מגדלי עזריאלי, תל אביב, יוני 2023
בארבע לפנות בוקר גבר מתעורר לבדו בראש המגדל העגול.
פניו מעוכות על המרצפות, שיערו רטוב וסתור למצחו, טיפות זולגות על עדשות משקפיו, על לחייו המחופות זיפים, אוויר חמים מהול במלח נסחף לאפו עם הרוח. הז'קט שלו מקומט ומתחתיו חולצתו הלבנה פעורה למחצה. שניים מהכפתורים חסרים. כשהוא מושיט יד אל צווארו הוא לא מוצא את העניבה.
ואז הוא מבחין בדם.
ליבו מזנק לגרונו, נשימה בהולה נדחקת לריאותיו. הוא נרתע לאחור, מתפתל, דוחף בידיו, ברגליו, מנסה להימלט. הדם לא הולך לשום מקום. ברצף של תנועות מסורבלות בעוד ראייתו משתכפלת ומתמקדת הוא מצליח להתייצב על רגליו. הוא מוריד את הז'קט והחולצה ומשליך אותם לרצפה, נותר בחזה חשוף שעולה ויורד לקצב נשימתו המואץ. הוא מביט בבגדיו המוכתמים ונגעל. בתנועה מכנית וריקה ממחשבות הוא מוציא סיגריה מכיסו ומדליק.
לאחר שאיפה ארוכה עיניו מרוכזת לרגע באורות העיר דרך העשן שמתפזר משפתיו.
אך הרגע חולף.
"יהודה כרמי," קול נשי לוחש לו.
ויהודה מסתובב.
?, דצמבר 2022
יהודה כרמי מתעורר על השטיח, לא יודע איפה הוא נמצא ואיך הגיע לשם.
האייפון מצלצל ורוטט מאיזו פינה מרוחקת וברקע מתנגן Blue in Green של מיילס דייויס. הניגודיות בין הרטט והצלצולים הצורמים לפסנתר האיטי והחצוצרה המתמשכת מטרידים אותו הרבה יותר מזהות המתקשר. הוא לא טורח לזוז. זו לא הפעם הראשונה שאנשים מחפשים אותו, גם לא הפעם הראשונה שהוא מתעורר מבלי לזכור.
קרני שמש מטושטשות מתגנבות מבין ווילונות סגולים. ידו מגששת בשערו השמנוני ומוצאת את משקפיו: העדשות מעוגלות וגדולות כמו שתי תחתיות של בקבוקי ערק.
לפעמים מכרים וקולגות מציעים לו באגביות לעשות לייזר. כבר שנים הוא מחייך בנימוס ואומר שישקול את העניין אבל האמת היא שהוא אוהב את המראה. חברים קוראים לו קלארק קנט התימני והוא אוהב גם את זה למרות שהוא מתעב את סופרמן. יותר מדי מוסריות וצדקנות. הנשים שאיתן הוא מבלה מאשרות גם כן. 'נאה ומסתורי' הן המחמאות השגרתיות שהוא מקבל; לרוב בדייט ראשון, הכי מאוחר בדייט שלישי, תלוי מאיפה האישה.
ובכל זאת יהודה מרגיש שגופו מאכזב אותו.
מאז ההידרדרות בראייתו הצבא החליט לפתור אותו ממילואים. לא עוד תרגילים, לא עוד מבצעים ומלחמות. בישיבות דירקטוריון משמימות הוא מוצא את עצמו מתגעגע למארבים על גגות בעזה ולבנון. ליציבות של האצבע על הדק רובה הברק שלו. לרגע בו היה מזהה מטרה בכוונת, וסוחט.
יהודה מחליק את המשקפיים במעלה אפו וראייתו מתחדדת. כתם כהה מרוח על השטיח לצד חוטיני שחור. מולו כף רגל מציצה מקצה המיטה. הוא נושם עמוק ומערבולת של ניחוחות מציפה את ריאותיו: זיעה, וודקה, שאנל מדמואזל.
ידו נאחזת בקצה המיטה והוא קם.
"פאק."
לאור מצב הסוויטה הוא מעביר את אותה היד על פיו, מוחה לכלוך דמיוני. אי סדר תמיד הציק לו, כמעט פיזית. אחת הכורסאות שוכבת על צידה עם רגל שבורה. שני העציצים ליד פסנתר הכנף נראים כאילו רבו ודיממו אדמה על הפרקט. שברי זכוכית מבקבוק גריי גוס מפוזרים תחת האח החשמלית. הוא מרים עטיפה של שוקולד מהרצפה: Secrets Hotels.
עכשיו נשארה רק שאלה אחת – באיזו מדינה הוא נמצא.
יהודה מסיט את הווילון ומסתנוור מהלובן.
מרחביה האורבניים של פריז מכוסים שלג תחת שמיים אפורים. קרני שמש חלושות נופלות על מגדל אייפל שמתנשא במרחק. בזווית עינו יהודה קולט את הבחורה במיטה מסתובבת. היא אדמונית ורזה עם חזה זקור. פער הגילאים לא מדאיג אותו. מאז שעסקי המלונות החלו לפרוח הוא ויתר על רעיון הקמת משפחה ואימץ את דרך החיים של ליאו די'. לצאת בצורה אקסקלוסיבית עם נשים בגילאי העשרים המוקדמות.
למה לא? הוא יכול.
שעונו רוטט. ההודעה על המסך מזכירה לו את אירוע ההתרמה הערב.
"פאק."
יש לו טיסה לתפוס. עיניו סורקות את החדר בחיפוש אחר מכנסיו ומאתרות אותן ליד שולחן הזכוכית.
דבר ראשון הוא מוציא מהכיס קופסת קלונקס ולוקח שני כדורים כתומים כדי להרגיע את עצמו; הוא בולע אותם עם לגימת וויסקי שנשארה בכוס מהלילה. אחר כך הוא מוצא את הפרקוסט ובולע גם שניים מאלו. לא כואב לו כלום אבל האופיאטים גורמים לו להרגיש עליון, בלתי מנוצח. מהכיס האחורי הוא שולף קופסת ווינסטון ומדליק אחת. הוא עומד בבוקסר של ארמני, מעשן בדממה ומחכה שהכדורים יתחילו להשפיע.
