חודש אחרי שהתפטר מהקבלה של משרד עורכי הדין "דולב את יוב ושות'", דקל סקר את האפשרויות התעסוקתיות שלו. בגיל 32, עם שני תארים בספרות וניסיון בריטייל, אדמיניסטרציה ומחשבות טורדניות, הוא לא הרגיש אופטימי במיוחד. היה גם את עניין השירה, אבל על זה כמעט אף אחד לא שילם כסף. ישנו קהל מצומצם ונאמן שמוכן לשלם כסף על שירה, אבל זו לא עבודה שמספיקה אפילו לחופשת אוף סיזן בפאפוס. דקל לא הצליח להשלים עם העובדה שאת השירה הוא כותב בעיקר בשביל עצמו.
הוא קם מהמחשב, ניגש לחלון הענק של הסלון ונשען עם הלחי שלו על הזכוכית החמימה. לפניו נפרש וואדי מרופד בשכבה צפופה של אורנים שהלכו והתמעטו ככל שמבטו נע מערבה, אל עבר פיסת ים אחוזה בין שני רכסים.
ארבעה ספרי שירה ואפס השפעה. דקל חלם על מעריצים שמנתחים את שיריו. על השפעה אמיתית על העולם.
לקראת הצהריים הוא קיבל מייל.
שוב חרטא במסווה של עבודה רלוונטית, חשב לעצמו דקל.
הוא קרא את המייל פעם אחת ברפרוף, אחר כך קרא אותו שוב בתשומת לב, ואז קרא אותו פעם שלישית בשביל לוודא שהוא הבין נכון.
המייל הצהיר שהוא לא מתאים למשרת תרגום אליה הגיש קורות חיים, והזמין אותו לראיון למשרה אחרת. לא היה מידע על המשרה אבל הזמינו אותו להגיע למחרת בשמונה בבוקר למשרדי "אורפיאוס הפקות". משרה שקשורה לשירה? הוא היה חייב לברר עוד פרטים, גם אם זה ייגמר בכלום. דקל הכין קפה והרשה לעצמו פייסל. הוא ימשיך לחפש מאוחר יותר.
במהלך היום הוא שלח קורות חיים לעוד כמה מקומות, יצא לסיבוב בשכונה ובערב הזמין את החברים לצפות במשחק כדורגל. כשהחברים הלכו, הוא סיים את בקבוק היין ופרש לישון. תן יילל בוואדי ומתחת לבית שלו נחר חזיר בר אסתמטי. הוא נרדם בצפייה.
למחרת, בעשרה לשמונה הוא כבר ישב על כיסא לא נוח בלובי של משרדי "אורפיאוס", עם כאב ראש עמום. הוא שמע את דלתות המעלית נפתחות והביט ימינה. לכיוונו צעדה בנקישות נחושות אישה גבוהה עם מראה משרדי. הצמידים והטבעות רשרשו בנעימות.
הוא קם לקראתה.
"דקל?"
דקל הנהנן.
"בוא," היא אמרה, הסתובבה והחלה ללכת לכיוון המעלית.
"עדיף במדרגות," אמר דקל.
האישה הסתובבה אליו בחיוך מבולבל.
"אני לא מסתדר על מעליות."
"בטח," אמרה האישה וסימנה לו לבוא אחריה. הם ירדו במדרגות בצעד רגוע. בזמן ההליכה, דקל בחן את האי-נעימות שחש. הוא לא חשב שיש לו סיבה להתבייש בפחד שלו וכעס על עצמו שבכל זאת התבייש בו. יום אחד הוא יפתור את זה. הוא ייסע במעלית למעלה ולמטה שעות, אפילו ימים, בשביל שזה יעבור לו. וכשהוא כבר הרגיש יותר טוב, מחשבה צפה בראשו פתאום: ומה אם דווקא כשיתרגל, הוא יתקע במעלית שעות? דווקא כשיחשוב שכבר הכול בסדר והוא לא מפחד מכלום? אימה טהורה שטפה אותו. הוא לקח נשימה עמוקה. זה לא הספיק. הוא נשם פעמיים נוספות.
הם יצאו בקומה מינוס שלוש למסדרון נטול חלונות, אך מרובה דלתות גנריות בצבע בז' ללא שלטים או סימנים. דקל ניסה לנחש איך המלווה ידעה לאיזו דלת לקחת אותן. אולי היא ספרה צעדים?
המלווה נעצרה מול אחת הדלתות, דפקה עליה שלוש פעמים ואז פתחה אותה. דקל נכנס בהיסוס קל. החדר היה ריק מלבד שולחן עבודה עם לפטופ, כיסא שהיה מיועד לו וכיסא נוסף, עליו ישב אדם מקריח בשנות הארבעים שקם לקראתו ולחץ לו יד. דקל חשב שהוא זיהה אמפתיה בעיניו.
הם התיישבו. המלווה, שלא נכנסה לחדר, סגרה מאחוריו את הדלת. דקל עקב אחר נקישות עקביה המתרחקים. הוא הביט מעלה וראה שממש מתחת לתקרה מותקן מכשיר כלשהו, כנראה ראוטר.
"אני מתנצל על הנראות של המקום, אנחנו עדיין במעבר והמשרדים למעלה עוד לא מוכנים. קפה?"
"לא, תודה, אני בסדר," ענה דקל.
"אם תרצה, תגיד. לי קוראים יואל קספרוב, אני מנהל את אחד הצוותים כאן ב"אורפיאוס הפקות," הוא הושיט את ידו אל דקל.
"דקל בר," ענה דקל ולחץ את ידו מעבר לשולחן.
"מעולה, אז נתחיל. אתה הוצאת לאור את הספר הראשון שלך ב…" אמר יואל, מביט בלפטופ שלו.
"לפני שבע שנים," השלים דקל.
"שבע שנים… אה, כן, אני רואה."
