אני ממש רוצה להאשים את קאסי בהכל.
באמת. הלוואי שיכולתי.
הלוואי שיכולתי לראות את הפרצוף השחצן, הלועג, היהיר שלה להחריד שלה כשהם אומרים לה שהיא הרוצחת.
אבל… אני לא יכולה.
כי בסופו של דבר, יאשימו אותי. קאסי הצליחה לגרום לכולם להאמין שעשיתי את זה בכוונה.
קאסי הצליחה לטשטש למופת את העובדה שהיא היתה חלק מזה- שהבגידה שלה היתה מה שהתחיל את הכל.
אבל גם אם היא התחילה את זה, אני עשיתי את הטעות. את הטעות הנוראה, האיומה, המבישה. קאסי יכלה לעמוד לצידי. היא יכלה לעזור לי, היינו יכולות לעבור את הסיפור הזה ביחד. אבל היא בחרה להאשים אותי על הכל, מול כולם, ועל זה לעולם לא אסלח לה.
זה סיפור על בגידה. זה סיפור על משפחה. ויותר מכל, זה הסיפור על האשמה שלי.
***
קאסי עמדה במרכז חבורת חנפניות, כמו תמיד. זה לא חדש; זה ככה מאז כיתה א'. אני, לעומת זאת, עמדתי לבד. כולם תפסו ממני מרחק של כמה מטרים לפחות, כאילו אני מצורעת. כבר הייתי רגילה לזה; הנחתי על פניי את ההבעה האדישה הכי טובה שלי, כדי שלא ידעו כמה שזה עדיין כואב. העפתי מבט שטנה בקאסי. לא קינאתי בה, לא בדיוק; אבל היא לקחה ממני כל אפשרות לחברים, ועל כך תיעבתי אותה. שנאתי אותה. כשאני אעוף מכאן, והו, אני אעוף מכאן מהר ככל שאוכל- כשתסתיים שנת הלימודים- אני לא אחזור לכאן. לעולם. וזה אומר גם לומר שלום ולא להתראות להרבה דברים שנואים: יתושים, חרא של פרות בכל מקום, שמש קופחת, קאסי. זו ממש עסקת חבילה כשגרים באמצע שום מקום, המדבר.
אני אסיים את הלימודים בהצטיינות, כי עד כמה שאני שונאת את בית הספר- גם מורים גרועים הם חלק מעסקת החבילה- לסיים בהצטיינות זו הדרך לוודא שאגיע לאוניברסיטה טובה, אלמד משהו הכרחי ולעולם לעולם לא אחזור לכאן. בכל מקרה אין לי למה. המטרות הן כאלו: לסיים בהצטיינות. ללמוד באוניברסיטה. לברוח למקום עם מסעדה במרחק פחות משעה נסיעה, ועונות השנה וחיי לילה. לברוח למקום שבו לא כולם מכירים את הסיפור שלי.
"תלמידים! הפסקת צהריים. אחרי ההפסקה נמשיך בסיור שלנו. אנחנו מזכירים: אסור לרוץ, לאכול מחוץ לקפיטריה, לצעוק, לגעת בדברים, להוריד נעליים, לחפוף בשירותים…" המורה הנורא בעולם, מר דַארְוִוי, המשיך לצעוק את רשימת הדברים האסורים, ואני חשבתי שהדברים הבאים בטח יהיו ללכת ולנשום. תפסתי לי מקום מרוחק, בפינת הקפיטריה של המוזיאון. רחוק מקאסי, רחוק מכולם- למרות שזה לא היה נחוץ. הסיפור שלי היה ידוע לכל. לא היה סיכוי שמישהו יתקרב אליי בכלל.
הוצאתי את האוזניות שלי, חיברתי את האוזניות לטלפון ושמתי על פול ווליום. עצמתי עיניים. הקפיטריה נמוגה ברקע. זה לא ששנאתי כל אחד שם. פעם אפילו היו לי חברות. אבל אחרי מה שקרה, אף אחד לא רצה קשר איתי. לא יכולתי להאשים אותם- יכולתי להאשים רק את קאסי.
