"היי, אלינור?"
"ממ?"
"אלינור?"
"מה?"
"אלינור! את יכולה לעצור רגע?"
"אני מקשיבה."
"לא, אבל את – את עדיין הולכת, את יכולה – תעצרי רגע!"
"מה קרה?"
"את, זה פשוט – את יכולה להיזהר?"
"להיזהר? ממה?"
"את דורכת על האלה כל הזמן."
"דורכת על מה, סול?"
"על אלה."
"האבנים?"
"כן. האבנים שהם חתיכות שנפלו מהקירות, שהם חלק מהפסיפס האומנותי שהיה פה, ושיום אחד מישהו יבוא וינסה לשחזר, ואת דורכת עליהם ומרסקת חלק מהם ועושה לו את העבודה ממש קשה."
"אז את רוצה שאני אלך בלי לדרוך על האבנים?"
"כן. כן, תודה, אלינור."
"אבל סול, יקירתי, הרצפה מלאה באבנים האלה."
"נכון, אבל אפשר לעשות מסלול ביניהם. או להזיז אותם עם הרגל כדי לא לדרוך עליהם, ככה."
אלינור נאנחה אנחה עמוקה. "סול, את יקרה לי מאוד ואני אוהבת אותך, אבל את מבינה שיש לנו זמן מוגבל להיות כאן, נכון?"
"אני יודעת, אבל המקום הזה, הוא… אנחנו אפילו לא יודעים מה הוא, אבל זה יכול להיות המקדש החייזרי הראשון שבני אדם דורכים בו, ואני חושבת שאנחנו צריכים להיות זהירים."
"סול, תקשיבי לי רגע. יש לנו עד רדת הלילה לחקור את המקום הזה. עד רדת הלילה לחזור למחנה שלנו עם משהו מספיק מעניין בשביל שלאבֵּקס, ששילמו הרבה מאוד כסף כדי לשים אותנו כאן, יחליטו שזה רעיון טוב לשלם עוד הרבה כסף כדי להביא לפה עוד מישהו. אחרת אנחנו נהיה בני האדם הראשונים והאחרונים שדורכים במקדש החייזרי הספציפי הזה. את איתי?"
"את חושבת – את חושבת שהם לא יחזירו אותנו לכאן?"
"בטח שהם כן, כי אנחנו ניתן להם סיבה טובה מאוד לחשוב שזה שווה להם. תראי, סול. את יודעת כמה כסף עלתה ללאבֵּקס המשלחת הזאת שאנחנו חלק ממנה?"
"הממ. תני לי לראות. המגשר המרחבי צורך בערך גיגה-וואט-שעה לקילוגרם, ו-"
"התשובה המדויקת היא מלנתלפים, סול. מלנתלפים כסף. כמות כל כך גדולה שהיא מערערת את יסודות הכלכלה. את יודעת למה הם עשו את זה?"
"כי זאת פריצת הדרך המדעית הכי גדולה מאז החקלאות?"
"אני בטוחה שזה הדבר הראשון לנגד עיניהם מכוסות הדולרים. הם עשו את זה כי הם מאמינים שזה יהיה שווה כל אגורה, סול. המתיחות בינם לבין הממשלות והתאגידים האחרים הולכת וגדלה, והם מחפשים ג'וקרים בשרוול. ואת יודעת מה אני חושבת? אני חושבת שהם צודקים. אני עוד לא יודעת מה נמצא בדיוק, וגם החברים בלאבֵּקס לא, אולי מאגר של מתכות נדירות, אולי פריצת דרך במחשוב קוונטי. מה שאני כן יודעת זה שאלה שימצאו את הג'וקר, הם אלה שיהיו פה גם במשלחת הבאה. ולא עשינו את כל מה שעשינו כדי להיות בין בני האדם הראשונים על כוכב לכת חייזרי רק בשביל שזאת תהיה הפעם האחרונה שלנו עליו. אבל זאת תהיה הפעם האחרונה אם נבזבז את הזמן שלנו על ציורי קיר ואבנים על הרצפה. את איתי?"
