ב"ה
"הלו, איתן? אתה זוכר שקבענו לטייל בחורשה הנטושה? נו, זו שליד מגרש הגרוטאות, אני ומיה נמצאים ליד תא הטלפון עם המנורה השבורה, אנחנו מחכים לך".
"נו, הוא ענה?", שאלה מיה, מעט בחוסר עצבנות, "לא", ענה לה אוריה, "השארתי לו הודעה קולית", "אני מקווה שהוא יבוא הנה בקרוב, אין לי חשק להמתין כאן הרבה זמן, בשמש החמה", ציינה מיה ונופפה בידיה כדי לנסות להעביר משב רוח קריר על פניה, אך בחוסר הצלחה.
הצל לא נראה זז, ובעצם שום נפש חיה בסביבה לא נראתה זזה. באופן לא חריג, שכן הם התרגלו מדי פעם למציאות כגון זו, אפילו חיות לא נעו בסביבה, כל שכן אנשים. מציאות זו לא תרמה לאורך הסבלנות שלהם, והחום והלחות תרמו לאנחות הקצרות שפלטה מיה והפטיר גם אוריה לפרקים קצרים.
"איתן, בוקר טוב אליהו", הכריז בציניות אוריה, "לא שמעת את ההודעות שהשארתי לך בטלפון?", קולו של אוריה התחזק מעט בשאלה הזו, "לא", ענה איתן קצרות, "הייתי בדרך לפה, לא יכולתי לשמוע", הוא נימק, ומיה הנהנה לעצמה, "העיקר שהגעת, קבענו לפני רבע שעה לטייל כאן, חבל להתעכב", היא דחקה בשני הבנים להתקדם, והם נענו לה.
'כך או כך קבענו לטייל, ועדיף לעשות זאת עם מצב רוח שמח, מאשר עם האשמות הדדיות', חשב לעצמו אוריה, והשתדל למחוק את האירועים האחרונים מזיכרונו. "מיה, תזכירי לי למה בחרנו לטייל דווקא כאן, ליד המגרש גרוטאות?", הוא נזכר לרגע.
"מז'תומרת, רצינו מקום שקט וקצת הרפתקאות, אתה יודע, לגלות דברים, לחקור, ליצור, לא יודעת, משהו בסגנון הזה", היא ענתה בחיוך האופייני לה, איתן הנהן בהסכמה תוך כדי שהוא מביט בקרקע, מדלג בקלילות מעל אבן גדולה.
כעבור זמן לא רב הגיעו השלושה למגרש.
איתן עצר על מקומו ופנה אליהם, "אם תרצו, חברים, הבאתי סדין, אפשר לפרוש אותו שם, ליד העצים, יש לי גם בקבוק שתיה", מיה הסתכלה עליו, "יש לי גם כוסות", איתן מיהר להוסיף ומיה הפטירה אנחת רווחה קצרה.
"טוב", אוריה מחא כף ומשך את כובע המצחייה שלו כלפי מטה, "אני אתחיל סתם לנבור בכל הפסולת שפה, כשאני אתעייף אני אחבור אליכם", "בסדר", "סבבה", הם ענו לו, והוא החל להתרחק מהם.
לאחר דקות ארוכות של חיטוטים בערמות מתכת, בהם הוא מצא כמה חלקי חילוף של מטוסים ביתיים ורחפני הובלה, וסתם פיסות מתכת מעורבת בזבל שנזרק שם, הוא החליט שהוא מיצה את כישוריו כחוקר והוא פנה להצטרף אל חבריו.
ליד שער המתכת החלוד הוא ראה עוד גרוטאה, מבט מקרוב על החפץ עם זיכרון ישן מספר היסטוריה שקרא פעם הביא אותו למסקנה שהחפץ שמולו הוא גלאי מתכות, אמנם מיושן, מהדגמים שייצרו לפני כחמישים או שמונים שנה, אבל מבט בסוללה הבהיר לו שהחפץ נזרק בעודו פעיל.
"תראו מה מצאתי", הוא נופף במכשיר מול חבריו, "מה זה?", מיה שאלה בסקרנות גלויה, "זה גלאי מתכות", הוא חייך בגאווה, מיה עדיין הביטה עליו במבט תמה והוא מיהר להסביר, "כשלוחצים על הכפתור כאן", הוא הצביע על הכפתור, "המכשיר מחפש ומאתר מתכות, למעשה נשאר בו מספיק סוללה שלהערכתי הוא יכול לעבוד עכשיו", הוא חיווה את דעתו, "ממש עכשיו?", מיה שאלה, "כן", אוריה ענה בסתמיות.
מיה לחצה על כפתור ההדלקה, ונורת חיווי קטנה האירה באור קלוש, כעת מיה לחצה על הכפתור שהראה לה אוריה, והמכשיר החל להשמיע צפצופים קצרים, ובמסך המחובר אליו יכלה מיה להבחין בתצוגה מקדימה של מה שיש באדמה.
"מה זה הדבר הזה?", היא שאלה, "תני לי לראות", ביקש אוריה וכשבדק ראה מן מכשיר מלבני כמוהו לא נתקל מעולם, "פששש", הוא הפטיר, "זה נראה לי משהו ממש עתיק, אולי אפילו ארכיאולוגי, אף פעם לא ראיתי דבר כזה".
"חברים", פנה אליהם איתן, "תרצו לחפור באדמה ולהוציא את החפץ המוזר הזה?", הוא הציע, "כן, למה לא?", מיה התלהבה מהחשיבה הפשוטה וחיפשה אחר כלי חפירה מתאים, דבר שלא ארך זמן רב לאור העובדה שהם התמקמו ממש בסמוך למגרש גרוטאות.