פקחתי עיניים. אנשים התחילו לצאת מהקפיטריה. אחת המורות סימנה לי להצטרף לכולם, ואני הנהנתי כאילו אני באמת עומדת לעשות את זה. אני לא. אין סיכוי שאבלה יום שלם עם האנשים האלה, שלא סובלים אותי; שש שעות ביום זה גרוע מספיק. הורדתי את האוזניות, הפטרתי: "אני הולכת לשירותים" לאחת המורות והמשכתי ללכת לפני ששמעתי את תגובתה. הסתובבתי במוזיאון, מחפשת יציאה החוצה, פינה חשוכה, איפושהו שאוכל לעשן בו. כבר לא היה לי אכפת לשבור את כל החוקים של בית הספר (חוץ מהפחד המתמיד שלא יהיו לי ציונים טובים מספיק לאף אוניברסיטה, ואז איאלץ להישאר כאן) מכיוון שאין להם מה לעשות לי. אי אפשר לאיים על מישהי שכבר איבדה הכל. הסתובבתי במסדרונות וחדרים, עד שפתאום מצאתי את עצמי בחדר ענק. הסתכלתי על החדר הזר, עושה אן-דן-דינו איזה מסדרון לקחת עכשיו, כשראיתי משהו מנצנץ בזווית עיני השמאלית. הסתובבי לעברו, וראיתי במרחק כשלושה מטרים ממני אישה. האישה לבשה שמלה מנצנצת, שנראתה כמו בד שנתלה מכתפה, מתכווץ במותניה ויורד עד קרסוליה. שערה היה אסוף על ראשה, ופניה נראו מפוחדות. רק אז הבחנתי ש… היא נצנצה. היא הבליחה. היא נעלמה חלופות; היא הייתה שקופה. היא נראתה ממש, ממש כמו רוח רפאים.
הרגשתי כאילו רגליי נטעו שורשים באדמה. פשוט הבטתי באישה הזאת, ב- ברוח הזאת, שהביטה בי כה מפוחדת, וסימנה לי בידה להתקרב. מצמצתי. צבטתי את עצמי ביד. הסתכלתי סביב לראות אם אנשים אחרים הביטו בה- אף אחד לא שם לב. הזקנים עדיין היו זועפים. ילדי הגן עדיין צווחו. אף אחד לא הצביע על הדמות וצרח: "רוח!! רוח רפאים!!".
מה קורה פה? אני חולמת? בהזיות? איך… איך זה אפשרי? יש רק דרך אחת לגלות, החלטתי, אחרי עוד כמה מבטים שהדמות ואני החלפנו. היא באמת הביטה עליי- היא הביטה בי בעיניים מתחננות, מפחדות, עיניים שלא ידעתי לקרוא. צעדתי כמה צעדים לעברה, ועכשיו כבר הושטתי יד ו-
היא נעלמה.
היא הבליחה והופיעה מחדש, שוב במרחק של כשלושה מטרים ממני. נאנחתי. אז ככה זה הולך להיות? שאלתי בדממה. טוב, חשבתי, והתקדמתי עוד כמה צעדים. כצפוי, היא נעלמה והתחדשה במרחק-מה, עיניה מתחננות, ידה מושטת לעברי. פתאום הבנתי כמה מוזרה נראיתי כשהושטתי את היד לעברה- למרות שלא באמת היה לי אכפת. את רוב האנשים פה אני מכירה, אם לא בשם אז לפחות בפרצוף, וזה אומר שגם הם מכירים אותי- מכירים אותי בתור רוצחת, לא יותר ולא פחות. להוסיף על זה משוגעת לא יכול להרע יותר מדי. ואת אלה שלא… את אלה לא אראה שוב לעולם.
עקבתי אחרי הדמות, משלימה עם העובדה שאני כנראה חולמת. האמת שזה היה חלום ממש נחמד; רוב החלומות שלי חזרו אל הלילה ההוא, וזה לא היה מאוד כיף. בלשון המעטה הגדולה ביותר שניתן להשתמש בה.