"אני…"
"סול. את איתי?"
"כן. כן, אלינור, אני איתך. כמות העבודה של הארכיאולוגים בעתיד לא משנה אם לא נדאג לזה שהם יהיו פה. אני פשוט צריכה לזכור את זה."
"ולהפסיק להתפתל כשאת דורכת על אבנים."
"אני לא מתפתלת, פשוט-"
"פשוט תגבירי את הקצב קצת."
המסדרון הארוך נפתח סוף סוף לחדר רחב מימדים, בעלטה מוחלטת. האורות מפנסי הקסדות שלהן נבלעו בחושך, מדי פעם משתקפים מהרצפה או חפצים קרובים, משרטטים מתאר של קרבתן בתוך ים של אפילה.
"אני לא חושבת שקלעת, סול. זה נראה פחות כמו מקדש ויותר כמו מתקן תת-קרקעי לאחסון טילים."
"הכל באמת קצת… משוריין. מתחת לאדמה… את חושבת שזה בסיס צבאי?"
"יכול להיות. אבל הכל כל כך ריק."
"אפילו עצמות נרקבות אחרי מאות שנים. אנחנו לא יודעים כמה זמן המקום הזה נטוש. כמה זמן הכוכב הזה נטוש."
"אני לא משוכנעת שהכוכב הזה נטוש, סול יקירה. מה הסימנים האלה על הרצפה?"
"מעניין. אולי שאריות של ריקבון? תראי את הקווים האלה, זה בטח היה שולחן."
"תראי, יש עוד, שם. הקווים שם פחות… ישרים."
"אני… לא יודעת מה זה היה, אלינור."
"מה זה שם ליד?"
סול התכופפה כדי לבחון את החפץ יותר מקרוב. "זה עשוי מאותו חומר כמו הקירות והרצפה, החומר שנמצא מתחת לבטון. זה נראה כמו… ספר? מאבן?"
"זה נראה כמו הלוחות שעליהם שומרים את קוד השיגור הגרעיני." אלינור לקחה את החפץ והתעלמה ממחאותיה של סול כשהעבירה את ידה על פניו, עננת אבק מתרוממת מול פניה המבועתות. "תראי! כתוב על זה משהו!"
"כתוב? את בטוחה שזה כתב?"
"איך עוד אפשר לקרוא לזה?"
"הממ, יכול להיות – תראי את הסמל הזה, הוא יותר מדי מדויק – והנה, תראי הוא חוזר על עצמו פה -"
"את יכולה לתרגם את מה שכתוב?"
"ברור שאני יכולה, אלינור, בשביל זה הביאו אותי לפה. התוכנה שכתבתי יכולה לזהות תבניות בסמלים, ועם קצת הקשר -"
"מה כתוב?"
"אני לא יודעת. התוכנה צריכה יותר טקסט מזה."
"אז בואי נחפש עוד לוחות כאלה!"
פנסי הקסדות שלהם ריצדו מסביב כמו פנסים ביער אפל, סורקים את הרצפה והסלעים שקרסו מהתקרה. בקצה החדר, תהום עמוק ומרובע נבלע עד מחוץ לטווח הפנסים שלהם, כמו פיר מעלית חלול.
"מה זה שם? ליד הקיר?"
"זאת לא אבן?"
"לא, תראי את הקצוות. זאת תיבה."
"תיבה? זה מגיע עד התקרה, סול. זה יותר כמו מכולה."
"מה את חושבת שיש בפנים?"
"אולי כתוב על זה," אלינור מיהרה להתקרב, משתמשת בשרוולי החליפה האטומה שלה כדי לנגב את האבק. "סול, הבטחת לי שלא תתפתלי."
"אני לא הבטחתי כזה – תראי! כתוב פה משהו! כתוב פה מלא דברים!"
"מספיק בשביל שהתוכנה תתחיל לתרגם?"