יואל הרים את ראשו מהלפטופ וחייך אל דקל.
"אני אשמח לשמוע קצת על המשרה עצמה," אמר דקל לאחר כמה שניות של שתיקה.
חיוכו של יואל התרחב.
"איפה הראש שלי, מזה היה צריך להתחיל," הוא אמר וסגר את הלפטופ בנקישה. "אנחנו כאן ב'אורפיאוס' מתעסקים בתמורות ושינויים. שים לב שאני לא אומר תרגומים, כי זה רק היבט אחד של מה שאנחנו עושים. אנחנו נדבר על מה שרלוונטי אליך, המשרה בצוות הדס. זו משרה זמנית. שבועיים של הכנה ויום אחד של עבודה. על זה אנחנו מוכנים לשלם לך מאה אלף שקל. אתה מתחיל מחר בבוקר. בטוח שאתה לא רוצה קפה?"
דקל הביט עליו מנסה להבין מה מתרחש.
"לא, תודה. רגע אז מה העבודה בעצם?"
"תראה, קראתי את השירים שלך. אני גם יודע שבניגוד אליי, רבים לא קראו אותם. זה עובד לטובתך. פרופיל נמוך הכרחי לעבודה מהסוג הזה. אבל הנה אני שוב הולך סחור-סחור," אמר יואל וחייך. "בקיצור, אנחנו צריכים שתקריא שיר אחד בעיתוי הנכון."
דקל המבולבל המתין לשמוע אם יש המשך אבל יואל נשען אחורה והחל לפכור את אצבעותיו בהיסח דעת.
"מאה אלף שקל בשביל זה?"
"כן, ולפי התוצאה אנחנו נשקול אם כדאי להמשיך."
"סלח לי, אבל מה הקאץ'?"
יואל חייך.
"אני רוצה להראות לך משהו, אבל אני יכול לסמוך עליך שלא תספר לאף אחד על זה?"
דקל שגם ככה לא הרגיש הכי בטוח בקשר למתרחש, החל להרגיש ממש לא בנוח.
"אני לא…"
"זה לא סיפור, אתה רק צריך לחתום על סודיות."
המילה סודיות הכריעה את הכף מבחינתו.
"טוב, נראה לי שמיציתי," אמר דקל וקם.
"אתה בטוח?"
"תודה על ההזדמנות אבל כל זה מסתורי מדי בשבילי, יואל, אז אני אזוז," אמר דקל והסתובב לדלת.
"אתה חסר סבלנות וחבל, הפסדת הזדמנות נהדרת," אמר יואל וניגש לפתוח לו את הדלת.
"וואלה, לא נראה לי," אמר דקל ויצא.
הוא עלה שלוש קומות בקלות יחסית. עדיין קצת בכושר, הוא חשב בשביעות רצון. דקל חצה את הלובי המוצף אור יום והרהר במה שראה. זה היה עוקץ מובהק ועוד חצי ממשלתי כנראה. כשחזר הביתה הוא הדליק פייסל וחיפש מידע על אורפיאוס. הוא לא הופתע שלא מצא כלום.
בערב, עלה בו המתח הזה שמגיע לפני שהשיר צץ בראש. הוא עצר את הסרט שצפה בו והחל לרפרף בדעתו על אירועים שקרו לו בניסיון להעצים את התחושה ולזמן משפט התחלה לשיר המתגבש. אך כמו שלעתים קורה, הדבר גרם לתוצאה הפוכה והוא מיד התפכח. עווית של תסכול חלפה בנפשו ונעלמה.
דקל התעורר באחת לפנות בוקר על הספה וקם לשירותים. עם עין אחת פקוחה הוא סרק הודעות סתמיות בטלפון.
דקל יצא מהשירותים המוארים אל החושך של הסלון וחיכה שעיניו יתרגלו. בינתיים, הוא נעזר בזיכרונו בשביל להתקדם לעבר הכיור. כשהגיע אליו הוא גישש אחר הבריטה, הוציא כוס מהמגירה ולאחר שכבר הצליח להבחין בשוליים של הכוס, מזג לעצמו מים ושתה.
הוא לא האזין לבית סביבו, אך גם דרך חוסר הריכוז שלו הוא הרגיש לפתע שמשהו לא בסדר. הדופק שלו נסק, אך הוא המשיך לעמוד במקומו. הוא כרה אוזן והמתין. זרימת המים במיכל ההדחה נחלשה והשריקה שבקעה ממנו טיפסה מעלה בסולם האוקטבות עד שפסקה. דממה שררה סביבו. דקל ניסה להיזכר ללא הצלחה בקול שהקפיץ את ליבו. הוא הרגיש את גופו נרפה מעט, הסתובב ומיד קפא. מולו עמדה דמות שחורה שעמדה עם אצבע צמודה לפיה. דקל דמיין את עצמו בכל מיני סיטואציות וסיטואציה דומה לזו עברה בראשו. אך כל מה שהוא תכנן לעשות במקרה כזה התנדף ממוחו המבועת. הוא רק יכול היה לבהות באימה בזמן שהדמות הוציאה נייד, הדליקה את המסך והראתה לו אותו. הוא ניסה להתרכז אך הצליח רק בפעם השלישית. על המסך היה רשום:
"אם תבוא איתנו עכשיו, שום דבר רע לא חייב לקרות."
