"אז…מואנים-"
"מיואונים".
"כן-כן, זה. את…יכולה להסביר לי את זה שוב"?
מרים נאנחה בגלגול עיניים מוצהר ,מסיטה קצוות קצרים של שיער מתולתל ושחור מפניה ותוהה אם להסביר לעוז בפעם השלישית מתחילת המשלחת שלהם מה זה 'טומוגרפיית מיואונים', בעוד שהיא
מנסה להדחיק פנימה את התחושה המביכה שהיא יכלה להסביר את צורת המיפוי הייחודית הזו, אבל לא לחשוב על לקחת בגד חם יותר למשלחת, כשהם עברו את פתח המערה. המעבר היה שמור בידי מספר חיילים עיראקים שזרקו לעברם מבטים מאיימים כמעט כשהציגו את תעודות המעבר שלהם, אשר ציינו בראשם את הכיתוב "משלחת עדן" באנגלית, בעברית ובערבית, מעל לתמונת פנים של כל אחד מהם ומתחתיה השמות שלהם, גם הם בשלוש שפות.
לוי, בחור ג'ינג'י ,חיוור וגבוה שהלך לצידה ונראה כאילו הוא לא עבד מחוץ למשרד במשך יום אחד בחייו ,עדיין התעסק בקצוות הכרטיס שלו אחרי שהם עברו את המחסום. למרות שהוא היתמר גבוה יותר מעל שלושת חברי המשלחת האחרים, הוא נראה באותו רגע כמו ילד קטן שנגרר מאחורי ההורים שלו לתוך חנות שבה הם בוחרים לעצמם בגדים. הוא מלמל משהו על השלכות, סכנות, ועל זמנים. הוא בעיקר נראה כאילו הוא לא רצה להיות שם. הוא הצטרף בתור שגרירם בעיראק ובדרך נס הצליח לארגן להם כניסה למקום כל כך שנוי במחלוקת מאז שהתגלה, לפני חודש.
"אני אשמח גם לשמוע שוב," קול נשי במבטא צרפתי מתנגן קלות הגיע בעקבותיהם, כאשר חוקרת השפות שצוותה אליהם מיהרה בעקבות השלושה אחרי שהודתה לשומרים בכניסה בשפתם. עמנואל הייתה המבוגרת ביותר בקבוצה, נושקת לשנות החמישים לחייה, אבל נדמה שהייתה הצעירה ביותר בנפשה. זה היה בחיוך הקורן שלה, באופן שבו היא הניפה את שיערה הארוך לאחור כמו מניפה חומה ובצעד הקליל שבו היא סגרה את המרחק שנוצר ביניהם, כאילו מרחפת מעל הקרקע הסלעית מבלי להסתכל בכלל.
עוז, שעדיין ניסה להתרגל למדים המקומיים ובירך שהיה מכוסה כולו בגדים בצבעי מדבר בהירים שמנעו ממנו להיצלות לחלוטין כל זמן שהם היו במדבר, הביט לאחור בציפייה אל מרים בעוד שרובה הסער שלו והפנס המוצמד אליו עדיין פנו קדימה. זה לא שהוא לא הקשיב בפעמיים הראשונות, אבל זה הרגיש לו כמו דיבורי חלל…בסינית. אולי עמנואל תוכל לתרגם לו את זה אחר כך.
עכשיו כשהביקוש הוכפל, מרים הביטה בין החייל שהלך בחזית לבין החוקרת שמיהרה עכשיו ללכת לצידה כדי לשמוע יותר טוב, בידיעה ששניהם אינם בעלי רקע בקוסמולוגיה, וחשבה כיצד להעביר את זה בצורה הכי פשוטה שיכלה, יותר מההסבר השני שכבר נתנה לעוז. "אז…מיואונים," היא חזרה אחרי פנייתו הראשונה של עוז, "אלו סוג של חלקיקים שמגיעים מהחלל ודרך האטמוספרה של כדור הארץ, הם כבדים יחסית, ומסוגלים לעבור דרך הרבה חומרים דחוסים…כמו צילום רנטגן חללי", היא עצרה
והסתכלה שוב על שניהם כדי לוודא שהם עדיין איתה. נראה היה שההפשטה עבדה הפעם .בינתיים. "אז המיואונים הם כמו קרני רנטגן, ואנחנו מציבים מכשירי מיפוי, כמו ה…" היא החוותה מלבן בידיה, לסמן את השקופיות עליהן נקלטו הקרניים, "אתם יודעים ,איפה שנוצרת תמונה לפי דחיסות החומר מעליו? אז מערכות לקריאת ודימות מיואונים עובדות בערך אותו דבר ומתרגמות את הקריאות של כמות המיואונים בכל אזור לתמונה תלת ממדית. אוקיי"?
"אוקיי," עמנואל הנהנה, משולהבת, והביטה במרים בציפייה לרגע נוסף. "…זהו"?
"אה…כן, אם אני משאירה את זה כמה שיותר פשוט," מרים משכה בכתפיה, מחבקת את זרועותיה כשהצינה באוויר התגברה ככל שהם המשיכו לרדת למטה.
