קסם חסר מוסר מאת אסף שוכרי כהן

הבלש אלברט דיקסון הדליק את המקטרת שלו, כרע על ברך אחת ובחן את הגופה.

"מה את אומרת?" הוא הוציא את המקטרת מפיו כדי שהבלשית הצעירה שכרעה לצידו תבין אותו, והחווה עם הפיה לעבר הפצע הפעור, "מה לדעתך גרם לזה?"

נינה בריגס השתמשה בקסם כדי להגדיל את מראה האזור הפגוע, "זה לא דומה למשהו שאי פעם ראיתי," היא צמצמה את עיניה, "זה לא מתאים לסכין, גרזן או כל כלי נשק פופולרי אחר."

אלברט גיחך, "כמובן שלא," הוא לקח שאיפה ארוכה מהמקטרת והמתין כמה שניות כדי להגביר את סקרנותה של הבלשית הצעירה, "זה פצע שנגרם מיריית אקדח."

נינה לא הסתירה את ספקנותה. היא קפצה את אגרופיה והקסם, יחד עם מראה הפצע, התפוגג, "אקדח? כלי הנשק העתיק שהיה הורג אנשים בשנייה? זה שיצא מחוץ לחוק ולא קיים כבר מעל למאה שנה, האקדח הזה?"

"אני מעריך את הסרקזם שלך," אמר אלברט והשתמש בקסם, המקטרת התעופפה באוויר היישר אל כיס המעיל שלו, "אבל הוא לא יועיל לך בפתירת מקרה רצח הזה, להקשיב לאנשים מנוסים ממך דווקא יעזור."

"כן," נינה גלגלה עיניים, "אנשים מנוסים שמשתמשים בקסם בשביל לשטוף כלים."

אלברט התרגז. קשה להוציא את הבלש אלברט דיקסון משלוותו, אבל הבלשית הצעירה שהקפידה על החוקים והעירה לו כל הזמן התחילה לעלות לו על העצבים, "עוד פעם את חופרת לי על זה? בואי נסכם שכל אחד יתעסק בעניינים שלו. יש לי עוד שני ג'יגה שלמים של קסם ואני אעשה איתם מה שאני רוצה."

"שני ג'יגה?" התחלחלה נינה, "אנחנו רק בתחילת החודש!"

אלברט התעלם מהנזיפה ופנה אל בוץ', איש הזיהוי הפלילי, שעבר במקום עם שקית ראיות אטומה, "בוצ'י, אתה יכול להראות לגברת הנכבדה מה הדבר הזה שיש לך בשקית, מה שהיה תקוע בקיר מול הנרצח."

"אתה יודע שאני שונא את שם החיבה הזה," מחה בוץ', אך השתתק מיד כשהבחין בארשת פניו של אלברט, "בסדר, בסדר, לעזאזל איתך דיקסון, בחיי שאני מבין את גרושתך." הוא הושיט לבלשית בריגס את שקית הראיות. נינה בחנה את תכולתה, חתיכת מתכת קטנה בצורת חרטום.

"מה זה אמור להיות?" היא דחפה את השקית חזרה לידיו של בוץ' שמיהר להתרחק מסביבתו של אלברט.

"זה קליע," הסביר אלברט בידענות, "מסתובב סביב עצמו וטס במהירות של 700 מטר לשנייה. את יכולה לדמיין מה קורה שהדבר הזה עובר דרך חזה של בן אדם" הוא החווה לכיוון גופתו של הנרצח, לא משאיר מקום לדמיון.

"אתה רוצה להגיד לי שהחתיכה הפצפונת הזו היא כלי הרצח?" נינה שאלה מול חיוכו של אלברט שהלך ותפח. היא שנאה את התנשאותו, אבל היה עליה להודות שבתחום הזה הוא מבין יותר ממנה. אחרי הכול, בילדותו של אלברט היו עוד כמה אקדחים שהסתובבו בשוק השחור, לפני שהתאגיד השמיד גם אותם. היא לעומתו, לא נתקלה בנשק חם מעולם. הדרכים היחידות בהם אנשים הרגו אחד את השני במשך שנות חייה היו שימוש בחפצים חדים כאלה ואחרים, או בעזרת קסם. למרות שרצח בקסם היה מחזה נדיר, התאגיד לא חילק רישיונות קסם לכל אחד, היא עצמה קיבלה את הרישיון שלה רק כחלק מהכשרתה כבלשית, רגע אחרי שנשבעה שהיא תשתמש בפריווילגיה שניתנה לה רק כחלק מעבודתה. היא הקפידה לקיים את שבועתה, לא כמו האידיוט הנפוח שהיא קיבלה כשותף.

"היא עשתה את רוב העבודה" הסביר אלברט וצעד לכיוון הקיר. הוא בחן את השקע שנוצר שם מפגיעת הקליע וצעד כמה צעדים אחורנית עד שנעמד במרחק מה מהגופה. הוא הרים את ידו ועצם עין אחת, ולאחר מכן ירד על ברכיו והחל מחפש באדמה.

נינה הסתכלה עליו בתימהון, "מה אתה עושה?"

"הקליע הזה הוא רק חלק ממכלול, אני מחפש את התרמיל." לאחר דקה קלה הוא נאנח ונעמד, עצם את עיניו והשתמש בקסם איתור, "הוא לא פה," רטן, "הרוצח ודאי לקח אותו איתו כדי להעלים ראיות."

"אתה מבין שלא יישאר לך קסם עד סוף החודש" נינה לא הצליחה לעצור בעצמה, "אם נמצא את הרוצח החמוש הזה לא יהיה לך איך להגן על עצמך."