עקבתי אחריה לאורך מסדרונות, אולמות, חוששת מעט מהעובדה שאני עוקבת אחרי רוח, אבל סקרנית במידה שלא תאפשר לי לעזוב עכשיו. אחרי כמה וכמה דקות של הליכה שמתי לב שהדמות… מתחזקת? אולי? כלומר, פחות מבליחה, נראית יותר יציבה ופחות שקופה. כמעט לבנה, כמו זכוכית חלבית. עיניה נותרו כפי שהיו; ידה עדיין הושטה בתחינה. רק כאשר הגענו לחדר קטן, תחוב, אפלולי במעט, היא עצרה. התקרבתי, והיא לא נעלמה. היא רק נעמדה בפינה, מסמנת בתכיפות כלפי כד שעמד על כן. הכד נראה לי כמו כד יווני טיפוסי- גדול במיוחד, עם קוטר של יותר מחצי מטר- בצבעי מה שפעם בטח היה שחור ולבן, אבל עכשיו שחור וצהוב, עם דמויות ועיטורים מצוירים עליו. הרגשתי כאילו עברנו על פני עשרות כאלה; לא היה שום דבר מיוחד בכד הזה חוץ מהגודל שלו. הדמות גלשה הצידה, ואני הנחתי שעכשיו נמשיך ללכת, אבל היא רק החוותה בידה העדינה אל הכד. רכנתי להביט בו. היה מצויר שם גבר, כד שבתוכו בוערת אש, שתי גבירות, והמון עיטורים מסתלסלים מסביב. המשכתי להביט בכד עוד שניה. לא הבנתי מה הרוח רוצה ממני. הבטתי בה; הבטתי שוב בכד; ואז ראיתי את זה… "את!" התנשפתי בהפתעה, מועדת צעד אחד לאחור. "את…" לחשתי, למרות שהיינו לבד בחדר. כל העניין הרגיש לי לחיש ופחות צעיק. "את מצוירת על הכד!"
הרוח הנהנה. בהרגשת אשמה פשפשתי בכיסיי. אוף, כמה שהייתי צריכה סיגריה. אבל חוץ מהעובדה שעמדתי פה עם רוח רפאים, גם לא ממש רציתי שימצאו אותי, אז זו לא הייתה אפשרות. הוצאתי את המצית שלי, והדלקתי אותו, סתם כדי להירגע. אבל ברגע שהלהבה הראשונה יצאה, הרוח התחילה לצרוח. לא שמעתי את הצרחות שלה, רק ראיתי אותה צורחת, בלי לשמוע כלום. היא נראתה כאילו היא… עולה באש, למרות שלא היו להבות. הפסקתי ללחוץ על המצית, מכבה את הלהבה, מפילה אותו על הרצפה, ו-
התכווצתי גם אני על הרצפה. ציפיתי ללהבות שיפרצו מסביבי, יעלו את החדר באש, ימלאו אותו בעשן, ישרפו אותי, יחנקו אותי, יכלו הכל.
אני והרוח בטח נראינו כתמונת מראה אחת של השנייה; שתינו מכווצות על הרצפה בתנוחה עוברית, מרגישות אש שלא נמצאת שם.
אחרי מה שהרגיש כמו שעות, אך כנראה היה דקות ספורות, התרוממתי וצעקתי: "קאסי!" אבל היא לא הייתה שם. לא היה שם אף אחד. לא היתה שם שום אש. רק הרוח, עדיין מכווצת על הרצפה. התקרבתי אליה, לא ידעתי מה לעשות. הושטתי יד מהוססת ונגעתי בה. לרגע הרגשתי כאילו היד שלי פשוט עוברת דרך אוויר, ואז- עברתי למקום אחר. נעמדתי, הבטתי סביבי בפליאה; הייתי באולם ענקי, עם עמודים וחלונות עצומים. הכל סביבי עלה באש. היו כמה וכמה אנשים באולם, רובם מנסים לכבות את האש עם דליים קטנים של מים. מאמציהם נראו לשווא; האש הייתה יצור ענקי, משתולל, בולע-כל ומכלה. והם היו קטנים, בטוגות ושמלות לבנות, מנסים לעצור דבר כה גדול מהם. הבטתי מטה, ובדיוק כמו במוזיאון, הרוח הייתה מכווצת על הרצפה, רק שהפעם היא הייתה ממשית; היה לה שיער חום ומלא שנפרם מהקשר על עורפה והייתה לה שמלה שהשחירה מן האש, ועיניים, עיניים כל כך מלאות הבעה וסבל שלא יכולתי שלא לעזור לה, ניסיתי לתפוס בידיה ולמשוך אותה מן האש, אבל-
אני. אני הייתי ערטילאית, חסרת גוף, שקופה. אני הייתי הרוח.