בינתיים השיר מתחלף, האייפון ממשיך לצלצל ואפר מתפזר לרצפה.
אחרי הסיגריה הוא מתקלח, לובש חליפה נקייה ועניבה כחולה, מרוקן עוד כוס וויסקי בלגימה זריזה. לפני היציאה הוא נעצר וזורק כרטיס ביקור עם המספר הפרטי שלו על המיטה.
כתוב שם באנגלית: יהודה כרמי, מייסד רשת המלונות סיקרטס.
פתח תקווה, מאי 1981
המפקח שלום רמז מגיע לזירת האירוע בערב שבת ולא מופתע למצוא ניידת נוספת בכניסה לשיכון. הוא פוגש שוטר צעיר שמסביר את הפרטים שעה שהם חוצים את החצר דרך שביל לבנים סדוקות.
"לא נגענו בכלום," אומר השוטר לבסוף. "אפילו לא הזזנו ת'ילד."
"איזה ילד?" שואל שלום.
השוטר נד בראשו.
בזמן הטיפוס במדרגות כמה שכנים סקרנים עוקבים אחריהם במבטים מודאגים, מתלחששים.
אימא אחת קוראת, "מה קרה שם? שמענו צעקות."
מבלי לעצור שלום משיב: "גברת תישארי בדירה שלך ותני לנו לעבוד."
הוא מנחש שהיא זו שהודיעה לתחנה ולכן היא חושבת שמגיעות לה תשובות. העניין הוא שעדיין אין לו תשובות.
וגם לא יהיו לו.
בקומה החמישית הפלדלת פעורה. שלום נכנס לדירה בצעד בטוח ובבת אחת נעצר.
על מרצפות צהובות-מנוקדות שוכב האבא; עין אחת פקוחה, השנייה חסרה ומדממת. בידו הרפויה נח אקדח. בפינה תחת צלו של המקרר נמצאת האימא, ידיה מגוננות על גופה. שיערה פרוע, פניה חבולות קשה והיא ממלמלת ללא היגיון. אך הדבר שמצמרר את המפקח יותר מכל הוא הפעוט: שחור שיער בפיג'מת מכבי צהובה ומוצץ בפיו, ישוב לרגלי האב רגוע ונינוח כשמיי ישראל באביב.
הפעוט בן השלוש הוא יהודה כרמי.
הרצליה, דצמבר 2022
בשמונה בערב בדיוק יהודה עוצר את הפורשה קאררה הכסופה שלו בחניה הפרטית מול רחבת הכניסה של המלון. לרגעים הוא מביט באורות המרינה וכלי השיט שמתנדנדים קלות על המים. קבוצות קטנות וזוגות שהגיעו לאירוע עוצרים את שיחותיהם, בוהים ומתלחששים. הוא לא מטורף על מכוניות כמו מרבית הגברים; זה עניין של סטטוס עבורו.
לפני שהוא יורד מהרכב הוא מגניב לפיו שני קלונקס ובולע על יבש. מחוץ לרכב הוא מוציא סיגריה ומדליק. תוך כדי שהוא חוצה את הרחבה בין שורות עצי דקל מתנשאים הלחשושים ממשיכים.
בכניסה למלון השומר זוקף גו ומברך, "ערב טוב, מר כרמי."
יהודה מהנהן, נכנס ללובי המואר ומתקדם אל האולם. העובדות מחייכות אליו מדלפק הקבלה ומצחקקות. אחת אמיצה עם עיניים גדולות קוראת אליו 'ברוך השב, מר כרמי,' ויהודה קורץ לה. הוא חושב שאם היא לא הייתה עובדת שלו אולי היה מזמין אותה לחדרו בהזדמנות, אבל המחשבה נעלמת באותה מהירות שהגיעה. היא אף-אחת.
באולם יהודה מתקבל בשלל ברכות ועשרות אנשים שרוצים בחברתו. הוא לוחץ את ידי הגברים, מנשק ומחבק את הנשים. הוא מנתב את השיחות באלגנטיות כדי לשכנע את האורחים לתרום, מדגיש את חשיבות הכסף עבור ניצולי השואה. הוא לא מזייף הפעם. כל אותה השעה סבתא ציפורה ז"ל נמצאת במחשבותיו. בכל זאת, האישה גידלה אותו בכוחות עצמה.
לוקח לו זמן להגיע לבר – יותר מדי זמן לטעמו – אבל בסוף הוא מגיע. את שירה הברמנית הוא מכיר היטב כמו כל שאר הברמניות שלו ברחבי העולם. מבלי שהוא מבקש היא מוציאה מתחת לבר וויסקי בבקבוק קריסטל חסר תווית ומוזגת.
הוא שותה שלוש כוסות עם שלושה מכרים שונים: סמנכ"ל של בנק נחשב בצ'כיה, פרופסור להיסטוריה מהרווארד, בעלת רשת קניונים בגרמניה ותומכת ידועה בזכר השואה.
בחמישה לתשע יהודה נכנס לשירותים, לא רק כדי להתפנות אלא כדי להסניף פרקוסט. ביוצאו מהתא הוא דואג לנקות את אפו ולסדר את העניבה.
*
כשיהודה נכנס לאולם האירועים השני האורחים כבר ישובים. גם לו יש מקום שמור, בשורה הראשונה. הוא לא הולך לשם. הוא ניגש לצד מוצלל בפסיעות שקטות, מסמן, ואחד העובדים מביא לו כיסא.
האורחים מקשקשים וצוחקים עד שהכרוז עולה לבמה ונעמד מאחורי הדוכן. הגבר המקריח מודה לאורחים שהגיעו הערב ומסביר על הפריטים העתיקים שיועמדו למכירה. הוא לא מעניין את יהודה. הבחורה שלצד הגבר גונבת את מלוא תשומת ליבו. היא נועלת עקבים על אף גובהה, לבושה בחליפת ערב שחורה שמחמיאה לגיזרתה, שיערה השחור אסוף בקפידה ושרשרת עדינה נופלת אל מחשוף מסוגנן שמותיר מקום לדמיון.
