דלת הדירה הקטנה הייתה פתוחה. לא לרווחה, אמנם, אך מספיק כדי שאלה תתבאס ששוב שכחה לנעול אותה. היא פתחה אותה לאט, מתלבטת אם לקרוא פנימה או לנסות להפתיע פורץ אפשרי. ובעצם, מה תיתן לה ההפתעה? הרי היא לא חמושה. "יש פה מישהו?" קראה אלה, ואפילו הד לא ענה לה. היא נכנסה לסלון ונעלה את הדלת אחריה. הכל במקומו – הספות מסודרות, המטבח נקי, המיטה מוצעת. גם במקומות המסתור הכל נותר במקומו – התכשיטים והכסף והמסמכים. טוב, חשבה אלה לעצמה, כנראה שיש לי מזל. היא תלתה את התיק שלה והלכה להכין לעצמה תה. עוד שבועיים יש לה מבחן בתולדות האדריכלות והיא ממש, אבל ממש תקועה מאחור בחומר. הלילה היא תלמד הרבה ותישן מעט.
רעש עז העיר את אלה מחלום טרוף על מסע אימים בקטקומבות של פריז, חלום עתיר פריטי מידע מבולבלים מהחומר שלמדה למבחן. אלה התעשתה וניסתה להיזכר בדברים. משהו על פריז, היא זוכרת, כן, בפריז יש קטקומבות, השכבה הרומית, מלחמת האזרחים. אלה קמה והלכה לשטוף פנים. היא הביטה במראה, החומר מאתמול התחבר לה. כל חבריה לתואר התעקשו שהמאמר של ד"ר רוש על הקבורה בקטקומבות כגורם למהפכה הצרפתית יהיה במבחן, אבל הוא היה כל כך משעמם. לא פלא שאלה נרדמה. היא יצאה מחדר השירותים ונעמדה מול הסלון. על הקיר שמאחורי הספה נמתח סדק בולט ומכוער. אלה ניגשה אליו והעבירה עליו את אצבעה, אולי הייתה רעידת אדמה הלילה? אולי זה היה הרעש? אם כן, כנראה שכדאי לה שתצא מכאן כמה שיותר מהר. אבל באתרי החדשות לא מופיע שום דיווח על רעידת אדמה. אלה החליטה להתעלם מכך לעת עתה – זה בית ישן, יש בו סדקים – ולהתחיל את יומה. היא הכינה קפה ומילאה את התרמוס, שמה את המחשב הנייד בתיק ולסיום וידאה פעמיים שהדלת מאחוריה נעולה.
אלה התיישבה מתחת לאחד מהעצים בגבעת רם, והחלה לקרוא את המאמר של פרופסור כוכבא מהטכניון על ההסתתרות בשורשי הבתים בימי המרידות ברומאים. היא כבר קראה את המאמר, אבל השתמשה בקריאה נוספת שלו כתירוץ להתחמק מהמאר של ד"ר רוש. לאחר שעה קלה הבחינה אלה בזווית העין ביאיר שישב כמה עצים מימינה. הוא היה שקוע, בדשא ובחומר כאחד. את פניו מעטרים זיפים צעירים שמדגישים את קו הלסת שלו, זה מצא חן בעיני אלה. מה אכפת לה, בעצם, להרוג שתי ציפורים במכה אחת? היא אספה את חפציה וניגשה אליו.
"היי יאיר, מה אתה לומד?"
"הו, היי אלה," הרים יאיר את מבטו, "אני מנסה להתקדם עם המאמר של ד"ר רוש על פריז, אבל אני פשוט לא מצליח."
"אני יודעת, נכון?!" קראה אלה בחדווה, "אתמול נרדמתי תוך כדי שקראתי אותו."
"אני גם תיכף נרדם" חייך יאיר.
"אולי תבוא אליי הערב ונלמד אותו יחד?" אלה הטעינה את קולה בגון עדין ודק של רמיזה.
"אממממ, כן, בכיף, אין לי תוכניות."
"אז נתראה" אלה סיכמה בשמחה.