כעבור כמה דקות קצרות של חפירה מאומצת, הם החזיקו במכשיר מיושן, מלבני, שחור מצידו האחד ואדום מצידו השני, "וזה לא אבטיח", התבדח איתן, "אז מה זה כן?", מיה שאלה, "אין לי מושג", אוריה משך בכתפיו, "לא נתקלתי אף פעם בדבר כזה".
מבלי משים הוא לחץ על הכפתור שבמגלה המתכות, והמכשיר השמיע צפצוף נוסף.
"נדמה לי שיש כאן עוד כמה מכשירים כאלו", אוריה התחיל להתלהב. מבט חטוף במכשיר התצוגה מקדימה הבהיר לו שהשערתו נכונה. השלושה החלו לחפור במקום וגילו עוד ועוד מכשירים מסתוריים ומאובקים שכאלו, מקצתם שבורים או חסרי תקנה.
"חברים מתחיל להיות מאוחר, אני צריכה ללכת", מיה התרוממה על רגליה וניערה את האבק והחול שהצטברו על שמלתה, "אני מציע שכל אחד ישמור לעצמו מכשיר אחד", התנער אוריה מישיבתו, "כדי שיהיה לנו גיבוי ומזכרת, וננסה להבין מהו המכשיר הזה", הוא הורה להם וחילק את המכשירים ביניהם. "אל תשכחו לשמור על העניין בסוד", הזהיר אותם איתן ברצינות, "מה? זה כל הקטע, לא בכל יום מוצאים חפצי עתיקות…", הוא ענה למבטיהם המשתוממים.
"טוב, זזתי", מיה אמרה, "גם אני אלך, מתחיל להיות חשוך", איתן נפרד לשלום, אוריה נשאר עוד כמה דקות עם מגלה המתכות, לאחר מכן חיפש אחר מקום מחבוא, משמצא אחד כזה, הטמין בו את המכשיר היקר, לא לפני שכיבה אותו, ואז החל לצעוד חזרה לביתו.
"למה קראת לנו לבוא לספרייה בדחיפות?", איתן התנדב לשאול באותו צהריים שמשי שלמחרת, אוריה היה רציני והוא ניגש אליהם ואמר בלחש, "הצגתי בפני אבא שלי את המכשיר, הוא מיד חטף לי אותו מהיד והחל לתחקר אותי איפה מצאתי כזה, סיפרתי לו, עדיין לא הבנתי מה הבעיה, הוא הסביר לי שזה ממש מסוכן וגם לא כל חוקי", "הוא הסביר לך מה זה?", איתן היה חסר סבלנות, "לא", אוריה ענה, "הוא רק אמר שהוא חייב לדווח לרשויות, ושהוא יגיד להם שזה היה מיוזמתי, וזה לטובתנו", "וואו", פלטה מיה, "אפשר לחשוב במה כבר הסתבכנו…", היא הרהרה, "סך הכול קבוצת נערים שמצאו מכשיר ישן באמצע חורשה…".
"מעניין מה קורה שם עכשיו", איתן חשב בקול, "היי", הוא פנה אל חבריו, "רוצים ללכת לראות מה קורה במגרש הגרוטאות?", הוא הציע בספונטניות, "אתה יודע מה, לא אכפת לי", מיה זרמה, "כן, גם אני אבוא", אוריה לא רצה להישאר לבד, וכך השלושה החלו לצעוד רגלי לעבר המגרש. בדרך הם שוחחו והעלו השערות שונות לטיבו של המכשיר הבעייתי.
"והנה, סרט אבטחה של רשות העתיקות", הציג איתן בפני השניים את מה שכבר ראו בעצמם, סרט כחול כהה עם לוגו 'רשות העתיקות' וצמד המילים 'אין מעבר' הפרוש סביב מתחם ענק שהוקם במקום.
קרוואנים ניידים, משאיות משוריינות וגדולות, אוהלים פתוחים וכמה ניידות משטרה היו פזורים בערבוביה באזור.
"וואו, מה עשו כאן בפחות מעשרים וארבע שעות", איתן התרשם בקול, "מחפשים כאן משהו, ילדים?", פנה אליהם מאבטח חסון שצץ מאחוריהם, "אהממ", אוריה התחיל לגמגם אבל מיה נטלה ממנו את רשות הדיבור וענתה, "כן, אתמול עשינו כאן פיקניק, לא תארנו לעצמנו שכל ה… מפקדה הזו תוקם כאן תוך כמה שעות", היא הסבירה, "תרצה להסביר לנו, אדוני, מה יש כאן, או ליתר דיוק, מה רשות העתיקות מחפשת כאן?", איתן שאל בזהירות.
"ובכן", פתח השומר אך מיד עצר בעצמו, "אני לא יכול לנדב הרבה פרטים, אני מאמין שרשות העתיקות תפרסם על כך בעיתון היומי בימים הקרובים. כעת תתרחקו בבקשה מהאזור, הכניסה אסורה", הוא סימן להם בידו להתרחק מהמקום.
"חכה רגע", אוריה ניסה לעכבו, "אתה יודע מי אני?", הוא שאל, המאבטח הביט בו במבט אדיש ונענע בראשו לאות 'לא', "אני הנער שמצא את המכשיר הזה שבגללו אתם מחפשים עוד מכשירים כאלו", הוא אמר. למעשה הוא כלל לא היה בטוח שזו הסיבה לכל ההמולה, אבל עם קצת תחושת בטן והשערה נכונה, ישנו סיכוי גדול שהוא צודק.