עיניה מרפרפות על הקהל באדישות. כשהן מגיעות לפינת האולם הן מתעכבות על יהודה וחיוך זהיר פורח על שפתיה. יהודה מחזיר לה הנהון יחיד ושקול, ולמרות שמבטה חולף ממנו, חיוכה משתהה לזמן רב.
המכירה מתחילה עם סט תה בשמונה חלקים שמקורו בסין של המאה הארבע עשרה. היא ממשיכה עם שעון כיס ואקדח שהיו שייכים לאדמירל בריטי מימי הקולניות באוסטרליה, ומשם עוברת לכד עם ציורי דגים שהתגלה בחפירות במצריים ולכאורה שרד מימי קלאופטרה השביעית.
בשלב זה יהודה מבקש מהעובד להביא לו כוס וויסקי משירה. הוא לוקח את הכוס ויוצא למרפסת, מעשן שתי סיגריות ברצף ומגניב עוד קלונקס עם הלגימה האחרונה. הוא בראש טוב ולא רוצה לזלוג בטעות לכעס לא צפוי.
הוא חוזר פנימה כששני ג'נטלמנים מבוגרים נמצאים במלחמת הצעות על חרב מתקופת שלמה המלך, עד שמנהל המכירה קורא: "נמכר! בשלוש מאות וחמישים אלף לאדון עם כובע הבוקרים.
"וכעת, לפריט האחרון שלנו…"
הדיילת מביאה לקדמת הבמה ציור של אישה במסגרת עץ עבה, מעוטרת גילופי פרחים וקוצים.
לרגע העולם מסביב ליהודה מאט.
זרקורי התאורה מבהיקים את עיניה הירוקות של האישה, מטפחת בצבע אפרסק מעוטרת ורדים שחורים קשורה לראשה, עגילים זהובים מתנדנדים מאוזניה, תלתלים חומים משתפלים לכתפיים. צוענייה, הוא חושב, או אולי יהודייה מהגלות. קולות מתפשטים ברחבי האולם, אבל ליהודה הם נשמעים מעומעמים, מרוחקים. הוא לא מסוגל להסיר את מבטו מן האישה. היא נראית כה… עצובה. מלאת צער ויגון תהומיים, כאלו שלא חשב כאפשריים.
אך הרגע חולף.
"גבירותי ורבותי," אומר הכרוז. "היא חזתה בגירוש ספרד ובנפילת הבסטיליה בצרפת. היא ביקרה באנגליה בזמן המהפכה התעשייתית, צפתה ברצח יורש העצר האוסטרי ובצבא האדום מביס את הנאצים בברלין. היא הפליגה כל הדרך לארצות הברית ונדדה למרקש ואל מעמקי מדבר סהרה. אף אחד לא יודע את השנה המדויקת בה צוירה וגם לא את האומן שצייר אותה או את זהותה של הצעירה. בעליה האחרונים כינה אותה על שם אשתו המנוחה, כל זאת לפני שמצא את מותו בטרם עת, אי שם בביתו בדבלין שבאירלנד. גבירותי ורבותי, אני מציג בפניכם את הלנה בלאק! וכעת, ההצעות יתחילו בעשרים וחמש – "
"שלושים!"
"חמישים!"
"מאה אלף!" הגבר השלישי מכריז אך הוא לא האחרון.
בתוך מספר דקות ההצעות מזנקות. אחד אחרי השני, כל גבר באולם מציע לפחות שלוש פעמים. הווליום עולה והמתמקחים נעמדים, מאיימים וצועקים ומנופפים בידיהם. בזמן שהם זורקים לאוויר הצעות מופרזות, הנשים מתווכחות גם הן. חלקן גוררות את בעליהן מהאולם, אחרות לוקחות את התיקים ועוזבות בצעדים נמרצים.
ההצעות ממשיכות לטפס וכשהכרוז פונה להביט ביהודה בחוסר אונים, יהודה מנופף באצבעו ומורה עליו להמשיך.
לאחר מכן ניגש יהודה לעובד ולוחש לו לקרוא לשומרים. כעבור שתי דקות חמישה מהם מופיעים ומוציאים בכוח גברים שפורצים בקללות ומתחילים לריב.
שניים נשארים, עדיין שפויים וישובים במקומותיהם. יהודה מתקרב לבמה ונעמד לצד עמוד אבן המתנשא לתקרה הגבוהה. הוא מזהה את שני הגברים. אחד מנכ"ל ישראלי של חברת נשק מדרום אפריקה. השני בעל רשת מלונות נורווגי ומתחרה חזק של יהודה בחזית האירופאית.
המנכ"ל מרים את השלט, פניו קודרות אך מאופקות.
"שתיים וחצי מיליון," אומר הכרוז. "יש לנו שתיים שש מאות?"
כמה שורות מאחור הנורווגי מוחה זיעה ממצחו, השלט רועד בידו. נדמה שהוא עומד להרימו, הוא פוער את פיו –
"שלושה מיליון," אומר יהודה.
למרות שלא הרים את קולו, כל הנותרים באולם פונים אליו. עיניו פוגשות בבחורה שחורת השיער ועיניה מנצנצות.
הנורווגי ממלמל בשפתו, קם מכיסאו ויוצא מהאולם.
המנכ"ל נעמד. "שלוש וחצי," הוא אומר, סוגר את כפתור הז'קט.
"שלוש שבע מאות."
המנכ"ל מתקדם לעברו ומגיע לקצה השורה. "ארבע."
"ארבע שלוש מאות."
עוד כמה צעדים, והמנכ"ל נעמד שתי משבצות מיהודה. "חמש."
יהודה מגניב מבט אל הצוענייה שבציור. אל העצבות הרועשת שבפניה. "חמש וחצי," הוא מכניס יד לכיסו.
המנכ"ל מתקדם משבצת נוספת. "שבע."
