עד לאותו ערב, בשנת 1975, אהבתי את ימי שלישי. זה היה הטקס השבועי שלנו, כל המשפחה הייתה יושבת ביחד בסלון ומנגנת. באותו הערב ניגן אבא באקורדיון, אמא בטרומבון, חמוטל פרטה על הנבל, ושירה בפסנתר. סבתא רג'ינה ליוותה עם דרבוקה מהספה. הניגון היה קסום, וגם אני רציתי לקחת חלק, אך הדבר היחידי שהרשו לי זה לשיר.
שלא תבינו אותי לא נכון, שרתי מאוד יפה. במקהלה תמיד קיבלתי את רוב הסולואים והמון מחמאות, אבל באותו הערב אחז בי דחף בלתי נשלט לנגן בפסנתר.
הוריי תמיד דאגו לנעול אותו בשלושה מנעולים ורק לי לא היו מפתחות. אז חיכיתי להפוגה קצרה, וכשהבחנתי שאף אחד לא שם לב רצתי במהירות והתיישבתי ליד הפסנתר.
כל המשפחה מייד נתקפה בחרדה.
אבא לקח במהירות אוזניות ואטמים ורץ להסתגר בשירותים שבקצה המסדרון. לשירה היה פתאום טונה של שיעורים לעשות. חמוטל הפילה את הנבל ויצאה מהבית בחופזה. ואפילו קפיצי, החתול הפרסי שלנו, נמלט מהסלון כאילו רדף אחריו שד.
אימא שלי אחזה בשתי ידיי כאילו הן עומדות להפעיל פצצה. "חיים של אימא, אתה שר מאוד יפה, וגם הקשבנו לך שר ארבעה שירים ברציפות. אבל כולנו מאוד עייפים, וסבתא רג'ינה לא מרגישה כל כך טוב׳׳.
׳׳אבל אימא", אמרתי לה, "את חייבת לשמוע. אני למדתי לנגן את היצירה הזאת לבד ובשתי ידיים".
אימא ניסתה לקחת אותי בכוח מהפסנתר.
׳׳תעזבי אותי!׳׳ אמרתי ואחזתי בפסנתר בחוזקה. התחלתי לבעוט באוויר ולהתפרע.
"ליליאן", סבתא אמרה מהפינה, "מה את רוצה מהילד. תתני לו לינגן׳׳.
"כן, רג'ינה. אבל את לא מבינה", אימא לחשה בתקווה שאני לא אשמע", הצליל שלו עושה משהו לא טוב למי ששומע אותו".
"שטויות! מה יכול להיות, הרי מדובר בפשנתר".
"רג'ינה, תאמיני לי, אף פעם לא שמעת אותו מנגן…"
"זה באמת בושה. תינגן, שמואל. תינגן".
אמא נאנחה עמוקות ונדה בראשה. היא סימנה לסבתא לאטום את האוזניים, אך סבתא התעלמה ממנה וחייכה לעברי בציפייה.
עצמתי את עיניי, חשתי בשתי ידיי את המגע הנעים של הקלידים, והתחלתי לנגן יצירה. הניגון היה קצר ואני הייתי מאוד מרוצה. הייתה לי הרגשה שניגנתי אותו היטב. עכשיו בטוח שכולם יכירו בכשרוני.
בתום הניגון סובבתי את ראשי וראיתי את סבתא רג'ינה מייבבת. כל גופה רעד ללא שליטה כאילו שהיא קודחת עם פטיש אוויר. אימי עמדה קפואה במקומה, שפתה השמאלית רוטטת.
"איך זה אפשרי ליהוציא מהפשנתר צליל כזה נורא?" סבתא אמרה.
ואמא הסכימה איתה, "אני מרגישה כאילו רכבת שלמה נוסעת לי במהירות בתוך הראש, ועוצרת בבת אחת בחריקה איומה שחותכת לי את המוח׳׳.
סבתא המשיכה לרעוד במהירות שהלכה והתגברה, עד אשר דמותה הפכה למטושטשת והיא התעלפה.