היא חזרה אל העץ שלה, רוח נעימה נושבת בין להבי הדשא ופרעה את דפי הסיכומים שלה, אך אלה המרוכזת בחומר כלל לא שמה לב.
יאיר דפק על הדלת בשבע ושלושים וארבע דקות, לשמחתה הרבה של אלה שכבר הייתה מוכנה לקראתו. היא הכינה משהו קל לאכול תוך כדי שלומדים, וגם קנקן של תה קר, והם חיכו בסבלנות על השולחן בעוד יאיר התפעל מהדירה של אלה. אחד השיקולים שלה בבחירת הדירה היה הצד האדריכלי שלה, ועל אף היותה סטודנטית החליטה שתשלם מה שתשלם בעבור דירה שתהווה מוקד עניין אדריכלי. היא באמת הגישה עבודה על הדירה שלה בשנה שעברה, עבודה שכללה מיפוי מלא של כל שורשי הבית. המרצה, שקולניק, התרשם מאוד. וגם יאיר התרשם עם כניסתו לדירה, וביקש לעלעל בתרשים של הבית ושורשיו. "הדירה עצמה לא גדולה במיוחד," אמרה אלה בעוד יאיר מעלעל בעבודתה, "יש רק חדר שינה אחד וסלון, עם שירותים קטנים יחסית. המטבח נפרד מהסלון ויש לו מזווה קטן, שזה נחמד."
"מה זה החלל פה?" שאל יאיר והצביע על נקודה ריקה בתרשים.
"זה היה פעם חלק מהדירה, ולהבנתי הועבר באיזה חוזה לדירה הסמוכה הרבה שנים לפני שנכנסתי לפה. זה כנראה לא חוקי אבל אני לא מעוניינת להיכנס לביצה הזו."
"זה מעניין, החלון בחדר השינה באמת במקום מתאים?"
"יש ימים ספציפיים בשנה שהאור נכנס דרכו, אבל רוב הזמן הוא לא באמת נחוץ."
"הדירה קצת קבורה פה בתוך הבתים, הייתי אומר."
"אתה צודק, אבל מה אני אעשה? היא מצאה חן בעיניי." יאיר הנהן בהסכמה, כמאשר שזו אכן דירה שראוי שתמצא חן בעיני אנשים.
"אז, שנלמד? יש גם נשנושים" ניתבה אלה את יאיר אל הסלון. הם התיישבו, פתחו את המאמר הקשה לפיצוח של ד"ר רוש והתחילו לדבר על הנתונים השונים בו. יחד הם השוו למקרים אחרים, ניתחו את מפת הקטקומבות והשוו אותה למוקדי ההתרחשויות בעת המהפכה. יאיר טען שיש מתאם, אלה התעקשה שלא, ולאט לאט הם התקדמו וסיימו לקרוא ולהבין את המאמר. אלה קמה ופינתה קערות מהשולחן, ואז חזרה והתיישבה קרוב אל יאיר. קרוב מאוד. היא תהתה אם הוא קולט, אבל נראה שהוא תופס את העניין כשהוא הניח עליה יד. היא השעינה עליו ראש והוא העביר את שפתיו על שיערה. שקט קיומי שרר. אלה הסתכלה למעלה, מבטיהם הצטלבו ויאיר רכן קדימה, ונשק לאלה. אלה נשקה לו חזרה.
רעש עז מכיוון המזווה עצר את אלה ויאיר ממעשיהם. "מה זה היה?" שאל יאיר בקול מופתע.
"אין לי מושג" ענתה אלה בתמיהה. הם צעדו יחד לעבר המזווה, וכשפתחו את הדלת נגלה לעיניהם מחזה משונה – המזווה התכווץ לתוך עצמו, קירותיו התעגלו במעט ונמלאו חריצים ושקערוריות. כמעט היה נדמה שהוא קמל.
"מותק, המזווה התכווץ" אמר יאיר לעצמו בבדיחות הדעת. אלה הייתה עסוקה במחשבות על תנאי החוזה שלה ועל ביטוחים ולא שמעה את הבדיחה של יאיר. "אני לא יודעת מה לעשות" סיננה לעצמה.