אלברט רטן, תחב את שני ידיו בכיס המעיל והחל לצעוד משם לכיוון המכונית, "אם לרוצח הזה יש אקדח, שום קסם בעולם לא יעזור לך, את תמותי לפני שתספיקי להפעיל קסם הגנה." הוא התיישב במושב הנהג, נינה מיהרה להתיישב לידו. הוא התניע את הרכב ואז נאנח, "זה הרבה יותר מסוכן ממה שנתקלת בו עד היום, בריגס, את צריכה להיזהר."

נינה שתקה והביטה מהחלון. הם נסעו בדממה. אלברט הצטער על המשפט האחרון שאמר, נינה שנאה שהוא התייחס אליה כמו ילדת צופים, אבל הייתה זו דאגה כנה. הוא הביט בצדודיתה דרך מראת הרכב. היא הייתה יפה כמו פרח בשממה גרעינית, שיער חום גולש ממסגר פנים עם עיניים חומות עצובות, אף קטן ולחיים שקועות. לא היו לו אשליות לגביה, הוא זקן ממורמר ולה היו מחזרים מכאן ועד מנהטן, אבל הוא עדיין רצה בטובתה, גם אם ניסה להסתיר זאת מאחורי שכבות של ציניות והתנשאות. הוא ידע שהיא בזה לו, למרות שהיה בטוח שמתחת לכל הבוז מסתתרת הערצה.

"אם תמשיך לבהות בי אני מתקשרת לריצ'רד." היא נזפה בו וקטעה את מחשבותיו, הוא רטן כשהזכירה את שמו של מפקד התחנה והתמקד בכביש האספלט הרטוב. גשם החל לרדת בצד הזה של העיר והוא שכח את המטרייה בבית, כמה אופייני, מעיל הגשם לא יהווה הגנה מספקת נגד הממטרים שהטבע הטיח בהם בעוז. כל שנותר היה לקוות שהחניה ליד התחנה תהיה פנויה ושלא יצטרכו לחנות ברחוב הסמוך.

רכבו הפרטי של ריצ'רד תפס את החניה. הם חנו בסמטה צרה ברחוב המקביל והלכו ברגל, בין בניינים רעועים בעלי שלוש קומות לכל היותר. הוא התרטב עד לשד עצמותיו וקילל כל הדרך, מתבצר בגאוותו ומסרב בתוקף לחלוק את המטרייה עם נינה. היא מצידה לא המשיכה להתעקש ונהנתה לראות אותו סובל בגלל האגו. כשהגיעו, הם נכנסו פנימה אל התחנה, היישר לתוך לועה של מסיבת עיתונאים.

"אדוני, אדוני, האם השמועות נכונות?"

"האם היה לכם מודיעין על אקדחים?"

"האם אתם קרובים למציאת הרוצח?"

ריצ'רד עמד שם, מטרים ספורים מהמצלמות ומהעיתונאים שצבאו עליו, וניגב את מצחו במטלית. הוא השעין את כרסו על סטנד העץ שחצץ בינו לבין ההמולה וניסה להשחיל כמה מילים ללא הצלחה. שוטר צעיר ששהה במקום ניסה להרגיע את הנוכחים, אך ניכר היה שניסיונותיו עלו בתוהו. כולם רצו להיות הראשונים שיביאו את התייחסותו של מפקד התחנה לחדשות המסעירות, איך כלי הרצח העוצמתי שהיה ואיננו הפך להיות שוב איום על שלום הציבור.

אלברט הסיר מעליו את המעיל הרטוב ונתן מבט מלא משמעות בנינה.

"מה?"

"את יכולה לעשות את זה, זה נחשב חלק מהעבודה."

"למה שאתה לא תעשה את זה?"

"כי אז לא יישאר לי מספיק עד סוף החודש, שכחת?"

נינה נאנחה ופרשה ידיים לפנים. אט אט הקסם החל להשפיע. העיתונאים הנרגשים נרגעו, הם התיישבו בכיסאות והמתינו למוצא פיו של המפקד. ריצ'רד הפנה לנינה מבט מעושה של הכרת תודה ופנה לענות לשאלות העיתונאים.

"אתה חייב לי," לחשה נינה לאלברט, הוא חייך ומיהר למחוק את החיוך כדי לשמור על מראית עין קשוחה.

"זה נכון שהרצח מהבוקר התבצע באקדח," הודה ריצ'רד בפני קהל שומעיו. העיתונאים נשארו לשבת בכיסאותיהם, עדיין מושפעים מקסמה של נינה, אחרת היו קופצים עם מטר שאלות המשך, "אבל אין צורך להסיק מכך שהנשק העתיק והנבזי הזה חזר לשוטט ברחובות. לפי המודיעין שבידינו, במחסנית של אקדח, כלומר, המקום בו מאחסנים את הכדורים, שהם הנשק המסוכן באמת, יש אפשרות להכניס רק חמישה עשר. מה שאני מנסה להגיד זה שכבר נורתה ירייה אחת אז המקסימום שיהיה לנו זה עוד ארבעה עשר נרצחים."

אלברט פכר פניו בכפו, מפקד התחנה היה אידיוט מושלם. נראה שהעיתונאים הסכימו איתו, שכן הקסם כבר לא הדביק אותם למקומותיהם והם התנפלו על המפקד בשאלות.

"התכוונתי לומר שנעצור את הרוצח לפני שיספיק לבצע את שאר הרציחות, אין שום סיבה לדאוג!" ריצ'רד צעק, קולו נבלע בבליל הרעשים המבוהלים שמילא את החדר.

"מה שריצ'רד מנסה להגיד הוא," אלברט השתמש בקסם כדי להגביר את קולו, העיתונאים השתתקו והביטו אליו, "שאין שום סיבה לדאגה, יש בידינו ראיות מזירת הרצח ואחרי בדיקות מעבדה נוכל להגיע לרוצח בלי שום בעיה."

ריצ'רד מיהר להצטרף, "כן, מה שאלברט אמר, אני רוצה להציג בפניכם את השוטרים האחראיים על החקירה, הבלש אלברט דיקסון והבלשית נינה בריגס."