*
אבא הזמין אמבולנס ופינו אותה לבית חולים הדסה. היא נשארה שם חודשיים. מאז, בכל פעם שבאה לבקר, היא וידאה עם אימא ואבא שאני לא אנגן.
עולמי חרב עלי.
אבל…
כבר למחרת האירוע התגנבתי לחדרו של אבי, והורדתי מהארון את הקלרינט הישן.
הייתי בטוח שניגנתי טוב, אפילו מצויין. וכולם טועים.
פתחתי את הקופסא והבטתי בקלרינט. הוא נראה לי בודד ועצוב, כמו היה מתחנן שמישהו ינגן עליו. היתה לו שריטה בצד שהתרחבה בקצה לצורת דמעה.
הייתי לבד בבית, אז קירבתי את הפייה לפי בחשש ונשפתי לתוכו. צליל נעים פרץ ממנו וחום נעים עטף את גופי ברוך מלטף. אבל אז החתול צרח, סימר שיער וקפץ מחלון הדירה.
מהקומה הארבע עשרה.
׳׳קפיצי!׳׳ צעקתי בחרדה וירדתי במהירות במדרגות מבלי לחכות למעלית. כשהגעתי למטה מצאתי את החתול פרוש על המדרכה כמו שטיח. פרסי.
אספתי בעדינות את החתול, שלא הפסיק לצרוח. אבא שלי בדיוק בא, אז לקחנו אותו עם הרכב וטסנו לוטרינרית.
בדרך קלטתי את שתיקתו הכועסת של אבי.
׳׳עוד פעם ניגנת! אתה יודע שכל פעם שאתה מנגן אנשים וחיות מאוד סובלים׳׳.
׳׳מצטער אבא, אני פשוט לא יכול שלא לנגן. אני לא מבין למה אנשים אומרים שהצליל שלי מחריד. כשאני מנגן אני שומע צלילים מאוד יפים!"
׳׳אני גם לא מבין את זה, שמואליק, כל העניין הזה מאוד, מאוד! מוזר. אבל אל תדאג, אני אסדר לך חדר מיוחד בבית, שם תוכל לנגן כמה שאתה רוצה׳׳.
׳׳אפילו בקלרינט?׳׳
אבי שתק לרגע.
׳׳אפילו בקלרינט׳׳.
׳׳יששש…!" צעקתי בהתרגשות.
בדרך הביתה נשאתי את קפיצי בידי. הוא היה מגובס בארבע רגליו, ולא הייתה דרך להניח אותו ברכב בצורה בטוחה.
כל הדרך הוא השמיע צליל מעצבן, ׳׳באווווו, באוווו׳׳.
ניסיתי להרגיע אותו, ליטפתי אותו בגב בעדינות. אך הוא משך את אוזניו לאחור, חשף את שיניו, ונשף באיום. מזל שהוא היה מגובס בארבע רגליו, אחרת בטח היה שורט אותי וחותך לי את כל הפנים.
כעונש, נאלצתי לנקות אחריו ולהאכיל אותו משך חודש שלם.
אבא אסר עלי לנגן עד שהחדר יהיה מוכן, וליתר ביטחון הוא נעל את הקלרינט בכספת.
באמת שניסיתי לא לנגן במשך החודש הזה, אבל אחרי שלושה ימים גנבתי מאבא שלי את החלילית והלכתי להר התחת, שמאחורי המתנ"ס.
ידעתי ששם כמעט תמיד אין אף אחד. ניגנתי בחלילית במשך שעות, והפלגתי באוויר בשקט דמיוני של יופי וצבע. אני, לפחות, אהבתי את הנגינה שלי.
חזרתי הביתה מעט מפויס.
הבית היה מלא בפועלים בסבלי עבודה כחולים, שעבדו במרץ בחדר המוזיקה של אבא שלי. ישבתי בסלון והבטתי בתסכול בפסנתר הנעול.
׳׳טדאם! החדר שלך מוכן", אמר אבא וחייך לעברי.
