קטגוריות
מסלול רגיל 2023 פרס עינת 2023

עכברים לבנים בחורבות אלבתאני מאת אמציה גינת

הייתי בסיבוב ה-15 שלי, בריצה סביב "החווה הראשונה" – שטח הניסויים הבוטניים הראשון שלנו, כאשר בזווית העין קפצה לי התראה על הודעה נכנסת. הרינגטון האישי של ליז נשמע ביחד עם ההתראה הוויזואלית, והקול שאמר לי בשקט, בתוך האוזן, שיש הודעה מד"ר בוזנה. גם בהתראה הוויזואלית על מסך הפי-איי שלי, לא היה כתוב 'ליז', או אפילו 'אליזה', אלא 'דוקטור בוזנה'. בשבילי היא תמיד ליז, אבל רק ביני לבין עצמי. ליז המנהלת הראשית, ליז שתמיד מעניין לדבר איתה, ושלאורך התקופה הארוכה בה אנו חלק מצוות התחנה – תחנת הניסויים על מאדים – תמיד נראה שאנחנו מסתדרים היטב. מבחינתי – אולי אפילו קצת יותר מאשר רק "מסתדרים היטב", ולפעמים אני חושב שגם מבחינתה, אבל אני ממש לא בטוח, ואני לא יודע איך להתקדם עם זה אם בכלל. האמת, כולם מסתדרים כאן אחד עם השני בצורה טובה, או לפחות בנימוס. בכל זאת, את כל 52 האנשים הנמצאים כרגע על המאדים, ומהווים את צוות התחנה, בחרו בקפידה. אם תצרפו לפרופיל הפסיכולוגי שנבחן היטב את העובדה שמדובר באנשים מאד אינטליגנטים, בעלי השכלה ונסיון, שיודעים שהחיים של כולם תלויים בתפקוד המיטבי של כל אחד ואחד – תבינו שאין כאן מקום למריבות. אבל בכל זאת, בני אדם הם חיות חברתיות, ולכולם כאן יש העדפות. יש את אלו שנמצאים במעגל הראשון – אנשים שנחמד לך לשבת איתם ולפטפט גם בלי סיבה מיוחדת, ואת המעגלים הבאים – עד המעגל הקורקטי, מעגל "שלום-מה-שלומך", בלתי מחייב אך שומר על הנימוס הנדרש. את דעתי על חברי התחנה גיבשתי בדרכים שונות, בחגיגות שציינו לפעמים – בכל פעם חג של עם או דת אחרת שהיה כאן מישהו שרצה לציין, בערבי הרצאות או בילויים קבוצתיים. מנסיוני, הדרך הטובה ביותר שמצאתי להכיר מישהו, היתה כששיחקנו ביחד משחקים קבוצתיים. אתה משחק כדורגל עם מישהו, או כדורסל או כל משחק קבוצתי אחר – אתה לומד הרבה מאד על האופי שלו. מי יעשה כמעט הכל בשביל לנצח, מי מקדש את ה'פייר-פליי' גם כשהוא יפסיד נקודות, מי משתף פעולה עם אחרים בשמחה, ומי מכריח את עצמו. ליז היא משהו מיוחד מבחינתי, אבל כרגע – יכול להיות שזה חד צדדי. אולי רק אני מרגיש את זה. חובה להיות זהירים כאן.

"הפגישה של מחר הוקדמה להיום, בשעה 1500. תבוא עם חליפת-חוץ, אנחנו יוצאים החוצה לכמה שעות." שמעתי את ההודעה של ליז. ליז כמו ליז, בלי הקדמות מיותרות, תכליתית ויעילה, אבל לא מוסרת לי שום מידע נוסף. נושא הפגישה, שנקבעה לפני כשבועיים, היה "עדכון", ולא היה לי שמץ של מושג אם אני אמור לעדכן אותה, היא אותי, או באיזה נושא בכלל. ליתר בטחון, הכנתי דו"ח על המצב הבריאותי והחברתי בתחנה לפני כמה ימים, למקרה שאני הוא המעדכן. אני מוכן לפגישה שאין לי מושג מה היא אמורה להיות, וכעת – ההודעה על יציאה החוצה. במהלך הריצה ראיתי כי מחוץ לכיפת המתחם מתחילה להתפתח סופת אבק אופיינית. לקח לי רגע לקשר בין ההודעה לבין מה שאני רואה בחוץ. לתהות על התזמון – לצאת החוצה דווקא בזמן שמזג האוויר כולל הרבה אבק. לא אידיאלי. ממש לא. במיוחד אם ניקח בחשבון שיציאה מחוץ למתחם היתה דבר נדיר ביותר. יציאות החוצה הן יקרות – מבחינת צריכת משאבים – וגם מסוכנות. הפוטנציאל לתאונה או תקלה, גדול בחוץ הרבה יותר מאשר בפנים, וכל מה שקורה בחוץ, בהגדרה הוא מסכן חיים. המנהלת ליז כמעט אף פעם לא אישרה משימות חוץ, אלא אם לא היתה ברירה אחרת. ההודעה שלה – במיוחד עם התוספת לגבי היציאה החוצה – רק סקרנה אותי יותר. אל תבינו אותי לא נכון, קפצתי על כל הזדמנות שהיתה לי לצאת החוצה. יש כאלו שוויתרו ברצון על הסיכון, אבל אני – אני הרגשתי שזו הזדמנות בשבילי. אגורפוביה? לא אני. אף פעם לא הייתי איש של המשרד, תמיד איש-של-חוץ.

הכביש ההיקפי של החווה נמתח לאורך 969 מטר בדיוק. מדדתי. אני לא כל כך אוהב לרוץ, בטח פחות אוהב את העובדה שאני רץ עם משקולות כדי להוסיף עומס, אבל היי! אני הסמכות הרפואית הראשית של התחנה כאן, ואם אני לא אקפיד על פרוטוקול השמירה על הבריאות, מי כן? אל מי אוכל לבוא בטענות על הידלדלות הסידן בעצמות? שאזהיר את עצמי מפני ההשלכות הלא-רצויות של ירידת מסת-שריר בגלל עודף עבודה מול המחשב?