"צריך לצלם את זה, אבל אני.. אני חושבת שכן. הנה. המחשב מעבד, אבל ככל שנביא לו יותר דוגמאות הוא יסיים מהר יותר. אולי אם תנקי את האבק מהמכולה ההיא שם."
"אני על זה. את תמשיכי לנקות פה אבק לראות אם יש עוד כתב, אני אעלה לשם ואחפש עוד."
"החליפה הזאת היא לא הדבר הכי נוח בעולם, אבל אני שמחה שהיא עליי כרגע. כל האבק הזה היה מדליק לי את כל האלרגיות."
"את מתכוונת, אם הריאות שלך היו שורדות מספיק זמן באטמוספירה של כוכב לכת זר?"
"החיישנים לא זיהו שום גורם קטלני באטמוספירה, רק עודף של חמצן. החליפות הן ליתר ביטחון."
"אם את כל כך סומכת על החיישנים שלך, למה שלא – היי, מה זה?"
"מה?"
"אני חושבת שיש במכולה הזאת פרצה. תראי, הסלע הזה, אני חושבת שהוא נפל מהתקרה ושבר אותה."
"את מצליחה להסתכל פנימה?"
"החור מאוד קטן, האור של הפנס בקושי- וואה!"
"אלינור! את בסדר?"
"אוף. כן, הסלע ריכך את הנפילה שלי, פשוט – משהו זז שם!"
"אחת מהחיות המקומיות?"
"היא ענקית. היה נראה כאילו – שלום לך!"
"את רואה אותה?"
"היא מסתכלת עליי דרך החור. בואי לכאן, סול, את חייבת לראות את זה."
"תשמרי מרחק, אלינור!"
"היא נראית מאוד מעוניינת בי. לא… לא בי, בפנס. תראי איך היא עוקבת אחרי האור."
"מה זה הדבר הזה? הדבר ה… מתפתל הזה."
"אני חושבת שזה הלשון שלה. היא… מלקקת את האור?"
"את חושבת שאולי היא ניזונה מאור, כמו צמח? אבל מה היא עושה פה, בחשיכה מוחלטת?"
"אני לא חושבת שהיא פה מרצון, סול. ואף פעם לא ראיתי חיה שניזונה מאור."
"אני לא חושבת שיש מספיק אנרגיה באור בשביל חיה כזאת, אבל אולי זה חלק מהמשוואה. כמו שאנחנו צריכים גם אוכל וגם חמצן, וכל אחד לבדו לא מספיק."
"אז היא נושמת אור?"
"משהו כזה. אבל אלינור, אם היא לא פה מרצון, מי כלא אותה?"
"את המדענית. אני רק פה בשביל הכיף."
"אולי היא נלכדה כשהתקרה קרסה?"
"הפוך, אם כבר. תסתכלי, הסלע שנפל יצר את הסדק, הוא לא חוסם את המעבר."
"אבל כל התיבה הזאת, היא מכוסה אבק. היא פה כבר שנים, מאות שנים לפי מצב הריקבון מסביב. איזה חיה יכולה לשרוד כל כך הרבה זמן?"
"אולי… היא הייתה בתרדמת?"
"א-אולי. תני לי לראות מה כתוב על התיבה."
"יש חדש בנוגע לתוכנת התרגום?"
"היא מעבדת. אולי עם הטקסט על התיבה הזאת…"
"תסתכלי על הסמל הזה כאן. את חושבת שזה עוד תו?"
"אני לא בטוחה. הוא מבודד ומורכב מדי, ושאר השפה לא נראית לוגוגרפית. הוא נראה מאוד… מאיים."
"זה מזכיר לי ראיון שקראתי עם האיש שעיצב את הסמל לפסולת ביולוגית. הוא הסביר שהוא השקיע הרבה מאמצים כדי ליצור סמל שיעורר חשד וזהירות בלי שום שפה כהקשר."