נינה עיקמה את פרצופה, היא לא אהבה את תשומת הלב, בטח לא של עיתונאים המשחרים לטרף, אבל הכירה בחשיבות של הרגעת הציבור במקרה כזה.

"הבלש דיקסון," מיהר אחד העיתונאים ליזום שאלה, תעודת עיתונאי השתלשלה מצווארו עליה התנוסס שמו, אלכס קורבט, "כיצד העובדה שהנרצח הוא דמות בכירה בחברת מג'יק אנטרפרייז משפיעה על החקירה?"

נינה הופתעה מפריט המידע שהוטח בפניהם. הם עוד לא קיבלו מהזיהוי הפלילי אף פרט על זהות הנרצח, ובטח הם לא שיערו לעצמם שהוא עובד אצל התאגיד. היא הביטה באלברט, ששמר על ארשת פנים קפואה. אם שאלתו של העיתונאי הפתיעה אותו, הוא לא הראה זאת.

"כל פרט נלקח בחשבון ואנו בוחנים את התמונה במלואה," אלברט ענה במיומנות, בלי להתחייב לדבר, כפי שמצופה מבלש ותיק, "אני יכול להבטיח לכם שאנו נמצא את הרוצח ונסלק את הנשק המסוכן מהרחובות. כעת, ברשותכם, נלך להמשיך בחקירה." הוא צעד משם, מתעלם מהשאלות שנזרקו לכיוונו. נינה מיהרה להדביק אותו, צועדת אחריו במסדרונות התחנה. כשהגיעו ליד המעבדה של הזיהוי הפלילי היא הניחה יד על כתפו.

"איך יכולת להבטיח להם שנמצא את הרוצח?" נזפה בו.

"תחסכי ממני את ההרצאות שלך, בריגס," אלברט פתח את חדר המעבדה, "אני בטוח שהזיהוי הפלילי כבר השיגו לנו קצה חוט. אם היית קצת יותר מבינה בתחום היית יודעת שכדורי תשע מילימטר של אקדח הם קטנים ביותר וכדי להכניס אותם למחסנית חייבים לדחוף עם האגודל בצורה כזו," הוא החזיק ביד שלה והמחיש איך תוחבים את הכדור פנימה, "חייבים לגעת בקצה הכדור, כלומר, בקליע, כדי להכניס אותו, מה שאומר שיש לנו טביעת אצבע של הרוצח."

אלברט עזב את ידה ונכנס פנימה כמנצח.

"אין לנו כלום." מיהר בוץ' להגיד וצעד אחורנית, מתרחק מזעמו של אלברט.

כל האוויר ירד ממפרשיו של הבלש הוותיק, "מה זאת אומרת, כלום?" 

"שום טביעת אצבע, אפילו לו טיפת דנ"א," בוץ' נופף בשקית הראיות שהכילה את הקליע, "חלק כמו הקרחת של ריצ'רד."

הוא האדים כשהבחין במפקד התחנה נכנס למעבדה, "אדוני," הוא גמגם, "בדיוק הסברתי לשני הבלשים הנחמדים שהקליע שמצאנו לא מסייע לנו בחקירה."

ריצ'רד שילב ידיים, חצי מחולצת המדים שלו הייתה בתוך מכנסיו, חצי בחוץ. הוא התעלם מנוכחותו של איש הזיהוי הפלילי ונבח לעברם של הבלשים, "דיקסון, בריגס, אליי לחדר מייד!"

שני הבלשים נשרכו מאחורי מפקדם. נינה הספיקה להציץ ללובי התחנה, מספיק זמן כדי להבחין שהעיתונאים נעלמו מהמקום. 'בטח הלכו לחפש להם טרף חדש', חשבה לעצמה, 'משהו מסעיר שימלא את החור בלב שלהם'.

ריצ'רד קינג התיישב בכיסאו, שחרק תחת משקלו, והורה לבלשים להתיישב. הוא בחן אותם למשך דקה ואז פלט בשוויון נפש, "התיק נסגר."

"מה?" נינה הזדעקה ונעמדה על רגליה, "מה זאת אומרת, נסגר?"

ריצ'רד פנה לאלברט, "חשבתי שאתה שולט בשותפה שלך."

"אני ממש פה!" נינה דפקה על השולחן, היא לא תיתן שיתעלמו ממנה, "אם יש לך משהו להגיד אתה יכול להגיד לי, ובוא תתחיל עם הסבר איך לעזאזל אתה סוגר תיק רצח עם פרופיל כזה גבוה."

ריצ'רד המשיך להסתכל לכיוונו של אלברט. הוא מצידו שלף את המקטרת מכיס המעיל, יצר אש באגודלו בעזרת קסם והדליק אותה, "תענה על השאלה שלה."

"אל תעשן לי פה!"

"לך לעזאזל."

ריצ'רד הנרגז נשען אחורנית והסתכל על נינה במבט מלא בוז, "קיבלנו הוראות מהתאגיד בכבודו ובעצמו," הוא התמלא נחת כשראה איך שני הבלשים קופצים במקומותיהם, "הם הודו לנו על הרצון הטוב לסייע בחקירת מותו של הבכיר, אבל עמדו על כך שהם יפתרו את הבעיה הזו לבד."

"ממתי התאגיד עושה את העבודה של המשטרה?" נינה זעמה, משהו בתוכה אמר לה שריצ'רד לא מספר להם את כל האמת.

ריצ'רד צחק, "התאגיד עושה מה שהוא רוצה, זה התאגיד למען השם, אם את רוצה להמשיך לעשות את ההוקוס פוקוס שלך ולא להיות מנותקת לכל החיים, הייתי ממליץ לך להקשיב למה שהם אומרים ולא לדחוף את האף שלך לעניינים שלהם."