"ומה בדיוק המיואונים מצאו…כאן?" החייל הסב את מבטו בין המדענית לבין המשך הדרך על מנת לוודא שאין מכשולים בדרך, חיים או דוממים. "אני יודע שאנחנו 'משלחת עדן', אבל…זה מרגיש כאילו אנחנו מחפשים את אטלנטיס".
"הו, אמ…" מרים מלמלה וחיפשה את הטלפון בכיסיה, כמעט מפילה אותו מבין אצבעותיה לרגע לפני שהצליחה לאחוז בו ביציבות, מצמידה את אגודלה למסך בשביל לפתוח אותו ומתחילה לחפש תמונות
ששמרה מתוצאות המחקר שהביא את ארבעתם לאותו המקום. "החיפוש אחרי 'גן-עדן' בתור מקום פיזי העסיק כמה קבוצות מחקר, בגלל ששמות של נהרות שמוזכרים בכתבים כמו הפרת והחידקל הם שמות של נהרות שקיימים גם היום – פה באזור צפון עיראק. עד היום רוב המחקרים ננטשו, חלק בגלל שהחוקרים הגיעו למסקנה שלמרות שיש מקומות שקיימים היום שהוזכרו אז, בכל זאת מדובר במקום תיאורטי, או בגלל שהגיעו למסקנה שפני השטח השתנו יותר מידי בכמה אלפי שנים מאז שהמקום תועד ,אם הוא באמת קיים, שאי-אפשר באמת לקבוע את המיקום לפי איך שהוא נכתב אז," היא הסבירה תוך כדי שגללה בין תמונות עד שהגיעה לצילום מסך של מפה תלת ממדית, אשר הציגה תעלה ספירלית שיצרה את המדרון שבו הם הלכו אל מתחת לאדמה, שמובילה לתוך חלל פנימי גדול מאוד שבתוכו הייתה מאסה נוספת עם מספר סימני שאלה אשר שרבטו מסביב לה.
הקבוצה האטה את צעדיה כדי להתקבץ סביב המסך הקטן, בוחנים את התמונה שנראתה כמו מפת שלב במשחק מחשב ישן.
המדענית התעלמה מההתקבצות והמשיכה ,"בגלל תנועת חולות אפשרית לאורך הזמן, העלנו בצוות המחקר שלי את האפשרות שאולי המקום נקבר עם השינוי הטופוגרפי באזור, כבר עשו את זה בפומפיי כדי לחשוף את הקרקע מתחת לנפולת מהר הגעש ",היא הסבירה ונעצרה, מביטה על הקהל המצומצם שלה תוך כדי שהיא מבינה שחוץ מהשגריר שלהם – שהיה חייב לדעת את זה כדי לתת להם את האישורים שהביאו אותם לאיפה שהם עכשיו – זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שעוז ועמנואל באמת הבינו איך הם הגיעו לשם.
"ועכשיו אנחנו מחפשים את גן-עדן…מתחת לאדמה," לוי כחכח בגרונו כשהבין שמרים חדלה מההסבר שלה לפני שהגיעה לסופו. הראש שלו שקע בין כתפיו וגרם לו להיראות כאילו הוא הנמוך ביותר מבין הארבעה, "ואם בכלל נמצא משהו, אנחנו…" הוא נעצר שוב, נרעד, "אנחנו הולכים להכעיס הרבה מאוד אנשים".
"יקירי, אנשים ימצאו על מה לכעוס לא משנה מה יהיו הממצאים," עמנואל הסתובבה לעודד את השגריר מרוט העצבים ופנתה חזרה קדימה, שיערה והחצאית הארוכה שלבשה מתנופפים במקביל אחד לשני בתנועתה החיננית לצד הקבוצה.
ככל שהם התקדמו במורד המנהרה האור מהפתח דעך ואילץ אותם להשתמש בפנסים שסיפקו להם אחרי ששרשראות התאורה נפסקו קצת אחרי הנקודה שאליה קרני האור מבחוץ כבר לא הגיעו. הפנסים לא האירו הרבה, או רחוק, אבל אלומת האור הקטנה הספיקה בעיקר כדי שיוכלו לראות את הקרקע הסלעית מתחת לרגליהם, חרושת תלמים רחבים שנעו בין הקיר הפונה אל פנים התבנית הסיבובית של המנהרה ונעשו עמוקים יותר קרוב יותר לקיר הפונה אל חלקה החיצוני.
ימי הצבא של עוז אולי היו מאחוריו, כאשר ימי מילואים היו עבורו רק מטרד בירוקרטי, אבל הירידה אל תוך החשיכה עוררה בו דריכות שנחרטה בו במהלך שירותו הפעיל שהוא קיווה שלעולם לא יזדקק לה .
"למה הם לא המשיכה למתוח פסי תאורה?" הוא שאל לתוך חלל המנהרה, לא מסוגל להתיק את מבטו מהדרך שמולם והיה יכול רק לקוות שהאנשים הנכונים ידעו לענות לו.