נכנסתי לחדר, מסוקרן.
׳׳וואו׳׳, כמעט שצעקתי, אך הקול שלי נבלע ונשמע חלש ומינורי.
הקירות היו שונים ממה שזכרתי. הם צופו במה שנראה בעיני כקירות נוספים שעליהם היו מודבקים ריבועים של בד. גם המרצפות הישנות הוחלפו לרצפה מעץ שעליה היה מונח שטיח עבה. אבא הפך את החדר לאטום לקול. לחדר אקוסטי.
אבא שלי עמד בפתח הדלת והחלילית שלו בידו. ׳׳אני יודע שאתה כל הזמן לוקח אותה בלי רשות מהחדר שלי. בוא תנסה לנגן עליה עכשיו. ואל תשכח לסגור את הדלת׳׳.
הסמקתי מהמחשבה שכל הזמן הזה הוא ידע, אבל שמחתי שהוא לא עשה מזה עניין.
עמדתי להיכנס לחדר.
׳׳חכה רגע", הוא אמר, נכנס לחדר שלו ויצא אחרי כמה שניות. "הבטחה זו הבטחה׳׳.
הוא הניח בידי את הקלרינט.
׳׳תודה, אבא׳׳ אמרתי בעיניים מלאות אור ושמחה.
הוא חייך. "ו… אל תשכח לסגור את הדלת".
הנהנתי, לקחתי את הקלרינט לידי בחשש וסגרתי את הדלת מאחוריי. גם היא הייתה מאוד כבדה, וגם היא צופתה בברזנט נוקשה שעטף משהו שהרגיש כמו ספוגים עבים.
׳׳על החיים ועל המוות׳׳ אמרתי ונשפתי לתוך הקלרינט.
ציפיתי שבכל רגע אבא יתפרץ לחדר ויבקש ממני להפסיק. חיכיתי דקה שהרגישה לי כמו שעה, ואז המשכתי לנשוף בשמחה.
אני לא יודע איך, אבל הידיים שלי כמו סידרו את עצמן נכון על החורים והקלאפות. בהתחלה, המעבר בין הצלילים גרם לצפצופים, אבל לאט לאט הבנתי איך לסתום את החורים נכון, והצלחתי להפיק מנגינות פשוטות בצליל סביר.
ניגנתי בחדר במשך שעות עד שאימא דפקה על הדלת, ואני הפסקתי לנגן בחשש.
"חיים של אימא, בוא לאכול".
"אוף", אמרתי ויצאתי את החדר בתסכול.
למחרת אבא שלי הביא לי חוברות של תווים ואיצבועים לקלרינט. התאמנתי בסבלנות, תרגיל אחר תרגיל, שיר אחרי שיר, יצירה אחרי יצירה. ככה שעות כל יום, במשך שנה.
אבל לבסוף הרגשתי בודד בחדר האטום. מה אני? פושע שחייב להתחבא מהמשטרה?
ניגשתי לאבא. "אני רוצה לנסות לנגן לך משהו. אולי הפעם זה ישמע בסדר?"
"עזוב, לא צריך", אמר בחשש.
"אבא! רק תו אחד. אם תסמן לי עם היד אני אפסיק. כבר שנה אני מתאמן לבד בחדר, תן לי לפחות לנסות" .
אבי היסס לרגע.
"בסדר, אבל נתחיל רק עם תו אחד. ואם אני מסמן אתה מפסיק".
לקחתי את הקלרינט בחשש והפקתי את הצליל הכי יפה שיכולתי. סול באוקטבה השנייה.
לאכזבתי הרבה, אבי הרים מיד את היד ועל פניו הייתה אותה הבעה מיוסרת. נפלתי על הספה ומיררתי בבכי. הרגשתי שכל הייאוש של החיים שלי מתרכז בהווה.
הייתי שבור ללא תקנה. הסתגרתי בחדרי ולא דברתי עם אף אחד.
אימי נכנסה לחדרי והניחה לידי מעט עוגיות כעכק'ה ולימונדה.