נינה רצתה להתנגד, אבל הבינה שמדובר בקרב אבוד. ריצ'רד חייך חצי חיוך והוציא חטיף שוקולד מהמגירה שליד השולחן. הוא דחס חצי לפיו ונפנף בידיו, "אתם מוזמנים לעוף לי מהעיניים," אמר בפה מלא ובנימת ניצחון, "תמשיכו לעבוד על התיק של וינשטיין."

נינה דפקה באגרופה על השולחן ויצאה מהחדר. אלברט התרומם מהכיסא, שאף עוד שאיפה מהמקטרת וצעד גם הוא לכיוון הדלת.

"אני רציני, אלברט," ריצ'רד קרא אחריו, "שום חקירה מתחת לרדאר ושום כלום, אל תתעסקו עם התאגיד."

אלברט נעמד ליד הדלת, "אתה יודע," הוא תהה בקול, מבלי להביט לכיוונו של ריצ'רד, "פעם אמנם היו אקדחים ברחובות, אבל לפחות בתקופה ההיא יכולת לדעת מי שומר עליך ומי נגדך," הוא החזיר את המקטרת לכיס המעיל ופרש את ידו. חצי חטיף השוקולד התעופף משולחנו של המפקד ונחת על כף ידו של הבלש, "להתראות, המפקד." הוא אמר ונגס.

אלברט התעלם מקול מחאותיו של ריצ'רד והלך לכיוון המשרד המשותף שלו ושל נינה. הוא מצא אותה כפי שציפה למצוא אותה, במצב רוח נסער.

"זה בולשיט," היא הסתובבה סביב עצמה, חגה במעגלי טירוף וחוסר ודאות, "הוא לא יכול לסגור את התיק, הוא לא יכול להפסיק לנו את החקירה, הבטחנו שנעצור את המשוגע עם האקדח, אנחנו חייבים את זה לאנשים."

אלברט סגר את הדלת והסתכל בה. היא הייתה יפה אפילו יותר, כמו פרח אחרי הסערה. היא סידרה את שיערה מאחורי אוזניה, בפיזור הדעת, בזמן שתלתה על לוח השעם שלל כתבות מהעבר. אלברט זיהה מיד במה מדובר, כתבה על עלייתו של התאגיד, איסור השימוש בנשק חם, הטיהור הגדול והמלחמות שפרצו. הקסם שהתאגיד העניק לאוכפי החוק גבר לבסוף על מעט מכלי הנשק שעוד נותרו למתנגדים, שהוצאו להורג על התנגדותם למובן מאליו. כתבה ישנה אחת עמדה במרכז הלוח, ומשכה את תשומת ליבו. הוא ניתק אותה מהנעץ ובחן את הכתוב:

הקסם משתלט על שוק העבודה

מאת: טריס זונגהיים

תמונות כאלו לא נראו מאז המשבר הכלכלי של שנת 2030. ביום חמישי האחרון, רק שבוע לאחר השקת הגרסה האחרונה של הקסם מבית מג'יק אנטרפרייז, פוטרו בבת אחת אלפי עובדים ממשרדי ההייטק, מפעלי התעשייה ועוד ענפים רבים בשוק. מקומות עבודה רבים הושבתו כליל שעה שהקסם ייתר לחלוטין את השימוש בבני אדם לעבודות אלו. מנהלי החברות הגדולות במשק רכשו בשבוע האחרון רישיון שימוש בקסם והריצו פיילוט של כמה ימים על מנת לבחון את יעילותו. הממצאים לא אכזבו, מה שהוביל לגל פיטורים נרחב.

מנהל חברת הטק הגדולה במדינה, אקסום סול, התבטא בעקבות גל הפיטורין: "אני מצר על מאות העובדים שייאלצו לחפש להם בית חדש. אך החברה פועלת משיקולים כלכליים. ניתן להחליף בנקל את רוב המקצועות החופשיים הקיימים כיום בשוק באמצעות הקסם, אני מודה לחברת מג'יק אנטרפרייז שהובילו את השוק למגמות של התייעלות וקדמה."

"קדמה בתחת שלי" מלמל אלברט.

נינה הרימה את ראשה, "מה אמרת?"

"כלום," הוא נעץ חזרה את הכתבה במרכז לוח השעם והתיישב על הכיסא שלו, "אז… התיק של וינשטיין."

"אתה לא רציני."

"מה? את באמת רוצה ללכת לחטט אצל התאגיד?" אלברט הניח את רגליו משוכלות על השולחן, "בבקשה, את מוזמנת, אבל כשיעלימו את הגופה שלך אל תצפי שאני אבוא לחפש אותה."

נינה נשפה בזעם. היא ידעה שהצדק עם השותף הבלתי נסבל שלה, אך לא יכלה להפסיק, "רק תסתכל על זה," התחננה בפניו, "אם תגיד לי שאני הוזה אני מבטיחה שאפסיק מייד."

אלברט נטל את הכובע שהיה מונח על שולחן העבודה שלו והניח על פניו, "את הוזה."

"ואתה אידיוט, תראה," היא משכה את הכובע מפניו של אלברט והתעלמה ממחאותיו, "יש כל מיני אנשים שהיו שמחים לפגוע בתאגיד, ההתנגדות בעיקר, אבל יש משהו מיוחד דווקא באדם הזה," היא הצביעה על תמונה שהייתה תלויה בקצה הלוח, אלברט זיהה את פניו של הנרצח מהבוקר, "דוקטור ג'ורג' מלווין, אחד מהבכירים בחברת הבת של מג'יק אנטרפרייז שהייתה אחראית על הטמעת פרוייקטים של קסם במקומות העבודה. יתכן שאחד מהאנשים שאיבדו את מקור הפרנסה שלהם בגלל האיש הזה החליט לנקום בו."