איתנו.. דקל הרגיש נוכחות נוספת מצד ימין, אך לא הצליח לסובב את ראשו. הדמות כיבתה את מסך הנייד והצביעה לכיוון הדלת. דקל המסונוור חיכה ולבסוף הבין שהוא אמור ללכת ראשון. הוא נשם נשימה עמוקה, ניסה לזוז וגילה שהוא שעון לאחור על השיש שתקוע בפס כואב לרוחב גבו. הוא שלח את מרפקו לאחור והקור של השיש ייצב אותו מעט. הוא התיישר לאיטו, לא מוריד את עיניו מהדמות הדוממת, ועשה צעד לכיוון הדלת. הוא גילה שהרגליים שלו רועדות. היה לו חשוב מאוד, משום מה, שהפורצים (הוא שמע בבירור מישהו זז לימינו) לא ידעו על כך שהוא מת מפחד. כל צעד נוסף עלה לו במאמצים לא אנושיים, אך הוא חשב על האפשרויות שלו ובכל פעם נוכח לדעת שאין ברירה.
ידו נגעה בידית הדלת. הוא לחץ עליה ואז נזכר שהוא צריך לפתוח את המנעול. אך הדלת נפתחה ללא שום בעיה.
כמובן, הם פרצו את המנעול.
והמסקנה הפשוטה הזו, שבעזרתה הצליח להגיע להבנה עצמאית של המצב, החזירה לו את מעט השליטה על הגוף. הוא פתח את הדלת לרווחה, עדיין מבועת, אך עם יכולות מוטוריות משופרות.
הוא הביט דרומה וראה את הירח הצהוב מעל הוואדי החשוך. חזיר בר נחר מכיוון העמודים שעליהם עמד הבית. הוא התקדם עוד מספר צעדים ועצר את עצמו מלפלוט צווחה. יד כבדה נחה על כתפו השמאלית. מהלחץ על כתפו הוא הסיק שעליו להסתובב. מולו עמדו שני אנשים גבוהים, לבושים בשחור. הם הספיקו לסגור את הדלת חרישית וכעת הביטו עליו. אחד מהם משך מעלה מעט את כובע הגרב שעל ראשו וחשף פה עם שיניים ישרות להפליא.
"אני רואה שקצת חזרת לעצמך, יופי. אתה יכול לקרוא לעזרה או לנסות לברוח, אבל קח בחשבון שההוראות שלנו הן להביא אותך בכל מחיר, ואת המחיר לא אנחנו נשלם. הבנת?"
דקל הביט עליו ואז הסב את מבטו אל כובע הגרב השני.
"להביא אותי לאן?" שאל דקל והקול שלו נשבר.
"לאן שאתה צריך להגיע," ענה בפשטות הפורץ.
"אה," אמר דקל שלא היה לו מה לענות על זה.
"מעולה, אז אחריך," אמר הפורץ וסימן לו בידו.
הם עלו בגרם המדרגות הארוך, המשיכו בשביל ופנו ימינה לכיוון הכביש, שם חיכה להם ואן אפור. אחד מהפורצים פתח את הדלת הצדדית, עזר לדקל שרגליו עוד רעדו מעט, להיכנס, הראה לו לאן להתיישב, קשר פיסת בד אטומה על עיניו וסגר אחריו את הדלת. הפורץ שדיבר איתו, אמר לשני לשלוח הודעה שהכול בסדר.
הם יצאו לדרך. למרות הניסיונות שלו לעקוב אחר הנסיעה, זה היה בלתי אפשרי ואחרי זמן מה הוא איבד את תחושת הזמן. לבסוף הם נעצרו והוא שמע את הדלת נפתחת. יד חזקה הקימה אותו על הרגליים. בהנחיית היד הוא ירד מהואן. יד חזקה נוספת אחזה בזרועו השנייה והוא הובל בצעדים מדודים אל תוך בניין כלשהו.
"הוא שלכם," מישהו אמר.
ידיים אחרות, חזקות פחות, תפסו אותו משני הצדדים והוא המשיך ללכת זמן מה עד שעבר דרך דלת והושב בכיסא. כיסוי העיניים הוסר ממנו והוא פקח את עיניו. האור סנוור אותו עד כדי כך שהוא עצם חזרה את עיניו.
"סגור את התריס."
דקל פקח את עיניו שוב. הוא ישב בחדר משרדי גדול ומואר באור שבקע מהחלונות הגדולים לשמאלו.
"איפה אני?" הוא שאל בבלבול והביט סביבו.
מולו עמדה בחורה בגילו או מעט מבוגרת ממנו, מלאה מעט, עם קעקוע של מנטיקור על גב כף ידה. היא הייתה כולה קוצר רוח.
"בדרך כלל היינו משקיעים הרבה זמן ומשאבים בשביל לפתות אותך במישור הכספי, הרומנטי או המקצועי אבל עכשיו פשוט אין לזה זמן. אנחנו עדיין נשלם לך את הסכום המלא…" היא עצרה והביטה הצידה.
שומר לבוש שחור וחמוש בנשק אוטומטי נכנס לחדר.
"נו?" היא שאלה אותו.
"שעתיים, לא יותר," הוא ענה ויצא.
"לא טוב," היא אמרה לעצמה והחזירה את מבטה לעבר דקל.
"אנחנו נביא אותך למקום מסוים ושם אתה תקריא שיר שכתבת."
"אני מבין שחטפתם אותי ושאתם רוצים שאני אקריא שיר," אמר דקל שהאבסורד של המצב החזיר לו מידה מסוימת של ריכוז. "מה שאני לא מבין זה בשביל מה? למה היה צריך לחטוף אותי?"
"כי אתה ילד זין שלא יכול פשוט לקחת את הכסף ולהגיד כן."
דקל המופתע גילה שהוא מסוגל לחייך. הוא הרגיש איום מאחורי האגביות של דברי האישה. האדם שעמד מאחוריו בשקט כה מופתי שהוא לא שם לב אליו, עקף את הכיסא שלו מהצד ונעמד מולו. הוא היה נמוך ביחס לשאר האנשים שדקל פגש מאז שקם להשתין. בידיו הוא החזיק קסדה שחורה וחלקה כמו משטח של כדור באולינג. דקל הבין שהוא מתכוון להניח אותה על ראשו.
"שנייה, רגע, אולי תסבירי לי מה קורה כאן? מה אתם מתכוונים לעשות?"