המאבטח מיד פלט כמה מילים למכשיר הקשר שלו, ובמהירות הופיעו כמה חוקרים עם חליפות שחורות ומשקפי שמש, אוזנייה שקופה באוזנם הוסיפה למראה המאיים.
"מי סיפר לך מה אנחנו מחפשים כאן", פנה אל אוריה אחד מהאנשים.
'צדקתי', חשב בהתלהבות אוריה, "אף אחד", הוא מיהר לענות, "אתמול מצאתי את המכשיר הזה, שאבא שלי גם הביא לכם, אז שיערתי שזה מה שאתם עושים כאן", הוא הסביר בפשטות. "תוכל לומר לנו מהו אותו מכשיר?", הוא החליט לעזור את מעט האומץ שנותר בו, "זה מסווג מדי, לא תקבל שום מידע", אמר אחד האנשים שלידו, אף שריר לא נע בפניו.
"יש ברשותך עוד מכשירים כאלו?", שאל האדם השלישי, "לא", ענה אוריה ובלע את רוקו, "היי, אתם", פנה אליהם האיש, "לכם גם יש מכשיר כזה?", "איזה מכשיר?", שאל איתן בהיתממות, האיש שלף מכיסו מעטפה חומה, בתוכה הייתה שקית פלסטיק בצבע שחור, מתוכה שלף האיש את המכשיר שראה איתן בעצמו עם חבריו ממש אתמול, "לא, לא ראיתי", איתן בחר שלא לומר את האמת, "אין לנו כזה", הוא אמר, מיה הנהנה לדבריו בהסכמה.
"אני רוצה להבהיר לכם שהשיחה ביננו הייתה מוקלטת, ואם יתברר ששיקרתם עלולים להיווצר מכך מקרים בכלל לא נעימים, האם אתם בטוחים שזו האמת?", שאל אותם האיש שנית, "כן", איתן מיהר לענות, "אנחנו בטוחים", "אם כך", אמר האיש האמצעי, "אין לכם מה לחפש פה, לכו מכאן".
בדרכם חזרה לספריה לא יכלו אוריה ומיה שלא לדבר בסקרנות על האירועים האחרונים, איתן לעומתם הרבה לשתוק. "איתן הכול בסדר?", מיה עצרה לפתע מהליכתה ושאלה את חברה, "כן", הוא ענה, "אתה חושב על משהו?", מיה קלעה לאמת, "כן", איתן הביט עליה, "אבל בואו לצד הדרך, אני אגיד לכם שם".
"אתמול בלילה לא התאפקתי וניסיתי להפעיל את המכשיר הזה", איתן התחיל לספר להם כשהשלושה ישבו על גזע עץ כרות בצד, "לקח לי הרבה זמן להבין מה כל כפתור עושה, ואיך להדליק את המסך". "מסך?", אוריה התפלא, "כן", איתן ענה, "הצד השחור הוא מסך, הצד האדום לעומת זאת הוא גב המכשיר", הוא הסביר.
"הצלחתי להפעיל את המכשיר, אבל כרגע אחוזי הסוללה שלו חלשים, אני זקוק למטען מסוג SLXM8, זה הסוג הישן ביותר, אבל הוא עדיין קיים כי יש מכשירים בודדים שעדיין עובדים עליו, אני צריך שתשיגו לי מטען כזה כדי שאני אוכל להמשיך לגלות מה זה המכשיר הזה", איתן היה מעט נסער ומרוגש.
"אבל מה כן הספקת לגלות?", מיה ואוריה היו סקרניים ומיהרו לשאול כמעט באותו רגע, "הו, אתם לא תאמינו", איתן חייך.
"במכשיר הזה יש אפשרות להתקשר למספרי טלפון אחרים ולנהל איתם שיחות בלי צורך בטלפון ציבורי", איתן חשף את המידע, "וואו", מיה התלהבה, "זה כל כך קל לסחיבה, וזה גם כנראה פרטי", "בדיוק", הסכים איתה איתן, "יש גם אפשרות לשלוח קטעי טקסט לאנשים אחרים שיש להם מכשיר דומה, והם יכולים לראות מה כתבת להם", אוריה הביט לשמיים כמנסה להיזכר בפרט כלשהו, "אני זוכר שראיתי משהו כזה אצל המשטרה, לא ידעתי שזה כל כך נפוץ, "חכו, תשמעו את הדברים המגניבים", איתן היסה אותם, "אפשר לראות תמונות ותמונות זזות במכשיר".
"מה הכוונה תמונות זזות?", מיה שאלה, "תארי לעצמך שאת אומרת משפט ורוקדת ריקוד תוך כדי, אפילו שרה שיר ורוקדת ריקוד באותו הזמן", איתן התחיל לתאר לה, "כעת תתארי לעצמך שלא רק שאת רואה תמונה של זה שהיא לא מודפסת על דף, אלא גם היא זזה, ואפשר לראות את כל מה שעשית רק שוב, עוד פעם".
"זה לא הגיוני", אוריה סימן בידו תנועת ביטול, "אתה בטוח שלא חלמת על זה בלילה?", הוא שאל בציניות, "מה פתאום", איתן היה רציני, "אני אפילו ראיתי שם מן דבר כזה שאפשר ליצור קשר עם אנשים אחרים שיש להם מכשיר כזה, ולדבר איתם ולראות אותם במסך כמו ה'תמונה-זזה'".