מעדתי כמה צעדים אחורה. שמתי לב עכשיו שהרוח, בדיוק כמו במוזיאון, הייתה מכווצת על הרצפה ליד הכד. רק שעכשיו הכד היה מלא באש.
אישה, שנראתה ממש דומה לרוח- שכבר לא הייתה רוח למעשה- התקרבה אל האישה המכווצת על הרצפה. היא נראתה ממש מוכרת, משום מה. "יוּלִיסֶאַה!" צעקה האישה העומדת. "מדוע עשית זאת? איך יכולת?" רציתי לצעוק על האישה העומדת: תפסיקי לצעוק עליה! תעזרי לה! את לא ראה שהמקום עולה באש?! וזה הזכיר לי… זה הזכיר לי… איך אני…
"כָאסִידֶאַה!" קראה יוליסאה, עדיין מכווצת על הרצפה. "איך את יכולת? איך יכולת לבגוד בי ככה?" יוליסאה התחילה לבכות. לא נראה שזה מגיע אל כאסידיאה. היא רק הביטה ביוליסאה, בבוז, בשנאה, בתוכחה, במבט שהכרתי כל כך טוב.
במבט שהכרתי על בשרי.
"אני אולי בגדתי בך," אמרה כאסידיאה, "אבל את, יולי? את הרסת הכל."
התמוטטתי על הרצפה. לא יכולתי לשמוע את המילים הללו שוב. עיניי נעצמו. הכל נהיה שחור. האש כילתה הכל.
עיניי מצמצו. רצפה קרה מתחת לעורי. אש-
עיניי נפקחו לרווחה.
אין אש.
לקח לי רגע להיזכר איפה אני; המוזיאון. הרוח. יוליסאה. האולם העולה באש. הכד, האישה- כאסידיאה.
התרוממתי ממושבי על הרצפה והסתכלתי על החדר סביבי. לפי האור שחדר דרך החלון, נראה שעוד יש לי זמן לפני שצריך לחזור לאוטובוסים. יופי. עם כל מה שקרה, הבנתי שאני לא חולמת- אין סיכוי. כל זה באמת קורה. התקרבתי אל יוליסאה, שעמדה. "הי," אמרתי בהיסוס. "אני… יולי," איזה צירוף מקרים, חשבתי, ורק עכשיו הבנתי שלי ולרוח הרפאים האקראית הזו יש את אותו השם. או אולי לא כל כך אקראית, לחש קול נשי במוחי. "אהה!" נרתעתי אחורה מיוליסאה. נראה שהיא גורמת לי לעשות את זה הרבה. "את… קראת לי את המחשבות? דיברת איתי- בתוך המחשבות- שלי?" יוליסאה הנהנה, וקולה לא איחר לבוא: נסי לדבר איתי כך, במחשבה. עכשיו, אחרי שחלקת איתי זיכרון- ולמעשה, תודעה- נוכל גם לדבר. אמר קולה העדין והעשיר, עם שמץ של מבטא שכנראה קשור בעובדה שהיא חיה לפני כמה מאות שנים. הרגשתי מסופקת מעט, אך ניסיתי; ניסיתי… לשלוח את המחשבות שלי אליה, או לפחות כך זה הרגיש.
שלום?
שלום, יולי. אמרה יוליסאה בתוך מוחי.