"הקסדה היא כמו זכוכית מגדלת," אמרה האישה, כאילו זה אמור היה לסגור את הנושא.
ידיו העדינות להפליא של נושא הקסדה הניחו אותה על ראשו של דקל ונסוגו יחד עם בעליהן אל המרחב המסתורי שמאחורי גבו.
"מה זה אומר?" שאל דקל והרגיש איך הוא מאבד עניין בשאלה.
הוא כמעט לא הרגיש את משקלה של הקסדה על ראשו. אך המתח הזה שהוא הכיר כל כך טוב, התגבר בראשו. מבנים ערטילאיים של דקדוק החלו להתגבש מתוך ערפילי התודעה שלו. אצבעותיו הקפוצות עקצצו בלי סוף וחום עז עלה בחזה שלו ובפניו. התחושה הייתה משכרת והוא הרגיש שהפוטנציאל שלה רק מתחיל להתגלות.
"תראה את האישונים," אמרה האישה והניחה בחיקו עמוד לבן עם שורות מודפסות עליו.
הוא הביט מטה והתרכז בשורות של השיר שהוא כתב לפני מספר שנים כשעוד היה בטוח שהתהילה לא תחלוף על פניו.
כשהוא קרא, הוא הרגיש את המתח מתייצב והתחושה הפראית מתרדדת ומתפשטת ברחבי גופו, כמו שכבה של נוזל חמים ממש מתחת לעור.
"בקול רם, דקל," אמרה האישה בטון של מורה מחליפה.
הוא דקלם בעונג את השורה הראשונה: "סחוס מחשבות בכיס."
הוא הרגיש את הקסדה נצמדת לראשו ומתחילה ללחוץ על הגולגולת שלו. העקצוצים החלו לטפס במעלה הידיים.
"ברך אחת חולה," הוא המשיך.
האוויר סביבו התחמם בהדרגה.
"הנה עשרים גרם ריס," הוא אמר.
"תרים את הראש!" צעקה האישה לשמאלו.
הוא הרים את מבטו והביט על השולחן.
"זו משאלה גדולה."
העקצוצים חלפו בכל גופו ופסקו בבת אחת. הוואקום סביב ראשו נחלש. אבל המתח בתוכו לא נפסק, הוא ניצב בתוכו כמעט כמו עצם גשמי, קשיח. דקל הבין שהוא מחזיק את נשימתו ושחרר אותה.
באותו רגע, נשמע קול ריסוק אדיר והשולחן שלפניו נקרע במרכזו. שני חצאיו קרסו פנימה בחבטה עמומה.
דקל המזועזע הסיט את מבטו אל האישה בשביל לשאול אותה מה לעזאזל קורה כאן, אך היא כנראה ראתה משהו אחר בעיניו וסימנה לאדם עם הידיים העדינות וזה מיד הסיר ממנו את הקסדה.
רק אז דקל הרגיש את המתח מתפוגג.
"זה לא באמת איזה שיר אתה מקריא," הוא שמע את האישה אומרת. "אבל מצאנו שרגש וקצב מקלים על הטווייה."
"טווייה?"
"את מה שעשית עכשיו, אנשים עושים כבר משחר האנושות. היום יש לזה שם מדעי מורכב שאין לו שום משמעות מבחינתך. אצלנו קוראים לזה טוויה. לאנשים כמוך יש פוטנציאל כמעט בלתי נדלה של טוויה. אנחנו צריכים שתנצל אותו לטובת האנושות."
"איך שיר יעזור לאנושות?"
"יעזור ועוד איך. במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הציוד המתאים. השירה שלך סוף סוף תשפיע…"
הוא הסיט את מבטו חזרה אל השולחן.
"אתם הכנתם את הקסדה הזאת?"
האישה נעמדה מולו. הוא נשען לאחור. עייפות ירדה עליו. הוא הביט עליה מתלבטת ומגיעה להחלטה.
"זה מסווג אבל למה לא בעצם… הקסדה נמצאה בחפירות של מקדש למוזה של השירה הלירית, אבל אנחנו יודעים שהיא נלקחה ממקדש אחר."
"מה, היא עתיקה?" התפלא דקל.
"יותר ממה שאתה יכול לתאר לעצמך, ולא היוונים יצרו אותה."
"אז מי?"
"תחשוב, דקל, אתה לא טיפש."
דקל חשב והתשובה לא מצאה חן בעיניו.
"היום אנחנו נחזיר אותה למקומה," המשיכה האישה. "אז אין לך מה להתלונן. בסך הכול לבצע את התפקיד שלך, לחזור הביתה ולסתום את הפה."
"אתם פשוט תשחררו אותי?"
"בוודאי," ענתה האישה והושיטה לו יד. "מה אנחנו צריכים אותך כשיש מספיק שיסכימו לעשות כל מה שאנחנו רוצים ולא יתביישו ליהנות מזה."
הוא לחץ את ידה ותהה בליבו למה היה נחוץ לחטוף אותו אם היו להם כל כך הרבה מומחים ל… איך היא קראה לזה? טווייה. במקביל לתהיות שלו הוא גם הרגיש חלק מהביטחון העצמי שלו חוזר. זו הייתה תחושה נעימה, שארגון עוצמתי מכיר בכוח שלך. הצעד הבא ייקבע לפי מה שהוא יראה וישמע.
הוא נלקח לחדר אחר, הפעם ללא כיסוי עיניים, דרך מסדרון ארוך ולבן. בחדר חיכתה לו קופסת קוטג' עם לחם. לפני שהיא הלכה, האישה אמרה לו שקוראים לה הדס.