"אתה חייב לאכול משהו, חיים של אימא. זה לא סוף העולם. תשיר, כולם אוהבים הכי הרבה את הזמר, לא את הנגנים".
"תעזבי אותי לבד בבקשה".
בלילה ניגש אלי אבא.
"אל תדאג", הוא אמר. "מחר אקח אותך למורה מומחה לקלרינט. אולי הוא ימצא דרך לתקן את הדבר הזה".
"אתם כולכם מטומטמים וחרשים! איך זה שאני שומע צליל יפה וכולם שומעים צליל מחורבן?"
אבי חיבק אותי ולא אמר מילה.
למחרת הלכנו לאקדמיה למוסיקה.
בחנו אותי ארבעה מוזיקאים מבוגרים וחמורי סבר. אחד הבוחנים שר לי וביקש שאחזור אחריו. חזרתי אחרי השירה במדויק ואפילו הוספתי את השמות של הצלילים. אחר כך הבוחנת הראשית, גברת אוסטרופובצ'קה, תופפה בידה על השולחן, ואני עשיתי כמוה בדיוק.
"מעולה!" היא אמרה. "אתה שר כל כך יפה. יש לך שמיעה אבסולוטית, זיכרון מצויין וחוש קצב מדהים. אתה יכול לשמוע גם אקורדים׳׳.
"בטח", עניתי מיד.
הם רשמו על דף משהו שלא יכולתי לראות, וארבעתם החלו לשיר אקורדים עם שלושה וארבעה צלילים.
"פה מינור, סי במול שבע, ומי במול מז'ור", עניתי מיד.
׳׳הילד שלך הוא עילוי מוזיקלי", אמרה הבוחנת הראשית לאבא שלי. "אני ממליצה לו לנגן על צ'לו".
"הוא רוצה לנגן רק על קלרינט׳׳.
"אה", אוסטרופובצ'קה אמרה בנימה מעט מאוכזבת. "הוא כמובן יכול לנגן על איזה כלי שיבחר. כאן באקדמיה יש לנו את ולדימיר בורדובסקי שהוא סולן קלרינט מצליח, בעל שם עולמי, ומורה מעולה".
"כן, אבל אני רוצה להזהיר מראש שלבן שלי צליל מחריד שאוזן של בן אדם לא מסוגלת לסבול".
"שטויות! מר חיים הורביץ, איך אתה מעז להגיד כאלה דברים מרושעים, ועוד על הבן שלך. אני משוכנעת שאם קצת הכוונה ואימונים הוא יהיה נגן מעולה. יש לו קול פעמונים יפהפה, חוש קצב מדהים ושמיעה מצויינת, הוא מוזיקאי מלידה".
"כן, אבל את צריכה לשמוע את הצליל שלו".
"שקט! מר הורביץ. שום מילה, לא אסבול זאת יותר. זה המספר של ולדימיר, תתקשרו אליו לקבוע שיעור׳׳.
*
למחרת הלכנו, אבא ואני לשיעור הראשון.
אבא הביא איתו שני אטמים וזוג אוזניות צהובות שנועדו לאתרי בנייה.
ולדימיר קיבל אותנו בהתלהבות. "חיים הורביץ היקר!" הוא אמר במבטא רומני חזק. "מה שלומך? שמעתי עליך הרבה, נגן אקורדיון מפורסם! זה ילד שלך, ששר את שמות התווים והאקורדים במדויק?"
"כן, אבל יש לו בעייה חמורה בצליל. אי אפשר להקשיב לו מבלי להשתגע".
׳׳שטויות! אני כבר שלושים שנה במקצוע. שמעתי תלמידים מה מנגנים עם צליל של מסור חורק שמגרדים על אספלט. וכאלה שנשמעו כמו קול חמור שדחפו לו מה פלפל חריף לתחת. יש כאלה מה מנגנים צעקות מחורבנות של חתול מה טורף אותו דוברמן טפויומט. אני אפילו שמעתי צליל מיקרופון ששמים מול רמקול ויש חור במוח. עם הילד המוכשר שלך אני בטוח שלא יהיה שום פרובלמה".
