החיוך לאט לאט נמחק מפרצופה. אני מתחרט מיד שפתחתי את הנושא. "סליחה, נדבר על זה אחר כך. אז הלכת לחברה שמדמה סימולציות?"
היא מהססת לפני שהיא עונה. "כן. כלומר, החברה מדמה חיים דרך סימולציה וירטואלית. יש הרבה מתחרים בשוק היום, אבל הם ממש מכניסים לתרדמת לפני, ואתה עושה את הבחירות באותו הרגע, לא מזין אותם מראש למערכת. הם בנו עולם שמרכיב את עצמו תוך כדי תנועה."
"מטורף," אני אומר ללא התלהבות. "ומה בחרת?"
"אז מה שהתחלתי להגיד, שהתייעצתי עם הרבה אנשים. ו… טוב, בחרתי שאני איתך. בדירה." היא משחקת מטבעת שעל אצבעה. מהססת. כשהיא מרימה אליי מבט, אני לא מזהה אותה. היא נראית מבוגרת יותר.
עתיקה יותר, אני מבין בחרדה.
אני רוצה לשאול, לנער אותה עד שתביא לי את התשובה שהדירה שינה מעיניי במשך חודש שלם. המלצרובוט חוזר עם הקפה של שנינו.
"משהו נוסף?" הוא שואל. כעת בוקע ממנו קול של גבר.
"לא כרגע, תודה." היא אומרת. היא לא מזמינה את המאפה תפוחים. אני קולט שאני גם לא מצפה שתזמין.
"בכל אופן. בחרתי שאנחנו ביחד. בדירה. בעצם, בחרתי לחיות עד מאה ועשרים. להבין מה זה לחיות כל כך הרבה. לראות את כל הבחירות שלי נפרשות מולי ויש לי את כל האופציות." היא מסובבת את הטבעת הלוך ושוב.
דלת המסעדה נפתחת, ולרגע כל העולם שבחוץ משתלט על המקום הקטן. לרגע אחד, עד שהדלת נסגרת, אני חוזר למציאות. אנחנו יושבים בבית קפה בצד של רחוב ראשי, מתראים פעם ראשונה מזה חודש, אחרי שלא נפרדנו ליותר משבוע וחצי במשך ארבע שנים. אני יושב לכוס קפה עם האישה שבחרתי לחיות את המשך חיי איתה, ומחכה לשמוע על מעשיה בחודש האחרון. רק שהיא שונה. בוגרת יותר. זקנה יותר.
עתיקה יותר.
שקט שורר כשהדלת נסגרת, ואני מחכה שהיא תמשיך. איילה מסדרת תלתל מאחורי אוזנה, ואני כמה לעשות את זה במקומה. "אז בחרתי שנחיה ביחד, כן? בהתחלה באיזה דירה מעפנה בצפון העיר. שני חדרים, לא משהו מפואר. ואז התקבלת לעבודה ההיא שהגשת לה מועמדות לפני חודשיים, זוכר?" אני רוצה לספר לה שלא התקבלתי לעבודה הזאת, אבל נותן לה להמשיך. "ואנחנו עברנו לדירה אחרת, יפה יותר. עם מרפסת."
"וילדים?" אני לא יכול לעצור את עצמי מלשאול. היא מחייכת את החיוך הכי מתוק ומקסים שיש.
"שניים. בנים, הלידה של הראשון קצת הסתבכה. ועברנו לגור בבית עם חצר אחורית. כשהקטן התחיל בית ספר אימצנו את הגור כלבים של השכנים. החיים שלווים עד שאנחנו בני שישים וחמש. אמא שלך מתה מלטרוזיסט – "
אני קוטע אותה. "אבל אנחנו יודעים את זה. היא כבר הרבה זמן עם המחלה הזאת."
היא ממצמצת בהפתעה. "נכון. אבל אחרי שבע שנים אבא שלי מת בתאונת עבודה."
אני מטה את ראשי בבלבול. "אבל איילה, אלה החיים. אבא שלך יהיה בגיל הזה בעוד כמה שנים? אין לנו דרך למנוע דברים כאלה. הוא היה מת מתישהו." פיה נקפץ, ואני יודע שפגעתי בה. אני מרים ידיים. "סליחה, תמשיכי."