"הלו"ז התקצר והסתבך בגלל איזה מישהו מצוות אחר שעשה פדיחה. עכשיו האחריות היא עלינו. תכלס, זו הזדמנות להוכיח את מה שאנחנו כבר יודעים מזמן, מי כאן הבעלבית. אבל אותך כל זה לא אמור לעניין. אתה מגיע, קורא קצת בקול רם וחוזר. החבר'ה ימשיכו משם."
"אמרת שאני לא אשבור שום דבר. איך אפשר להשתמש בקסדה בשביל משהו אחר?"
הדס סימנה לעוזר עם הידיים העדינות להתקרב. דקל ראה שהוא עדיין מחזיק את הקסדה בידיו.
"אתה רואה כאן?"
היא הצביעה על החלק הקדמי של הקסדה שדקל לא ראה כשמר ידיים עדינות הלביש אותה עליו. הייתה שם בליטה קטנה.
"זה כפתור. אתה לוחץ עליו פעם אחת, אתה מקבל כוח מתפרץ. לוחץ פעמיים, אתה מתחיל להשפיע על אלמנטים מסוימים."
"ושלוש פעמים?" שאל דקל.
"תנסה ותראה איך אני תולשת לך את הביצים," אמרה הדס וסגרה אחריה את הדלת.
החדר הקטן היה ריק לגמרי מלבד כיסא ושולחן. החרדה החלה לבצבץ. הוא ישב והביט מחוץ לחלון הנעול בשמיים השחורים והירח הקיצי המכושף.
כשעה לאחר מכן, מר ידיים עדינות נכנס וכיסה את עיניו. הם נסעו זמן לא רב לפני שהרכב נעצר והדלתות נפתחו. דקל הובל שוב, אחוז בין שני שומרים. בשלב מסוים הם החלו לרדת במדרגות. היה נדמה שהמדרגות עשויות מבטון גבשושי, כמו במבנה לא גמור. המדרגות נגמרו והם המשיכו ללכת. ריח מעופש הכה באפו לפתע והוא הרגיש מחנק. השילוב של המחנק, הריח וכיסוי העיניים היה יותר מדי בשבילו. פניו בערו והוא הרגיש את בית השחי שלו מטפטף. אחרי זמן מה, ריח נוסף התגנב לתוך התודעה שלו, ריח מתקתק ומוסווה תחתיו, משהו נוסף… מבחיל וזדוני.
ואז בבת אחת הם נעצרו והוסר ממנו הכיסוי. הוא הביט סביבו וחש את הדופק שלו מטפס לגרון. הם עמדו בחדר עצום שקירותיו הירוקים בהירים שיוו לו מראה של חדר ניתוח ענק. במרכזו עמדה במה רחבה משיש שלא נראתה שייכת לחדר ובשלוש מפינותיה ניצבו עמודים עתיקים מאוד. לפני הבמה עמד מלבן גבוה, גם הוא מסותת משיש, ועליו היה מונח משהן שנראה כמו דף A4. משמאל לבמה, צמוד לקיר, הוא ראה שמונה זוגות רגליים מבצבצות מברזנט בצבע ורוד מסטיק. בחילה אדירה הכתה בו והוא שם יד על פיו. דלת כבדה נפתחת מימינו ודרכה נכנסו לחדר שני שומרים לבושים בשחור עם רובים אוטומטיים שספק הובילו ספק גררו גבר ערום לתוך החדר. אחריהם נכנסו שני שומרים נוספים חמושים שהובילו אישה ערומה שהייתה במצב לא הרבה יותר טוב מהגבר. הם נלקחו למרכז הבמה והונחו אחד ליד השנייה.
"למה הם היו בלי כיסוי עיניים?" שאל דקל כשהתאושש קצת.
"למה? הם היו בחדר הסמוך," ענתה הדס שעמדה לידו.
הוא המשיך לסרוק את החדר וראה מספר דלתות נוספות. כל הדרכים הובילו לבמה. אולי הבניין נבנה סביב הבמה העתיקה הזו. האור הלבן של מנורות הפלורסנט על התקרה הגבוהה הכאיב לו בעיניים.
"מה עכשיו?"
"עכשיו אתה עושה את מה שדיברנו עליו," אמרה הדס.
הוא הלך בעקבותיה לעבר הבמה וככל שהתקרב, ליבו הלם חזק יותר. אם הוא הבין נכון את המצב, משהו רע עמד לקרות. אשמה עלתה בו שלא הבין מספיק, שלא למד בזמן על הדברים האלה, שהגיע לכאן ללא מאבק. האור היה חזק מדי והריח שעלה מהברזנט הוורוד…
הם ניגשו לפודיום עשוי השיש והדס הסתובבה אליו. הוא ראה שהיא לחוצה מעט.
"הגיע הזמן," היא אמרה ולקחה את הקסדה ממר ידיים עדינות שעקב אחריהם בצעד חרישי, "אתה תצטרך להיות מרוכז, אין מקום לטעויות. לא משנה מה קורה, אתה מסיים לקרוא את השיר."
היא לחצה על הכפתור פעמיים ורעש עמום, כמו בום על-קולי מאחורי דלתות עופרת, בקע מהקסדה. דקל לקח ממנה את הקסדה והתכוון לשים אותה על הראש, אבל הדס עצרה אותו.
"אתה מחכה כמעט עד הסוף ואז מתחיל להקריא."
"עד הסוף של מה?"
היא הסתובבה בלי לענות לו. הוא צפה בה מתרחקת עם מר ידיים עדינות לעבר הקצה השני של החדר ואז הסתובב להביט בזוג הערום לפניו. שניהם היו רזים מאוד וגופם היה מגולח לחלוטין. הם נראו כמו גופות שהמתינו לניתוח שלאחר המוות. הזוג המשיך לשכב עם עיניים עצומות מבלי לזוז.
"משהו אמור לקרות?" שאל בחוסר רצון דקל.
"יאללה!" גערה הדס באחד מהשומרים שיצא בריצה לכיוון הבמה.