"השומרים אמרו שהקבלנים שהיו אמורים לטפל בתאורה לא היו מסוגלים להתקדם לעומק," עמנואל ענתה, בהיותה היחידה שדיברה את הניב המקומי באופן שוטף, אבל היא הצהירה את העובדה בצורה שרירותית כל-כך שלוי ומרים נעצרו במקומם בעוד היא התקדמה עוד כמה צעדים קדימה לפני שהסתובבה להביט בהם בתמיהה, ולקחו כמה שניות נוספות עד שגם עוז נעצר, עדיין לא מעז להסתכל לאחור.
"הם אמרו למה הקבלנים לא היו מסוגלים להתקדם לעומק?" החייל תהה, מנסה נואשות להסתיר את המתיחות בקולו כשידו התהדקה על קת הרובה, שעדיין היה נצור. הפנס שהגיע כחלק מהציוד שלו היה חזק יותר מאלו של שאר הצוות, אבל עדיין לא האיר רחוק או בהיר מספיק כדי לחשוף את המשך
המנהרה, רק בקושי מגיע לעיקול המתמשך מולם, מונע מעוז לראות את הדרך ישירות למטה. הוא מצא נחמה קטנה ביותר בעבודה שגבו מופנה אל שאר הקבוצה והמדים גרמו לו להשתלב בסביבה, כך שאף אחד מהאחרים לא יוכל לראות עד כמה הוא היה מתוח.
"הם לא הצליחו להצמיד אותם לקיר אחרי הנקודה ההיא, וכשהם הצליחו לתלות אותן המנורות בסוף פשוט התפוצצו," עמנואל הפנתה את הפנס שלה אל הקיר, והאור חזר משאריות שבורות של נורות זכוכית שהיו עדיין נעוצות בבתיהם השרופים.
לוי עקב אחרי אלומת האור, מרגיש מסונוור לא רק מהאור החוזר, אלא גם מההשלכות. אף אחד לא היה שם לפניהם, אפילו לא כדי לבצע סקירה ראשונית של המקום; אפילו לא כדי לאשר שזה בטוח .האוויר לרגע הרגיש כבד יותר כשנשמעה ייבבה דקה אשר משכה את תשומת ליבן של שתי הנשים אל השגריר האומלל.
"מה?" הוא הביט בין שתיהן ואז בגבו של עוז בתקווה לתמיכה מעבר לתפקיד האבטחה שלו, כשהתחוור לו שכולם שמעו את הרעש, לפי האופן שבו אחראי האבטחה שלהם נראה דרוך יותר, אפילו מבלי שיכל לראות את פניו. "זה…זה לא הייתי אני," הוא מירר, ועיניו נעו לעומק המערה. "אולי…זו הרוח. או איזו חיה".
"אולי שועל", עמנואל נשמעה רגועה להפליא, אפילו יותר מידי בהתחשב במתיחות החולשת על חבריה לצוות, "בטח לא שום דבר גדול, או ארסי," היא משכה בכתפיה אחרי שניסתה להאזין שוב במידה והיבבה תחזור, אבל במקום השתרר שקט מוחלט מסביבם, שהופרע רק בקולות הקרקע הסלעית שנרמסה תחת רגליהם.
האוויר הרגיש כבד יותר ככל שהנמיכו לרדת לתוך החשיכה, וחברי המשלחת החליטו לעטות את המסכות שסופקו להם, ליתר ביטחון .אלו היו מסכות פשוטות עם פילטר בסיסי שמטרתן הייתה בעיקר הגנה מפני אבק וחול שעשויים להצטבר בחלל הסגור. בדממה הרובצת על הארבעה, אפילו אלומת האור הקטנה ביותר תחשוף את אי הנוחות אשר קול נשימותיהם המוגבר הסב לכל אחד ואחת. מרים לא חדלה מלנסות לסדר את המסכה שלה כשמחשבות על נשימת אוויר שייתכן שאף אדם לא נשם מעולם גרמה לה למועקה שלא יכלה לנער מעליה.
"מאדאם"? בתור חוקרת שפות, לעמנואל בוודאי לא הייתה בעיה לזכור שמות של אנשים, בטח לא בקבוצה קטנה כל כך, אבל נדמה היה שהיא פשוט נהנתה מהדמיון הקל בין הפניה הפורמלית לבין השם 'מרים.' למרות תחושת הכובד הגוברת שהשפעותיה ניכרו גם על פניה של החוקרת, צעדיה הקלילים והתנועה הכמו-מרחפת שבה עברה ללכת לצידה של המדענית נשארו חינניים כמו ברגעים הראשונים שנכנסו למנהרה. "הכל בסדר ?המסכה מציקה"?
"כן. כלומר, לא ממש- אה!" בתוך שבריר שנייה מרים נעלמה מטווח הראייה של עמנואל כשנשמע שמשהו התפצח מתחת לרגליה והיא נפלה על הקרקע הקשה, לראשונה מושכת גם את תשומת ליבו של החייל מרוט העצבים שמיד הסתובב להטיל אור על המתרחש, מקפיד לכוון את הפנס למעלה ואת נשקו לקרקע.