גם פגישת עבודה וגם יציאה החוצה לכמה שעות? קיצרתי את האימון המתוכנן ומיהרתי לרוץ לכיוון יחידת המגורים שלי, כדי להתארגן. בדרכי אל מחוץ לחווה נופף לי בידו אלהֵיבּ, העובד הראשי של החווה. על גבו היה מכל כבד, והוא עבר בזהירות ובקפדנות על שורות הנבטים הירוקים, תוך שהוא מרסס עליהם בדייקנות רבה כמויות מדודות של מים. בעולם אחר, שמרוחק מאיתנו מיליוני קילומטרים, אלהֵיבּ היה גאולוג מומחה, חוקר מבריק שידע על גאולוגיה של מאדים יותר מכל אחד. אבל  PCFS, התסמונת הארורה הזו של אלו שיצאו ממכלי השינה עם פגיעות מסויימות, פגעה בו. הוא עבד ברצינות מוחלטת בתור פועל בחווה, כשהוא מודע למגבלות שלו וזוכר היטב שהיה פעם מדען מוביל, אחד שקיבל את הדוקטורט שלו לפני גיל 20 באוניברסיטה נחשבת. מי שהיה כוכב עולה בעולם האקדמי לפני שהחליט להצטרף למשלחת המחקר הזו. ניגשתי אליו. אלהֵיבּ היה זקוק לחיבוק היומי, וידע לבקש אותו בנינוחות. הוא אולי לא שלט בתחום המקצועי שלו כמו פעם, אבל היה נחמד ואנושי כמו שהיה כשעוד היינו באימונים לקראת המשלחת. אלהֵיבּ היה אחד מהגורמים להצלחה הגדולה של חוות הנסיונות החקלאיים. הצלחה כל כך מרשימה, ששטחה כיום היה בערך פי שלושה מהתוכנית המקורית. חמש פעמים הגדלנו אותה, וכמות היבולים שהצלחנו לגדל, מדגנים וירקות ועד קטניות, כבר היתה הרבה מעבר לכל מה שצפו המומחים של נאסא כרמה סבירה של הצלחה. אולי אלהֵיבּ איבד הרבה מיכולותיו המפורסמות, אבל הוא גילה כשרון חדש. "זה אצלי בגנים, כנראה" אמר לי פעם, כשישבנו ביחד והסתכלנו על נבטי תירס ששלחו עלים ירוקים נוצצים מעלה. "אבות-אבותי היו חקלאים, וזה כנראה נמצא אצלי בזכרון שרירים, זכרון כזה שאפילו PCFS לא מצליח להעלים".

"אני יודע שאתה מזיע מהריצה, אבל לא אכפת לי, גם אני לא בדיוק יצאתי מהמקלחת עכשיו", חייך לעברי אלהֵיבּ כשהוא מסיט את קצה הצינור ופושט את ידיו. התחבקנו. בהתחלה הוחמאתי מכך שהייתי אחד מהאנשים היחידים שאלהיב התעקש לחבק. אחד מאלו שהוא היה מוכן לנהל איתם טקס יומי שכזה, למרות שהוא היה מודע לגמרי לכך שזה לא ממש מקובל. התרגלתי מאז. אני חושב שאלהיב הראה לי כי מכל שיטות הטיפול שלמדתי באוניברסיטה ובמרפאות, אף אחת לא יעילה יותר מחיבוק. "Take care Doc" אמר לי, במבטא הקליפורני שלו, כשניתק ממני וחזר לרסס את העלים הירוקים הקטנים. "אללה מעכּ" אמרתי לו כשפניתי לרוץ לכיוון מתחם המגורים. הוא פנה אלי, חייך ונופף בידו. אני לא יודע ערבית, אבל נראה לי שאוצר המלים שלי בערבית גדול משלו. כך או כך, שנינו נפרדנו מהחיבוק היומי תמיד באותן המליםהיתה בינינו איזו קרבה מסויימת, אולי גם בגלל שאני מישראל, ממנה יצא אביו של אלהיב לפני שנים, כשזכה במלגה יוקרתית ללימודים בקאלטק. אנחנו שנינו, במקור, מאותו הכפר. בערך.

אני לא רופא, דרך אגב. גם לא דוקטור. לפני המשלחת עבדתי כיועץ ארגוני לארגונים גדולים. בהכשרתי אני פסיכולוג, והתמחיתי בפסיכולוגיה ארגונית. תואר שני, לא דוקטורט. יועץ ארגוני זה לא משהו שהייתי חושב שיחפשו במשלחת מחקר למאדים, אבל היי! הם חיפשו פסיכולוג ארגוני, אני חיפשתי שינוי, עניתי למודעה ועברתי את כל שלבי המיון. כמה שנים אחר וארבע-מאות ומשהו מיליון קילומטר אחר-כך, והנה אני כאן. אלהיב קורא לי דוק לא בגלל שאני פסאודו-פסיכולוג, אלא בגלל שאני, כאמור, הסמכות הרפואית בתחנת המחקר. כולם קוראים לי דוק, בדרך כלל. על פי התכנון המקורי, שני רופאים היו אמורים להיות במשלחת, אבל בצירוף מקרים מצער, מבין 11 האנשים שלא שרדו כלל את המסע, אלו שמתו בתוך מכלי השינה, היו שני הרופאים של המשלחת. ליז, שהכירה היטב את התיקים האישיים של כולנו, וידעה שהייתי פרמדיק בשירות החובה הצבאי שלי בישראל, החליטה; אני נחוץ יותר למשלחת כאיש רפואה, פחות כיועץ ארגוני. לידע שלי ביעוץ ארגוני יש תחליף, לאיש רפואה במשלחת גדולה – אין. ניצלתי ככל יכולתי את מאגרי המידע האדירים שיש ברשותנו, ואת הנגישות שלי אליהם. למדתי בשנים האחרונות את כל הסילבוס של בית הספר לרפואה, ועוד. אני אולי לא רופא, אבל בינתיים – נוקונווד – בינתיים אני מספיק בשביל המשלחת.