"אמממממ…" המהם לעצמו יאיר, כמהרהר באמירתה.
"לא שאלתי אותך" קבעה אלה. "קודם הסדק, עכשיו זה, אני לא צריכה גבר שיתנשא מעליי."
"רגע, איזה סדק?"
"זה שבסלון." יאיר נשען לאחור והביט בסדק שנמתח על קיר הסלון.
"הוא חדש?"
"כן, מאתמול."
"זה קצת נשמע כמו תסמיני קמילה."
אוף, חשבה אלה לעצמה, הוא כנראה צודק, הוא בטח יהיה זחוח לגבי זה עכשיו.
"יאיר, תקשיב-" אלה מתחילה לדבר אבל יאיר מהסה אותה. "אלה, את ממש מתוקה והיה לי ממש כיף ללמוד איתך ולעשות איתך דברים, ובכן, אחרים. אם את רוצה להתעסק עם זה לבד, את יודעת בדיוק מה שאני יודע, אבל את גם מכירה היטב את שורשי הבית שלך. תגידי לי ואלך."
אלה חככה בדעתה את האפשרויות. מצד אחד, יאיר בקיא באדריכלות לא פחות ממנה, ויוכל לעזור לה בחיפוש הבעיה. גם היה להם ערב מוצלח ביחד, והוא גם די חתיך עם הזיפים האלו; אולי הרפתקה אל שורשי הבית תהפוך את הערב הזה מסטוץ למשהו רציני יותר? ומצד שני, האם היא רוצה משהו רציני יותר? מה המסר שהיא רוצה לתת לו? אלה החליטה להעביר את הכדור למגרש שלו. "מה אתה רוצה?"
"מפת השורשים שלך נראית מרתקת, אשמח להצטרף אלייך."
טוב, נו. שיצטרף. "בסדר, אני אביא פנס וקסדות. תצלם בינתיים את המפה של השורשים, שתהיה לך בטלפון למקרה שתלך לאיבוד."
אחרי כמה דקות הם עמדו, חמושים בפנסים וחבושים בקסדות, בסלון הבית. אלה הובילה את יאיר אל פינת המטבח, שם היא הסירה מרצפת רעועה ממקומה וחשפה פיר ובו סולם שיורד אל בטן האדמה. "ברוך הבא לשורשים."
יאיר נראה נלהב, ובצדק. שורשי הבתים בעיר העתיקה נחשבו לטיפוס מרתק במיוחד של שורשים, והיו הזדמנויות מעטות מאוד לסטודנטים להיכנס לתוכם. הוא ירד בעקבות אלה אל הפיר התת קרקעי, השכבה הטרייה יחסית של השורשים. בתחתית הסולם, כשלושה מטרים לתוך האדמה, נגלו קירות שנראו ליאיר עות'מאניים, ואלה הסבירה במלומד על תבניות שונות של איטום עות'מאני שזיהתה בשורש. המערה התפתלה בשיפוע קל אל תוך האדמה, ואלה הובילה את יאיר אל תוכה. כשלושה מטרים לעומקה של השכבה העות'מאנית הגיע הפיצול הראשון, ואלה עצרה ושקלה את צעדיה. "הפיר הימני מגיע יותר עמוק," היא אמרה ליאיר, "אבל השמאלי יותר רחב."
"בואי נתחיל מהעומק, נראה לי" השיב יאיר. "נרד הכי למטה ולאט לאט נעלה."
"בסדר" אמרה אלה והובילה את יאיר במיומנות אל תוך השכבה הממלוכית. שאריות של כתובת בערבית נחצבו באבן משמאלם, ויאיר שאל למשמעות הטקסט. "זו כתובת הקדשה, וקף. כנראה היה כאן מוסד דתי כלשהו, אבל הטקסט קטוע ולא מצאתי מקור שמאפשר לי לשייך אותו." כמה מטרים אחר כך נגלתה להם דוגמה גיאומטרית, ויאיר עצר כדי לצלם אותה. "מה, אלה, זו דוגמה מדהימה!" הוא קרא כשאלה צקצקה לעברו.