"זה נראה כאילו הפטריות שמו לך רגל…" עוז ציין בעודו מכוון את הפנס שלו לכיוון רגליה של מרים ,מאתר את הפושע – מקבץ קטן של פטריות שבקעו מתלמים שחרצו את דרכם ברצפה. מרים נרעדה בגועל ומיהרה לנסות לעמוד בחזרה על רגליה בעזרתה של עמנואל, שהתקרבה קצת יותר כדי לעזור למדענית לקום. "…אני מקווה שהן לא אלו שייבבו קודם, הן מוזרות מספיק גם ככה," הוא מלמל מתחת לאפו כשהוא פנה להתקדם, בעוד עמנואל ולוי וידאו שהמדענית עדיין מסוגלת ללכת בכוחות עצמה.
"מאיפה הגיעו לכאן פטריות?" מרים רטנה וניקתה חול מבגדיה ,מטה את הפנס שלה נמוך יותר אל הקרקע.
"הן צצות בכל מקום…בכל מיני צורות," עוז משך בכתפיו, מאיר על מקבצים נוספים שבקעו מהקרקע או כיסו חלקים במנהרה במרבדים כתומים חיוורים, "פטריות יכולות להסתגל כמעט לכל סביבה ומהוות בסיס למערכות אקולוגיות בעיקר במקומות שיש בהם מחסור באוכל ומים".
הצוות השתתק לרגע, ממהר ללכת קרוב יותר אל המאבטח החמוש. "נשמע שאתה ממש מבין בזה ",השגריר המלווה נשאר כפוף, כאילו תקרת המערה מאיימת לפגוע בראשו אם יעמוד ישר למלוא גובהו.
"קיבלתי קריאה למילואים ומשם קיבלתי הוראה ללוות את המשלחת, ממש באמצע שיעור מאוד מרתק על, אה…פטריות," עוז המשיך לכוון את הפנס סביב, "חלק מלימודי ביולוגיה," הוא הסביר, מרים את הפנס לכיוון קירות המערה ולמעלה, שם לב בעוד ששאר חברי המשלחת התדיינו ביניהם שהתקרה נעשתה גבוהה יותר, כמעט יותר מטווח אלומת האור של הפנס, כאילו נשארה באותו גובה בעוד שהקרקע שצעדו עליה המשיכה נמוך יותר אל תוך האדמה.
האוויר המשיך להרגיש כבד יותר ויותר ככל שהתגבשה בו התהייה על כמה המקום הזה באמת בטוח ,ואיך המערה בכלל נוצרה.
"גם מאבטח וגם ביולוג…בהכשרה," מרים הביטה לעברו של החייל השקוע במחשבותיו ואז לאחור אל לוי, "ממש חסכו במשלחת הזאת, הא"?
לוי התכווץ עוד יותר לתוך עצמו, כאילו הייתה לו יד בבניית הצוות ובתקציב שנקבע לצורך העניין.
"זה…אני, אה…כן," הוא נכנע לבסוף, לא בטוח איך הוא אמור לענות על זה.
לא נראה שמישהו בצוות באמת התכוון להטיח בו האשמות ובתוך זמן קצר הם המשיכו לנוע שוב, צועדים במעגל רחב כלפי מטה.
כשהקרקע לבסוף החלה להפוך ממדרון למישור, תחושת הדחיסות סביבם התגברה מתוך האפלה ,ובהדרגה אלומות האור של הפנסים שלהם התקרבו משני צדדיהם כשהם הבינו כקבוצה שהמעבר נעשה צר יותר ואילץ אותם להסתדר בשורה כדי להמשיך ללכת.
עדיין עטוי מסכה והולך בתור המאסף של השיירה, לוי הרגיש את ראשו מתחיל להסתחרר ואת נשימותיו נעשות כבדות, כשהמחשבה על נשימת אוויר רווי אבק ונבגים קדחה בראשו ללא הרף, אפילו בהתחשב במסננים במסכה שלו, אשר ייעודם העיקרי היה לשמור עליו דרכי הנשימה שלו נקיות מספיק.
מרכז גופו הרגיש כאילו הוא מתחמם וקצות גפיו כאילו החלו לקפוא ונשימותיו היבשות נשמעו בתוך אוזניו כמו מסור. היה קשה לדעת אם החשיכה סוגרת יותר ויותר סביבו או שזו הייתה השיירה הקטנה שהתרחקה ממנו יותר והשאירה אותו בחשיכה החולשת מסביב בכל מקום שהפנס לא הצליח להגיע אליו, כמעט כאילו הוא צף על אי-בודד בתוך ריק אינסופי. בתחושה שרגליו עלולות לקרוס תחתיו בכל רגע, הוא גישש באפלה בניסיון להיאחז בקיר המאיים לסגור עליו, בכל זיז אפשרי רק למקרה שימעד וייפול.
הקיר החל לזוז מתחת לכף ידו של לוי ,תלמים סלעיים הופכים לקשקשים חלקים למגע אשר הבריקו באור הפנס שלו בעודם נעים קדימה ומסביבו; גוף נחשי ענק שהחל לסגור על השגריר המסוחרר, מפריד אותו משאר השיירה. הוא ניסה לקרוא להם, אבל הרגיש שגרונו יבש ומלא אבק, בעוד הגוף הנחשי המשיך והיתמר מעליו. לא משנה כמה הנחש הענק זז במעגלים, לוי לא הצליח לראות איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, לא מסוגל למצוא ראש ולא קצה של זנב.