כשהוא ניגש לזוג, השומר הוציא מכיסו בקבוקון והצמיד אותו לכל אחד מהם בתורו לאף. ההשפעה הייתה מיידית. דקל צפה בבעתה כיצד עיניהם של השניים נפקחות ואיברו של הגבר מתחיל להתארך ולהזדקר. האישה צפתה בתהליך בתשומת לב במשך זמן מה ואז בלי אזהרה התרוממה, והחלה למשש את גופו. הגבר תפס את ידה, הניח אותה על איברו והחל גם הוא בתורן למשש אותה. האישה פלטה צווחה של צפייה, הניחה את שתי ידיה על החזה של הגבר, העבירה את רגלה מעבר לגופו, פיסקה את רגליה ובזהירות, התיישבה על איברו, ידה מנחה אותן פנימה. השומר שככל הנראה הבין שהכול מתנהל כמצופה וחזר בריצה אל חבריו.
"שים את הקסדה על הראש," צעקה לו הדס.
דקל המהופנט ציית אוטומטית. כמו בפעם הקודמת, מתח היצירה הנעים נדלק בתוכו. עלה בו חשש מסוים להביט על הנייר על מנת לא לגרום לתאונה כלשהי לפני הזמן. במקום זאת, הוא עקב אחר תנועתם של המתעלסים. ההנאה שלהם החלה להרגיע אותו והוא אפילו גילה שהוא סקרן מעט לדעת מה יקרה. דקל החל להאמין שהכול יהיה בסדר ושזה ניסוי כלשהו. הרגליים מתחת לברזנט באמת היו פדיחה של איזה חובבן בצוות אחר. הוא לא קשור לזה. הוא בסך הכול מקריא שיר.
ידו השמאלית של הגבר שאחזה השד הימני של האישה ירדה לאחוז באגנה של האישה שזזה מהר יותר ויותר. עיניה של האישה היו עצומות, ראשה היה מוטה מעט הצידה וחוטי רוק נמתחו מפיה לעבר הכתף שלה. הגניחות החלו להתחזק. דקל התנער והבין שזה הזמן. הוא הביט על הדף ומיד הרגיש את המתח בראשו מתחזק ואת הקסדה מתחיל ללחוץ על ראשו.
"סחוס מחשבות בכיס, ברך אחת חולה," אמר דקל בקול חזק והרגיש כיצד כל מילה מהדהדת בתוך הגולגולת שלו.
הוא צפה בהם מתענגים על העוצמה של התחושה ההדדית שלהם והם החלו לגמור.עיניו של הגבר שהיו גם ככה פקוחות לרווחה נפתחו עוד יותר ופיו התעוות.
"הנה עשרים גרם ריס, זו משאלה גדולה."
נשימתה של האישה נעתקה והיא הביטה מטה לעבר האגן שלה. היא שלחה יד מאחורי גבה ודקל חשב שהיא מתכוונת לעסות לגבר את האשכים בזמן שהוא גומר, אך במקום זאת, היא תפסה את בסיס האיבר ונאבקה לשלוף אותו החוצה. היא החלה לצרוח ועל פניה כבר לא נותר שום סימן של עייפות או עונג. לרגע המבטים שלה ושל דקל נפגשו.
צינה טפטפה במורד העורף שלו וברכיו החלו להתקפל. הגבר החל להתפתל, מצטרף לצרחות של האישה תוך כדי שהוא מנסה להוריד אותה ממנו.
דקל רצה לעצור, להסתובב, לקרוא לעזרה, אבל הקסדה נעלה אותו לתוך מומנטום של תנועה מחשבתית והוא המשיך, מבועת וחסר אונים.
"רגל אחת על סף, אוזן אחת בפנים, צל בערת הסתיו נח על שלדי שנים."
בקול פיצוח מזוויע, גבה של האישה התעקם אחורה. הגבר שהצליח לקום מעט קפא לרגע ואז צרחה נוראה בקעה מגרונו. החזה של הגבר נרעד והחל לנוע בתנועה גלית ואזורים מסוימים החלו להתרומם. העור שלו נמתח כמו מטריה נפתחת סביב בליטות ההולכות וגדלות , עד שלבסוף נקרע ונסוג, ומתוכו בקע לובן מגואל של צלעות. הצרחה של הגבר נקטעה.
אימה מסוג חדש אחזה בדקל. הוא לא האמין למה שהתרחש מול עיניו. ועדיין הוא המשיך במורד החלקלק של השורות.
"כל שלושת רבעי הרהור, רבע של מלחמה, אין לי משבר חמור, יש לי פרצי אימה."
הצלעות של האישה גם הן פרצו את העור ונדחקו החוצה.
אני חייב להפסיק, חשב דקל, למה אני לא מצליח להפסיק?!
הוא הביט על השורות האחרונות והפעיל את כל כוח הרצון שלו בשביל להיאבק במילים שגאו בו. הלשון שלו פרכסה בפיו. הוא עוד החזיק מעמד אך דעתו כבר החלה להרפות. דקל הבין שאין לו מספיק כוח בשביל לנצח את הכוחות החוצניים של הקסדה. זה היה עניין של זמן עד שהוא יישבר ומשהו גרוע הרבה יותר יקרה. רחמים עצמיים הציפו אותו. הוא דמיין את עצמו נושא את הבושה הזו לנצח.
ואז, משום מה, הוא נזכר בוואדי האורנים שמתחת לבית שלו. הוא התרכז בתחושה המדגדגת של מחטי האורן בכף ידו, את המרקם החייזרי של האצטרובל, ומילים חדשות נכנסו כמו טריז לתוך המחשבה שלו, חוצצות בינו לבין השיר שהוא קרא. הלחץ על הראש נרפה והמתח החל להיחלש. דקל פער את פיו וצרח את הסוף החדש של השיר שלא כתב מעולם.