הפיר מסתלסל בחדות ואלה מספרת ליאיר שלדעתה זה קשור למסעות הצלב, ולמעברים מידיים נוצריות למוסלמיות וחוזר חלילה. "נתקלתי בתופעה דומה בשורשי הבתים בשטרסבורג, בסיור שעשינו שם," השיב יאיר לסברה, "זו הסברה הרווחת של האדריכלים מהגרנד אקול, מעניין מאוד לראות את זה פה בירושלים."
"כן, התייחסתי לזה בעבודה," הסכימה אלה, "רק חבל שלא הייתי בשטרסבורג כדי לראות את השורשים שם בעצמי."
"וואו, את חייבת לטוס מתישהו, הם מרתקים."
"אשתדל" חייכה אלה.
הפיצול הבא הגיע מטר וחצי לעומק השכבה הצלבנית. אלה נכנסה לפיר צר במקצת, והיא חששה שיאיר יתקשה לעבור בו, אך יאיר החליק דרכו בקלות. הם חלפו על פני כוך שבתוכו מספר מטבעות, והטמפרטורה החלה לעלות. "אני חושב שאנחנו מתקרבים" אמר יאיר. "יש לנו עוד הרבה מאוד לרדת," ענתה אלה, "אם השורש באמת מודלק יהיה לנו מאוד חם."
אלה ויאיר חלפו במהרה על פני השכבה המוסלמית והביזנטית. בשכבה הרומית אלה עצרה לשתות, ויאיר התפעל מהאבן שמרוצפת לרגליהם. אלה הציעה ליאיר לשתות, והוא לגם מהמים ואז השיב לה את הבקבוק ביחד עם נשיקה. אלה הסתכלה עליו בפנים חמורות סבר ואמרה "לא עכשיו, יאיר", על אף שהיא דווקא מצאה בזה משהו נחמד. הם המשיכו לרדת אל הנקודה העמוקה ביותר, שלדעת אלה השתייכה לתקופה הכנענית. "שמת לב שלא כל כך חם?" הצהיר יאיר כשהתקרבו אל קצה הפיר.
"לא, אתה צודק. אנחנו כנראה לא בפיר המודלק. בוא נחזור."
הם עלו במעלה הפירים. אלה טיפסה ראשונה ויאיר מאחוריה. משהו בקצב הטיפוס שלו תיסכל אותה, היא כל הזמן הרגישה שהוא דוחק בה להתקדם. אחי, חשבה, תן לנשום!
לקראת השכבה הביזנטית הפיר החל להתחמם שוב. "את שמה לב לזה?" שאל יאיר. "הפיר מתחמם."
"כן. אמור להיות פיצול בקרוב, מטר וחצי לתוך השכבה הביזנטית, אבל הוא די צר. אולי לא תצליח לעבור."
"שווה לנסות."
הם טיפסו והגיע לפיצול. יאיר הסתכל על הפתח והכריז שהוא לא ינסה לעבור בו מחשש שיתקע. אלה זכרה שבפיר הזה אין עוד פיצול, והחליטה להיכנס אליו לבד. "חכי רגע," אמר יאיר ושלף אקדח ממכנסיו.
"למה אתה עם אקדח?" שאלה אלה בזעזוע.
"עשיתי רישיון בצבא ואני ממש לא מסתובב בירושלים בלעדיו."
"איפה היית בצבא?"
"יהלום. ככה גם הכרתי את האדריכלות."
"וואלה. אבל עזוב את האקדח, ממילא אני לא יודעת להשתמש בו."
"זה באמת נורא פשוט," הדגים יאיר, "ולכי תדעי מה תמצאי שם, עדיף שתהיי חמושה."
"טוב, נו, בסדר."
אלה לקחה את האקדח והשתחלה אל תוך הפיר הצר. הייתה לחות באוויר, ואלה הרגישה אותה וחששה מפניה. כמה עשרות מטרים לתוך הפיר היא נתקלה בו.