הרכבתי את הקלרינט והחזקתי אותו.
"או! אני רואה בן מוכשר שלך מחזיק קלרינט נכון".
אבא הנהן, לקח צעד אחורה כדי שהמורה לא יראה אותו, ומיהר להרכיב את האטמים ואת האוזניות.
התמקדתי במורה, מעודד מדבריו, הרמתי את הקלרינט והכנסתי לפה.
"או, אני רואה גם אמבז'ור שלך מצויין".
ואז נשפתי.
תוך שבריר שנייה ההתלהבות של ולדימיר הפכה לאימה. הוא התנשף כמו משוגע ונשען על השולחן.
"איייי! טפויומט! תפסיק! איך זה ככה יכול להיות! צליל מחורבן שלך כמו רכבת צורחת במוח. אתה הופך קלרינט מכשיר עינויים של סיקיוריטטה".
הורדתי את הקלרינט מהפה, מבוייש, ואבא שלי מיהר להסיר את האוזניות כדי לחזור ולשמוע.
"אני לא יכול ללמד אותו שיעור של שעה", ולדימיר אמר, מוח שלי יהיה צ'ורבה".
אבא שלי הגיש לו את האוזניות. "קח, שים את זה ובקושי תשמע משהו. תלמד אותו שיעור של רבע שעה, אני אשלם לך על שיעור שלם. אולי אתה תמצא דרך להפוך את הצליל שלו לנורמאלי׳׳.
"מצטער, הורביץ. לא יכול".
"בבקשה ממך, אדון ולדימיר, הילד שלי כל החיים שלו רק רצה לנגן. הוא גונב כלי נגינה מחנויות כי אנחנו לא מרשים לו. ולדימיר, אני מתחנן, תלמד בקשה את הבן שלי" .
ולדימיר לקח את האוזניות, עטף בהן את אוזניו ולחץ עליהן עם שתי ידיו, מצמיד אותן בחוזקה אל אוזניו. "נגן, קיבינימאט, נגן כבר…"
האדמתי מכעס. שנאתי את כולם ברגע זה ונשפתי בכעס בקלרינט. רציתי להכאיב לולדימיר כמו שהוא הכאיב לי.
אבא שלי, עכשיו ללא השיריון שלו, מיהר לצאת מהחדר.
לאחר רבע שעה הסתיים השיעור.
ולדימיר פתח את הדלת וקרא לאבא שלי, שמסתבר שנמלט לצד השני לגמרי של הקונסרבטוריון, עם האטמים.
"אני אקבל אותו לשיעור של ארבעה צלילים במחיר של שעה", ולדימיר אמר. "אם הוא מצליח לנגן צליל אחד נורמלי אני אעשה לו שיעור מלא. אני מנסה מלמד אותו עד ההשמעה של מחצית שנה. אם עד אז אין שיפור בצליל קטסטרופה זה, אני מפסיק ללמד אותו ושיחפש מורה אחר לחפור במוח שלו".
"אין בעייה, ולדימיר. מה שתגיד".
במשך חמישה חודשים התאמנתי כמו משוגע, רק בשביל לנגן אותם ארבעה צלילים – ואז לחזור מתוסכל הביתה. כל מה שלא עשיתי לא הועיל לי במאום. מצד שני, במקהלה של הקונסרבטוריון הייתי כוכב. אבל לא רציתי את זה. רציתי לנגן כמו כל המשפחה. הם ניגנו נהדר! למה אני לא יכולתי?
כשהגיע זמן הקונצרט של אמצע השנה באקדמיה חשבתי להפסיק. בשביל מה אני צריך עוד השפלה.
אך בתוכי היה קול חזק שלא הסכים לוותר. ידעתי שאני מנגן עם צליל יפה למרות שאף אחד לא שמע את זה. אני אלך להשמעה המזופתת למרות הכל, ואם האנשים המטומטמים יסבלו מהצליל שלי, אז מגיע להם.