אלברט הסתובב בכיסאו, "אנשים רוצחים בגלל כל מיני סיבות, נקמה היא רק מניע אפשרי אחד," הוא שתק לכמה רגעים ואז הוסיף, "גם אם את צודקת, יש מאות אלפי מובטלים כרגע בגלל האיש הזה, בהצלחה עם לאתר את האחד שהחליט לנקום בו," לבסוף הוא עצר את סיבובו והביט בה, "חוץ מזה, זה לא מסביר איך הגיע לידיו אקדח."

נינה סירבה להביט בו חזרה. היא המשיכה לבהות בלוח השעם שלה, ידיה על מותניה, "אם כך, זה בטח מעשה ידיה של ההתנגדות, השמועות אומרות שיש להם מצבור של כלי נשק שחדר שלא ניתן לאתר בקסם."

אלברט נאנח, הוא הקליד את הסיסמה שלו במחשב ופתח את הקבצים של וינשטיין, "תראי, אני מבין למה התיק הזה מסקרן אותך, זו יכולה להיות קונספירציה בקנה מידה עולמי, כנופיות שהצליחו להסתיר נשק חם בזמן הטיהור הגדול ומשתמשות בו כדי לזרוע כאוס בחברה החדשה שוחרת השלום שיצר התאגיד. מצד שני, זה יכול להיות סתם איזה מטורף שמצא אקדח זרוק בקרקעית הים והחזיר אותו לשימוש. לעזאזל בריגס, זה יכול להיות כל דבר. הדבר היחיד הוודאי הוא שאם התאגיד לא רוצה שיתעסקו בזה, אין לך הרבה סיכוי למצוא קצה חוט."

הוא הציץ לכיוונה, לראות אם דברי הטעם שלו נפלו על אוזניים קשובות. בסוף היא נכנעה, כתפיה שחו. היא החלה לפרום את החוטים שחיברה בין מספר מוקדים על לוח השעם והשליכה אותם לפח. "לעזאזל איתך אלברט, אני שונאת שאתה צודק."

"גם אני," הוא חייך אליה, "גם אני."

היא מעכה בידיה את הדפים עליהם הודפסו הכתבות, זרקה עליו כדור נייר ופספסה. הוא גלגל עיניים, "מזל שאין לך אקדח, היית מפספסת את המטרה בכל פעם" הקניט אותה. היא גיחכה והתיישבה לידו, "קדימה, בוא נראה מה יש לנו בתיק של וינשטיין."

הגשם לא פסק גם בערב. אלברט קילל, לקח למעיל שלו שעות להתייבש. "בוא," הציעה נינה ופתחה את המטרייה, "מותר לך לקבל ממני עזרה, זה לא יהפוך אותך לבלש פחות קשוח."

הם צעדו יחד, קרובים. אלברט יכול היה לנשום את הריח של השיער שלה. איך הוא נשאר כל כך טוב לאורך כל היום? תהה לעצמו. זה לא היה קסם, רק מתנה משמיים. הם הגיעו אל הרכב ונכנסו פנימה, הדליקו את המזגן על חום ושפשפו ידיים מולו.

"חורף ארור," קילל אלברט.

נינה לא יכלה שלא להסכים.

הם נסעו יחד לכיוון הדירה של אלברט. נינה גרה מחוץ לעיר, והתחנה היחידה ממנה יצא האוטובוס הייתה ליד הדירה שלו. כשהם הגיעו לחניה, הגשם התחזק, הרחובות הוצפו במים, וגגון התחנה המסכן לא עמד בפני כמויות הממטרים האדירות.

"מתי האוטובוס שלך מגיע?" התעניין אלברט.

נינה הציצה בשעון, "עוד חצי שעה. אל תדאג, זה בסדר, אני אחכה כאן."

"שטויות," נזף בה אלברט, "תעלי אליי לדירה, תשתי תה ותרדי חמש דקות לפני שהוא מגיע."

הגשם העז שדפק על השמשה שכנע את נינה לענות בחיוב להזמנתו של אלברט. הוא חייך, ליבו פעם בחוזקה, פעם ראשונה שהשותפה שלו מבקרת אצלו בבית. למרות שהוא היה משוכנע שלא היו לו אשליות לגביה, תמיד יש לגברים אשליות כלפי נשים., גם אם הם מסווים אותם בדרך ארץ וחינוך טוב. 

אבל גם מבלי להשלות את עצמו, אלברט היה צריך להכניס את נינה לביתו. הערב הוא ערב חשוב, הערב הוא יספר לה בפעם הראשונה, אם רק תואיל לשמוע. הימור מסוכן, אבל אין לו ברירה אחרת.

הם נכנסו לדירה הקטנה ואלברט מיד החל להשתמש בקסם. אש נדלקה באח, כוח בלתי נראה נטל מהם את המעילים והניח על המתלה, קומקום התה החל לשרוק מעצמו והאורות נדלקו בהבל פה.

נינה רצתה לומר משהו, אבל לא היה לה נעים להלבין את פניו של המארח. אז היא פשוט התיישבה על ספת העור בעלת שלושת המושבים וצפתה באלברט מוזג שתי כוסות תה. היא הסתכלה סביבה, המטבח היה קטן אך מאובזר היטב. הספה עליה ישבה ניצבה מול מסך טלוויזיה בגודל סטנדרטי וספרייה עמוסה בספרי פילוסופיה והיסטוריה עמדה מאחוריה. מסדרון הוביל לחדר נוסף, כנראה חדר שינה. על אדן החלון נחה תמונה יחידה של אלברט וגרושתו. משהו בתמונה עורר את סקרנותה, היא התקרבה אליה ונטלה אותה לידיה.

"זמנים אחרים," אמר אלברט והגיש לה את כוס התה.

"לא ידעתי שגרושתך עבדה במגי'ק אנטרפרייז," היא הצביעה על מדיה של האישה שבתמונה, שהייתה בעלת צמה בלונדינית שנחה על כתפה וחיוך עם שיניים ישרות להפליא. אלברט הצעיר יותר חבק את כתפה, פניו חלקות, ללא זיפים, והעיניים שלו היו מלאות בתום.