אלהיב היה אחד מבני המזל. הוא חי, מתפקד לגמרי, גם אם איבד יכולות רבות שהיו לו לפניכן. הוא מודע לחלוטין למצבו, קרא הרבה חומר בנושא, וזוכר מה היה לפניכן. אחרי בערך 8 שנים שלנו כאן, הוא גם נראה לי שלם עם עצמו, שזה יותר ממה שאפשר לומר על שישה נפגעי PCFS  אחרים החיים עמנו כשהם סובלים מתופעות קשות יותר הנובעות מתסמונת כשל השינה העמוקה. למרות ההתקדמות הטכנולוגית המדהימה שלנו, במאה ה-21, עדיין תשעה חודשים בתוך מכלי שינה, במצב של השעיית-תפקודים, גבתה מכמה מאתנו מחיר כבד.

כשיצאתי מהמגורים לכיוון המשרדים של ליז, כמעט שכחתי את חליפת החוץ שלי. ברגע האחרון נזכרתי וחזרתי לקחת אותה. החלטתי שאם כבר נוסעים – אני מביא אתי תרמוס של תה ירוק. התרמוס של התה הזה כבר היה כמעט סימן היכר שלי בתחנה. בכל ארוע של התחנה הבאתי אתי תרמוס של תה. התרמוס הזה הפך לסימן מסחרי רשום שלי, כמו ערבי הקולנוע שהייתי מארגן אחת לכמה זמן. כן, זה אני. ההוא שבא עם תרמוס של תה ירוק, זה שמארגן צפיה משותפת בסרטי קולנוע מהמאגר הגדול שהבאנו. קצת תרבות, מה יש?

הדלת למשרד של ליז היתה פתוחה, וכשעמדתי בפתח היא שוחחה עם מישהו, וסימנה לי בידה להיכנס. בחדר עמד גם קים. קים הוא אחד ממומחי המחשבים שלנו, ואם נחזור לעולם ההגדרות של המעגלים החברתיים שהזכרתי מקודם – קים ואני לא היינו חברים, היינו במעגל הקורקטי, המעגל של "שלום-שלום". הוא יצר אתי קשר עין כשנכנסתי והנהן. נאמן להגדרות ההדדיות הלא-כתובות של המעגל המנומס-אך-לא-ממש-חבר. 

ליז סימנה לשנינו לכיוון הכורסאות. קים ואני התיישבנו, ורגע אחר כך, ליז סיימה לדבר ופנתה אלינו. "אנחנו יוצאים לנסיעה, שלושתנו", אמרה כשהיא מסתכלת אלי. היה לי הרושם שקים מעודכן קצת יותר במה שקורה. הוא לא היה נראה מופתע מכך שאנחנו נוסעים, וגם לא שאל לגבי היעד או המטרה. הוא ישב בנינוחות, חליפת החוץ שלו על כסא סמוך, ביחד עם הקסדה. הרמתי גבות בתנועת שאלה אל ליז.

"זו תהיה נסיעה של כמה שעות", אמרה ליז לכיווננו. שוב, התחושה שלי היתה שהיא מדברת רק אלי, שקים כבר מעודכן יותר, ושמשהו קורה שאני לא מודע לו. מין תחושה כזו של הילד שההורים שלו סגרו דברים מעל לראשו, ולא טורחים לשתף אותו במה שעומד לקרות. הבנתי שלא אקבל ממנה תשובה טובה יותר, והפניתי מבט שואל אל קים.

"אחר כך", לחש לי בשקט. "זה משהו שאתה צריך לראות, לא לשמוע עליו". הוסיף. הוא היה רציני לגמרי, ולא נתן תחושה של "אני יודע משהו שאתה לא", אלא תחושה של משהו כבד, דבר רציני עד חמור. התחלתי לדאוג ולשאול את עצמי, איזה סוג של משבר דורש את איש המחשבים והרופא. כלומר, לא באמת רופא, אבל כבר הבנתם.

***

ליז ישבה במרכז, בכסא הנהג. קים התיישב בצידה הימני של ליז, אני בצידה השמאלי. המושב האחורי היה ריק, היה מונח עליו ארגז מטען סגור. שני מטאטאים היו מושלכים באלכסון על יד הארגז.

הרכב התחיל לנסוע, וליז התיישבה בנינוחות. אין כמו לשבת בכסא הנהג ברכב שהוא אוטונומי לגמרי. הנהג האמיתי היה אייפי – הנהג האוטומטי. ליז ישבה במקום בו אפשר לקחת ממנו את הנהיגה, אבל כל מה שעשתה היה להורות לאייפי לנסוע ליעד ומסלול שתוכנתו מראש. הרכב יצא אל מחוץ לדלתות הכפולות של חניית כלי הרכב של התחנה, פנה שמאלה ועלה על דרך שראיתי בה, לפנינו, סימני צמיגים. נסענו בשתיקה, הבנתי כבר שאין טעם לשאול מה קורה ולאן נוסעים, התשובה היחידה שאקבל תהיה משהו בסגנון "עוד מעט תראה בעצמך". הבנתי.

לאחר מעט יותר משעה של נסיעה מהירה, נטולת מלים או ארועים – אייפי נוהג מצויין – הרכב נכנס לתוך ערוץ צר ותלול, ונעצר לאחר כמה דקות. "בוא, צריך לנקות את השמשה", אמרה לי ליז כשהיא חובשת ומהדקת את קסדת החליפה. עשיתי כמוה.

זה היה נראה מוזר לכל אחד מבחוץ, אבל כל כך התרגלנו למצב, ששכחנו כמה זה מטומטם. הנה אנחנו, עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שפיתח המין האנושי, על כוכב לכת זר, בתוך כלי רכב שנוהגת בו בינה מלאכותית שיכולה לחשב מסלול טיסה בחזרה לכדור הארץ, ובסוף – בסוף אנחנו מתמודדים עם אבק באמצעות יציאה החוצה עם שני מטאטאים גדולים. מטאטאים תוצרת עצמית, דרך אגב. אף אחד בכדור הארץ לא דמיין שכל המערכות המשוכללות לסילוק אבק, לא יעמדו במשימה כאן, ושבסוף נאלץ לחזור לטכנולוגיה ישנה ומוכחת – מטאטא גדול ששערותיו עשויות סיבי זכוכית מתוצרת מקומית.