"שיר כמו נחש דרוס, עוד מתפתל בצד, תן לו משפט לעוס שיעבוד מיד."
ברגע שהמילה האחרונה נאמרה, המתח בראשו נעלם לחלוטין. הוא נשם שוב והתכוון להסתובב לאחור אל הדס, כאשר תזוזה מסוג חדש גדעה את שמחתו באיבה.
רגליו וידיו של הגבר החלו לנוע ודקל צפה בבלבול בגוף המאוחד וחסר הקואורדינציה מנסה להקים את עצמו. הרגליים החליקו בתוך שלולית הדם שהחלה להצטבר לרגליו של היצור המשולב. שני הגופים עם הצלעות שבוקעות מהן הפכו ללסתות.
ואז היצור עצר לרגע ופלט שאגה עמוקה מתוך לוע הגוויות שלו. הוא הבין שהצליח לקטוע את התהליך באמצע. רגל אחת של הגבר הייתה נפוחה ושרירית בזמן שהשנייה נותרה אנושית והידלדלה חסרת שימוש לצידו. בצדו האחד של הגוף המאוחד הופיע חריץ של עפעף אך הוא לא נפתח עד הסוף. מתוכו הציצה עין עם שלושה אישונים לפחות. העין התרוצצה. דקל החל לסגת וקפא. היצור הביט עליו.
דקל הסתובב אל הדס והשומרים שעמדו והביטו בהשתאות בשינוי. הוא ניחש שהם לא הבינו שלא הכול התקדם לפי התוכנית והימר. אם הוא יישאר כאן, סיכוי טוב שהוא ימות. אם הוא ירוץ, יש לו סיכוי לשרוד. הוא פרץ בריצה לכיוון האנשים הממתינים, מסתובב מדי כמה שניות לראות מה מתרחש מאחוריו. עם כל תנועה של היצור, ראשיהם של הגבר והאישה התנדנדו בתנועה נטולת טונוס, לשונותיהם מתנפנפות מחוץ לפיותיהם. היצור שזחל לעבר העמוד הגבוה ביותר, ניסה להישען עליו. גופו החדש, המפותח למחצה, נאבק בכל כוחו ולאחר כמה ניסיונות מזוויעים, אכן הצליח להתרומם על רגל אחת תוך שהוא נשען על אחת מהלסתות. נדמה היה שהדס והשאר לא שמו לב אליו.
דקל כמעט הגיע אל הדלת שעמדה מאחוריהם כשאחד מהשומרים שם לב אליו והחזיר אותו. בידיים מקופלות מאחורי גבו, דקל התפרע וניסה להשתחרר. לאחר כמה שניות הוא חטף בעיטה לשוק וקרס.
"מה עשית לו?" צרחה לכיוונו הדס שהבינה לבסוף מה קרה.
"רצית שאני אשפיע, לא?" ענה דקל.
הוא ראה את פניה של הדס מתעוותות בזעם אבל אז קרה משהו שגרם לה לשכוח ממנו. העמוד שהיצור נעזר בו קרס. חתיכות של שיש עתיק ניתצו על הבמה, אחת מהן פוגעת ומרסקת את הפודיום.
"מה הוא עושה?" צעקה הדס המבוהלת.
בזמן שהכול קרס סביבו, היצור כפף את רגלו המפותחת וניתר בעוצמה אדירה לכיוונם. דקל צפה בו נוסק, פוער את הלסתות האדירות שלו עם שיני הצלעות, וצולל לכיוונם בציפייה זדונית.
השומר שמט את דקל, פיו פעור בחיקוי עלוב של המפלצת שעמדה להתרסק לתוכו. דקל לא היסס ורץ מיד אל הדלת. הוא שמע את הדס צורחת מאחוריו על השומרים. צרורות מחרישים פרצו מאחוריו ודקל נאלץ לאטום את אוזניו עם כפות ידיו. הוא תפס בידית, לחץ עליה ומשך את הדלת. שום דבר לא קרה. הוא עמד מול הדלת בחוסר אונים. גל של קור החל להתפשט על גבו ובפעם הראשונה הערב, הוא היה בטוח ללא כל צל של ספק שהוא הולך למות. התרסקות אדירה נשמעה מאחוריו ופרצי הירי פסקו. דקל הסתובב. היצור עמד בלי לזוז, שיני הצלעות שלו נעולות על שני שומרים חסרי מזל. דקל צרח. אחת מהצלעות ניקבה את גולגולתו של שומר ורגליו רקדו כמה שניות בעוויתות אחרונות. השני כנראה ניסה לקפוץ הצידה אך לא הספיק והצלעות חדרו לתוך גופו המאוזן. גבו השבור התעקם בזוויות קהות ודם טפטף מהמדים אל פיה הפעור של האישה ומשם אל הרצפה. ואז, הלסתות נפתחו לאיטן וגופות השומרים נשמטו על הרצפה בחבטה רטובה. היצור פנה להביט על השומרים האחרים. השומרים ניעורו ושוב פתחו בירי. מישהו מהם פגע בעפעף של המפלצת ונוזל שחור ניתז ממנו על הרצפה. אחרים ירו על הגוף, מעיפים חלקי בשר לצדדים. ראשו של הגבר ניתק מגופה והתגלגל לעבר דקל. המפלצת ניתרה שוב, הפעם למרחק קצר ואל תוך הריכוז הרב ביותר של השומרים. הדס הספיקה לקפוץ הצידה אך שלושה שומרים נתפסו בלסתות.
היא קמה, דחפה את דקל הצידה, הוציאה מפתח ובידיים רועדות ניסתה להכניסו אל תוך המנעול של הדלת. לבסוף היא הצליחה ונעלמה מיד.