או שזה לא היה הנחש שהסתובב במעגלים? אולי זה היה הוא, שראשו הסתובב סביב עצמו?
לוי נפל על ברכיו, ידיו כנגד הקרקע, שלא הרגישה עכשיו סלעית כמו שהוא ציפה. היא הייתה רכה, מרבד קריר של דשא וטחב שהבליח פתאום כנגד עיניו בגווני ירוק עשירים ומלאי חיים. קול הנשימות באוזניו התחלף בזמזום של חרקים וקולות של חיות אשר נעו סביבו מבלי שיכול להביט בהן.
רק לשמוע…
לטבוע בצלילים…
"לוי!"
התחושה של מים קרים על פניו העירה את השגריר החיוור בהינף גפיים ארוכות ודקות, בעודו מנסה להבין איפה הוא נמצא ומאיפה המים הגיעו, ולאן הקולות נעלמו. "נ…נחש…?" המילה קרטעה מבין שפתיו כשניסה לפקוח את עיניו כנגד האור המסנוור של אחד הפנסים, וכאשר הפנס זז הצידה הוא ראה את שאר הצוות רוכן בדאגה מעליו.
"נחש? איפה?!" אחד הפנסים נרעד והחל לנוע לכל עבר כאשר מרים זינקה על רגליה. הוא לא היה יכול לראות אותה מעבר לסנוור של שני הפנסים אחרים, אבל הוא ראה בקושי את הפנס שלה מאיר לכל עבר בחיפוש אחרי זוחלים מסוכנים.
עוז נאנח, מסיט את הפנס שלו לעבר המדענית שנראתה על סף היסטריה. "אין כאן נחשים ארסיים כל כך עמוק באדמה. גם לא נחשי חנק, בכל מקרה היינו רואים אחד אם היו כאן, הם גדולים-"
"כמה גדולים?" לוי שאל תוך כדי ההסבר של עוז, מוחה את המים מפניו תוך כדי שדחף את עצמו מהקרקע כדי להתיישב, מרגיש שהיא חזרה להיות סלעית מתחת לכפות ידיו.
עוז הסתובב בחזרה אליו, בוהה לרגע תוך שהוא מנסה להבין למה השאלה הזו חשובה כל כך למישהו שהרגע התאושש מהתמוטטות מסתורית. "אני, אה…זעמן מדברי מגיע לקצת יותר משני מטרים, אני חושב? אבל הוא לא נמצא במדבריות האלו"…
לוי סידר את המסכה חזרה על פניו, מרגיש הקלה מהתחושה הקרירה שלה כנגד עורו. "מה אם נחשים ממש…ממש גדולים?" הוא בהה בקיר לרגע, מרים את ידו כדי לאמוד מידת גובה שהיתמרה אפילו מעל גובהו שלו.
החייל הניד בראשו, לא זקוק אפילו להדגמה. "לא…כבר אין כאלה יותר, בטח לא במדבר," הוא משך בכתפיו, מנסה להתעלם מהפתאומיות של השאלה. "אבל…מה קרה לך? פתאום נעלמת לנו מאחור, ואז ראינו אותך מעולף על הרצפה, אתה…אתה מרגיש טוב"?
השגריר בהה בו לרגע ארוך, כאילו לא בטוח בעצמו. "אני…חושב שכן. אולי זה היה זמן לא טוב לגלות שאני קלסטרופובי "…
"לא, זה…לא זמן טוב," עוז הניד בראשו וסימן לעמנואל לעזור לו להחזיר את לוי לעמוד על הרגליים ,
"אבל מרים אמרה שאנחנו נמצאים ממש לפני הפתח לחלל המערה הגדול יותר. אתה תחזיק מעמד"?
"כן, כן אני אחזיק," לוי הנהן, נשען מעט על עמנואל שלצידו כדי לאפשר לעוז לחזור ללכת בראש השיירה .
היא שלחה אליו מבט מודאג, אבל הוא לא שם לב בעוד שראשו סירב להניח לתמונת הנחש הענק
שהקיפה אותו, כאשר הוא לא הצליח להבין מדוע הוא לא פחד מהיצור המפלצתי. אפילו לא לרגע, אפילו לא בבהלה הקדחתנית שלו.
כאילו הוא ידע שהנחש הזה לא היה שם כדי לפגוע בו.
הצוות נאלץ להידחק דרך פתח צר שלמרבה מזלם הספיק בדיוק כדי לאפשר להם לעבור אחד-אחד .
אפילו בחשיכה המוחלטת שהפנסים שלהם לא הצליחו להגיע אל סופה, הם יכלו להרגיש שהיה קל יותר לנשום באזור הזה, שהקירות כבר לא סגרו עליהם.
אבל מנגד, משהו בחלל הפתוח מתחת לאדמה השרה עליהם תחושה משונה של אי-נוחות, בחשיכה שהרגישה כמעט מוחשית, כאילו יכלו למולל אותה בין אצבעותיהם אם רק יושיטו את ידיהם קדימה. המקום היה גדול מידי וריק מידי, כאילו ציפו שמשהו ינשוף בעורפם בכל רגע אבל במקום אלו היו רק הנשימות שלהם, האחד ליד השנייה; המקום היה גדול כל כך שהם כמעט ציפו שיהיה הומה חיים, אבל הדממה אשר נעשתה כבדה אפילו יותר עכשיו מאשר בתוך המנהרה הייתה מעיקה אפילו יותר, מבשרת רעות; המקום היה גדול וריק מידי, כאילו משהו נורא קרה שם שגרם למרחב להתרוקן לגמרי מכל סימן חיים שהיה בו קודם.