"כן, התמונה הזו צולמה ביום בו הלכנו לחגוג את קבלתה לעבודה," הוא לגם מכוס התה וקילל כשנכווה בלשונו, "היינו שמחים."

נינה בחנה את הזוג המאוהב שבתמונה, ולא הצליחה לכבוש את סקרנותה, "מה קרה לכם?"

אלברט נשף על כוס התה ופרצופו התקדר, "בואי נאמר," אמר בקול נמוך, "שהיו בינינו חילוקי דעות."

נינה חשה שחצתה גבול, היא לא התכוונה להעכיר את מצב רוחו של השותף שלה, והצטערה על שהעלתה את הנושא.

"אהמ… איפה השירותים?" שאלה בחוסר נוחות, בניסיון להתרחק לרגע כדי לעמעם את המבוכה.

"בהמשך המסדרון," ענה אלברט, נראה שהתזכורת על גרושתו השפיע עליו כיוון שהוא נראה חסר חשק לחלוטין. נינה קמה בזהירות מהספה וצעדה לכיוון השירותים. כשהגיעה אל הדלת הבחינה בדלת נוספת בקצה המסדרון. היא ידעה שאין לה זכות להיכנס לשם אך המידע החדש שלמדה על השותף שלה עורר את סקרנותה. הוא מעולם לא הזכיר שגרושתו עבדה בתאגיד הכי גדול בעולם, 'מעניין אילו עוד סודות הוא מסתיר' חשבה לעצמה.

היא פסעה חרש לכיוון הדלת ופתחה את דלת חדר השינה, שהיה מבולגן כיאה לגבר ללא אישה. מכנסיים היו זרוקות על השידה שליד המיטה, השמיכה הייתה מגולגלת בצורה חסרת חן על יד הכרית ודלת הארון הייתה פתוחה. היא נכנעה לאופי הפדנטי שלה והחלה לערוך סדר. פרשה את השמיכה על המיטה, קיפלה את המכנסיים והכניסה לארון. היא ניסתה לסגור את הדלת, ללא הצלחה. משהו הפריע. היא פתחה את הדלת וקלטה כספת קבועה בתחתית, הדלת של הכספת לא הייתה סגורה עד הסוף, מה שהפריע לתנועה החופשית של דלת הארון. נראה שמשהו הוכנס לשם בחיפזון. נינה ירדה על ברכיה ומשכה בזהירות בדלת הכספת, הכניסה יד והוציאה את תכולתה.

היה זה מכשיר מתכת מוזר. היא סובבה אותו בידיה ובחנה אותו מכל הכיוונים. לקחו לה כמה שניות להבין למה זה משמש. ההבנה הכתבה בה כמו רעם. היא החזיקה בכלי הנשק האסור, אקדח. היא מיהרה לזרוק אותו מידה, בדיוק כשאלברט נכנס פנימה.

"נו, נו, אני רואה שלא מצאת את הדרך לשירותים." הוא השתמש בקסם והאקדח התעופף לכף ידו. הוא אחז בו במיומנות, "אבל מצאת משהו חשוב בהרבה."

נינה רעדה. היא זכרה מה אמר לה בתחילת היום, את תמותי לפני שתספיקי להפעיל קסם הגנה. היא חששה להזיז שריר, שמא השותף הוותיק ילחץ על ההדק.

"אתה…" היא גמגמה בחשש, "אתה רצחת את דוקטור ג'ורג' מלווין?"

"התיק הזה סגור כעת," אמר אלברט ביבשושיות והוריד את האקדח, הוא עקף את נינה, שהמשיכה לקפוא במקום והחזיר את הנשק האסור לכספת, "אבל אני שמח שהגעת לכאן כי בדיוק על זה רציתי לדבר איתך…"

ברגע שהוא התרומם, כוח עז הצמיד אותו לקיר. הוא נאנק בכאב, בזמן ששותפתו הפעילה עליו עשרות מגה-בייטים של קסם בו זמנית. הוא ניסה להתגונן, אבל לא הצליח לפרוש את כפות ידיו כנדרש.

"לעזאזל איתך, נינה," הצליח לפלוט בעודו נחנק מהלחץ הגובר על גופו, "תקשיבי לי רגע, ילדת צופים."

נינה לא הפסיקה, "אתה עצור בגין הרצח של דוקטור ג'ורג' מלווין, אתה רשאי לשמור על זכות השתיקה, כל מה שתגיד עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט.."

"אני לא האויב שלך," אלברט החל לחוש איך האוויר עוזב את ריאותיו, הוא התקשה לנשום.

"יש לך זכות לשכור עורך דין שיהיה נוכח בשעת החקירה…"

"אני שונא עורכי דין."

"אם לא תוכל להרשות לעצמך…" נינה הפסיקה להקריא את זכויותיו של אלברט, כשנורה הבהבה מתחת לעור שלה. התראה צפה מול עיניה, היא התקרבה לסף השימוש של הקסם שלה.

אבל… איך זה יתכן? היא בקושי השתמשה בחבילה החודשית שלה, היא חשה באימה איך הכוח שלה עוזב אותה אט אט. אלברט התרומם על רגליו מולה, יורק דם.

"אל תתקרב!" הזהירה אותו ונופפה באגרופיה, "אני מסוכנת גם בלי קסם."

"כן, כן, אני יודע," ענה והשתמש בקסם כדי להעיף אליו את המקטרת, הוא לקח ממנה שאיפה עומקה ונשף עשן לכיוון השותפה המיליטנטית, "עכשיו אפשר לדבר?"

נינה התרעמה על חוסר הצדק, "איך זה שנגמר לי הקסם ולך לא? השתמשת הרבה יותר ממני!"