שבוע לפני הקונצרט ניגנתי שוב את ארבעת הצלילים, והם שוב זעזעו את המורה שלי.
"תפסיק תפסיק", הוא אמר לי והרים את ידו. "למה אתה צריך זה לעצמך. אני להיות שומע אותך שר, אתה שר יפה כמו מלאך! אבל מנגן כמו שד עושה חרא בג'ורה".
רציתי להגיד לו שאני עוזב, ושיסתום כבר את הפה ג׳ורה שלו, ואז זה קרה.
הילדה הכי יפה שראיתי בחיים שלי נכנסה לחדר עם צ'לו.
היא חייכה אליי, ומייד התאהבתי. היה לה שיער זהוב ועיניים ירוקות עמוקות, שזהרו לעברי כמו קרני שמש ביער שופע. מייד ידעתי שאת הרגע הזה לעולם לא אשכח.
"היי שמואל", היא אמרה לי. "לא ידעתי שאתה מנגן קלרינט".
"את מכירה אותי?"
"כן. שמעתי אותך שר במקהלה. זה היה כל כך יפה ומרגש. ועכשיו אני מחכה לשמוע אותך מנגן".
הסמקתי והחוורתי, וכל גופי קפא בחרדה.
"אאא… אני רק מתחיל בנגגגינה".
"אני בטוחה שאתה מעולה".
ולדימיר, מלאך המוות הזה, רצה להגיד משהו, אבל שלחתי לעברו מבט של רצח בעיניים.
הוא חזר בו.
"למה שלא תנגן לנו משהו? שנוכל כולנו להנות ממך?" הוא אמר בארסיות.
"חייב לרוץ", אמרתי ומיהרתי להעלם.
בדרך חזרה הביתה העולם היה חצי מאיים וחצי יפה. מצד אחד, לא ידעתי מה לעזאזל אני הולך לעשות עם הקונצרט הזה. ידעתי שאני הולך להיות התלמיד הראשון בעולם, שהעיפו אותו מהאקדמיה הצעירה למוסיקה ולמחול בגלל צליל גרוע.
יכולתי לברוח מכל העניין, אך ידעתי שזה רק ידחה את הקץ. הייתי צריך להתמודד עם הדברים.
מצד שני, הילדה הזו, שאפילו לא ידעתי איך קוראים לה, מכירה אותי! חיוך עלה בי כשדמיינתי את דמותה.
וככה המחשבות הטובות והרעות עשו תחרות בתוך ראשי.
אתה הולך למות מבושה.
היא מכירה אותי.
אתה הולך למות מבושה.
היא מכירה או –
טראח. נכנסתי עם הפרצוף בעמוד חשמל, לקול צחוקם של חבורת נערים שישבו על הגדר הסמוכה.
׳׳ראיתם את המפגר הזה? חחח׳׳.
התעלמתי מהם והמשכתי ללכת, אבל בפנים באמת הרגשתי כמו מטומטם.
*
במשך השבוע התאמנתי בחדר האטום בכל שנייה פנוייה שהייתה לי. הייתי כה חדור מטרה שלא ראיתי כלום. לא את הנוף והפרחים כשהלכתי בשדות סביב שכונתי, וגם לא את ערפל השחר שכיסה את עין כרם אפילו בקיץ. מה שכן, נזהרתי שלא להיתקל בעמודים.
הגיע יום ההשמעה.
אמרתי לעצמי ברגע של כעס שלא אכפת לי מאף אחד, רק שהנערה היפה לא תהייה בקהל.
"אוי", אמרתי לעצמי כשפגשתי את מבטה. היא נופפה לעברי ואני קפאתי במקום, הלב שלי נופל לתחתונים.
לדאבוני הרב הקונצרטים האלה היו פתוחים לקהל הרחב. התפללתי לאלוהים שיציל אותי. שיתן לאחרים לשמוע את הצליל האמיתי שלי. לשמחתי שמו אותי בסוף, כך לפחות יעזבו הרבה הורים שהשמעת הבן או הבת שלהם תסתיים.