דקל לא היסס, נאחז בידית של הדלת הפתוחה וכבר התכוון להיעלם אחריה לתוך המסדרון כשכאב חד פילח את זרועו הימנית והוא הוטל לאחור, קסדתו סופגת את המכה מהרצפה. דקל הביט על הזרוע שלו ונחרד. ירו בו. החור מהקליע היה קטן. כתם כהה התפשט סביבו. הוא הרים את מבטו וראה את היצור מחסל את האחרון שנותר בחדר מלבדו, ואיכשהו בולע אותו שלם לתוכו. האקדח נשמט מידו של המשרת של הדס וגופו קיפץ מעלה ומטה בזמן שהוא נשאב פנימה, כמו לתוך לוע של פיתון. ידיו העדינות היו האחרונות להיעלם. ליבו של דקל הלם. הוא צפה ביצור מסובב את ראשו ומזהה אותו, לא עם העין שהייתה גמורה, אלא בצורה אחרת, עם החוש המקביל אצלו לחוש הריח. הוא חיפש פתרון אבל הדבר היחיד שהוא היה מסוגל היה לחשוב עליו היה הוואדי. אבל הוא כבר לא יכול לעזור לו. היצור כיווץ את רגלו ופער את לסתותיו. דקל כיסה את עיניו בידו השמאלית. הוא נזכר בהדס ובפעם הראשונה הערב, זעם הציף אותו. היא אשכרה הצליחה לברוח והשאירה את כולם למות. הוא הרים אינסטנקטיבית את ידו כדי לתפוס בשערו אבל היד שלו רק פגעה בקסדה הדוממת מעל המצח. היצור צלל לכיוונו כמעט בהילוך איטי. קול של בום על-קולי עמום נשמע מעליו. מה זה? אה, הקסדה!
מה הדס אמרה לו?
לסתותיו הפעורות של היצור עמדו להיסגר על גופו. דקל לחץ פעמיים נוספות על הכפתור שעל מצחו.
דממה מוחלטת השתררה. היצור היה קפוא באוויר מעליו, במרחק של מטר מהפנים שלו. במקום שבו שתי הגופות המחוברות נפגשו, הייתה תהום אפלה ועמוקה. הוא הביט לתוך התהום הזאת וראה נצנוצים עדינים, כמו שמי לילה מחוץ לעיר. התחושה הנוזלית שמתחת לעורו שחש בפעם הראשונה שהשתמש בקסדה הופיעה שוב אך כעת היא נעה מעלה, אל פניו. גופו לא נשמע לו ונותר לו רק להמתין. משהו זע בתהום הלוע של המפלצת. הנוזליות טיפסה במעלה גרונו של דקל, אל פיו, זלגה מתוך עיניו והמשיכה הלאה. הוא הרגיש את המוח שלו מתעורר. את הורידים מתנפחים. כאב חד חדר את המצח שלו. הוא לא יכול היה לראות את המתרחש אבל הוא ידע שמתוך מצחו צומח משהו. הכאב הלך והתעצם עד שהיה בטוח שהוא ימות כאן וישאר תקוע בעולם נטול זמן, בוהה לתוך לוע האינסוף. ואז הכאב הפסיק. לתוך שדה הראייה שלו שט עצם מגואל בדם. העצם היה ארוך וירוק עם קצה חד. לסבתא שלו היו מסרגות דומות לחפץ הזה. אבל מסרגה ירוקה? ואז הוא הבין. הוא נזכר בפצפוץ מתחת לנעליים שלו כשהוא הלך בוואדי.
מחט האורן שטה לאיטה בקו ישר לתוך הלוע של המפלצת והדבר בתוך הלוע ניעור לפתע והחל לנוע בכוח מתגבר. לא היה קול בעולם הזה, אבל אם היה, הוא בטוח שהיצור היה צורח. הוא צפה במחט הירוקה חוצה את גבול הלסתות. לפתע, דקל הרגיש לחץ במצח, במקום שממנו בקעה המחט ולחישה ברורה נשמעה באוזניו.
"קארוּגוֹו יזכור אותך, טווה."
המחט נעצרה, רעד עבר בה והיא חדרה בבת אחת אל תוך התהום. בדממה מוחלטת, שתי הגופות התנתקו אחת מהשנייה והנוכחות המזוויעה שפעמה בהם התפוגגה.
לאחר דממה שכזו, חזרתו של הקול הייתה חוויה לא נעימה בלשון המעטה. הוא סתם את אוזניו וניסה להתרגל מחדש לרעש של עולמו, ואז הגופות התרסקו עליו. המומנטום הזדוני שלהם נבלם והתחלף בחבטה מדממת. דקל העיף אותם הצידה בגועל וקם, נזהר לא להזיז יותר מדי את זרועו הימנית.
הם יצטרכו עוד כמה חתיכות ברזנט ורוד חשב דקל ויצא למסדרון החשוך והריק.
הוא הלך לאט, נאחז בקיר, לעבר הדלת הרחוקה. הזרוע שלו דיממה הרבה פחות מהמצופה. כמה צעדים לפני הדלת, הוא נעצר.
כמובן, חשב דקל.
הוא הבין כמה הזוי לפחד עכשיו אחרי כל מה שקרה אבל הוא לא הצליח לשלוט בעצמו. הוא הסיר מראשו את הקסדה והביט בה. היכן שלפני כן היה כפתור, נותר רק חור. הוא זרק אותה הצידה.
הוא לקח נשימה עמוקה ואז עוד אחת. הוא לא מת בחדר ההוא והוא לא ימות עכשיו.
הוא רצה שהבלתי אפשרי יבלע וישתנה, שהזמן יחזור לאחור והאחריות תעבור למישהו אחר.
הראש שלו הסתובב.
דקל הקיש על הלחצן שבקיר והמתין. רגליו לא החזיקו אותו. הוא נשען על הקיר עם הגב והחליק מטה אל הרצפה הגבשושית.
הכול יהיה בסדר, הוא חשב. המעלית תיכף תגיע ואז…