אז… אמ, הי, יוליסאה. תגידי, למה… הארמון ההוא עלה באש? ולמה כאסידיאה צעקה עלייך? שאלתי.
אם את רוצה לשמוע את סיפורי, החזיקי בידי. היא הושיטה לי יד ענוגה, מבליחה אחת, ואני אחזתי בה- עד כמה שאפשר להחזיק במשהו הקצת יותר סמיך מאוויר. הניגוד הצחיק אותי; אני, עם ידיי הגדולות, המגושמות, צבועות בלק שחור מתקלף; והיא, עם ידייה העשויות זכוכית חלבית, העדינות, המושלמות.
כעבור רגע מצאתי את עצמי עומדת באולם המוכר, רק שהפעם הוא לא עלה באש. מילותיה האחרונות של יוליסאה ריחפו בשולי תודעתי לפני שהיא התפוגגה: את תראי את סיפורי עכשיו. אין ביכולתך להתערב, רק לצפות. אין ביכולתי לשוחח איתך, מכיוון שאת אינך כאן. זהו רק זיכרון.
זוהי הייתה אחת החוויות הכי מוזרות שאי פעם חוויתי; הייתי בתוך יוליסאה, ראיתי הכל מתוך עיניה; אך לא יכולתי לדעת מה היא מרגישה או חושבת. עדיין הייתי אני, אבל הלכתי עם יוליסאה לאן שהלכה וראיתי את שראתה. שמעתי אותה מדברת; לא יכולתי להניע שריר. טוב שכך. עם המזל שלי, כנראה הייתי מצליחה להרוס את אימפריית יוון ולשרוף חצי מהעולם. חה חה. אולי כדאי שאשים לב מה יוליסאה אומרת, חשבתי, וסוף-סוף הקשבתי. כאסידיאה עמדה מול יוליסאה- מולנו- יד אחת שלה על מותניה, השנייה מתנופפת באוויר לצדה וממחישה את דבריה; התנועה האוניברסלית ל-"אני שופטת אותך". שלא להזכיר שהיא עמדה בתחילת גרם המדרגות, ואילו אנחנו על הרצפה. אפילו אני התכווצתי. השיפוטיות שלה הייתה מכאיבה. "יולי," אמרה כאסידיאה, ואני בגופי-הלא-גשמי התכווצתי למשמע שמי. "מדוע את מדליקה את המחתות? יש לנו מספיק אור טבעי, לא כמו בארמון של ה… ארוס שלך," אמרה כאסידיאה בהדגשה. מסקנות: 1. ליוליסאה יש ארוס. 2. כאסידיאה לא אוהבת אותו. 3. כאסידיאה מתנשאת עליו. 4. כאסידיאה כלבה.
כן, זה נשמע מתאים.
יוליסאה ואני הבטנו לרצפה, בעוויה של אשמה, ואמרנו: "כן, אבל… זה יותר מרשים… כשיש אש… זו- זו האופנה עכשיו," גמגמה יוליסאה. רציתי להביט מסביב אבל לא יכולתי; הייתי כבולה אל מבטה של יוליסאה. אבל מצאתי את מה שרציתי; ליד כאסידיאה, בקצה המדרגות, עמד מה שנראה כמו כד יווני, גדול במיוחד, עם עיטורים לבנים ושחורים-
זה הכד מהמוזיאון! הבנתי. לא זיהיתי אותו בהתחלה מכיוון שהוא נראה חדש, וגם מכיוון שבערה בו אש. כאסידיאה ויוליסאה צדקו; באמת יש מספיק אור מהחלונות. האש באמת יותר מרשימה. יוליסאה פנתה לעבר המדרגות, מרימה את שולי טוגתה מהרצפה כדי לעלות בהן. "כאסי," היא אמרה, "אני יודעת שאת לא אוהבת את אָגַמֶדֵס, אבל תנסי להיות נחמדה, בשבילי, בסדר?" ובלי לחכות לתשובה יוליסאה עלתה במדרגות. חבל. הייתי רוצה לראות את ההבעה של כאסידיאה.