שני הגברים מביטים אחד בשני. הם לא מכירים, לא באמת. שניהם היו קרביים בצבא. שניהם אוהבים נשים יפות ווויסקי יקר, חליפות איטלקיות ואוכל מפונפן. אבל כשיהודה עוצר לחשוב הוא נזכר בילד שגדל בשיכון המתפורר ההוא בשכונת התקווה. שהיה רזה וקטן כי לא היה כסף לבשר, שכל הבגדים שלו היו מחניות יד שניה, שקיבל מכות כי ניסה לגנוב את הכדורגל מהבנים של שמחה השכנה.
"שבע זה מספר טוב." יהודה מושיט את ידו, והמנכ"ל לוחץ אותה.
"נמכר!" קורא הכרוז. "לאדון בעניבה האדומה."
יהודה ממשיך לשמוע את קולו מהדהד באולם הריק הרבה אחרי שכולם עוזבים.
ינואר 2023 – פברואר 2023
בחודשים שלאחר המכירה הפומבית הלנה בלאק לא עוזבת את מחשבותיו.
יהודה הופך לחסר סבלנות בעבודה וכעסיו מתחילים לבעבע. בנעוריו היה חווה התקפי זעם תכופים. פאניקה. מלנכוליה קיצונית. מאז שהבין איך העולם שופט אותו למד להעמיד פנים, אולי טוב מדי. בשנים האחרונות הכדורים שמרו עליו שפוי, אבל לא תמיד, לא מספיק. באחת הישיבות הוא מתפרץ על מנהל מלון סיקרטס אילת מול חדר מלא באנשי ההנהלה הבכירה. לאחר המקרה הוא נאלץ להתנצל ומחליט לקחת צעד אחורה.
כל לילה בזמן שהוא היי מפרקוסט ושותה את עצמו לעילפון יהודה נזכר במנכ"ל. שבע מיליון. מה הזבל הזה חשב לעצמו? הוא מדמיין איך הוא מאגרף את פניו, שובר את אפו, צופה בו מדמם, בוכה, מתחנן.
והתמונה.
תמונתה של הלנה בלאק תמיד איתו.
עצובה. נשית. מסקרנת.
באחד מימי החורף הקרים נהג משאית חותך אותו לא נכון בנתיבי איילון. יהודה רואה שחור ועוקב אחריו כל הדרך למפעל ממתקי כרמית בראשון לציון. כשהמשאית עוצרת והנהג יוצא לרחבת הכניסה יהודה עוצר את הפורשה, ממהר לתא המטען, מחפש ומוצא מפתח שוודי.
"לא, חכה – " נהג המשאית מספיק להגיד לפני שהשוודי פוגע.
תוך פחות מדקה יהודה מסיים איתו, משאיר אותו לדמם ובורח משם כשכמה חבר'ה מהמפעל מופיעים ורצים בעקבותיו.
במקרה אחר יהודה יוצא לדייט עם מבקרת אופנה מהרצליה. בחמישי בערב הם מגיעים למסעדת פופינה בתל-אביב והוא מוביל אותה לבר, כהרגלו. הוא שונא שולחנות לדייטים ראשונים. תמיד מרגיש לו אינטימי מדי, פורמלי. כמו הצהרת כוונות.
יהודה מקסים באותו הערב. הוא מחמיא לה על השמלה (למרות שהוא שונא צהוב) וגם על הז'קט (שכל כך וורוד לטעמו עד שהיא נראית כמו ארטיק מסטיק) ועל הבושם ("שאנל מדמואזל? בטח, זה האהוב עלי").
הבחורה נופלת בקסמו. הוא יודע להקשיב, או לפחות לזייף עניין, וברגע שהיא מתחילה לדבר על שבוע האופנה בפריז, למרות שהיא 'אף פעם לא הייתה', כל מה שהוא צריך לעשות זה לחייך ולצחוק ולסמן לברמן למזוג עוד מרלו.
שעה חולפת. יהודה מסיים עם המבורגר כבד האווז שלו והיא עם פיצת פירות הים שלה. הוא מזמין קינוח והולך לעשן בזמן שהיא ניגשת להתרענן. במרפסת שמחוץ למסעדה הוא מתיישב בצד הרחוק ומדליק סיגריה, מחטט בכיס, מחפש את הקלונקס –
ולא מוצא.
כוס אמק, הוא חושב. רק חסר לי להקשיב לסתומה הזו מדברת על תיקי יד כל הדרך לדירה.
"היי," ניגש אליו אחד המלצרים. "אתה קבוע פה, נכון?"
"אנ'לא בקטע," אומר יהודה בטון מזהיר. איפה הוא היה יכול להשאיר את כדורים? לרוב הוא בודק עשר פעמים לפני –
"סורי?" אומר המלצר. "בקטע של מה? רק רציתי סיג – "
"ז'דיין מפה אמרתי," יהודה קם בבת אחת. המלצר נבהל ומועד על אחד הכיסאות הגבוהים, נופל ונוגח את ראשו בברזל המעקה.
המלצר בהלם. הוא מושיט יד רועדת לאחורי ראשו והיא חוזרת רטובה מדם.
פאק! יהודה בודק שהארנק והמפתחות עליו ומבלי להגיד מילה למלצר או לאחראית המשמרת שיוצאת החוצה, הוא יורד במדרגות, נכנס לרכב וטס משם.
כל הנסיעה לדירה הוא רואה את פרצופו של המנכ"ל.
מחשבה אחת עוברת בראשו: הלוואי שהבן אלף ימות.
מגדלי יו, תל אביב, מרץ 2023
"מה מאה חמישים אלף?" יהודה צועק על העורך דין דרך הרמקול. "לא נגעתי באפס הקטן, הוא נפל מעצמו!"
"מאה לילד, חמישים למסעדה. אתה משלם להם לסתום את הפה, לא? או שאתה רוצה להסביר לשופטת למה מלצר שבא לבקש ממך סיגריה יצא עם שבע תפרים בראש?"
"כוס אמק, בסדר. אבל תדאג שכולם שם יחתמו על סודיות, חסר לי עוד שהחרא הזה יגיע לתקשורת."
יהודה מנתק, זורק את האייפון לספה ומדליק סיגריה. הוא עומד באמצע הסלון בין שתי ספות עור לבנות ומתבונן מבעד לחלונות על שמש אדומה טובעת בים התיכון.
פחות משתי דקות עוברות והאייפון מצלצל שוב.