בעודם חולקים את אותה הבעת תמיהה וחשש, הצוות פנה אל מרים כשהוציאה שוב את הטלפון שלה כדי לבחון את המפה, אבל לפני שהם הספיקו לנתח את התמונות על המסך הקטן הם שמו לב שחסר להם מישהו, כאשר לוי נדד הצידה, נמשך כמהופנט לתצורה סלעית שנראה שהמשיכה מתוך המנהרה אל חלל המערה הפתוח, מניח את ידו על מה שנראה כמו גליל סלעי ענק שהיה כמעט כפול מגובהו .
"היי…תראו…" הוא מלמל, צועד קצת לאחור ומאיר על הסלע, אשר האור חזר ממנו בנקודות מנצנצות קטנות, כמו כוכבים שזרחו לרגע מתוך החושך. אלומת האור שלו הראתה שהמבנה המשיך הרבה לתוך המערה, וכשהעיר חזרה לכיוון המערה הוא התקרב לפתח וכיוון את הפנס למעלה, כשנראה שהיה מעל למבנה פתח באותו רוחב, כאילו נפל וחצב נקיק דרך הקיר ."זה…כמו נחש ענק," הוא אמר בפליאה ,מסתובב להביט בצוות שהתגודד במרחק כמה מטרים ממנו.
מבולבלים ואולי המומים מכדי להגיב, הצוות לא מצא שום תגובה הולמת כלפי הבחנתו של השגריר ,שהפך ברגע מהאדם שכנראה רצה יותר מכולם לצאת מהמקום למי שנראה הנלהב ביותר לגלות יותר .
לוי הסתובב בחזרה, מעביר את ידו כנגד המבנה הגלילי לפני שמישהו מהצוות יכול היה לעצור אותו ,ונרתע מעט כשהרגיש משהו מתפרק ומתפורר תחת מגעו.
"מה קרה?" עוז מיד התקרב כשראה את השגריר נרתע והחוקרות מיהרו בעקבותיו, מופתעים לגלות אור חוזר אליהם מהפנסים באופן ששום סלע אמור להיות מסוגל לשקף. "מה…מה זה?" הוא התקרב גם והרים את ידו לגעת בחתיכת מתכת חשופה שהתגלתה מתחת לשכבה רופפת של סלע חולי שנראה שהצטבר על גבי גוף מתכתי מלוטש במשך שנים. מאות ?אלפים? "אבל…איך? לא יכול להיות שמשהו כזה קבור פה כל-כך הרבה זמן…" הוא מלמל, מרותק כמו השגריר תוך כדי שהוא מעביר את ידו כדי לפורר יותר מהשכבה החולית בתקווה לגלות משהו, עד שהגיע למה שנראה כמו חיבור בין חוליות הענק של המבנה – לא, של המכונה – כשזרם קצר עבר בגופו כשנגע בסדק קרוב לקודם החיבור.
החייל נרתע, מושך את ידו לאחור כשהכאב עקצץ במעלה זרועו לשבריר שנייה – שבריר שנייה שבו עיניו נעצמו ולרגע החושך נעלם.
שבריר שנייה שבו צמחיה שלא ראה מעולם ועם זאת הייתה כל כך מוכרת כיסתה את קרקע המערה ,שלא הייתה עכשיו מערה. מעליו הוא ראה שמיים תכולים כפי שמעולם לא ראה אותם, ומולו הייתה גדר מתכתית, עשויה חוליות-חוליות, אשר נדמה שהקיפה שטח סגור שאת קצותיו לא יכל לראות.
שבריר שנייה שבו ראה ושמע חיות מתרוצצות הלוך ושוב בתוך המתחם אשר הגדירה המכונה – הנחש – שאף אחד לא העז לחצות.
שבריר שנייה שבו ראה אנשים, קדמונים, אשר הילכו יחד עם החיות צפו בחומה והמשיכו הלאה, כאילו ידעו למה היא שם, ומה יש מעבר.
ולרגע, באותו שבריר שנייה – גם הוא ידע.
הוא הסתובב, וראה במרחק מבנה ענק, מבנה שמעולם לא ראה מחוץ לסרטי מדע בדיוני.
אבל הוא ידע שזה היה אמיתי.
הוא ידע שזה עדיין שם, כשהחשיכה האפילה שוב על כל מה שהיה מחוץ להילת הפנסים שלהם. עוז מצא את עצמו בוהה קדימה, באותה נקודה שהסתובב אליה, כשהתמונה של המבנה העתידני עדיין הייתה צרובה בעיניו כנגד האפלה.
הוא הביט לרגע לצידו, אל לוי, שנראה כאילו הוא הבין מה קרה. "הנחש…" עוז התנשם, אחרי שעצר את נשימתו מבלי לשים לב, "איך ידעת"?