לא הגענו עד ראש המדרגות. אחרי עוד כמה מדרגות הזיכרון השתנה, והנחתי שעבר כמה זמן. מתוך עיניה של יוליסאה הסקתי ככה:
אנחנו יושבות בתוך אמבטיה. כאסידיאה יושבת לידנו. לא הייתה לי גישה לחוש המישוש של יוליסאה, ולא יכולתי לראות שום-דבר חוץ ממה שהיא ראתה, מה שהיה מאוד מתסכל. הרגשתי חצי עיוורת למתרחש סביבי. "יולי," אמרה כאסידיאה בקולה המאנפף, היהיר. "אני יודעת שאת מאוד מתרגשת מן המסיבה הערב, בעיקר שהארוס שלך מגיע, אבל נסי לא לעשות בושות," אמרה. עדיין לא הצלחתי להבין מה פשר ההטעמה החוזרת במילה ארוס; הרגשתי שפספסתי משהו. אולי כאסי מקנאה? או רומזת למשהו שקרה ולא ידעתי עליו? רחמנא ליצלן. נראה שהסיפור הרבה יותר סבוך מכפי שחשבתי.
"אל תחששי, כאסי," אמרה יוליסאה בעליזות. "אני לא אעשה בושות! אני אסב גאווה למשפחה שלנו. אני אצליח להתחתן איתו. אני לא אחזור על הטעות שלך." אם היה לי פה משלי, הוא בטח היה נפער בתדהמה. לא אחזור על הטעות שלך… מה כאסי עשתה? איך זה קשור לנישואים? בליבי צחקתי על יוליסאה. היא כנראה ממש העליבה את כאסידיאה… והיא אפילו לא ראתה את זה. יוליסאה אמרה את הכל בעליזות, בתקווה נחושה. יוליסאה הייתה טיפשה.
נשמע שגם כאסידיאה הסכימה איתי, כאשר אמרה: "יולי. אני בטוחה שלא תחזרי על הטעות שלי. אני בטוחה שתעשי… כמיטב יכולתך. אני פשוט-" הפוגה דרמטית- "מקווה שזה יהיה מספיק," אמרה כאסידיאה בחלקלקות, בהשתתפות מזויפת. "כאסי, תפסיקי לדאוג! הכל יהיה בסדר. אגמדס אוהב אותי, הוא לא יעזוב אותי סתם ככה. אה, רגע…" אמרה יוליסאה וצחקה. אאוץ', יוליסאה! אם היא אמרה את העקיצה בכוונה, היא חכמה. אם היא עשתה זאת בטעות, היא טיפשה חסרת יכולות חברתיות. שמתי לב- והלוואי ויכולתי לדעת אם יוליסאה שמה לב- שכאסידיאה לא צחקה איתה.
אז לפי הרמזים שברשותי:
הארוס של כאסידאה עזב אותה.
מצאו ליוליסאה ארוס.
כאסידיאה נוטרת טינה- ומסווה את זה כדאגה לאחותה.
הממ. אני צריכה פופקורן. זה הולך להיות מעניין.
הזיכרון השתנה. הלכנו לאורך מסדרון מפואר, כנראה עוד חלק בארמון של יוליסאה וכאסידיאה. המסדרון היה מואר בלפידים מרצדים, מה שאומר שעת ערב. יוליסאה החזיקה את בד שמלתה בידה, כדי לא למעוד עליו. הבד היה בצבע שנהב שהבליח עם אור הלפידים, נופל במפלים של בד-
נדמה לי שזיהיתי אותו. זה נראה כמו הבד שממנו הייתה עשויה הטוגה שיוליסאה לבשה במוזיאון, בזמן שלי. ואם בתור רוח היא לובשת אותו, זה אומר ש…
לא. לא. אין סיכוי שיוליסאה תמות היום.