הוא עוצם עיניים ומעביר יד על פניו. בטח מהעבודה. מהבוקר לא הפסיקו להתקשר. הוא מציץ במסך: לא מוצג שם, רק מספר אקראי.
"כן," הוא עונה.
"יהודה?" בחורה, מתרגשת. "יהודה כרמי?"
"תקשיבי, אם זה בקשר לראיון לכלכליסט את צריכה להתקשר למזכירה – "
"לא לא," היא ממהרת להגיד. הוא שומע אותה מצחקקת. "ממש לא. הממ… קוראים לי סיגל ארבל? אני לא יודעת אם… בטח אתה לא תזכור אבל הייתי ה… הדיילת במכירה הפומבית? לפני – "
"גבוהה?" יהודה נושף עשן. "שיער שחור?"
לוקח לה רגע לענות. "הממ, כן," היא נשמעת רצינית יותר פתאום. "שמע…"
ואז היא מספרת לו.
לפני כמה ימים המנכ"ל נעלם מהווילה שלו בקיסריה. אתמול בלילה המשטרה מצאה אותו, בתוך תיק טיולים בירקון. בינתיים יהודה מדליק את הטלוויזיה. הוא מזפזפ כמה ערוצים לחדשות. נדקר למוות… מעורבות אפשרית של עולם תחתון… חשודים נעצרו…
"חיות," יהודה קוטע את סיגל באמצע משפט. "מתי הלוויה?"
"האמת שאני לא בטוחה."
"לא?"
"התקשרתי בקשר לתמונה? הוא עוד לא העביר לנו את הכסף, אז חשבנו שבגלל שנתת את ההצעה השנייה, אולי תרצה – "
"כן," אומר יהודה מבלי לחשוב. "כן, יש לכם אותה?"
"היא באחד המחסנים שלנו בשרון. אם תרצה אני יכולה לדאוג שיביאו לך אותה עוד הערב. או…"
"או?"
"שמע, אני כרגע בנתניה אבל אני גרה בתל אביב. אם זה סבבה לך אני יכולה לאסוף אותה בדרך חזור ואולי… להביא לך אותה?"
הגבה של יהודה מתרוממת. "אני אשמח."
"כן?" היא מתרגשת שוב. "אוקי, אני יכולה להגיע בסביבות שמונה?"
"בטח. אני אזמין לנו סושי, יש פה איזה בר של חבר."
"אני מתה על סושי! שיהיה מלא עם אבוקדו, כן?"
*
ברבע לתשע סיגל מופיעה בדלת, מתוקתקת וסמוקת לחיים. "היי! סורי שאיחרתי, היו פקקים."
"הכל טוב," יהודה אומר כשהיא מחבקת אותו. הוא יודע שהיא משקרת, שהיא עצרה בדירה שלה לפני שבאה. השקר לא מפריע לו. ההפך. אם היא הייתה מגיעה ישירות מהעבודה הוא היה מתאכזב, חושב שאין לה קלאס.
הוא בוחן אותה בעיני נץ בזמן שהיא משעינה באגביות את התמונה על קיר הכניסה. התמונה עטופה בכיסוי נייר חום. סיגל ממשיכה לדבר ויהודה שומע אותה במעומעם תוך כדי שהיא מורידה את המעיל ומניחה אותו מקופל על גב אחד כיסאות הבר במטבח. היא מברברת על הגשם והוא רק רוצה לקרוע את העטיפות ולראות את הלנה בלאק, את עיניה העצובות.
סיגל מניחה יד על כתפו ויהודה מחייך. יהיה לו מספיק זמן להסתכל על התמונה אחר כך. הוא מוזג להם שמפניה, כזו שהגיע אליו ביבוא מיוחד משמפאן-ארדן בצרפת; עובדה שהוא לא שוכח לציין.
הסושי עובר לשולחן – היא מתעקשת על השולחן ובהיסח הדעת יהודה מסכים – והם מתיישבים. מהר מאוד הוא מבין שסיגל מוצאת חן בעיניו, לא רק מבחינה חיצונית אלא מעבר. הוא חושב שהיא כנה בקטע ברוטלי. אינטליגנטית. מצחיקה אפילו. השיחה איתה זורמת מהעבודה שלה, אל יעדים מועדפים בחו"ל, ומשם לנושאים פשוטים יותר: כושר, חברים, מוזיקה.
כשהשמפניה נגמרת יהודה פותח יין, הפעם משהו מקומי מהגליל. סיגל מאוהבת בגליל. יהודה צוחק שהם צריכים לנסוע יחד. הוא הולך לשירותים, מסניף שני פרקוסט וחוזר לספה. בשלב הזה סיגל מדברת מהר יותר וצוחקת הרבה יותר. היא לא ביישנית כמו שחשב וכשהבקבוק מגיע לשליש הם כבר מתנשקים, נוגעים, מתפשטים.
בפעם הראשונה הם נשארים על הספה. שעה וחצי אחרי כשהוא מעליה, מזיע ומתאמץ, יהודה לא זוכר איך הגיעו למיטה וגם לא אכפת לו. סיגל קוברת את ציפורניה בגבו, מתנשפת. מהמערכת בסלון דיוויד גילמור נכנס לסולו גיטרה האחרון של Comfortably Numb.
בשלוש וחצי לפנות בוקר – אחרי שסיגל נרדמת, מרוצה ומסופקת – יהודה יוצא מתחת לפוך, חוצה את חדר השינה וסוגר אחריו את הדלת. הוא מדליק סיגריה ופוסע עירום אל התמונה. בעדינות, הוא מסיר את הכיסויים והעשן מריאותיו ננשף אל פניה של הלנה בלאק.
בסלון, יהודה מוריד ציור נוף של ירושלים ותולה את הלנה במקומו. הוא מתיישב על הספה ובוהה בה. בעיניה הירוקות, העצובות עד כאב.