המלצרובוט חוזר עם הכוסות שלנו, ומניח אותם על השולחן. אני לוקח כפית ומערבב את האמריקנו שלי עם קצת חלב, ומושיט יד לסוכר כדי להביא לה. היא עוצרת אותי בניד ראש, ואני מניח בחזרה את הסוכר במקום.
היא בולעת רוק, מעבירה יד בשיערה. "בכל אופן, הטרגדיות מתחילות אז. אתה מתחיל לגסוס בערך בגיל שמונים ושתיים, ובגיל שמונים וחמש אני נותרת לבד."
אני מרגיש את הנואשות תופסת לי את הגרון מפנים, בגוש גדול וצורב. "דיברנו על זה, את זוכרת? דיברנו על זה שאת תאלצי לחיות לבד את החלק האחרון של החיים שלך. אמרת שזה לא מפריע לך! הבטחת לי, לפני ששמתי את הלב שלי בידיים שלך, שזאת לא תהיה בעיה!"
"אבל זה כן!" היא צועקת, מתיחה את ידיה בשולחן, גורמת לסכו"ם להצטלצל. "זה מפריע לי! וזה כואב לי, לראות אותך גוסס ומת ולחיות עוד חמישים שנה בלעדיך!" אנשים עוצרים להתבונן בנו, והיא מורידה את ידיה מהשולחן. "זה כן מפריע לי. אני לא מסוגלת לראות אותך מת בפעם השניה. אתה לא תבין את הכאב בדבר, כי אתה לא מ'העתיקים'! אני לא מוכנה לעבור את זה שוב. אני רוצה להקים בית עם אדם 'עתיק' כמוני. אתה לא צריך לחיות בידיעה שאתה זה שתקבור את האהובים שלך, שתגיע הביתה כל יום לבד, לגמרי לבד, כשכל מי שמארח לך חברה זה התמונות על הקיר. "
"אבל גם את לא יודעת." אני שומע את עצמי אומר בקול שקט. "גם את לא, איילה, זאת הייתה סימולציה. זה הכל."
"לא נכון," והלב שלי נשבר ביחד עם הקול שלה. "זאת לא הייתה רק סימולציה. זה לא היה סתם סיפור. אני לא… אני לא מסוגלת לאבד אותך ככה שוב." ולרגע מפחיד אחד אני מסוגל לדמיין אותה זקנה, כשקמטי החיוך נשארים קבועים על פרצופה, ועורה רפוי ומוכתם. שיערה ישזר לאט בלבן, אבל העיניים שלה ישארו נבונות ומבריקות.
"אז מה הפתרון?" אני שואל, וכשהיא באה להוריד את הטבעת על אצבעה הפניקה משמידה לי את הריאות. "לא, לא, לא, לא, לא, לא, בטוח יש פתרון אחר, איילה! בבקשה, בבקשה, בבקשה. חכי עם זה." אני מחפש שמץ של חרטה בפרצופה, כאב, יגון, ואז מבין שהיא כבר השלימה עם זה. היא כבר החליטה.
המלצרובוט בוחר באותה שניה לגשת אלינו. "אתם יושבים פה כבר זמן מה. האם תרצו חשבון?"
"כן," אנחנו עונים ביחד, ואני מנופף באגודלי כדי לסרוק את טביעת האצבע שלי לתשלום בהיסח הדעת.
"תודה שביקרתם אצלינו! בואו שוב! האם לשמור את הזמנתכם במערכת שלנו, על מנת להוסיף אותה למאגר ההזמנות שבפרופיל שלכם?"
"כן," אני אומר, ובאותו הזמן היא משיבה לשלילה. אני מרים אליה מבט פגוע, מתעלם מהמכונה שלוקחת לנו את הכוסות בקרקוש רם. היא נאנחת.
"אל תסתכל עלי ככה. זאת לא הייתה בחירה קלה. אני פשוט אוהבת אותך מדי בשביל לאבד אותך שוב. אתה לא יודע מה זה לאבד אדם קרוב. מעולם לא חווית את זה. אני לא יכולה לקשור את החיים שלנו יחד כשאני יודעת שזה לזמן מוגבל." היא לוחשת.
"הכל לזמן מוגבל." אני אומר, וזה בוקע ממני כמעט ביללה. אני משנה גישה. "והבית? שני הבנים והכלב? גם עליהם את מוותרת?" אני יודע שאני לא הוגן במה שאני אומר. שאני לא רציונאלי. אבל אני לא מסוגל לוותר בכזאת קלות עליה.