"נו, ועשית את זה?", מיה שאלה, "לא", איתן ענה, "בבקשה, זוהי ההוכחה שצדקתי ואתה סתם ממציא שטויות", אוריה קם על רגליו בתנועת ניצחון, "חכה", איתן אמר ומשך בו לכיוון מטה, ואוריה התיישב על גזע העץ הגדול, "רציתי, אבל לא יכולתי, הופיע לי כיתוב לבן על מלבן שחור, היה כתוב שם שאין לי רשת אינטרנט, ולכן האפליקציה לא תעבוד".
"רשת אינטרנט?", אוריה לא הבין, "אפליקציה?", מיה גם היא הסתבכה בקול, "למעשה היה שם, במכשיר הזה, כפתור של סימן שאלה, לחצתי עליו ויכולתי לכתוב שאלות ולקבל תשובות. בדקתי שם מה זה 'אפליקציה'", איתן סיפר, "נו, ומה היה כתוב שם?", מיה הייתה ממש מסוקרנת, "היה כתוב שם שאפליקציה היא כמו כלי קטן שניתן להתקין על המכשיר הזה, כשאת מתקינה אפליקציה, את שמה את הכולי הזה על המכשיר שלך, ואז את יכולה להשתמש בו כדי לעשות דברים מסוימים. לדוגמה, אם אתה רוצה לשחק משחק או לצפות בתמונות, תוכלי להשתמש באפליקציה המתאימה, אם אני זוכר נכון, זה בערך ההסבר", איתן עצר להתנשף לאחר ההסבר המלומד.
"משחק? יש בדבר הזה משחקים?", מיה הביטה בו שוב פעם מופתעת, "אם היה כתוב, אז כנראה שכן".
קול רעש מנוע רכבים נשמע מרחוק. "אני חושב שהשוטרים האלו בדרך לכאן", אוריה הצביע לכיוון המרוחק ממנו היתמר כלפי מעלה ענן אבק לבן, "כן, זה די הגיוני", מיה הסכימה איתו, "כדאי באמת שנתחיל לחזור", איתן הסכים והשלושה החלו לחזור לבית בהליכה מעט מהירה.
"אגב, בדקת מאיזה שנה או תקופה ה'ענתיקה' הזו?", אוריה בירר, "לא, לא חשבתי על זה, סליחה", התנצל איתן, "זה בסדר", מיה הניחה יד על כתפו, "זה קורה לכולם", "היום בלילה אני אבדוק", איתן מיהר להוסיף.
"אז זהו, שלא בדיוק", אוריה צינן את התלהבותו, "כפי שהבנת ושמעת בעצמך, המצב קצת רגיש מאוד בנושא הזה, ואחרי ששיקרתם לסוכנים האלו, לא כדאי לנו להיתפס עם המכשירים האלו, אתם צריכים לפעול בדיסקרטיות ובחשאיות", אוריה לחש את הדברים מחשש שמישהו מאזין להם, אבל שום נפש חיה לא נראתה באזור, אולם קול טרטור מנוע רכבי המשטרה המתקרבים היו פעמון אזהרה גדול שהתריע באוזניהם.
•
בבוקר שלמחרת הופיע באחד העמודים הפנימיים בעיתון כתבה שולית וצדדית, משום מה הכותרת משכה את עיניהם של שלושת הנערים. 'תגלית ארכיאולוגית או פיסות מתכת חסרות שימוש', נכתב שם.
בכתבה תוארו 'ארכיאולוגים בכירים' שהשתתפו במבצע חפירות מיוחד בעיר 'ברקיה', אלא ששם, כפי המסתבר, לא תגלית, לא עתיקות, ולא נעליים, "סתם פיסות מתכת שנראה שאיזה ילדון חמד לצון והטמין אותם שם ואז מיהר לספר שמדובר בתגלית ארכיאולוגית", טען הפרופסור הבכיר על גבי דף העיתון.
"ראיתם מה הם כתבו עלי בעיתון?", אוריה היה זועם, "ילדון חמד לצון", הוא ציטט את העיתון בזעם, "אז למה הם גירשו אותנו וחקרו אותנו בכזו סודיות אתמול?", מיה ואיתן הביטו עליו מופתעים ואז הוא הביט עליהם, "סליחה, הגזמתי", הוא התנצל, "מצאתי מטען למכשירים הללו", הוא החליט לשנות נושא, "ובונוס, תרועת חצוצרות, אני יודע מה זה אינטרנט ואיך משיגים כזה".
"וואו, אוריה, איך הצלחת?", מיה החמיאה בפליאה, "וואו, באמת, כלומר… בעצם… נגמרו לי המילים, ישבתי על זה בערך חצי לילה, איך הצלחת?", איתן היה ממש להוט לדעת.
"קודם כול נמצא מקום לשבת בו, אחר כך אני אספר לכם הכול", אוריה ענה בסבלנות ובנינוחות, אך מיה ואיתן כבר רצו לספסל הקרוב.
לאחר שלחצו על אופציית השטיפה האוטומטית וניקוי החיידקים, הם יכלו להתיישב על הספסל. "למישהו יש שני דולר ונוכל ליהנות מקצת פרטיות?", אוריה הציע, איתן שלף מיד דולר, מיה פחות התלהבה, "אני לא חושבת שצריך, זה גם ככה יקר מדי", היא ניסתה לנמק, "עזבי, מיה, אני אוסיף דולר משלי", אוריה ידע שיש דברים שהשתיקה יפה להם, והוא נטל מידיו של איתן את הדולר ושילם למכונה. מחיצה גדולה החלה יוצאת מאחורי הספסל ומתקן מבטל רעשים הופעל, ונוצר להם חלל פרטיות משלהם, באמצע המרחב הציבורי.