"מי את?" הוא לוחש לה, והלנה מצידה נשארת שקטה. "למה…" יהודה תוהה. למה את כל כך עצובה? מה היה יכול לגרום לאישה צעירה ויפה כמוה לצער כה עמוק? הוא משעין את גבו על צד הספה, לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, נושף עשן. אולי היא איבדה את אהוב ליבה, את משפחתה, את ילדיה. אולי אנשים נהגו בה באכזריות והעולם היה קר אליה כמו שרק העולם יודע להיות. תוך כדי שהוא מביט בה יהודה נזכר באימו. איך סבתא ציפורה הייתה לקחת אותו לבקר אותה באברבנאל. כמו הלנה, גם רחל כרמי אף פעם לא ענתה. הוא נזכר איך היו יושבים על הספסל ההוא בחצר, שלושתם, יהודה תמיד באמצע. אימו הייתה בוהה בעצים, בציפורים. היא אהבה את הציפורים. לפעמים הן גרמו לה לחייך לכמה שניות, לפני שפניה היו נובלות שוב. הופכות לחלולות. "נו עיוני, ספר לאימא שלך על הבית ספר," סבתא ציפורה הייתה אומרת לו. יהודה היה יושב ומספר על המורה ההיא, ועל הכדורגל בהפסקה, ועל איזה פרק הם למדו בשיעור תנ"ך. רחל כרמי אפילו לא הייתה מסתכלת עליו. אימא שלו.
היא מתה באותו יום כמוהו, יהודה חושב. הזבל ההוא פיצץ אותה במשך שנים והיא עדיין בחרה למות איתו והשאירה אותי לבד עם סבתא. רחל כרמי עדיין התגוררה באברבנאל אבל יהודה לא דרך שם קרוב לעשרים שנה.
כשהסיגריה מגיעה לפילטר יהודה מועך אותה במאפרה ומחבק את ברכיו. במשך שעות הוא יושב מול הלנה בלאק, עד שהוא מתמוטט.
*
סיגל פוקחת עיניים עם השעון המעורר בשבע בבוקר. היא מתהפכת לצד השני של המיטה ולא מוצאת את יהודה. היא מתיישבת, מצמידה לגופה את הפוך, ורואה אותו שכוב על השטיח, בין הספה לשולחן, עירום. מהקיר מולה הלנה בלאק נוזפת בה במבטה.
סיגל לא בטוחה אם התמונה תמיד נראתה כה… מרושעת. אולי היא פשוט לא שמה לב? כן, אולי. היא מתלבשת בבגדיה מאתמול שנודפים ריח יין חמצמץ וזיכרון מתוק של בושם. היא מוצאת את חדר האמבטיה ומתרעננת. כשהיא חוזרת לסלון היא מתלבטת אם להעיר את יהודה. הגבר נוהם משהו מתוך שינה, מושיט יד ומגרד בישבנו.
יד אל פיה, סיגל מדחיקה צחקוק. לא, היא לא תעיר אותו. מביך מדי. היא מחפשת בארון, מוציאה שמיכה ומכסה אותו. לפני שהיא יוצאת היא כותבת לו פתק וחותמת אותו בלב קטן.
מרץ 2023 – יוני 2023
בדייט השלישי יהודה מעז לשאול את השאלה שלא שואלים.
"עשרים ושמונה," סיגל עונה, מסתירה את פיה בידה בזמן שהיא לועסת חסה. הם יושבים ביפו-תל אביב. ליד החלונות. בשולחן. "למה? זה מפריע לך?"
יהודה יודע שתשובתו תהיה משמעותית. בקרוב ימלאו לו ארבעים ושש. רוב החבר'ה שלו כבר נשואים עם ילדים או גרושים. אחד אלמן. שניים מתו לפני שנים: רון במנהרה מתחת לשג'עיה, מ'אור על גבול לבנון שבועיים לפני היציאה. אני לא הופך לצעיר יותר, הוא חושב ולוקח את הלגימה האיטית בחייו מכוס היין. מיד הוא שונא את עצמו על הקלישאתיות שבמחשבה. פתטי. מספר לעצמו בדיחות אבא. והנה מולו יושבת סיגל, שבכנות, נראית טוב יותר מהרבה בנות עשרים ושלוש ששכב איתן, ובאמת מעניינת אותו.
היא מניחה את המזלג בצד ודאגה כובשת את פניה. "יהודה, תקשיב. אני יודעת שעוד מוקדם והכל אבל… ממש כיף לי איתך."
יהודה לוקח את ידה. "גם לי איתך."
סיגל נרגעת ומחייכת.
*
שלב ירח הדבש של מערכת היחסים עובר מעולה.
יהודה מגלה שהוא פחות כועס בחברת סיגל, עד כדי כך שהוא מחליט לנסות בלי הקלונקס. הם עושים דברים בנאליים שזוגות עושים. דברים שהוא לא עשה שנים, מאז בת הזוג האחרונה שלו. הם יוצאים לסרט ומתמזמזים בקולנוע. הם הולכים להופעה של אביב גפן ושרים יחד את 'מלאך'. היא מצטרפת אליו לסוף שבוע ברומא, הם מזמינים פיצה לחדר ולא יוצאים מהמיטה. כשסיגל עייפה מהעבודה וליהודה כואב הראש בגלל ישיבת תקציב הם נשארים בדירה, מחובקים על הספה עם גביעי בן אנד ג'ריס וצופים בזאב מוול סטריט, הסרט האהוב עליו. בפסח סיגל אוזרת אומץ ומזמינה את יהודה להכיר את המשפחה. באופן טבעי, הם מוקסמים ממנו; אחותה הגדולה ובעלה מזמינים אותם לאילת בקיץ.
אחרי כל דייט הם חוזרים לדירה שלו (סיגל מתביישת להזמין אותו אליה). הסקס רק הולך ומשתפר ולילה אחד היא קוראת לו 'קוף שלי'. הוא צוחק ומדגדג אותה ומנשק אותה בכל מקום אפשרי.
ועם כל זה, אחרי שסיגל נרדמת, יהודה האחר מתעורר.
הוא מוזג וויסקי, מרוקן את הכוס, מוזג שוב. הוא מעשן בצרורות עד שיש לו בחילה והוא נגעל, וממשיך. הוא מתיישב כמו ילד על השטיח מול האח החשמלית הכבויה, משכל רגליים ומתבונן בהלנה בלאק.