יצאנו לטאטא, וליז עשתה עוד משהו, שרק אחר כך הבנתי שהיה ניתוק. היא ניתקה שתי אנטנות תקשורת של האייפי. כבר הבנתי שלא צריך לשאול כלום, ופשוט סיימתי את הניגוב וחזרתי פנימה.

ליז חזרה איתי, ולאחר שנאטמנו היטב בתוך הרכב והסרנו את הקסדות, הורתה לאייפי להפסיק לשלוט ברכב, ועברה לנהיגה ידנית. זה כבר היה חסר תקדים לחלוטין, וכבר היה לי ברור שאנחנו לא בסיטואציה שגרתית בשום דרך. היא נהגה היטב, יש לציין, למרות שאת האימונים האחרונים בנהיגה ידנית ערכנו במדבריות בהם נאסא שלחה אותנו להתאמן. נהגת טובה או לא, זה היה מלחיץ לסמוך על נהג אנושי ולא על אייפי, קים ואני ישבנו על קצה המושב, דרוכים.

ליז נהגה, ובלי להפנות אלי מבט, כולה מרוכזת בדרך שלפנינו, פנתה לעברי ושאלה אותי: "כמה זמן אנחנו כאן, בתחנה?"

זו היתה שאלה מוזרה. כולם יודעים וזוכרים. "בערך 8 שנים. שנות ארץ, כמובן", עניתי בזהירות, כשאני מנסה להבין לאן היא חותרת. 

"ומה התאריך עכשיו?"

"17 באפריל. את בוחנת את ההתמצאות שלי בזמן? שנעבור גם על פרוטוקול ההתמצאות במרחב? יש סיבה לזה?" תוך כדי ששאלתי, הקול הפנימי שלי צעק: "שתוק! עכשיו היא תתחיל להסביר מה קורה כאן!"

"תזרום אתי בבקשה", אמרה לי ליז. "איזו שנה? איזה יום בשבוע?"

"2040" עניתי לאט. "יום שלישי. הכל לפי הלוח התקני של נאסא. מה העניין?"

ליז התעלמה מהשאלה שלי לגמרי, והמשיכה באותו הטון. "זוכר את ההפשרה שלנו, של המשלחת?" 

"ודאי", עניתי. ברור שאזכור, כמו כולם. מי יכול לשכוח ארוע כל כך דרמטי. היינו בחללית, במסלול סביב המאדים, בערך 9 חודשים לאחר ההכנסה שלנו להשעיה, במכלי השינה. רגע אחד הזכרון שלנו היה של חיבור לצינורות בבית החולים במתקן של נאסא, והזכרון הבא – ההפשרה. התעוררות בחללית במסלול ההיקפי של כוכב מאדים. "כולנו היינו קצת מבולבלים, קצת הקאנו, מעדנו פה ושם ולא היינו יציבים. כמובן, אני לא כולל בכך את אלו שמתו בתוך המכלים שלהם".

"זוכר משהו מוזר לגבי הגופות במכלים?" המשיכה ליז לשאול. "זוכר את הריח?"
"לא זוכר שום ריח", אמרתי. "אולי לא היה בכלל ריח? משהו שקשור לתהליכי ההשעיה?. אני לא זוכר ריח בכלל. לפחות – לא הריח שהייתי מצפה כשפותחים תא עם גופה". ניסיתי להיזכר אם זה היה נראה לי אז מוזר, אבל אני לא זוכר תחושה כזו. אולי משום שהיינו עסוקים מדי בכל החוויה המטלטלת של ההפשרה ובכל המטלות האינסופיות לקראת נחיתה והקמת תחנת מחקר בסביבה זרה ועויינת. אנחנו מתעוררים למשהו שהתכוננו אליו – ועדיין לא היינו מוכנים אליו בכלל. אנחנו בתוך חללית, בתוך חללית! במסלול סביב לכוכב מאדים! הראשונים בהיסטוריה שעומדים לנחות עליו, להקים שם תחנה, ולבחון אפשרות לקיום ישוב של קבע על כוכב לכת אחר מאשר זה שהתפתחנו עליו. למי היה זמן לשים לב לדברים שלא ברשימת המטלות שלו?

"נכון" אמרה ליז כשהיא מפנה את מבטה אלי במקום לדרך אליה נסענו, "באמת לא היה שום ריח". 

קים חייך אלי, ומלמל משהו שהיה נשמע כמו "אתה מתחיל להבין מה קורה, טרומן?"

לא הבנתי כלום.

ליז המשיכה לנהוג במהירות ובמיומנות. קים המשיך לחייך חיוך מסתורי. אני המשכתי להרגיש כמו היחיד במסיבה שלא מבין מה עושים. אלמלא העמדה הידועה של ליז לגבי יציאות החוצה, הייתי חושב שיש כאן בדיחה על חשבוני, אבל המנהלת ליז לא היתה מאשרת יציאה החוצה למטרה כזו. יקר ומסוכן מדי.

דקות שקטות ומבלבלות המשיכו לחלוף, והנוף השתנה מעט. ליז האטה, והרכב החל לטפס במעלה רכס. שמתי לב שהיו סימני צמיגים לפנינו בדרך. ובכן, זו לא הפעם הראשונה של ליז וקים כאן. העצירה לניקוי לא היתה במקרה דווקא בתוך הקניון, הבנתי פתאום. הניתוק של האנטנות היה כדי שהרכב לא ישדר את המיקום שלנו. נוסיף לכך את הניתוק של הנהג האוטומטי – שתי פעולות שהיו מנוגדות לגמרי לפרוטוקולי בטיחות קשיחים שליז תמיד הקפידה עליהם. משהו כאן היה לגמרי, אבל לגמרי, מחוץ למה שהכרתי בכל השנים בהן עבדנו במשלחת ביחד.