"קדימה אוריה, יש לנו עשרים דקות לפני שזה ייגמר", מיה דחקה בו להתחיל, "בסדר, בסדר, אין צורך ללחוץ, אני מיד אספר", הוא מחייך ושולף את המטען מכיסו.
איתן מפתיע אותו ושולף את המכשיר שלו מכיס מכנסיו. "אתה נורמלי?", אוריה לחש בפאניקה, "הבאת את זה לפה?!", הוא ממש נחרד, איתן הביט עליו במבט רציני ואמר, "גם מיה הביאה את שלה, ואני ממליץ לך לא לשאול שאלות שלא תשמע שקרים. יש לזה סיבה חשובה ורצינית מאוד. זה כל מה שאתה צריך לדעת", .בשונה מהתבדחויותיו הרגילות של איתן, הפעם הוא היה רציני ביותר כשדיבר, מה שגרם לאוריה לחשוב, אולי איתן מתכוון ברצינות לדבריו.
"טוב, אתה רוצה לספר לנו מה זה אינטרנט, ומאיפה אתה יודע מה זה?", שאלה מיה בניסיון להפשיר את הקרח ולהסיט נושא בעדינות, "כן, אני אספר", התרצה אוריה.
"מסתבר שלסבתא שלי יש מכשיר ישן, נראה לי שהוא קשור להשמעת שירים, המכשיר היה עוד של סבא רבא שלה, וכך השגתי מטען.
סיפרתי לה שקראתי בספרייה על מושג אחד מהתקופות הקודמות, שלא בדיוק הבנתי מהו…", "אינטרנט", השלימה מיה, "בדיוק", ענה אוריה, "בהתחלה סבתא שלי קצת חשדה, ניכר היה שהיא לא ששה לדבר על הנושא בחופשיות, אבל לאחר מכן היא אמרה שלא יקרה כלום אם היא תספר לי, כי בכל מקרה אני אדע על כך בעתיד…".
מיה ואיתן נדרכו והיטו אוזן בסקרנות.
"אינטרנט הוא כמו רשת גדולה שמחברת בין אנשים ומידע מכל רחבי העולם. בעזרתו, אפשר למצוא מידע, תמונות, סרטים ואפילו לדבר עם אנשים מרחוק. כאילו כשאנשים נפגשים ומשתפים מידע אחד עם השני, רק שכאן הכול קורה כשמחוברים למכשירים כמו שמצאנו".
"ואיך אפשר להתחבר לאותם אנשים?", שאל איתן בסקרנות, "בשביל זה נצטרך חיבור לאינטרנט הזה", אמר אוריה, "אבל אין לנו אותו", מיה החזירה אותם למציאות, "חכי", אמר לה אוריה, "כפי שאמרתי, מצאתי דרך להשיגו.
כידוע, לכל תחנת משטרה יש את אינטרנט מיוחד לתקשור עם מערכות המידע של המדינה, אני מאמין שנוכל להשיג אליו גישה אם נבקר בתחנת המשטרה".
"אבל למה שנלך לשם סתם כך?", הקשה איתן, "צריך למצוא סיבה טובה".
"זמן הבידוד נגמר", נשמע קולה של הקריינית, ומסך המחיצה החל יורד ונעלם אט אט. לפתע הם ראו את אביו של אוריה, "ילדים", הוא אמר, "אוריה", הוא פנה לבנו, "חיפשתי אותך, מפקד המשטרה האזורי רוצה לתת לך תעודה על המכשיר שמצאת", מיה ואיתן הסתכלו בפליאה עליו, "אתם גם יכולים לבוא", הם שמעו אותו אומר, "למה לא?", מיה אמרה וקרצה בעינה השמאלית לשני הבנים.
"כן, זה יכול להיות רעיון מצוין", 'התלהב' לפתע גם איתן, "מעולה", אמר אביו של אוריה, "נצא לשם בעוד כחצי שעה, הם מחכים לנו".
"אל תשכח להביא את המכשיר", לחש אוריה לאיתן, שהנהן בהסכמה.
•
"שלום, לאן אתם?", שאל אותם השוטר התורן בכניסה לתחנת המשטרה, "יש לנו פגישה עם המפקד האזורי", אמר אוריה, "הוא רוצה להעניק לי תעודת הוקרה", הוא הוסיף, "בסדר", אמר השוטר, "תעברו בינתיים במכונת השיקוף".
"פסס", לחש איתן לאוריה, "מה?", שאל בלחש אוריה, "הם עלולים לגלות את המכשיר, ואז כולנו נהיה בצרות". אוריה חשב לכמה רגעים ואז לחש, "תעבור אחרון בתור, אני אנסה לסדר משהו".
מיה עברה ללא תקלות, גם אביו של אוריה ואוריה עצמו, ואז כמה רגעים לפני שאיתן התבקש לעבור, המפקד הראשי הופיע, "בואו, אין צורך בבידוק, תכניס אותם שומר", הוא קרא לעברם בחמימות, איתן נשם בהקלה.