*
הריב הראשון מתרחש בחופשה ספונטנית בפאפוס. סיגל מוצאת חבילת פרקוסט ריקה למחצה בכיס מכנסיו ונלחצת. יהודה מבטיח שהוא בקושי נוגע בהם יותר. זה סתם. לפעמים, שהוא רוצה לרחף קצת. "לשכוח את עזה ולבנון", הוא מתרץ. היא אומרת שהחרא הזה ממכר, שאנשים מתים מזה, שזה "בייסיקלי פאקינג הרואין". יהודה מתנצל. מפייס אותה בנשיקות קטנות. מרים אותה בשתי זרועות שריריות ונושא אותה למיטה.
שבוע עובר.
בשבת בבוקר כשהם ביחד בחוף גורדון, בלונדינית דקיקה, והרבה יותר מדי צעירה לדעתה של סיגל, מזהה את יהודה. הוא מנפנף אותה באלגנטיות אבל סיגל לא שוכחת. בערב היא קרה אליו וכשיהודה שואל מה קרה היא עונה, "כנראה עשרים ושמונה נחשב לזקנה בסטנדרטים שלך." היא מתחרטת שניה אחר כך, אבל יהודה שונא משחקים כאלה. הוא טורק את הדלת של השירותים, מועך שני כדורים עם הכלי למברשות השיניים, מגלגל שטר של מאה ומסניף.
המצב מתדרדר.
הסקס הופך למרוץ אלים. לתאוות בשרים ריקה מאימוציות. סיפוק בסיסי של צרכים אנימליסטים. בוקר אחד הם שותים קפה וסיגל מזכירה את האקס ההייטקיסט שלה שעשה אקזיט בעשרים מיליון דולר. יהודה מזייף פירגון. עשרים מיליון דולר זה פחות ממחיר הדירה שלו.
כמה ימים אחרי הוא חוזר מערב פוקר עם חברים מהיחידה. היא אומרת לו שהוא מסריח מאלכוהול וסיגריות. היא מבקשת יפה שיישן על הספה.
"את יכולה ללכת להזדיין עם ההייטקיסט," הוא פולט ומתרסק על השטיח תחת צלה של הלנה.
סיגל לא עונה לו ליומיים שלמים, עד שהוא מופיע בדלתה עם זר סחלבים, הצעה לצימר בגליל ואומר לה שהוא חרא בן אדם והיא מלאך.
הפעם כשהם ביחד הוא מרגיש שהם לא שכבו; אלא עשו אהבה. שוב סיגל נרדמת אבל הפעם הוא בדירה שלה, מוקף בכל השיט שלה, והוא מאכיל את עצמו שנאה. בחיים הוא לא הקטין את עצמו ככה, ולהתנצל זה לא משהו שיהודה כרמי עושה. הוא לוקח את המפתחות, עולה על הקאררה שלו, נכנס לדירה ויושב להשתכר ולהתלונן להלנה על מונוגמיה.
יומיים לפני הצימר בגליל הם יוצאים עם זוג חברים של סיגל: מאיה ועומר.
הם סוחבים אותו לכולי עלמא להופעה של איזה ראפר (וואנבי קנדריק, יהודה חושב). בזמן שסיגל ומאיה רוקדות הוא חוזר לספסל ליד חנות המזכרות עם שני חצאי גולדסטאר, ומהנהן הרבה כשעומר מספר לו איך הוא ומאיה הכירו בתואר הראשון לפסיכולוגיה בבר-אילן. כל מה שעובר ליהודה בראש זה למה החננה שמולו לא מפסיק לחייך, ואיך הוא הסכים להגיע למקום בו חצי מהגברים לא שמעו על מכונת גילוח וחצי מהבחורות לובשות אוברול ופדורה. בשלב כלשהו עומר מבין את הרמז ומצטרף לבנות.
יהודה ממשיך לשתות ולעשן.
ולחשוב.
*
בשתיים לפנות בוקר סיגל סוחבת אותו מהמעלית אל הדירה. היא מחזיקה אותו מהכתפיים כשהוא מקיא לאסלה וקוראת לו "מסכנון שלי". יהודה צועק שתעוף ממנו, שחם לו, שתהיה מועילה ותלך להדליק ת'מזגן. סיגל מתאמצת לא להיעלב. היא כבר מכירה את יהודה הזה, אבל אוהבת את יהודה השני.
היא יוצאת מחדר האמבטיה אל המטבח, מדליקה את המזגן ומוזגת מים מהתמי ארבע. הראש שלה פועם מכאב. אני חייבת להפסיק לעמוד ליד הרמקולים.
היא קוראת, "יהודה, יש אופטלגין איפשהו?" אין תשובה. באחת המגירות ליד הכיור היא מוצאת סטוק של פרקוסט וקלונקס, לפחות עשר קופסאות עדיין סגורות.
"מה נראה לך שאת עושה?" יהודה מבהיל אותה.
"מחפשת כדור לכאב ראש." היא מרימה קופסת פרקוסט, "ככה אתה מפסיק?"
"אמרתי לך, זה סתם מדי פעם." הוא הולך לסלון וצונח על הכורסה הגדולה.
"איך מדי פעם אם יש לך פאקינג סטוק במטבח?"
"זה עוזר לי, בסדר? מה את רוצה? שאני אלך לישון עם סיוטים כל לילה? אקום ספוג זיעה ולא יכול לנשום אחרי שאיזה מחבל חורר לי את הגוף, הא?"
סיגל קופאת. היא מתקרבת, רוכנת לצידו, לוקחת לו את היד. "יהודה, תקשיב. אם זה המצב, יש לי חברה שעובדת במכון שיקום – "
"סתמי ת'פה כבר יא מטומטמת," הוא דוחף אותה ומתרחק לצד הדירה שמשקיף על העיר. "נראה לך שאני אלך לאיזה מכון לנרקומנים? אני יהודה – פאקינג – כרמי!"
סיגל קמה, דמעות מצטברות בעיניה. היא מעיפה עליו את הפרקוסט ואומרת, "יודע מה אתה? בן אלף זונות שקרן."
היא טורקת אחריה את הדלת ומשאירה אותו עם השקט.