היה זה גבר. אלה העריכה שהוא בשנות השלושים לחייו, בערך, אבל לא יכלה לדעת. הוא ישב, שעון על הקיר וחצי מעולף. אלה התלבטה, ולבסוף הלכה לאחור בשקט וחזרה אל יאיר. "יש שם מישהו. הוא נראה רע, אבל כנראה הוא גורם לדלקת."
"זה הגיוני, הרבה פעמים נוכחות של גורמים זרים בשורשים גורמת לדלקות, בדיוק כמו בפריז."
"כן, אני יודעת שזה בדיוק כמו בפריז," אמרה אלה בלחץ, "למדתי את המאמר הזה יחד איתך. אבל אני חוששת קצת."
"אני מזכיר לך שהאקדח שלי אצלך."
"זו בדיוק הסיבה שאני חוששת" הודתה אלה.
"פשוט תיגשי אליו, תכווני לעברו את האקדח ותצעקי עליו. זה מה שהיינו עושים ביחידה."
"טוב, אני אנסה."
אלה חזרה אל האיש, הרימה את האקדח וצעקה "קום!"
האיש גנח.
"קום, איש!"
"מי שם, מי זו?"
"קום, קום!"
"אני קם, אני קם." האיש נעמד מול אלה. הוא היה גבוה ממנה, אבל לא גבוה במיוחד. "בוא איתי." הוא הלך בעקבותיה, כשהאקדח שבידיה מכוון אליו. בנקודה רחבה במעט היא הורתה לו לשים ידיים על הקיר ולהיצמד אליו, ואז חלפה כך שהוא נמצא בינה לבין הכניסה לפיר. כשהתקרבו, שמעה את יאיר קורא "אלה, זו את?"
"כן, והאיש לפני."
הם הגיעו אל הכניסה לפיר והאיש החל למלמל. "פה, פה נתקעתי, כן פה, אי אפשר פה לעבור."
"אתה לא מצליח לעבור?" שאלה אלה.
"לא, הפיר צר, לא, לא."
"יאיר," קראה אלה, "בוא תעזור לי רגע."
יאיר ניגש אל פתח הפיר, "הוא לא מצליח לעבור?"
"כן."
"בוא, חביבי, אני אעזור לך." יאיר משך את ידו של האיש והחל להחליק אותו דרך הפיר, גף אחרי גף. לבסוף יאיר הצליח להעביר את האיש, ואלה עברה בעקבותיו ומסרה ליאיר את האקדח.
"מי אתה?" שאל יאיר את האיש.
"אני… נכנסתי לפה כדי לחפש… לחפש… נו, דברים."
"אילו דברים?" שאל יאיר בתוקפנות.
"עתיקות, טוב? נכנסתי כדי לחפש עתיקות. הבית הזה ישן וידעתי שהשורשים שלו כנראה עשירים בעתיקות, אבל נתקעתי במורד הפיר הזה. השתוללתי שם בפנים וכנראה עשיתי קצת נזק, אבל באיזשהו שלב ויתרתי והחלטתי להתיישב ולחכות, חשבתי שאני עומד למות. אין לי מושג איך מצאתם אותי."
יאיר הסתכל על אלה במבט מלא משמעות. "מה את רוצה שנעשה איתו?"
"אני לא יודעת. בוא נעלה אותו למעלה ואני אחליט בדרך."
השלושה טיפסו למעלה במעלה השכבות. לכל אורך הדרך החזיק יאיר את אקדחו מכוון אל הפורץ. כשהגיעו לדירה הושיב יאיר את הפורץ ואלה קשרה את ידיו באזיקונים. "מה עכשיו?" שאל יאיר.
"אני רוצה שנתקשר למשטרה."
לקראת חצות הגיע שוטר, תשאל את הפורץ ולבסוף לקח אותו, ויאיר נסע עם אלה להגיש תלונה בתחנת לב הבירה. כשסיימו בתחנת המשטרה השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד, ואלה הציעה ליאיר לישון איתה. הוא הסכים, וכשקמו בבוקר הסדק בקיר נעלם כלא היה.