בדומה לחברות הזנק ישראליות רבות, גם אנחנו הקדמנו את המתחרים בזכות התעוזה והתשוקה שלנו לניצחון.
היו לכך מחירים כמובן – כולנו איבדנו שנים יקרות עם בני המשפחה שלנו.
שנים שלא ישובו, ככל הנראה.
היינו הורים גרועים, והמשפחות שלנו היו אומללות, כל אחת בדרכה שלה.
חוץ מזה הוצאנו לשוק מוצר פגום. מה שנקרא בתעשייה שלנו, עובד בשמונים אחוז. אבל לפחות היינו ראשונים.
ידעתי שפיתוח מוצרים בתחום מסעות הזמן זה עיסוק מסוכן ולא מוסרי. אבל לא התביישתי במה שאני עושה. אם אני לא אבנה את מכונת הזמן מישהו אחר יעשה זאת.
באופן רשמי רק ביום שני נכריז על ההשקה של המוצר, אבל אלי, המנכ"ל, התעקש לעשות ניסיון "על רטוב", לפני סוף השבוע.
השעה הייתה כבר שמונה בערב והמשרד שקט מזעפו. ירדנו רק שנינו למעבדה בקומת המרתף. הדלקנו את האורות וראינו את המכונה עומדת במרכז החדר. חלק מהרכיבים היו מודבקים אחד לשני באמצעות סרט הדבקה בצבע חום. "אלוהים ישמור" אמר אלי, "בנינו מכונת זמן כל כך מורכבת, למה לא השקענו במראה פחות מרושל?! חייבים לתקן את זה…אבל אין זמן עד יום שני."
הצבעתי על המכונה ורמזתי לאלי שהפתרון כבר בידינו. "אז ניצר זמן," אמרתי בחיוך ממזרי.
הפעלת המכונה לא נראתה כמו שניתן היה לדמיין אחרי שנים של צפייה בסרטים מהוליווד. כשלחצתי על מתג ההפעלה לא הסתובב במרכז החדר מתקן מזכוכית ולא הופיעו ברקים. היה שם ארון שרתים תיקני, עשרים מצלמות רשת מעלי אקספרס, חיישני תנועה ותמונה גזורה מעיתון של כבוד נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. מי שהיווה את ההשראה לפרויקט שלנו.
אחרי ההפעלה, כיוונתי את המחוג חודשיים אחורה. "זה יספיק לנו בשביל לשפר את העיצוב ולהחליף את סרט ההדבקה במחברים נורמליים," אמרתי לאלי, שהנהן בהסכמה.
המאווררים של השרתים התחילו להרעיש ועל המסך הופיעו גרפים שהעידו על אתחול תקין של הפעילות. אבל אחרי חמש דקות, במקום שנקפוץ חודשיים אחורה בזמן, המערכת האטה ונפחה את נשמתה בקול יבבה חלוש.
אלי ואני התיישבנו על הריצפה מותשים ולא דיברנו כמה דקות. לא ידעתי כמה זמן עבר וממילא לזמן בקרוב לא תהיה משמעות. אלי דיבר ראשון,
"סע הבייתה, תנוח קצת עם המשפחה, נעשה מה שאפשר ביום ראשון."
הנהנתי בכבדות ונפרדתי ממנו מבלי להעיף מבט נוסף במכונה הארורה.
לאשתי סיפרתי ראשונה על הכישלון. הבנות שלי כבר ישנו וממילא הן לא ידעו על מה אני עובד.
למחרת בבוקר היה שרב כבד, אז העמסנו את הבנות על האוטו ונסענו לרחוץ במעיינות הקרירים של עין חרוד. המחשבות שלי נדדו כל הדרך לשם, ורק כשעברנו ליד הר הגלבוע שמעתי את הבת הגדולה שלי מדקלמת בעל פה את קינת דויד.
"הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדיי תרומות,…."