אבל אף הורה לא עזב, והפחד שלי רק הלך והתגבר. הנבחנים ניגנו יפה להפליא וכמות האנשים רק הלכה וגדלה. הגיע תורי, ולהפתעתי אבא שלי עלה איתי לבמה עם אקורדיון.
"אתה בכלל יודע מה אני עומד לנגן?", שאלת אותו.
"הסתכלתי בתווים שלך. אני מאמין שיש לי מושג. משהו קורה לצליל שלך בזמן שאתה מנגן. נטפל אליו באופן לא ברור איזה רעש מחריד".
"אתה מאמין לי!" אמרתי ודמעות זלגו על לחיי.
אבא חייך לעברי חיוך שאומר הכל.
הוא הרחיב את האקורדיון, כיווץ חזרה, ופתח בהקדמה הכל כך מוכרת לטנגו של קרלוס גרדל.
אני המשכתי אחריו, וניגנתי בהתרגשות.
הוא נפל כמעט מייד והפסקתי לנגן.
להפתעתי, כשסיימתי לנגן נשמע לפתע צליל מחריד של אזעקת אש. האנשים זעקו באימה והתחילו לעזוב את הבניין. רק ולדימיר נשאר בשורה הראשונה, צוחק.
"ככה אני נשמע?" שאלתי את ולדימיר.
"לא! אתה נשמע הרבה יותר גרוע", אמר והמשיך להתפקע מצחוק. "זאת בסך הכל תקלה במערכת הכריזה של הבניין, אבל הצליל שלך מנסר במוח כמו אלף רכבות".
הבטתי באבא שלי, שהחל להתאושש ולקום.
׳׳כמה אני שמח שנפטרתי ממך", ולדימיר המשיך. "אל תיקח את זה באופן אישי, אבל אני שונא אותך כמו שבחיים שלי לא הייתי שונא אף אחד ככה. אני כבר לא יכול לשמוע מוזיקה בלי להיזכר בצליל קטסטרופה שלך, חתיכת ילד חרא׳׳.
"תסתום כבר יא מטומטם!" צרחתי במלוא הגרון.
כולם עזבו את הבניין בריצה ורק אני ואבא הלכנו לאט, שפופים ומיואשים. גם הרעש המחריד לא גרם לי לברוח.
לא הסתכלתי על אף אחד. אקדמיה קקדמיה.
כשיצאנו משם אבא ניסה לחבק אותי, אבל אני התנערתי ממנו ורצתי כמו משוגע עם הקלרינט בידי.
הדבר שהכי אהבתי בחיים הפך אותי לאומלל.
כעסתי על אלוהים שעשה ממני מכונת רעש בלתי נסבלת. שנאתי את האנשים, את המשפחה שלי, את כל העולם המחורבן הזה.
לבסוף נעצרתי, מתנשף, על הישבן הימני של הר התחת.
"אלוהים! למהההה!" מיררתי בבכי. אני לא צריך יותר לנגן, גמלה החלטה בליבי.
אבל אז, לפתע, אחז בי דחף בלתי נשלט.
במוחי התנגנה שוב יצירת הטנגו של קרלוס גרדל. לקחתי את הקלרינט ונשפתי את הניגון שזרם מעצמו דרך אצבעותיי. הצלילים נשאו אותי עימם, דרך היופי והצבע.
לפתע קדרו השמיים ונהיה לי קר. מצאתי את עצמי מנגן בתחנת רכבת זרה. אלפי אנשים נדחקו אל תוך קרונות, ודלתות ההזזה שלהם סגרו עליהם בכוח. מהקרונות ניבטו פנים מלאי אימה שהביטו בפעם האחרונה, מבעד לסורגים, בחופש שנגזל.
חיילים לבושים למופת צעדו במגפיים חדים ונקשו בקרקע בצליל שרמס את התקווה. ברקע ילדים בכו, כלבים נבחו וקבוצה של חיילים צעירים צפתה במחזה, כאילו הייתה זו ההצגה הטובה בעיר.