בטקס צנוע הוענק לאיתן תעודת הוקרה, המפקד הודה לו על ששמר על הערנות, "בכל זאת, על הארכיאולוגיה חשוב לשמור", הוא ציין, "למרות שבמקרה הזה מדובר בסתם פיסות מתכת", הוא ציין, "אבל אנחנו מאוד מעריכים את המאמצים", הוא החמיא וכל הנוכחים בחדר מחאו כפיים. האירוע תם.
"אבא, אנחנו הולכים רגע לשירותים", ציין אוריה ופנה עם חבריו לחדר השירותים.
"קדימה, עכשיו או לעולם לא", קרא אוריה בלחש, והשלושה נכנסו לתא אחד, ונעלו אותו מבפנים.
איתן, מי שמבין מבין החבורה מעט יותר מהם בטכנולוגיה, הצליח להתחבר בשיטת ניסוי וטעיה לרשת האינטרנט די מהר, ואצבעו נעה לכיוון אפליקציית ה'צ'ט מרחוק'. הוא לחץ עליה. האפליקציה נטענה ואז איתן התבקש לבחור את השפה, הוא בחר בשפה העברית. האפליקציה טענה שוב, ואז, דמות של נער כבן גילם הופיע במסך, "שלום", הוא נשמע אומר בקול רם, "תנמיך את זה", מיה לחשה לאיתן שמיהר להפחית את עוצמת השמע.
"מי אתה?", איתן שבר את השתיקה שנוצרה, "אני עידן", ענה הנער, "איפה אתה נמצא?", מיה שאלה, מפנה את המכשיר לכיוונה, "אני בצפון מערב אמריקה", אמר עידן, "במדינה החופשית", הוא הוסיף, "איפה אתם נמצאים?", הוא שאל אותם, "אנחנו בישראל", אוריה לחש, "אה, אני מבין", הנער הנהן בראשו, "איך בכלל אתם מצליחים לדבר איתי?", הוא שאל אותם, "סיפור ארוך", איתן מלמל, "תגיד לי", הוא פנה אליו, "מה זה המכשיר הזה? מה זה כל האינטרנט הזה? למה אין אותו בארץ?", איתן באמת רצה לדעת, הוא נחשף לעולם מוזר וסודי שמעולם לא הכיר.
"אתה באמת רוצה לדעת?", שאל עידן, במקום תשובה כל השלושה הנהנו בסקרנות לעבר המסך, "טוב, בסדר", עידן התרצה, "הכול התחיל לפני הרבה שנים, לכולם היו את המכשירים האלו, קוראים להם 'סמראטפונים', והיה אינטרנט, שזה מן דבר כזה שאפשר לצפות בו בסרטונים, לשחק במשחקים, לעשות כל מיני דברים, וגם אפליקציות שאפשר לדבר בהם, כמו שאתם מדברים איתי עכשיו".
"אז למה זה הופסק?", איתן היה קצר סבלנות, "אה, לפי מה שסבא שלי סיפר לי, הרשויות לא אהבו שאנשים משתמשים במכשירים כאלו והם הרבה זמן מול מסכי מדיה, עד שהם הכריזו על כך כעל דבר לא חוקי.
המשפחה שלי מיד ארזה את כל החפצים וטסנו לכאן, לצפון מערב אמריקה, למדינת 'פריי', שזה חופש בתרגום לעברית.
מסתבר שעוד מדינות הכריזו על שימוש בטכנולוגיה הזו כשימוש לא חוקי, כך שהוקמה מדינה חדשה, די גדולה ביחס למדינת ישראל, ששם השימוש במכשירים האלו מותר על פי החוק, כל כך מותר עד שאפילו אין ניסיון אכיפה אחד נגדם".
"וכל אחד יכול לבוא לגור שם?", שאל איתן בסקרנות, "כן", ענה עידן, "טכנית, אני לא חושב שיעשו לך בעיות אם תבוא, ולמען האמת, אתה יכול ליצור איתי קשר, אני אשלח לך פרטים, ותוכל להסתדר לא רע, אולי אפילו לגור אצלי… זה יהיה נחמד להכיר חבר מישראל", עידן התלהב איתו.
"אבל לא אמרתם לי איך אתם מצליחים לדבר איתי, אם אין לכם גישה לאינטרנט?!", קול אזעקה נשמע בחלל השירותים, וקול המולת שוטרים נשמע מכיוון הדלת, "עידן אנחנו חייבים לסיים", אמר אוריה, וכיבה את המכשיר.
השלושה מיהרו לצאת לכיוון היציאה.
"ילדים, טוב שיצאתם, צריך ללכת לבית בזריזות", אמר אביו של אוריה, "השוטרים גילו פריצת אבטחה חמורה", "איזו?", שאל איתן, "לא יודע", ענה האב, "איזשהו חיבור פיראטי לשרתים שלהם", השלושה הביטו זה על זה במבטים מבינים, "קדימה, כדאי שנזוז".
והם החלו מתרחקים מכיוון תחנת המשטרה.
•
"קראתי בספריה על האינטרנט, מצאתי ספר ישן ומתפורר, אין לכם מושג כמה מידע יש שם…", אמר אוריה בהתרגשות קלה כשהשלושה נפגשו בספסל למחרת, "כתוב שם שארגון הבריאות הלאומי לפני בערך מאתיים ועשר שנים הכריז על הסמראטפונים האלו כעל מחלה ממכרת", "כלומר?", שאלה מיה, "הכוונה שאנשים היו רוב שעות היממה מול המסכים האלו, ולפי מה שכתוב זה גרם להם לנזקים בריאותיים חמורים, עד שהרשויות החליטו להכריז על כ כעל דבר בלתי חוקי, כדי שאנשים יפסיקו להשתמש בזה".