"ווי אר זיי סטיל טיצ'ינג הר זת" שאלתי את אשתי, לא נתתי לה לענות, כי הייתי במצב רוח מחורבן, וכשאני מרגיש ככה, אני חייב לדבר ולהתלונן כל הזמן, ובטח שאין לי כוח להקשיב לאף אחד. "איט גייב מי טראומה זיס סטורי" המשכתי באנגלית, למרות שחשבתי שהבכורה בכל זאת מבינה כי היא הפסיקה לדקלם והתבוננה בי דרך המראה.
"איי אימג'נד זה פיקצ'ור אוף שאול פולינג און איז סוורד. איט ווז טו מאצ' פור מי אז א צ'יילד"
אשתי רק ליטפה לי את העורף ואמרה שהיא מאמינה ששבוע הבא נצליח לסדר את התקלות במכונה הארורה.
מאחורה שמעתי את הבכורה ממשיכה, "שם נפל מגן גיבורים, מגן שאול,…"
לא נהנתי מהרחצה במעיין של עין חרוד, אבל זה העביר לי את הזמן. הכי אני שונא לגלות פשלות ביום חמישי ואז כל השבת צריך לדאוג בלי שאפשר להסיח את הדעת או לעשות משהו בעניין. השעה הייתה אחת בצהריים כלומר עשרים וחמש אחוז מסוף השבוע כבר מאחורינו ובינתיים אני מצליח לתפקד כאב משפחה ראוי מבלי להתפרק מהבחינה הנפשית.
אשתי הרגישה את הסבל שלי, ואמרה בקול עדין, "לפחות אנחנו סוף סוף ביחד בסוף השבוע ולא היית צריך לטוס לאיזו פגישה מיותרת בסינגפור".
בדרך חזרה הבייתה עצרנו בתחנת דלק למרגלות הגלבוע ונכנסנו למסעדת ג'פניקה. במטבח עבד בחור מונגולי חסון, על התקן של היפני שמכין את הסושי. סביב המצח שלו היה כרוך סרט אדום אידיוטי עם כיתוב בסגנון קרטה קיד.
"אתן יודעות שעבדתי כאן פעם" אמרתי לבנות, "עבדתי אצל אכרם, הקבלן בטון, בתמורה לעשרה שקלים לשעה. יצקנו את הריצפה של החנייה כאן בחוץ. עברו כבר עשרים שנה מאז ועדיין אני יכול להרגיש את הצריבה של המלט שנכנס מתחת לציפורניים. אכרם היה אז בגיל שלי עכשיו. ארבעים בסך הכול."
התיישבנו קרוב לדלת הכניסה ואשתי הזמינה לכולנו סושי חוץ מלבת הבכורה שהזמינה לעצמה סשימי עם אצה בצד. חיכינו למנות שלנו ובינתיים המחשבות שלי נדדו למכונה ולסיבות האפשריות לכשל.
כשהמלצרית הגישה את הסושי לשולחן אשתי ביקשה קנקן מים, ואז ראיתי את אכרם עומד בפתח המסעדה עם דלי של בטון ביד אחת וג'ריקן מים ביד השנייה. נעצתי את מבטי בג'ריקן, שהיו דבוקות אליו נוצות בצבע של בטון, ואז חזרתי להביט באכרם.
היה משהו במראה שלו שהפתיע אותי. בהתחלה חשבתי שהסיבה לכך היא צירוף המקרים בהופעתו כאן דווקא עכשיו, אבל במבט שני הבנתי שהוא עדיין בן ארבעים.
הוא חייך אליי ואמר 'חביבי' בקול רועם בזמן שהניח את הג'ריקן עם הנוצות על השולחן ליד המטליות הלחות והתפריט של הראמן. לא ידעתי מה לומר, אז שתיתי מהג'ריקן מים קרים בזמן שנעצתי בו את מבטי. היינו שנינו באותו גיל עכשיו אבל עדיין חששתי מהסמכות שלו. הוא רק חייך, ניגש לדלפק של הבריסטה ושפך את דלי הבטון ליד מכונת הקפה. הוא הסתובב וחזר עם דלי נוסף שוב ושוב עד שהדלפק כולו היה יצוק בשכבה אחידה שטפטפה עודפים לרצפה. הבריסטה היה כל כך מופתע מהמעשים של אכרם שהוא הסתכל עליו בבעתה קפואה מבלי לפעול.