"אני לא רוצה שידעו את המיקום המדוייק שלנו", אמרה ליז, כאילו קוראת את מחשבותי. "במיוחד אני לא רוצה שהאיי של חללית האם יראה לאן אנחנו נוסעים", הוסיפה. היא ביטאה AI במלה אחת, אֵיָי, כמו הסלנג שהיה מקובל במשלחת.

"למה?" שאלתי אותה. "אפשר סוף-סוף להבין מה קורה כאן, ולמה את לוקחת אותנו החוצה, ועוד במהלך ארוע אבק משמעותי?"

"קים, הראה לו בבקשה" אמרה ליז, במקום תשובה, בלי להסיט את מבטה מהדרך. רק כעת שמתי לב שגם היא היתה מתוחה מכך שהיא נוהגת באופן ידני, ולא האייפי, כמקובל. קים הזדקף ושלח יד אחורה בלי להסתכל. בסרבול האופייני לפעולה של יד עטויה בכפפה של חליפת חוץ, הוא שחרר שני מתפסים. איך הוא עושה את זה בלי אפילו להסתכל אחורה, כאילו יש לו עיניים בגב, חשבתי לעצמי במקום להתרכז בעיקר. מכסה הארגז נפתח בתנועה חלקה. בתוך הארגז היה משהו לא ברור. כמה צינורות/זרועות מכניות, ובקצה משהו שהזכיר… שרידים של מצלמה? החפץ בפנים נראה הרוס לגמרי. המתכת בלויה, סדוקה ושרוטה, ובמקומות בהם ניחשתי שהיו אמורות להיות עדשות מצלמה, לא הצלחתי לראות עדשה כלשהי. הכל נראה מוכר מאד מצד אחד, וזר עד מאד מצד שני.

"אתה מוזמן לומר שלום לשרידי המצלמה של ה-Inquiry" אמרה ליז. "זוכר את ה- Inquiry?"

החזרתי את מבטי קדימה. " Inquiry זה לא רכב המחקר שנאסא שיגרה למאדים שנתיים לפני שיצאנו לדרך?" שאלתי. "הדבר הזה כאן נראה לי הרוס מדי, אולי אפילו עתיק מדי בשביל להיות ה-Inquiry, לא?" הפניתי שוב את ראשי לאחור, והסתכלתי היטב. זה לא היה יכול להיות חלק מה- Inquiry. הרכב שנשלח לפני בערך עשור, היה אמור להיות במצב טוב בהרבה, והמצלמה אולי עדיין מתפקדת. השרידים מאחור ניראו כמו עתיקות ארכאולוגיות שנימשו מספינה טרופה במעמקי הים האגאי. לא רק שריטות וחבטות, המתכת עצמה נראתה כאילו עברו עליה שנים רבות של תהליכים כימיים.

קים הפטיר מתחת לשפם שלא היה לו: "ניאו, רוצה לבלוע את הגלולה הכחולה או את האדומה?". שכחתי, ואז נזכרתי במשפט הסתום הקודם שלו על טרומן. כשהוא אמר את זה, חשבתי שהוא מדבר על הנשיא האמריקאי, כעת התחלתי לחשוב שהיה כאן חידון קולנוע כלשהו, ושמקודם הוא התכוון לסרט המופע של טרומן. שוב הרגשתי כמו הילד ששומע את המבוגרים מדברים מעל לראשו, ולא מבין מה באמת קורה. או שהוא לועג לי בתור אחראי ערבי הסרטים? זה לא התאים לסיטואציה ולא לקים. כל מה שהצלחתי להבין, זה שאני ממש לא מבין מה קורה.

ליז המשיכה לנהוג. קים המשיך לשמור על פנים חסרות הבעה כלשהי. שחקן פוקר באחד מהסרטים שטרם הזכיר.

"לפני חצי שנה בערך", אמרה ליז, "קים בא אלי עם רעיון שיפור מסויים להרחבת נוספת של החווה הנסיונית שלנו. הרעיון שלו דרש שימוש בכוח מחשוב נוסף שלא יכולתי לוותר עליו – הוא בשימוש של פרוייקטים אחרים. ניסינו לחשוב מחוץ לקופסה, והגענו למסקנה שאם נמצא את רכב הנחיתה שהוריד את ה- Inquiry לכאן, לפני עשור, נוכל לפרק את המוח של רכב הנחיתה, להחזיר אותו לשימוש ולצרף אותו למחשב הגדול של התחנה כדי להגדיל את הקיבולת הקיימת. נברנו בקבצי המידע הישנים, ומפה לשם הצלחנו להגיע למיקום משוער, על תא שטח לא גדול מדי, בו חשבנו שנוכל למצוא את רכב הנחיתה. כדי לא לבזבז זמן ומשאבים, רציתי לקבל מיקום מדוייק, ולכן שלחתי הוראה לחללית האם, במסלול ההיקפי, וביקשתי שתצפה עבורנו באזור ההוא. שתבצע תצלומים עדכניים ותשלח אותם אלינו, כדי למצוא בדיוק את רכב הנחיתה. לא הצלחנו לגרום למחשב של החללית לבצע את זה. כמה שלא ניסינו, זה היה נראה שהאיי של החללית מנסה להתחמק בכל דרך. לקח לי זמן להבין שאני לא מקבלת תשובות אמתיות, כמו שהייתי מצפה במקרה של תקלה או חוסר יכולת לבצע, אלא תשובות כמו של פקיד ממשלתי שמתחמק, בנימוס בירוקרטי, מלומר לי בפרצוף שהוא לא מתכוון להתייחס אלי בכלל. כשהבנתי שלא נקבל את התמונות האלו מלמעלה, יצאנו קים ואני לבד, כי לא רציתי לגזול זמן עבודה של עוד חוקרים – לאתר את רכב הנחיתה באמצעות כמה רחפנים. מצאנו משהו שנראה מתאים – ויצאנו לדרך. מצאנו את רכב הנחיתה די בקלות, אבל הוא היה נראה מוזר, נראה כמו שהמצלמה של ה-Inquiry מאחור נראית לך. עתיק והרוס. אי אפשר היה לחלץ משם כלום. במהלך הנסיעה חזרה מצאנו במקרה את שרידים של ה-Inquiry, ולקחנו משם את המצלמה." ליז הפנתה את המבט אלי כדי לראות את התגובה שלי. לא היתה לי תגובה כלשהי, רק מבט שואל שמבקש ממנה להמשיך ולהסביר.