"וזה עבד", מיה הוסיפה, "עובדה אנחנו לא ידענו על זה, ורוב האנשים שסביבנו מעולם לא תיארו לעצמם שיש כזה דבר בכלל", "בדיוק", ענה אוריה, "כמו שהנער הזה, עידן, סיפר לנו, רק בצפון מערב ארצות הברית הוקמה מדינה בידי אנשים שלא הסכימו להתנתק מהמדיה והמכשירים האלו, ואם מה שכתוב בספר נכון, זה המקום היחידי בעולם שאפשר להשתמש במכשירים האלו באופן חוקי בלי להיכלא במקום מבודד או לעבור איפוס זיכרון מלא".
מיה מעט נרתעה לאחור, דוד שלה עבר פעם איבוד זיכרון חלקי במהלך ניסוי ממשלתי סודי, היא יכולה להעיד שהוא לא היה אותו בן אדם לאחר הניסוי, "כשלים בלתי מוסברים במהלך הניסוי", כך הגדירה המדינה את המקרה שלו, והוא נשלח לבית מבולבל ועם כדורים צהובים לבליעה כל יום, זה מה שקורה כשנתקלים בסוד מדינה בטעות ונשלחים לעבור איבוד זיכרון.
"תגידו מה שתרצו, אבל אני מאוד התלהבתי ממה שעידן אמר", איתן היה שונה, "כן, שמנו לב", אמר אוריה במעט ציניות, איתן חייך אליו גם בציניות והמשיך, "אני לא מבין מה הבעייתיות במכשירים האלו, ואיך בכלל אפשר להיות מכורים לדבר כזה, והכי גרוע, מה כבר מזיק בזה? יש בזה כל כך הרבה דברים טובים!".
מיה ואוריה הביטו עליו מעט מופתעים. "תגיד איתן", אוריה פנה אליו, "אתה השתמשת במכשיר מאז ששוחחנו עם עידן?", "מה זה עניינך?", איתן ניסה להתחמק, "בבקשה, זו התשובה", אמר אוריה בניצחון, "אני מעדיף להקשיב למבוגרים, אני סומך על אבא שלי, יש לי הרגשה שהוא יודע היטב במה מדובר, ואם היה לו סיבה להיפטר מהמכשיר הזה כמו מאש, כנראה שהוא יודע על מה שהוא מדבר", אוריה התנשף והיה רציני כשדיבר. מיה שמרה על שתיקה.
"אני דווקא חושב שכל זה סתם מזימה אחת גדולה שהמדינה עושה לנו, אין לי מושג מה יוצא לה מזה, אבל יש לזה סיבה, אחרת, למה לרשויות ולמשטרה מותר להשתמש בזה ולאזרחים לא?", איתן המשיך לשאול, "יש פה משהו אפל", הוא הגדיר את זה.
"מיה, מה את אומרת?", איתן ניסה לקבל גיבוי של רוב החבורה, "אני לא יודעת", מיה ענתה, "אני לא מבינה בדברים האלו, אבל נדמה לי שיש היגיון במה שאוריה אמר", "בבקשה", חייך אוריה לעברו של איתן, "אבל יש גם היגיון במה שאתה אמרת, איתן", מיהרה מיה להוסיף, ניכר היה שהיא מנסה לרצות את כולם, "אני מעדיפה להיות ניטרלית, אני מעדיפה לשכוח מכל מה שקרה, כאילו זה מעולם לא קרה".
"אבל זה בכל זאת קרה, וזה הזמן לחשוב מה נעשה עם עצמנו כשנגדל", איתן המשיך, "אם הייתי יכול, הייתי גם טס לארצות הברית, למדינת החופש ההיא. תחשבו על זה לרגע, למה קוראים לה 'מדינת החופש'?", מיה ואוריה שתקו, חיכו שאיתן יענה בעצמו, "כי כאן זה מדינת כלא, אנטי-חופש", אמר איתן בהתלהבות, "ואם שם זה כלא מזהב?", הקשה אוריה, "אולי זה פצצה בעטיפה נחמדה וססגונית? מאיפה אתה יודע שכל מה שנוצץ באמת טוב ובריא?", איתן נתקע לרגע, "אני אמנם לא יודע, אבל לא ניסיתי, אני צריך לנסות ולבדוק", הוא ענה, "למרות שמה אכפת לי מכלא מזהב, העיקר שיש שם זהב…".
"זמן הבידוד נגמר", נשמע קולה של הקריינית.
"צריך ללכת", מיה אמרה, "הספרייה תיסגר בקרוב", היא ואוריה קמו והחלו להתקדם לכיוון הספרייה, איתן נשאר לשבת על הספסל שהחל להתמלא באור השמש, "איתן אתה מגיע?", מיה קראה לעברו, "לא", איתן צעק לה, "תתקדמו בלעדיי, אני אגיע בהמשך".
אבל איתן לא הגיע בהמשך.
למעשה הוא לא הגיע בכלל ללימודים בימים הבאים, ניכר היה שמשהו עובר עליו.
לאחר כשבוע הוא נראה יושב בנינוחות על הספסל החביב עליו, וממתין בשקט.
"איתן", קראה מיה לעברו בחיבה, "הרבה זמן לא ראינו אותך", אוריה טפח לו על השכם בידידות, "הרגשת טוב?", הוא שאל, "אממ, כן, האמתי בדיוק על זה רציתי לדבר איתכם", הוא אמר ושלף מכיסו שלושה דולרים אותם שלשל למכונה שבקצה הספסל, ופונקציית הבידוד הופעלה.