"זה הצליח", אמרתי לאשתי בקול רועד. "חזרנו אחורה בזמן עשרים שנה. לתקופה שעבדתי עם אכרם בבטון". היא הסתכלה מסביב. הכיסא שלה היה קצת שקוע ביציקת הבטון שהתפזרה על הריצוף דמוי העץ, אבל עדיין ניתן היה לאכול את הסושי בלי לאבד את שיווי המשקל.
"לא ניראה לי שחזרנו בזמן," היא אמרה, "תראה מסביב, רוב הפרטים עדיין מתאימים למאה העשרים ואחת," היא הצביעה לעבר החניון, ובאמת היו שם רכבים חשמליים חדישים, ורק הטנדר סובארו החבוט של אכרם, מודל שמונים וחמש, חסם את חניית הנכים.
לא ידעתי מה לעשות אז המשכתי לנשנש מהסושי וניסיתי לעכל את המציאות החדשה. האם הרשלנות שלנו גרמה למכונת הזמן לערבב את הזמנים. לגזור מקטעים רנדומלים מהעבר ולתקוע אותם בהווה? אף אחד לא יכול לצפות מה יקרה עכשיו, הבנתי פתאום.
הבת הבכורה שלי המשיכה לדקלם,
"בדם גיבורים, קשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם…"
"למה בחרת לדקלם את קינת דויד?" שאלתי אותה. "את בכלל לא אוהבת תנ"ך?"
היא הסתכלה בי במבט מרוחק ושתקה. פתאום פניה הרצינו והיא הצביע על הר הגלבוע.
"אלוהים אדירים" אמרתי.
"אני רואה אותם", אמרה אשתי כעבור עוד רגע. היא הצליחה לשמור על קור רוח, אבל הלסת התחתונה שלה רעדה. היא הצביעה על דרך הכורכר המטפסת מנחל הקיבוצים אל פסגת הגלבוע. הייתה שם שיירה של סוסים ורוכביהם, הרומחים שלהם נצצו בשמש והפרסות העלו אבק.
"אולי הם לפחות חיסלו בדרך את הערסים עם המוזיקה החזקה ליד המים" אמרתי.
"בטח שאול ויהונתן מובילים בראש הטור" אמרה ביתי הבכורה, "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו…"
"תפסיקי עם זה כבר, חייבים לברוח מכאן" אמרה לה אשתי. "נראה שמקטעים של זמן מהעבר חודרים למציאות שלנו ואנחנו בנקודה מסוכנת מאוד. יש כאן הרבה מעיינות וסיפורי קרבות מהתנ"ך. צריך להתרחק גם ממבצרים, חומות ובאופן כללי כל אתר ארכיאולוגי, אקוודוקט ותל. ירושלים, קיסריה, עכו, גילגל, חברון, הם מחוץ למשחק. אולי ניסע לעמק החולה, בטח בביצה שמה לא היו יותר מידיי קרבות."
אני מצידי הייתי משותק מבהלה, מזועזע ממה שגרמתי.
"כל אחד למלא את בקבוק המים שלו בשירותים," היא אמרה והלכה לבזוז קופסאות שימורים מהמטבח. אכרם המשיך ליצוק את הבטון, אבל המבט שלו היה מבולבל.
הבנות צייתו בהכנעה, נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע על כביש 71 לכיוון מערב. אבק היתמר סביב הגלבוע ומתחתיו ניתן היה לראות מחנה אוהלים עצום. הכבישים היו עדיין פנויים, אז לחצתי על דוושת הגז כדי להתרחק מהקרבות של שאול המלך נגד האויב הפלישתי.
"אני מצטער," אמרתי לאשתי, "לא הייתי צריך להצטרף לסטרטאפ הזה."
"נדבר על זה אחר כך," היא אמרה, "בינתיים צריך להשיג נשק לציד ולהגנה עצמית. גם חכות יעזרו וזרעים."