היא נאנחת שוב. "הם לא באמת קיימים. אני לא באמת יודעת אם יהיה לנו שני בנים וכלב, או שתקבל עבודה חדשה עם שכר יותר טוב." היא מחליקה את הטבעת מעל אצבעה.
"בדיוק!" אני זועק, מבהיל אותה מעט. אני מנמיך טון. "בדיוק. את לא באמת יכולה לדעת. ומה אם אני לא אמות בגיל שמונים וחמש? מה אם אני אחיה איתך עד גיל מאה? מאה ועשרים? את לא יכולה לדעת!" אני נואש, ידיי נאחזות בידיה כמו אדם טובע.
היא מחייכת שוב חיוך עצוב שאני לא מזהה, חיוך קטנטן, ולוקחת את ידיה בידיי. "אני אוהבת אותך, באמת. וזה למה זאת הבחירה הכי טובה. גם אתה כאבת כשהבנת שאני עומדת לחיות בלעדיך." היא הופכת את כף ידי השמאלית וטומנת בה את הטבעת, מקפלת את אצבעותיי חזק כל כך שהקצוות דוקרים אותי.
"איילה, בבקשה," פי יבש. "אל תעשי את זה. יש לנו את רוב החיים לפנינו. זאת רק סימולציה. היא לא מדמה מציאות." כואב לי בחזה בפתאומיות, ואני נשען מעט קדימה. זה לא עוזר.
"זה לא משנה." היא מדברת ברוך.
"זה כן משנה! יש שיטות ודרכים להאריך חיים. אני אלך לטיפולים. אני אבקש השתלות. אני אעביר חלק מהדי אן איי שלי לבינה מלאכותית, מה שתבקשי, אני נשבע. אני יכול לחיות איתך עד מאה ועשרים. מה שחווית היה רק אופציה אחת של המציאות. רק דימוי. זה לא אמיתי." אני בוכה, ואני לא יכול לעצור את הדמעות שלי.
איילה נושקת לידי הקפוצה. "אבל הרגשות שלי אמיתיים. והכאב שהרגשתי היה אמיתי. אחרי הסימולציה, בכיתי שבוע. לא הצלחתי להתאושש מהאובדן, שיקרה עוד שישים שנה. וידעתי אז שאתה ממתין ומחכה שאשוב אליך. וגם הבנתי שאני לא מסוגלת." היא עוזבת את ידי בעדינות. "אני רוצה לחיות עם מישהו עד יום מותי. לא חמישים שנה לפניו." המילים מתנפצות לי בפרצוף.
"בוא," היא אומרת, וזה אותו טון בו היא ליוותה אותי החוצה כשגיליתי שחדר העבודה שלי נשרף בדירה הקודמת, יחד עם כל הסרטוטים שלי. "נצא מכאן."
היא מלווה אותי לדלת, ואני לא מזהה את האישה בהליכה הבטוחה שלה אל עבר החיים שבחוץ. העולם מסתובב כרגיל. אני רואה אנשים מדברים, הולכים ברחוב, מכוניות שונות נוסעות בכביש. אני מביט באישה שאני אוהב שוב. השיער שלה מרקד סביב כתפיה ואני קולט שהיא הסתפרה.
"איילה." היא עוצרת, ידה על הידית. היא מרימה אלי מבט שואל.
"אני אוהב אותך."
היא מחייכת, וכשאני פוגש את מבטה אני מבין שהיא השתנתה. היא בוגרת יותר, זקנה יותר. תקופת הזמן שהיא הרגישה שעברה בסימולציה עיצבה אותה לאדם אחר ממה שהכרתי. כאילו היא חיה פעמיים.
היא עתיקה יותר.
איילה פותחת את הדלת בלי לענות, ואני כבר לא שומע את ההבדל בין הקולות הרועשים של הרחוב בחוץ לבין בית הקפה הקטן. אני אוחז בדפנות הדלת, יוצא גם אני החוצה. היא מסתובבת אלי במבט נוגה שאני רוצה למחוק מפרצופה.
"תבטיח לי משהו אחד," הרוח סותרת את שיערה. אני בקושי שומע אותה בהמולת העיר המתחרשת סביבנו.
"מה?"
"אל תחיה עד מאה ועשרים."