"לפני שאמשיך, אני רוצה רק שתדע שמדובר בוודאות ב- Inquiry וברכב הנחיתה. עשינו כמה וכמה בדיקות, והצלבנו נתונים. אין בכך כל ספק. אין גם ספק בתוצאות הבדיקות הכימיות שערכנו", הוסיפה. "הגיל של רכב הנחיתה, כמו גם של ה- Inquiry עצמו, הוא לא עשר שנים. זה הרבה הרבה הרבה יותר מכך".

"עצור", הורתה ליז לכלי הרכב שלנו ביחד עם סיום המשפט. היא הפנתה את ראשה והביטה לעיני. "הרבה-הרבה-הרבה יותר", שבה ואמרה. קים הביט קדימה ואמר בשקט: "ועכשיו תלעס ותבלע את האדומה, ניאו".

"מה?" אמרתי בטון מטופש. "איך יותר מעשר שנים? אנחנו יודעים בדיוק באיזו שנה שיגרה אותו נאסא! היינו במרכז המבקרים ביחד!"

"כמעט אלף שנים", אמר קים מהצד השני. "אלף שנים" חזר. 

שניהם הביטו אלי, בוחנים. הבטתי אליהם בחזרה במבט של אחד שאין לו מושג מה קורה. כבר שללתי מקודם את האפשרות שמתבדחים על חשבוני, אבל פתאום זו נראתה אפשרות הגיונית יותר ממה שנאמר.

"כן", חזרה ליז, "בערך אלף שנים". היא פקדה על הרכב שלנו להמשיך בנסיעה. "עוד בערך עשרים דקות אנחנו שם", אמרה לחלל הרכב באופן כללי. 

לא הבנתי שום דבר, לא לאן מגיעים, אבל בעיקר, איך יכול להיות שרכב שיצא לפני עשר שנים, הוא בגיל אלף.

"איך אלף שנים?" שאלתי שוב, לחלל הרכב. "איך?"

"יש משהו כאן על המאדים שיכול לגרום לבלאי מואץ?" שאלתי. "אם אתם בטוחים שזה מה שאתם אומרים, אולי הבדיקות הרגילות שאנחנו עושים לא רלבנטיות כאן? האיזוטופים מתנהגים בצורה שונה? תהליכים כימיים מואצים לעומת מה שמוכר לנו בכדור הארץ?"

קים המשיך לשמור על הפרצוף של שחקן פוקר בשלב מכריע של המשחק. ליז המשיכה להתבונן קדימה. אני נשארתי עם הגבות השואלות ובלי אף תשובה.

ואז עברנו קו רכס, וכשהתחלנו לרדת לכיוון של בקעה גדולה, ראינו מרחוק מה שהיה נראה כמו סוללת עפר מעגלית גדולה ובתוכה שרידי מבנים. בראש שלי רצה מחשבה מופרעת על First contact, ואיך במקום לפגוש חייזרים אנחנו מוצאים שרידים ארכאולוגיים שלהם, אבל די מהר נזכרתי בכלל הישן, הכלל הקובע כי אם אתה שומע קול של פרסות מהרחוב, חשוב על סוסים, לא על זברות. הסוסים באים מכדור הארץ, הזברות מגלקסיה אחרת. תוך כדי מחשבה על סוסים, שמתי לב לכך שהשרידים נראים מוכרים. המבנים נראו כפי שאולי תרָאה בעתיד תחנת המחקר שלנו, מאה-מאתיים שנים אחרי שנחזור לכדור הארץ ונותיר מאחורינו את התחנה נטושה. היה משהו מוכר אפילו בצורת הארגון של המבנים בתוך המתחם. כן, אלו היו שרידים של תחנת מחקר של בני אדם, בנויה בערך לפי אותה התוכנית של התחנה שלנו. אבל איך? אנחנו הראשונים כאן. הרוסים עשו משהו פעם בחשאי?  מה זה?

"ברוך הבא למחנה משלחת המחקר אלבתאני", אמרה ליז כשהיא מנווטת בזהירות את הרכב במורד, נוסעת לכיוון הסוללה. "תחנת אלבתאני סיימה לעבוד בערך לפני מעל מאתים שנה, והיו בה בערך אותה כמות חוקרים שיש אצלנו" הוסיפה.

לא הבנתי כלום, והרגשתי כאילו אני בסרט גמר של תלמידי תיכון. סרט גרוע, אם זה לא ברור, שהתסריט שלו לא אפוי לגמרי. אולי לא סתם קים זורק את ההערות הקולנועיות האלו שלו.

"מאתים שנה?" חזרתי כמו אחד שלא מבין. "איך זה יכול להיות? זה במאה התשע-עשרה!" צעקתי. "איך הם הגיעו לכאן, על הסיפון של פריגאטה מהצי של הוד מלכותה? המורדים של הבאונטי חשבו שזה האי פיטקרן והפליגו לכאן?". קולי התרומם לכמעט צעקה. באמת שלא הבנתי כלום. כלום. זה לא היה הגיוני בשום דרך.

ליז המשיכה בנסיעה לכיוון סוללת העפר, כשהיא ממשיכה להביט קדימה בפנים חמורות סבר. קים המשיך לשתוק. אני המשכתי לא להבין כלום.