"אני… רואה את הדמיון. את חושבת שהסמל נועד להזהיר אותנו מפני…"
"…נשק ביולוגי?"
"נשק ביולוגי מתייחס בדרך כלל למחלות מהונדסות."
"אז איך קוראים לחיה מהונדסת?"
"אני… אני לא יודעת. אבל זה יכול להסביר כמה דברים."
"כמו?"
"כמו למה כוכב הלכת מוקף בלוויינים והשטח שלו מלא במבנים עתיקים וריקים."
"את חושבת שהם השמידו את עצמם עם חיות מהונדסות?"
"למה לא?"
"בוודאי היו להם מנגנוני הגנה. צריך להיות די חסר אחריות כדי להכחיד את הציוויליזציה שלך."
"אנחנו כמעט השמדנו את עצמנו עם נשק גרעיני, וניצלנו במזל. כמעט השמדנו את עצמנו עם שינוי האקלים, וניצלנו במזל. מה אם להם לא היה מזל?"
"אבל… חיות?"
"תחשבי על זה. חיות שיכולות להתגנב למחנה צבאי בחסות לילה ולהרוג את כל הגנרלים לילה לפני הקרב. למה גנרלים, הן יכולות לחסל נשיאים, מדענים בכירים…"
"עד שיום אחד החלילן מאבד שליטה, והן מחליטות לא לעצור אצל נשיאים או גנרלים."
"בדיוק! אולי היו מנגנוני הגנה, אבל מספיקה טעות אחת, מוטציה סוררת אחת, ולפני שמישהו מבין מה- וואה!"
"מה זה היה? זה נשמע כמו תותח!"
"כ-כן, אני-"
"זה בא מהפרצה! מה-"
שארית המשפט נבלע ברעש פיצוץ חזק, כשקרן אור בוהקת בקעה מהחריץ הקטן בכלוב האטום, והחזיקה רק לרגע לפני שהפרצה התרחבה לחור גדול בעננה של אבק ואור.
"אלינור! אלינור!!! היא בחוץ!!!"
"תכבי את הפנסים שלך!"
"מה? אבל אז אני לא אראה כלום!"
"היא נמשכת לאור, סול, תכבי את הפנסים שלך, אני אמשוך אותה!"
"בסדר, אני- תמשכי אותה לאן?"
"התרגום, סול! איך מתקדם התרגום?"
אלינור בקושי הספיקה לסיים את המשפט כשקרן אור ממוקדת בקעה מהיצור ועברה במקום בו אלינור עמדה לפני רגע.
"אלינור! את בסדר?"
"התרגום, סול!"
"הוא – הוא הסתיים!"
"מה כתוב?"
"זה- זה- אזהרות, לא לטלטל, אין גישה לאזרחים- אלינור!"
היצור זינק על אלינור, שהצליחה להתגלגל הצידה ברגע האחרון. פנס היד שלה התגלגל על הרצפה בכיוון השני, והמפלצת מיד קפצה אחריו, שיניים וטלפיים מפרקים את המתכת והפלסטיק.
"החוברת, סול, מה כתוב בחוברת!"
"אני- יש שם מספרים, ו- הוראות- לא, אלינור, אל-"
אלינור שלפה את הנשק האישי שלה והתחילה לירות במפלצת. חורים הופיעו על חלק מהזרועות השחורות של היצור, מה שגרם לו לעזוב את הפנס שאותו פירק לגורמים. הוא הסתובב לאלינור והחל לזהור בחשיכה, מתעכב בדיוק רגע, לא יותר משאלינור הייתה צריכה כדי לזנק הצידה מחוץ לדרכה של קרן האור שפוצצה את הרצפה לרסיסים.
"כתוב שם משהו על איך להרוג אותו?!"
"אלה הוראות הפעלה! הוא הונדס להיות נשק, אין דרך קלה להרוג אותו!"
"בטוח יש- מה את עושה?"
"אני פותחת עוד תיבה!"
"מה?! למה?!"
"תכבי פנסים!"