"אה, כן," אלברט התיישב על המיטה והציע לה להתיישב גם, היא המשיכה לעמוד. אלברט משך בכתפיו והסביר, "כשאתה מספיק זמן במקצוע אתה לומד דבר אחד או שניים, כמו למשל, איך להשתמש בחבילת הקסם של השותפה שלך…" הוא הניח יד על ראשו הכואב, "אל תסתכלי עלי ככה, את בקושי משתמשת בקסם שלך, אז נטלתי לעצמי חירות לנצל אותו קצת לעצמי. חוץ מזה, הייתי צריך תעודת ביטוח כדי שתקשיבי למה שיש לי להגיד."

היא הסתערה לכיוונו באגרופים שלופים, הוא פרש יד ונטע אותה במקומה.  

"עכשיו כשנרגענו," הוא הניח את המקטרת על המיטה לצידו, "אפשר לדבר כמו בני אדם?"

"קודם תשחרר אותי," התריסה נינה.

אלברט נאנח וקפץ את אגרופו, נינה השתחררה ממגע הקסם ובחנה בחשד את השותף שלה.

"את מתכוונת לשאול משהו?" אלברט החווה לעבר שעון שהיה תלוי על הקיר, "את תאחרי לאוטובוס שלך."

"בוא נתחיל עם למה הרגת את דוקטור מלווין."

"לעזאזל, נינה, לא הרגתי אותו, למרות שלא אכחיש שלדעתי זה כנראה הגיע לו." הוא גיחך ואז הרצין מול פניה הזועמות של שותפתו. הוא זקף שלוש אצבעות, "לא עשיתי את זה, שבועת צופים."

"הכול בדיחה עבורך, אה?" הזחיחות שלו הרגיזה את נינה יותר ויותר. היא הצביעה לכיוון הארון הסגור, "מה זה לעזאזל?"

"אקדח," את תשובתו הוא זרק בנונשלנטיות, כאילו מזמין מנה במסעדה, "אחד מיני רבים. הרוב  נמצאים במחסנים של מג'יק אנטרפרייז, המעסיק הקודם של אשתי."

"אתה מתכוון לגרושתך?"

"היא נחשבת גרושתי אם הם הכריחו אותה להתגרש?"

היא בחנה אותו. הוא היה נראה מובס, עצוב, כאילו עול העולם על כתפיו. לרגע היא הצטערה על שניסתה לעצור אותו בלי לתת לו להסביר את עצמו, למרות שעדיין התרעמה עליו על שגנב לה את הקסם. הוא נשען על הכרית ושילב ידיים לפני ששאל אותה, "את מכירה את הסיפור על עלייתה של חברת מג'יק?"

נינה נחרה בזלזול, "למדתי שיעורי היסטוריה," היא החליטה שלא תסמוך על מילה שיוצא ת מפיו, לא עוד.

אלברט הגניב חצי חיוך, "לא, מה שלמדת זה שכתוב יצירתי של מחלק החינוך של מג'יק אנטרפרייז. אני מדבר על ההיסטוריה האמיתית, מה שקרה בשנים שלפני הטיהור הגדול."

"נשמע שאתה נלהב לספר לי," נינה התיישבה על המיטה לידו, בוחנת את מהלכיו. היא האמינה שתוכל לגבור על הבלש במאבק פיזי אם תצליח להפתיע אותו, לתפוס אותו לא מוכן. אז היא נשארה קרוב מספיק, במרחק הסתערות.

"אבל האוטובוס שלך…"

"האוטובוס יחכה, דבר כבר."

 אלברט היה שבע רצון, התוכנית שלו עד כה התקדמה כמשוער. הוא לא ציפה לתגובה הנזעמת והאגרסיבית של נינה, אבל שיער שסקרנותה הבלתי נלאית תגבור על הצורך הילדותי שלה לשמור על החוק בכל מחיר. הוא הרים את המקטרת ומולל את הפיה תוך כדי דיבור.

"בהתחלה זו הייתה בשורה של ממש. קסם אמיתי, זמין לכל דורש, בתשלום סימלי עבור מנוי חודשי. זוכרת את הימים הראשונים בהם קיבלת את הרישיון לקסם? איך הכול היה נראה פתאום קל ובר השגה? תחשבי על זה בתור תופעה עולמית, בפעם הראשונה אי פעם. אתרי האינטרנט של מג'יק קרסו פעם אחר פעם כשמיליוני אנשים ברחבי העולם הזינו את מספרי כרטיס האשראי שלהם במקביל על מנת לטעום מהחוויה המדהימה הזו של כיפוף חוקי הטבע לרצונך. זו הייתה סנסציה במלוא מובן המילה."

"עד כאן נשמע מוכר." נינה חיכתה לסוף, לא היה לה זמן לסיפורי מעשיות.

אלברט הפסיק למולל את פיית המקטרת והביט בעיניה, "מדינות העולם חששו מהתופעה החדשה. הם חששו ממתן כוח בלתי מוגבל לתאגיד לא ממשלתי אחד. אבל ברגע שהמדינה הראשונה חתמה על חוזה עם מג'יק, כל השאר מיהרו להצטרף, רק לא להישאר מאחור. מלחמה קרה של קסם. ממשלות החלו להכניס את הקסם לכל תחומי החיים כשהם שוקלים את היתרונות המטורפים של הקסם, חיסכון בכוח אדם, קידום פרויקטים במהירות שלא נראתה והוזלת עלויות. הקסם הפך להיות נחלת הכלל, עובדה מוגמרת בכל משק בית בעולם."

נינה החלה לאבד סבלנות, "כן, אני זוכרת את החלק הזה, העולם הפך למקום משגשג וטוב יותר בזכות הקסם, מלחמות פסקו לעד, מה הפואנטה?"