הוא מתרחק מהחלונות, מרים את קופסת האופיאטים ומתיישב מול הלנה בלאק. חזהו עולה ויורד. הראש שלו מתפוצץ והוא לא יודע אם זה מהאלכוהול או מהסיגריות או מעצבים.
"ראית ת'כלבה הזאת?" הוא שואל את הלנה. "פאקינג… כולה שלושה חודשיים ביחד והיא מתנהגת כאילו אנחנו נשואים? מנסה לשנות אותי? להטיף לי? אני שוחה בכסף, יש לי ארבעים מלונות בכל העולם, לי! לילד מהתקווה שבנה ת'צמו מאפס!"
יהודה מרכין ראש אל הקופסה. שוקל. מחליט. הוא מוציא טבלה אחת וממנה שלושה כדורים, מסתובב לשולחן וגורס אותם עם כוס המים שסיגל השאירה. הוא לא טורח לסדר את האבקה בשורות, גם לא לגלגל שטר. הוא מסניף –
והעולם הופך לשחור.
מגדלי עזריאלי, תל אביב, יוני 2023
יהודה עומד בראש המגדל העגול, הלנה בלאק מולו. היא נראית בדיוק כמו הדמות בציור. עטופה במטפחת בצבע אפרסק מעוטרת ורדים שחורים, לבושה בחולצת תכלת ארוכת שרוולים וחצאית מלוכלכת בצבע שמנת.
"את לא אמיתית," הוא אומר. כל הגוף שלו כואב והוא עדיין מרגיש את השפעת האופיאטים, את החמימות המוכרת בראשו.
"לא?" הלנה מתקרבת, מושיטה יד ונוגעת בפניו. עגיליה הארוכים מרשרשים ברוח. "מה אתה חושב שאני?"
"חלום," ממלמל יהודה. "סיוט. שקר."
"שקר?" היא שואלת ועוצרת להרהר. "אולי. אבל של מי אם לא שלך?"
אצבעותיה יורדות, נוגעות בחזהו, בשרירי בטנו. "בטח קשה לדעת כשאתה לא זוכר. ועכשיו, עם גופתה של סיגל המסכנה בדירה שלה – "
"מה?"
"של מי הדם אם לא שלה?" היא מחווה לחולצתו המוכתמת על הרצפה.
יהודה מתאמץ להיזכר. כלום, הכל שחור.
"שאני אראה לך?" הלנה לא מחכה לתשובה. היא נוגעת בזרועו, עיניו נעצמות –
והוא רואה את עצמו בחדר השינה של סיגל. הוא עומד מעל המיטה, אוחז בסכין נוטפת מדם. והנה היא מולו. הבחורה בה כמעט התאהב. שרועה על המיטה, שערה השחור סתור, שבעה סימני דקירה מעטרים את גופה.
"לא," יהודה חוזר למגדל ונופל לברכיו. "לא לא לא. זאת את. את עשית את זה."
"אני?" הלנה מופתעת. "אני בסך הכל האישה מהתמונה, זוכר?"
הלם.
"אז… חושב שהשוטרים כבר מחפשים אחריך?"
"אני אברח."
"מהם? אולי," היא מושכת בכתפייה. "אבל לא ממני."
"למה מי את? אני אשרוף אותך. את התמונה שלך, את הזיכרון שלך," הוא מוציא את המצית. "את תהפכי לאפר."
"לא."
"אקבור אותך – "
"אחרים ניסו," היא מפהקת. "עוד רעיונות?"
"אני אקרע אותך!" הוא קם לרגליו. "אני אקח סכין ואקרע את התמונה המזויינת שלך לחתיכות ואזרוק כל חתיכה בים אחר."
הלנה צוחקת. "עם איזו סכין? זו שאיתה הרגת את סיגל? זו שאיתה הרגת את המנכ"ל?"
"לא," יהודה תופס את ראשו. היא משקרת, היא משחקת איתו, מתעתעת במחשבות שלו. מבלי התרעה אצבעותיו נסגרות סביב גרונה.
"לא…" היא אומרת שוב. נעלמת, מופיעה לצידו. "אז, אתה לא יכול להרוג אותי. אתה לא יכול להיפטר ממני או לברוח ממני. אתה עדיין לא יודע?"
"יודע מה?" הוא צועק. "תעופי כבר, תעזבי אותי בשקט." הוא נשבר, והלנה מצידה מובכת, לא מבינה אם הוא בוכה או צוחק.
היא מתקרבת. מעבירה יד בשערו, נאנחת. "מה אתה חושבת שאני?"
"לא יודע," הוא מיילל. "מגיפה? קללה? מוות?"
"יהודה… מוות הוא מוות."
"אז אלוהים?"
"חשבתי שהוא גבר אצלכם," הלנה מטה את ראשה הצידה.
"אז מה את!"
היא בוהה בו. "אתה באמת רוצה לדעת?"
"כן," יהודה מתחנן. הוא לוקח את ידיה, נופל לרגליה. "בבקשה."
הלנה חושבת, שוקלת. במסעותיה היא פוגשת אנשים רבים. שונים, מגוונים. רובם נוטים לצד כזה או אחר של המאזניים. אך לפעמים, היא פוגשת כאלו כמו יהודה. מתנדנדים.
יהודה מביט בה זמן רב, עד שלבסוף היא מחליטה ועוזרת לו לעמוד. יחד הם פוסעים, היא יחפה עם שמלותיה מרפרפות ברוח, הוא צולע בנעליו האלגנטיות, משקפיו נוטות מעט.
היא נעצרת בקצה המגדל. מחכה.
מול העיר שנפרשת לפניהם, מוחו של יהודה מתרוקן ממחשבות, מתהיות, מרצונות. כל מה שהוא יודע, כל מה שהוא מרגיש זה את הלנה, לצידו.
ואז הוא לוקח צעד.
יהודה לא צועק, לא משמיע קול.
לרגע הוא רואה את הלנה צופה בו צולל, כל הדרך מטה.
יהודה כרמי, היא לוחשת בראשו. כנראה שלעולם לא תדע מה אני.
אך הרגע חולף.
והלנה בלאק נעלמת.