כשהגענו בערך קילומטר לפני הסוללה, ליז האטה, וסימנה באצבע לצד ימין. כמה מאות מטרים מאתנו היו עשרות תלוליות קטנות מסודרות בכמה שורות מקבילות. "בית קברות" אמרה ליז. היא המשיכה בנהיגה ונכנסנו לתוך המתחם הגדול. במבט ראשון, מחנה אלבתאני היה בנוי לפי אותה התוכנית של המחנה של משלחת המחקר שלנו. קים וליז חבשו את הקסדות, ולא הותירו לי ברירה אלא לעשות כמוהם. אחרי כמה דקות בלבד של הסתובבות בחוץ, שתי עובדות היו לי ברורות לגמרי. הראשונה – שניהם כבר היו כאן. עקבות של נעלי חליפה היו בכל הכיוונים, וראו שאלו לא עקבות ישנים. הם גם ניראו כאילו הם יודעים בדיוק מה נמצא היכן. השניה – זו היתה יכולה להיות התחנה שלנו, אבל הרבה שנים אחרי שננטשה. הלכתי לכיוון מה שאמור היה להיות שרידי חוות ניסויים חקלאית. הממדים היו קטנים משלנו, ותאמו את הגודל המתוכנן המקורי, לפני ההרחבות שערכנו. שרידי צמחים כמושים וצורות של ערוגות נטושות נותרו. סככת כלי עבודה עמדה בפינה – בדיוק במקום בו היא נמצאת לפי תוכנית התחנה שלנו. הכלים היו מסודרים וארוזים באריזות מגן כנגד אבק ופגעי מזג האוויר. ליז הלכה בצעד בוטח לכיוון בו אמור להיות משרד מנהל החווה כשקים בעקבותיה. מיהרתי אחרי שניהם, ונכנסתי אחרי קים לתוך חדר גדול שהיה במיקום הצפוי. מה שלא היה צפוי היה שהחדר היה נקי. או שמישהו דאג לאטום אותו בצורה מתוחכמת, או שליז וקים ניקו אותו לא מזמן. החדר היה מסודר, וציוד מוכר עמד שם. קים הסתובב, עשה מה שעשה, והחדר הואר בתאורה מהסוג המוכר לנו, תוך שהדלת אוטמת את עצמה בשקט. ליז וקים הסירו את הקסדות – עשיתי כמוהם.

"שב", הורתה ליז ומשכה כסא מתכתי לכיווני. היא התיישבה על ידי, כשקים פונה להתעסק עם חלק מהציוד. "במקום שאסביר לך, כדאי שתצפה במסר שהשאירו לנו אחרוני מחנה אלבתאני", הוסיפה.

קים הציב מולנו מסך גדול, מהסוג שהיה גם בתחנת המחקר שלנו. הוא לחץ על מה שלחץ, והצטרף אלינו. המסך הואר, ופניו של אדם לא מוכר מילאו אותו.

"ברוכים הבאים לשרידי מחנה אלבתאני", אמר האדם במסך. "אם אתם רואים את זה, אני, כמו גם שאר עמיתי, כנראה מתים כבר כמה זמן. אני משער שאתם חברי משלחת מחקר לכוכב מאדים, משלחת שיצאה בחללית מכדור הארץ בשנת 2030, ושאתם חושבים שהשנה היא בין שנת היציאה לבין, בערך, שנת 2050. כפי שאתם אולי כבר יכולים לשער, האמת שונה לגמרי."

הדובר המשיך כעשר דקות בדבריו שנשמעו מופרכים ככל שהתקדם. או שלא? היה לי את הזכרון החי של הארגז ברכב, ואת המחנה הנטוש אליו נכנסנו. ליז וקים התבוננו לעברי במבט שואל.

"אז ככה", אמר קים. "אם נסדר לך את כל המידע שריכזנו מכל המקורות, לא רק מכאן". הוא עצר לרגע כדי לנשום, וליז התערבה: "קים הצליח לגרום לאיי של החללית לשתף אותנו במידע שלא היה אמור לשתף אותנו. אל תשאל אותי איך, אבל הוא הצליח". קים חייך חיוך קטן.

"לא ניכנס לזה, אבל המחשב המרכזי של התחנה כאן היה חי, ו…אם נשתמש בלשון לא מקצועית, נעזרתי באיי של המחשב המקומי כדי שינסה הרבה גישות שונות מול האיי של החללית למעלה, עד שמצאנו את הטריגרים שהפעילו את האיי של החללית למעלה. כעת אנחנו יודעים, פחות או יותר, את התמונה. אז זה המצב. אנחנו לא המדענים החוקרים שחשבנו, אנחנו העכברים הלבנים בניסוי הזה. גם תושבי אלבתאני היו עכברים לבנים בדיוק כמונו. אף אחד לא התעניין בניסויים שלנו במאדים, אלא ביכולת של המין האנושי להעביר בני אדם במצב של השעיה למרחקים גדולים. ניסוי של נאסא ועוד גופים שנועד לבחון את האפשרות ליישב כוכבים רחוקים באמצעות חללית שתטוס במשך מאות שנים עד שתגיע לכוכב לכת ראוי לחיים. על חללית האם שלנו היו כמה וכמה קבוצות, כל אחת לא יודעת על קיומן של האחרות. בכל כמה עשרות שנים, הופשרה משלחת והונחתה על המאדים. כל משלחת הונחתה במקום אחר, ולאחר בערך עשר שנים קיבלה את המידע על משבר בכדור הארץ, כלכלי, פוליטי, מלחמה או אסון טבע, ושהיכולת להחזיר אותם לכדור הארץ לא קיימת. האיי של חללית האם מנהל את ההצגה כבר כמה מאות שנים, כשכנראה הטכנולוגיה שבחנו, של ההשעיה, כבר לא רלבנטית. הם פיתחו דברים אחרים במאות השנים האחרונות, וכנראה אף אחד לא זקוק לניסוי שלנו." קים עצר לנשום. המוח שלי רץ למיליון כיוונים שונים בשניה.

"אז למה בכלל להפשיר אותנו?" שאלתי. "אם היינו מיועדים להיות העכברים הלבנים של הניסוי, והניסוי מיותר כבר מאות שנים, למה בכלל להפשיר אותנו? זה לא מסתדר!" כמעט וצעקתי עליו.