"אתם זוכרים את אח שלי הגדול, מנשה?", שאל איתן לפתע ללא כל סיבה, "רגע, תן לי להיזכר", ביקש אוריה, "זה האח שלך שנעלם לפני כמה שנים?", שאלה מיה, "כן", ענה איתן, "אוי, אני מצטערת בשבילך", אמרה מיה בעצב, "אני זוכרת את החיפושים אחריו, חבל שלא מצאו אותו", "אז זהו שהוא לא באמת נעלם", הפתיע אותם איתן, "הדברים הבאים שאני מספר לכם צריכים להישאר בסוד, ברור?", "כן, ברור", אמר אוריה, ומיה הנהנה לחיוב בראשה.
"מנשה שמע גם הוא על צפון מערב ארצות הברית, הוא גם השיג סמארטפון שהוא מצא במבנה נטוש מחוץ לעיר. הוא בשקט היה מתעסק איתו הרבה פעמים, ומעמיד פני תם בשאר היום. בשלב מסוים הוא התבטא שאם הדבר היה אפשרי, הוא היה עוזב למדינת החופש, מה שלבסוף קרה, והוא עלה על מטוס וטס לשם.
כשהרשויות שמעו את זה, הם מיהרו לבית של ההורים שלי, ואיימו עליהם בקנסות ומאסרים, וגם באיבוד זיכרון חלקי, הם ממש כעסו. הם מיהרו להפיץ שמועות שמנשה הלך לטיול ממנו לא שב, העיקר כדי שהאמת לא תצא לציבור".
"למה אתה מספר לנו את זה?", שאל אוריה והחל לנחש את כוונתו של איתן, "כי… כי…", ניסה איתן לומר ללא הצלחה, "כי אני עוד כמה שעות טס לפגוש אותו, ובעצם לגור איתו שם".
מיה ואוריה היו בהלם מוחלט, "אני לא מאמינה", מלמלה מיה, פיו של אוריה היה פעור לרווחה, "כמובן, אם מישהו ישאל אתכם תספרו לו שלא ידעתם כלום ושזה מאוד הפתיע אתכם, ושמעולם לא ראיתם אותי עם מכשיר כלשהו, וזאת כי אני לא רוצה לסכן אתכם", איתן המשיך.
"רציתי לומר שהיה לי מאוד כיף לבלות איתכם בשנים האחרונות, אבל העולם גדול, ואני רוצה להכיר דברים מקומות חדשים, תבינו אותי", אוריה הנהן בפה פעור עדיין.
איתן העניק חיבוק לאוריה ולמיה, ואז לחץ על כפתור היציאה, וצעד לעבר תחנת הרחפת הקרובה, שם הוא כבר נעלם מעיניהם.
•
עשר שנים לאחר מכן.
אוריה עמד בלשכתו במשמר הגבול, והחתים דרכונים כפי שעשה בכל יום בשנה האחרונה, הוא זקוק כסף, וזו העבודה שמצא. ייתכן ובעתיד יקודם למשרה יותר מעניינת מהנוכחית, כרגע זה מה יש, והוא צריך להודות שיש לו עבודה בכלל.
"תעודת זהות, בבקשה", הוא פנה לאדם שעמד מולו, "סריקת פנים במכונה משמאל", הוא ציטט את הנהלים מתוך הזיכרון, הוא המתין שהנורית תתחלף לירוק, והוא החל לעבור על תעודת הזהות, משהו בפרצוף של העומד מולו היה מוכר, "מה השם שלך, אדוני?", הוא שאל, המחשבות טסו אצלו במוח והתחלפו ללא הרף,
"איתן", ענה האיש, "שלום גם לך אוריה, אני שמח שאנחנו נפגשים".
"איתן?", אוריה התפלא, "מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות עכשיו ב'מדינת פריי'?", הוא שאל בקול, "כן", ענה איתן, "הייתי שם בעשר שנים האחרונות, גלשתי באינטרנט חופשי, שיחקתי ארבע עשרה שעות ביממה במשחקים, אבל מה יצא לי מזה?", הוא שאל רטורית, "לא עשיתי ספורט, לא שמרתי על הבריאות שלי, בקושי התראתי עם אנשים, וחברה ראיתי רק במסך כל היום, החלטתי לבוא לפה ממש היום בבוקר, לא רציתי להתחרט", אוריה הנהן בהבנה, "החלטתי שהגיע הזמן שאני אפסיק להיות תחת שלטון המסך, שאני צריך לצאת מהמסך ולחיות את החיים באמת", איתן המשיך.
"שלחיים יש משמעות, שלי עצמי יש משמעות…", "כן", ענה אוריה, "נזכרתי פתאום בך ובמיה, אמרתי לעצמי, 'למה עזבתי את כל החיים האלו לטובת חתיכת ברזל, כך בדיוק, פיסת ברזל. הבנתי שמה שהשוטרים אמרו לנו אז, כשהיינו ילדים, שהם ניסו לטייח את המציאות ולטעון בתקשורת שסך הכול מצאנו פיסות מתכת חסרות משמעות, תאמין לי, אחרי עשר שנים כאלו אני יכול לומר שהם צדקו.
באתי לפה כדי לצאת מהכלא של הזהב שאני נמצא בו".
איתן חייך, ולא ניסה להסתיר דמעה סוררת, ואמר בחיוך רחב, "איתן, ברוך הבא למדינת ישראל".