"כשאיבדתי את ההכרה, קודם…ראיתי נחש שהקיף אותו, וכל האזור שהוא הקיף התמלא בצמחייה ",הפליאה של לוי התחלפה בחלקה במבוכה, כאשר ההסבר נשמע לו באותו רגע כמו הזיה טיפשית כשמילותיו עמדו באוויר ולא רק בראשו.
"אבל לא מעבר לו".
לוי הניד בראשו, למרות שעוז לא באמת שאל משהו.
"על מה אתם מדברים?" עמנואל התקרבה אליהם, מבולבלת יותר מרגע לרגע.
"יש כאן משהו…המאסה שהמוא- מיואונים הראו," הוא הצביע עם הפנס לכיוון שאליו הסתכל קודם ,והתחוור לו עכשיו שמשהו בהק מתחת לאלומת האור שלו. "אני…אני לא בטוח איך, אבל…מה שנמצא פה, זה כאן כבר הרבה זמן…אולי מאז לפני שכל הרעיון הזה של 'גן-עדן' הזה בכלל היה קיים. זה…זה משהו אחר לגמרי."
עמנואל הביטה בינו לבין המתכת החשופה, קול המהום דק עולה מבין שפתיה החשוקות. "אתה בטוח ?
זה נראה כאילו התחשמלת ממשהו…אולי זה כמו קו מתח שהניחו פה-"
"לא, הרשויות היו יודעות אם יש פה קו מתח כזה גדול…ופעיל," לוי ציין, מביט לכיוון אלומת האור של עוז .
"אני…חושב שאנחנו צריכים להמשיך לשם".
עמנואל הביטה לעבר מרים, שהסתכלה בין המפות בטלפון שלה לבין האזור שאליו השניים האחרים שמו את פעמיהם. "אני…חושבת שהם צודקים, עמנואל. זה מה שבאנו לגלות, בכל מקרה. ואם זה לא גן עדן…אז גילינו משהו חדש לגמרי," היא חייכה, ניצוצות של התרגשות מרצדים בעיניה, מספיקים כדי לשכנע את החוקרת האחרונה להצטרף אליהם, כאשר כולם שמו את פעמיהם אל המבנה הענק.
מידי פעם עלו קולות פיצוח מתחת לרגליהם, כשהם רמסו בטעות שלדים מתפוררים – שלדים שלא נראה שהיו שייכים לאף חיית מערות מדברית שיכלו להעלות על דעתם והפכו לבתי גידול למושבות של פטריות עמידות להפליא שנראה שהצליחו לשגשג במערה האפלה והיבשה עם מעט המזון שהיה לרשותן .
המושבות הקשו על הזיהוי, אבל עוז ציין שלפי קרניים שניתן היה לראות על חלק מהגולגולות ייתכן
שמדובר בחיות מרעה, עובדה שלא הניחה את דעת הצוות כלל, שכן היא רק העלתה שאלות נוספות
בנוגע לאיזו סיבה כבר יכולה להיות לחיות מרעה, אשר לא בנויות לחיות לא במדבר ולא מתחת לקרקע ,להיות במקום כזה.
בשלב כלשהו הם חדלו מלפקפק גם בקיומם של גזעי עצים בוגרים – ענקיים ויבשים עד כדי שכמעט התפוררו במגע קל בלבד – והמשיכו כמהופנטים קדימה עד שניצבו אל מול המבנה הענק.
הוא נראה כמו אצטדיון מחופה מתכת, והם עמדו מול הכניסה אליו. הצורה המעוגלת שלו מנעה מאדמה להצטבר עליו כמו על המבנה דמוי הנחש, ובכוחות תאורה משותפים של הפנסים של כולם הם מצאו מה שנראה כמו כיתוב על הדופן מעל לכניסה.
"זה…נראה כמו שומרית…" עמנואל צמצמה את עיניה, מתרחקת קצת כדי לראות יותר טוב. "אבל…למה שיהיה כתב יתדות על משהו שלא כותבים עליו עם יתדות"?
עמנואל ידעה לזהות חלק מכתבי היתדות העתיקים, אבל הם היו בין סוגי הכתבים שהיה לה הכי קשה לזהות כחלק מהמחקרים שלה, אבל הפעם…עיניה נפערו כשהיא הבינה שהיא יודעת על מה היא
מסתכלת. היא אפילו לא ידעה איך. זה היה כמו בסרטי המדע הבדיוני האלה, כשמעלים מידע ישר למוח של בני אדם.
"זה…אדין."
"אדין?" הקבוצה שאלה, כמעט כמו במקהלה.
"כן…זו המילה השומרית שממנה נגזר המונח 'עדן'…כמו 'גן-עדן'," קולה נשמע כמעט מהוסה. היא לא ידעה מניין הידע הזה. היא לא זכרה שמעולם נתקלה בזה בעבר. אבל משהו בזה נראה לה כל כך מובן מאליו שהיא לא הרגישה באמת צורך לפקפק באמיתות הדבר.