"הטיהור הגדול," אלברט נשם עמוקות לפני שהמשיך, "מדינות העולם נכנעו מרצונן לכוחה של החברת המסחרית הגדולה בעולם ומסרו לנציגי התאגיד את הנשקים שלהם. עולם בלי מלחמות, כפי שתיארת, אוטופיה מזורגגת. מדינה שלא שיתפה פעולה נותקה מהקסם לחלוטין עד שמסרה את כל הנשק החם שברשותה. צבאות התפרקו, ממשלות נפלו, מדינות העולם ויתרו על היתרון היחיד שהיה להם נגד התאגיד העוצמתי ביותר שקיים ובעצם מסרו לידיו את המפתחות לשליטה עולמית. רק כמה חודשים לאחר שהנשק טוהר כליל מהרחובות, החליטה החברה להגביל את הקסם, לחלק רישיונות למורשים בלבד ולהעלות את המחיר. אנשים מן השורה, שגם ככה איבדו את עבודתם בעקבות עליית הקסם, לא יכלו להרשות לעצמם את המחיר החדש ונותקו מהקסם. את יכולה לשער לעצמך לאיזה כאוס זה גרם, נכון?"

נינה גירדה בסנטרה, רק היום היא אספה כתבות על הנושא. היא זקפה אצבעות, "מלחמת האזרחים בספרד, הפגנות הענק בצרפת, חילופי הממשלות בברזיל."

אלברט הגניב חיוך, "יפה מאוד, בכל מקרה, כך הגענו למצב הקיים היום. איש לא מסוגל לעמוד מול התאגיד, הם המונופול של המונופולים. מחזיקים בידם את חירותם של האזרחים בכל מקום. מי שרק יחשוב להתנגד להם, ינותק מהקסם באופן מידי, כך ששום כוח לא יוכל להגן עליו."

נינה הצביעה לכיוון הארון הסגור, "שום דבר חוץ מזה."

אלברט מחא כפיים, "את קולטת מהר."

נינה לא מיהרה לשתף פעולה עם שותפה העולץ, היא נעמדה על רגליה ובחנה שוב את זרועה. כמות הקסם עדיין עמדה על אפס. היא תקבל את החבילה החודשית רק בחודש הבא, בינתיים היא חסרת אונים ללא קסם, בדיוק כפי שתיאר אלברט. היא הניחה את ידיה על מותניה, "למה אתה מספר לי את כל זה?"

אלברט הרצין, "כי אני מאמין," הוא דיבר לאט, שוקל מילים, "שלמרות שאת ילדת צופים שומרת חוק, בתוך תוכך את לוחמת צדק. שתמיד פקפקת בסמכותו של התאגיד ושאלת את עצמך האם זה נכון שהמשטרה תהיה כפופה לגוף שכזה. שלמרות שמצאת את עצמך עוצרת חיילים של ההתנגדות ושלחת אותם במו ידייך לכלובים של מג'יק, דרך אגב, כנראה שלחת אותם למותם, עשית את זה בלב חצוי, מתוך פקפוק עצמי עמוק." לפני שהספיקה למחות הוא שילב ידיים מאחורי ראשו והוסיף, "אני עובד איתך מספר חודשים נינה, תאמיני לי, אני יכול לזהות כשמישהי לא שלמה עם מה שהיא עושה," עיניו התמלאו שוב בעצב, "חייתי עם אישה כזו לאורך תקופה."

"ההתנגדות הם טרוריסטים," מלמלה נינה את השיעורים מבית הספר לשוטרים.

אלברט נאנח, "כן, נכון,"  הוא נעמד והחל ללכת לכיוון הסלון, נינה עקבה אחריו. היא עוד לא הבינה אם הוא קשור להתנגדות והאם הוא זה שרצח את דוקטור מלווין, אבל הבינה שהתשובות לשאלותיה יופיעו בבוא העת, כל עוד תשמור אותו קרוב. כשהם הגיעו ליד דלת הכניסה אלברט השתמש בקסם והעיף לכיוונו את המעיל והמטרייה של נינה. הוא הושיט לה אותם, "כבר מאוחר," הוא נראה עייף, שבור, כאילו ההתעסקות בעבר גזלה ממנו את האנרגיה, "האוטובוס האחרון יוצא עוד עשר דקות."

"מה גורם לך לחשוב שאני לא אופיע פה עוד הלילה עם עשר ניידות ואעצור אותך על אחזקת נשק חם?" הקשתה נינה.

אלברט חייך, "כפי שאמרתי, אני מכיר אותך כבר כמה חודשים, ילדת צופים," הוא פתח לה את הדלת וקד בתיאטרליות, "תחשבי על מה שסיפרתי לך," לחש בעודו מחזיק את הידית, "ודברי איתי אם תרצי לדעת עוד."

נינה לא רצתה לדעת עוד, היא לא רצתה לדעת דבר. אך במקביל, היא רצתה לדעת הכול. היא בלעה את סקרנותה עמוק בבטן ולבשה את מעילה, "גם אם לא אגיע לעצור אותך," התריסה, "זה לא אומר שאני סומכת עליך."

אלברט הנהן, "זה בסדר, אני בכל זאת סומך עלייך." הוא פרש יד והעיף לעברו את המקטרת, "בהצלחה בחודש הקרוב בלי קסם," אמר בנימה מבודחת ודחף את המקטרת לתוך פיו, "מעניין מה תחשבי על כוחו הבלתי מוגבל של התאגיד לאחר החודש הזה." הוא סגר את הדלת.

נינה עמדה בגשם. היא הותירה את מטרייתה סגורה ונתנה לטיפות להרטיב את שערה. היא רצתה לצעוק, לישון, לחשוב, אבל לא יכלה לעשות הכול בבת אחת. היא הרימה מבט לשמיים האפורים, שהיו קודרים כמו העבר והעתיד, והרהרה בהגדרות של מוסר וצדק. אורות האוטובוס המרוחקים התקרבו, והיא מיהרה לעלות עליו על מנת שיסיע אותה לעבר היעד הבא והלא מוכר.