"כל השעות האלו שהשקעתי בעבודה במקום להיות אתכן, ובסוף הרסתי את הכול. הייתי יכול להישאר בעבודה המשעממת בבנק במקום לצאת להרפתקה הזו,"
"אנחנו צריכים חץ וקשת, נעבור באלוני אבא, יש שם פארק קליעה למטרה," אשתי המשיכה לפני שעצרתי את המכונית בחריקת בלמים. מולי עלה ענן אבק עצום. היו שם אלפי פרשים, פזורים לרוחב, מאופק עד אופק, והם התקדמו לכיווננו.
"תסגרו את החלונות, בנות, אין לנו איך לברוח, אני חייב לעבור דרכם. הם פרוסים לרוחב, נקווה שנחצה אותם מהר לפני שנחסם."
האצתי והתקדמנו אליהם. כבר יכולתי לראות את הרוכבים. הם היו קטני גוף, ועטו על גופם שיריון קל. על גבם היו קשתות, ועל ירכם חגרו חרבות קצרות ורחבות. רק כשנכנסנו לתוך העדר, ראיתי שעיניהם מלוכסנות.
"מתי היו פה סינים? אלוהים ישמור," אמרה אשתי,
"הם לא סינים," צעקתי מבעד לשאון הפרסות, "זה הצבא המונגולי, הם הגיעו מהמאה השלוש עשרה, והם בדרך לעין חרוד לפגוש את הצבא הממלוכי, ולספוג את התבוסה הראשונה שלהם אחרי שכבשו כבר את כל אסיה. תראי את המבטים שלהם, כמה שהם יהירים,"
"הם יהירים?!" אשתי התייחסה סוף סוף לפיל שבחדר. "אתה מפתח, לא פחות מאשר time machine והם יהירים! אתה מקים משפחה ואז נוטש אותנו שש שנים (!) כדי להמשיך לממש פנטזיות מופרכות שלך."
"את טועה, אני כבר מזמן לא יהיר" אמרתי בצער "אבל את גם צודקת לגבי המשפחה. טעיתי ובדיוק את הטעות הזו ניסיתי לתקן."
"זה אבוד, השנים כבר חלפו" אמרה אשתי בעייפות.
"אבל היה פתרון שכמעט עבד! רציתי לחזור אחורה בזמן," אמרתי לאשתי "ולא לקחת את התפקיד בסטרטאפ הזה. זה היה המסע החשוב שתכננתי לעשות ברגע שהמכונה תעבוד. לכן השקעתי כל כך הרבה מאמץ בשנה האחרונה. הייתי בטוח שנצליח, ואז אחזור אחורה שש שנים ואתן לכן את הכול. אקח משרה פשוטה בחברת ביטוח, אחזור בחמש כל ערב, בלי טיסות, בלי עצבים. אהיה איתכן, האהובות שלי," אמרתי לבסוף והרגשתי את המלח של הדמעות זולג מהלחיים אל השפתיים שלי.
אשתי נגעה בכף ידי ולא אמרה דבר. בינתיים, מולנו פחתה צפיפות הסוסים.
"אנחנו תיכף עוברים אותם," צעקתי בתקווה, אלא שאז פרש אחד הבחין בנו. הוא נעמד באמצע הכביש מולנו, ושיגר אלינו חץ מהיר. החץ פגע בשמשה הקדמית, סדק אותה, אבל לא חדר לתא הנוסעים.
הבת שלי צעקה מהמושב האחורי והצביעה לפנים. הפרש שמולנו שלף את החרב, הניף אותה באוויר והתחיל לדהור אלינו על האספלט החם. נעצתי בו את מבטי וכיוונתי את הרכב ישירות אליו.
"תתכופפו," אמרה אשתי לבנות. היא משכה מקל של מטאטא ששכחתי פעם במושב האחורי, הוציאה אותו מהחלון, וכיוונה לעבר הפרש.
"נדבר עליך אחר כך," היא אמרה, "קודם בוא נחסל את החרא הקטן הזה."