"זה…משונה," מרים הודתה, מרגישה שהיא נשרכת מאחור. נדמה היה שכולם קיבלו הארות – אותות ומופתים – שהסבירו להם מה קרה במקום הזה, בעוד שהיא נסמכה רק על מפות שצולמו מבעוד מועד ,שעכשיו כשהיו בפתח המאסה שלא ידועה כבר לא היו נחוצות. "אז…שניכנס"?
פנים המבנה, שלא היה חשוף לחול ולאבק, עדיין היה במצב מזהיר, אם כי הרוס. נראה היה שהרצפה הייתה סדוקה במקומות רבים, לעיתים פרץ דרכה סלע או שניים, וחלקים מהתקרה נמעכו כלפי פנים כשהקרקע מעליהם התמוטטה, לפני מי-יודע-כמה זמן.
כתבים נוספים באותה שפה שבה המילה 'אדין' נכתבה היו מפוזרים מסביב, ולמרות שעמנואל התעקשה שזה רק דומה לשומרית אבל לא בדיוק, נראה שהיא ידעה בדיוק מה כתוב שם, כאילו זו הייתה שפת האם שלה.
"זה לא סתם מבנה…זו חללית!" היא קראה לפתע, אוחזת לוח מתכתי בידיה. "והיא…היא הביאה לכאן אנשים…וחיות! כמו גן-עדן, והנחש…" היא רפרפה בין לוחות אחרים בהתרגשות, "זה רק נראה כמו…הנה, פה-" היא הצביעה על מילה, שאיש מלבדה לא זיהה, אבל באורח פלא – הם הרגישו שהם ראו אותה בעבר, "זה לא באמת 'נחש' אלא משהו 'נחשי', הם תיארו משהו שנראה כמו נחש, וזה עטף את כל השטח…ה'גן'…מסביב לחללית," היא המשיכה ופרסה את הלוחות על גבי משטח שיכלו להשתמש בו כשולחן, מסבירה לצוות את התגלית שכנראה תהיה החשובה ביותר של האנושות.
בזמן שעשתה זאת, מרים הרגישה שראשה מתחיל להסתחרר מכל המידע שנזרק באוויר.
שום דבר מזה לא נראה אמיתי.
טומוגרפיית מיואונים נדמתה כמו משהו כל כך שרירותי ויום-יומי לעומת התגלית הזאת.
אולי אלו הפטריות…כן, הנבגים בטח גורמים להזיות, היא חשבה, תוהה תוך כמה זמן היא תמצא את עצמה מתעוררת בבית חולים כשההזיה מתפוגגת ממוחה כמו חלום בלהות.
משקיבלה על עצמה את המציאות שהיא כנראה אינה מציאות, היא הציצה שוב בטלפון שלה, כמעט מתוך הרגל, היות וידעה כבר שלא תהיה לה קליטה במקום כזה- אבל מצאה שהמסך החל לרצד.
לרצד בקצב מסוים.
בקצב של צעדים.
"היי…חבר'ה…?" היא מלמלה ובהדרגה כולם השתתקו, וליבם החסיר פעימה.
המסך של מרים ריצה לקול רועם עמום של צעדים כבדים שהלמו ברצפת המתכת והתקרבו אל החדר שבו אספו את הממצאים שלהם.
"מהר, לאחור!" עוז לקח פיקוד וסימן לכולם לזוז לפינה הרחוקה של החדר, משחרר את הנשק ממצבו הנצור ומכוון אותו אל הדלת ברגע ששאר הצוות היה מאחוריו. "עצור! אני חמוש!" הוא נבח אל הדלת ,עומד קצת יותר רחוק ממנה כדי לראות מי מגיע.
מי – או מה – שזה לא היה, לא נרתע והמשיך להתקרב.
יריית אזהרה שהתפצחה בהד מחריש אוזניים לא עזרה כלל, והצעדים המשיכו להתקרב.
ידיו של עוז רעדו ואחיזתו בנשק התהדקה למראית מחזה שנראה כאילו נלקח מסרטים ישנים – רובוט ענק, גולם מתכתי, גבוה כמו החומה בחוץ, הגיע לפתח ונדחק דרכו, גוהר מעל לצוות. הוא נראה כאילו נוצר בדמות אדם, אם כי בעיצוב סכמתי ופשטני, אבל בוודאות היה ניתן לומר שמה שבנה אותו ידע איך נראים בני אדם.
או…שאלו היו בני אדם שבנו אותו?
אצבעותיו של החייל קפאו על הנשק עכשיו כשעמד מול האיום, והוא לא היה מסוגל להמשיך לירות.
לבסוף, פיו של הגולם נע, ולמרות שהשפה נשמעה קשה, כמעט חותכת ,הייתה להם תחושה שהוא לא מתכוון להרע להם.
הייתה להם תחושה שהם ידעו מה הוא אומר להם, כשהוא התכופף וכרע ברך, קד בפני המשלחת.
עמוק בתוכם, המשפט הדהד, בשפה-לא-שפה שגוועה לפני אלפי שנים, מפי מכונה שנבנתה לפני זמן רב הרבה יותר, לפני הרבה יותר זמן מאשר שמתועד בידי בני אדם…על הכוכב שלהם.
הוא לא איים עליהם.
היא קיבל את פניהם.
"בני סאפיאנים…ברוכים השבים לעדן".