"לפי האיי", ענתה לי ליז, "היו דיונים בנאסא, והוחלט שמבחינה מוסרית וחוקית אי אפשר להשאיר אותנו בהשעייה, זה כמעט כמו להרוג אותנו. צריך לתת לנו לחיות תחת האשליה שאנחנו חשובים, שיש לנו מטרה, לפי מה שאנחנו יודעים וחושבים, ואחר כך…" קולה טייל פתאום לאנשהו. "ואחר כך…". היא לא השלימה את המשפט.

"ראינו בחוץ הרבה קברים", אמרתי לשניהם. "יותר ממאה, הם היו כזו משלחת גדולה? כל כך יותר גדולה  משלנו?" זה לא התאים לי לפרוטוקול הניסוי שהבנתי. ההגיון שלי אמר שכל הקבוצות צריכות להיות בגודל דומה.

"פספסת את הקטע הזה בדברים של ריצ'רדסון בסרט", אמרה ליז. "הם גילו, כמונו, את האמת, וניסו לחיות כאן. התחנה הזו הפכה להתיישבות, והם החזיקו מעמד שלושה-ארבעה דורות. הרבה יותר ממה שבנאסא דמיינו שאפשרי בכלל."

"אתם יודעים?" אמר פתאום קים. "אני לא יודע איזה טכנולוגיות יש להם עכשיו, בכדור הארץ, אבל בטח אנחנו מככבים בתוכנית הטלוויזיה הכי פופולרית בהיסטוריה! המופע של טרומן במאדים!", הוא החל לצחוק באופן היסטרי. "אמא! אני מפורסם!".

"כמה זמן אתם כבר יודעים את זה?" שאלתי את ליז. את המנהלת ליז. "מי עוד יודע בתחנה? למה קראתם לי?"

"כבר כמה זמן", ענתה לי ליז. "עד עכשיו, רק קים ואני ידענו, ואנחנו מתלבטים אם לשתף במידע את כולם – כמו שעשו כאן – או להשאיר את זה סודי. מה עדיף לכולם, האמת הבלתי נתפסת שכל החברים והקרובים שלנו מתים כבר אלף שנה, או להמשיך לחיות באשליה שכעת שנת 2040, ועוד שנתיים אמורים לסיים ולחזור לכדור הארץ. רציתי את דעתך בעניין. אתה מבין? בתור פסיכולוג הבית שלי".

הראש שלי המשיך לרוץ במיליון קמ"ש למיליון כיוונים שונים. "הרבה מאד יכול להשתנות באלף שנים. במהלך של מאה-מאתים שנה, עברנו מספינות מפרש לצוללות אטומיות ולחקר החלל. ממונרכיות לדמוקרטיות. אלף שנים? מי יודע איזה שינויים חברתיים, לא רק טכנולוגיים התחוללו. אתם יודעים מה? אתם בטוחים שעדיין יש בני אדם על כדור הארץ? אתם בטוחים שהאיי של חללית האם עדיין נשלט על ידי נאסא? בכלל יש נאסא?"

מחשבה מפחידה חלפה במוחי:

"אתם בטוחים שאנחנו עכברים לבנים של נאסא? אולי אנחנו בכלל עכברים לבנים של האיי?"

חזרנו לרכב, ואחרי שהורדנו את הקסדות, הוצאתי את התרמוס. קים שלף כוסות ממקום נסתר כלשהו, והושיט לי למזיגה. ישבנו שלושתנו עם כוסות תה עשויות מחומר מקומי. כוסות שהן פאר התעשיה של משלחת המחקר שלנו.

"השנה עכשיו היא לא 2040", אמר קים בלי הקדמה כלשהי. "אם נשתמש באותה השיטה, אנחנו כעת בשנת 2977". ליז נעצה בי מבט בוחן, לראות את תגובתי. הפניתי מבט מקים לליז, ובחזרה. הם היו רציניים לגמרי, ובכל מקרה, ליז – המנהלת הפרגמטית והחסכנית, לא היתה מאשרת נסיעה כלשהי רק בשביל בדיחה על חשבונו של מישהו. זה יותר מדי לא יעיל, וליז היתה, לפני הכל, מנהלת יעילה ביותר. ליז הנהנה ואמרה גם היא "אלפיים תשע-מאות שבעים ושבע. הוא צודק".

אפשר היה להרים את הלסת שלי מהרצפה.

"הרצנו בדיקות, גם איזוטופים, גם פורנזיות, אין ספק בגיל של ה-Inquiry, גם לא בגיל של השלדים בתוך הקברות כאן, ובמחנות הנוספים שמצאנו. עם המידע הזה, קים הצליח לעקוף את ההגנות של האיי שלנו בתחנה, וגם יצרנו קשר ישירות עם כדור הארץ, לא דרך חללית האם במסלול. השתמשנו בציוד שחלקו 'שחטנו' מהתחנה הנטושה כאן." היא נאנחה, לגמה מהתה בספל שלה, והמשיכה:

"הניסוי האמיתי נעשה עלינו. אף אחד לא מתעניין במה שאנחנו עושים כאן, מבחינת החקלאות. הממשל האמריקאי החליט, לפני אלף שנים, לבחון את האפשרות להציל את המין האנושי וליישב גלקסיות רחוקות באמצעות חלליות. בגלל הטכנולוגיה הקיימת והמרחקים העצומים, רצו לבחון את הטכנולוגיה של ההשעיה. לבדוק מה קורה עם מכלי השינה לאורך זמן. חללית האם בה יצאנו, לא הכילה רק אותנו, אלא עוד 9 משלחות כמונו. בכל מאה שנים בערך, הופשרה משלחת אחרת שנשלחה למטה, אל המאדים, להקים תחנת מחקר. אנחנו לא חוקרים, אנחנו עכברים לבנים, Guinea pigs קטנים. כל המידע הזה, המידע הרפואי שלנו שאתה אוסף בקפדנות ושולח למעלה, אל חללית האם, מצטרף למידע שנאסף כבר כמעט אלף שנים. זה אחד מהמחקרים הארוכים בהיסטוריה האנושית.