אלינור צייתה, והמערה טבלה בחשיכה מוחלטת רק לרגע לפני שסול הדליקה את פנס היד שלה, וכיוונה אותו אל המפלצת. המפלצת הסתובבה, סקרנית, ומיד רכנה לזנק. סול זרקה את הפנס לתוך המכולה הפתוחה שלצידה עמדה, ובהבזק של אור מתגלגל הם יכלו לראות מפלצת נוספת מביטה מבפנים בסקרנות, עד שהראשונה שזינקה פנימה על הפנס ומילאה הכל בחשיכה. קול טריקה חזק הרעיד את החלל בכזאת עוצמה שהשתיים הרגישו אותו בעצמותיהם.
"את… את יכולה להדליק את פנסים עכשיו, אלינור."
"את חושבת שהכלוב יחזיק אותם?"
"הכלוב הקודם היה סדוק. אני לא רואה סדקים על הכלוב הזה."
"זה לא אומר ש-"
הן כמעט מעדו כשרעש ענק הרעיד את החדר, והכלוב בו שתי המפלצות נטה על צידו והתהפך. השתיים רצו חזרה במסדרון לפני שהמכולה נגעה ברצפה. המראה של שתי המפלצות בתוך הכלוב היה חרוט בעיניהן, רגליים ארוכות ודקות, עור שחור ומחוספס שבקושי החזיר אור, לשון ארוכה כמו של אוכל נמלים מצליפה באוויר כמו שוט. קולות התותח דעכו מאחוריהן כשהלכו והתרחקו.
"עצרי, אלינור – אני – אני צריכה לנשום."
"כן, כן. אני – אוף, הרגליים שלי – לרוץ באטמוספירה הזאת…"
"הכלוב. את חושבת שהוא יחזיק?"
"כן, כנראה שכן. לא באמת היינו צריכות לרוץ. הכלוב נועד להחזיק את היצורים האלה. אבל אני בעד לצאת מכאן לפני שהם יפסיקו לנסות להרוג אחד את השני ויבחנו את גבולות ההנדסה של הכלוב."
"זה נשמע-"
"אבל יש משהו שאני צריכה לעשות קודם כל-"
"אוח, אלינור! אלינור, תורידי אותי!"
"את גאון, סול! גאון!"
"כלאתי אותו בחזרה בכלוב, זה לא-"
"הצלת את החיים שלי, זה מה שעשית. החיים של שתינו. אבל זה לא רק זה."
"רק עקבתי אחרי ההוראות מהחוברת."
"את מתכוונת, כתבת תוכנה שמתרגמת שפה חייזרית לא מוכרת כדי לקרוא אותה. מאוד פשוט. אבל זה לא רק זה סול, את יודעת מה זה אומר?"
"שתניחי אותי לפני שאני נחנקת?"
"זה אומר שאפילו בעתיקות בכוכב הזה יש טכנולוגיה מתקדמת כל כך שאנחנו בקושי מסוגלים לדמיין אותה – אנרגיה שאפשר לאגור במשך מאות שנים, ואפשר לשחזר עם אור של פנס? חיות מהונדסות, חומרים כל כך קשיחים ועמידים שהכתב עליהם נשאר לנצח? לי זה נשמע כמו ג'וקר די רציני!"
"ישר לשרוול מכוסה הדולרים של לאבקס."
"כל הטכנולוגיה החייזרית הזאת, ואת בן האדם היחיד בגלקסיה שיודע לתרגם את השפה שלהם! הם יתחננו שנחזור לפה שוב!"
"אני עוד לא נושמת, ואת רוצה לעשות את כל זה שוב?"
"בואי נתחיל בלצאת מפה, יש לנו אינסוף דוחות לכתוב, אבל איך שנגיע ל-"
"אלינור-"
"יש לי חברה שיכולה לארגן מסיבה ש-"
"אלינור!"
"מה?"
"עכשיו את מוכנה להפסיק לדרוך על האבנים?"