"שנל, יודן שווין!" הם צעקו לעבר ההמון והתפקעו מצחוק.
נער צעיר ואיש מבוגר ניצבו בשולי התחנה, וניגנו יחדיו על קלרינט ואקורדיון. נגינתם הייתה הדבר השפוי היחיד במציאות הבלתי נתפסת. כה יפה היא הייתה, עד שאני הלכתי שולל אחריה והצטרפתי לניגון שלהם בהרמוניה מושלמת.
שלושתנו היינו כמו גלי ים שמלטפים חוף מדמם, כמו גחלת אחרונה של תקווה טרם תכבה האש.
נגינת הקלרינט של האיש המבוגר פסקה באחת.
"גיטה! מרתה!" הוא צרח באימה, מבטו נעוץ בילדה קטנה ובאישה שנדחסו בין ההמון לקרון האחרון, שעוד היה פתוח.
האישה הביטה בו בתחנונים וצעקה חזרה. "תמשיך לנגן", היא התחננה, "אל תבוא איתנו!"
אבל המבוגר רץ אחריהן והחל לדפוק על דלתות הקרון בכוח עם הקלרינט. "תפתחו לי! תפתחו!"
אחד הגרמנים ניגש, פתח את הקרון ודחף אותו פנימה בכוח. הקלרינט נשמט מידו והתגלגל על אבני החצץ החדות שמתחת למסילה. הגרמני בעט בו לעברנו.
המשכנו לנגן, אני והנער.
הקרון האחרון נסגר שוב בטריקה צורמת.
"אבא תחזור!" צרח הנער. "אבא, תחזור!"
הוא רעד ללא שליטה ואיתו רעד הצליל. קצין גרמני ניגש לעברנו, מבטו מאיים.
"תמשיך לנגן!" צעק האיש המבוגר מבעד לסורגי הקרון שאליו עלה. "חיימק'ה, תמשיך לנגן! ואף פעם אל תפסיק! אתה חייב להמשיך את המנגינה שלי…"
הנער הפסיק לרעוד ונגינת האקורדיון שלו שבה לכשף.
הקצין התרצה, הסתובב והמשיך לצד השני של הרכבת. המבוגר הגניב חיוך של הקלה מבעד החרכים והרכבת החלה לנוע.
הנגינה הייתה כה נפלאה, שהחיילים הגרמנים הורו לנו לנגן עוד ועוד, גם אחרי שהרכבת נעלמה באופק. לרגע לא היינו יהודים ונאצים, היינו סתם אנשים שחברו אל הקסם הלא נודע שחבוי בניגון.
אחד החיילים הניח את הקלרינט השרוט ליד הנער וקד קידה.
לפתע נעלמה תחנת הרכבת. הנער, אני והאיש המבוגר מצאנו את עצמנו באולם גדול, מול קהל מרותק. המנגינה שלנו השרתה בקהל ערגה, ויחד עפנו אל העולמות החבויים, בהם הצליל, ההיגיון והרגש משלבים ידיים לכדי מחול.
לפתע האיש המבוגר הפסיק לנגן, חיבק אותי ונישק את מצחי. הוא חיבק גם את אבי ונפרד מאיתנו לשלום בנפנוף ובחיוך קורן.
הכל נעלם.
ניצבתי על הר התחת, הקלרינט עוד בפי, ואני בוכה ללא שליטה. לידי עמד אבא, אוחז באקורדיון, גם הוא מיבב בכאב.
ומאחור נשמעו מחיאות כפיים.
הסתובבתי וראיתי שוב את הנערה הכי יפה שפגשתי בחיים שלי. "סליחה על הנגינה הזוועתית שלי", אמרתי לה.
"מה אתה מדבר? זאת הייתה המנגינה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. בראבו. בראבו!"
אבי הניח את האקורדיון שלו בקופסא וחיבק אותי.
"סבא היה גאה בך", הוא אמר.