יוליסאה המשיכה ללכת במהירות לאורך המסדרון. היא נעמדה לפני דלת כלשהי, ודפקה כמה פעמים דפיקות נרגשות. "כאסי!" היא אמרה, כמעט צווחה. כעבור כמה רגעים ארוכים כאסי פתחה את הדלת, שערה סתור, עפעפיה כבדים. "מה, יולי?" היא שואלת בחוסר סבלנות קל. "כאסי, אמא אומרת שתרדי למטה, האורחים מתחילים להגיע. מה- מה קרה לשיער שלך? הוא היה מסודר מקודם-" יולי מושיטה יד לגעת בשערה של כאסי, וזאתי מתרחקת ממגעה. "אני נרדמתי. אני לא מרגישה הכי טוב." אמרה כאסי, משכנעת את יולי- אבל לא אותי. לא סמכתי על כאסי. בעיקר כשהערב- לא. פשוט לא סמכתי עליה. "טוב," אמרה יולי בקול מלא אכזבה שנגע אפילו בי. "אז… את יודעת, אַגמֶדס בא היום, ו… אני אשמח שתרדי למטה, אם תרגישי טוב יותר." אמרה יולי בדכדוך. כאסי הנהנה, מציגה את החזות העייפה והחולה בכישרון רב, אבל- ראיתי ניצוץ בעיניים שלה. ניצוץ שבישר רעות. באמת ייתכן שיוליסאה לא שמה לב אליו?
כאסידיאה סגרה את הדלת ויוליסאה הלכה לדרכה, מדוכדכת.
הזיכרון השתנה. יוליסאה ירדה במדרגות הגדולות, מחזיקה את שמלתה ביד אחת, יד ענוגה שנייה על המעקה, שולחת את רגליה בעדינות, בביטחון, בענווה. בתחתית המדרגות עמדו הרבה אנשים בבגדים יפים, מנצנצים לאור הלפידים והמחתות הבוערות. אבל עיניה של יוליסאה חזרו שוב ושוב לאותו אדם- עלם צעיר, עם שיער שחור מתולתל, לבוש במה שנראה כמו פיסת בד שנכרכה סביב מותניו ונתלתה על זרועו. רוב חזהו היה חשוף, והציג לראווה שרירי בטן נאים. הוא נראה כמו גיבור יווני מהסיפורים. הוא נראה חזק, אמין, יפה תואר. הוא נראה מושלם.
שנאתי אותו מהרגע הראשון.
אנשים כאלה לא קיימים. בשום מקום. לא ביוון העתיקה, לא במפץ הגדול, ולא בגן עדן. זה פשוט לא אפשרי. אי אפשר להיות כל כך מושלם. לכל אחת יש פגם. לכל אחד יש חולשה. ועל אנשים שנראים מושלמים אי אפשר לסמוך. כי זה פשוט אומר שהם מאוד, מאוד טובים בלהסתיר את הפגם שלהם. ואם כך, מה עוד הם מסתירים?
ככה רוב האנשים רואים את קאסי. יפה, נחמדה, מקובלת. מושלמת. אבל אני תמיד ידעתי את הפגמים שלה. בעוד שרוב האנשים ראו נערה נחמדה, אני ראיתי נערה מניפולטיבית, שתלטנית, בריונית. אני יודעת עם מי גדלתי.
בזמן שהרהרתי בכך, יוליסאה הגיעה לתחתית המדרגות. היא הושיטה את ידה לעבר העלם והוא נשק לה. אני התחלחלתי. "שלום, יקירתי," הוא אמר. הנחתי שזה אגמדס, הארוס של יוליסאה. "כמה שהתגעגעתי אלייך," הוא אמר. יוליסאה שמה את ידה על זרועו, והם החלו ללכת. אגמדס הביט מסביבו. "אני רואה שעשית כמוני," אמר, מחווה בידו הפנויה לעבר הלפידים והמחתות. "כמובן," אמרה יוליסאה ויכולתי לשמוע את העפעוף בריסיה שהתלווה לדבריה. רציתי להקיא. "ראיתי כמה יפה זה נראה בארמון שלך… וכמובן, רציתי להשתמש במתנה שלך," אמרה יוליסאה והחוותה בעצמה לעבר הכד הגדול בקצה המדרגות. הכד מהמוזיאון! אגמדס הביא לה אותו… מעניין מאוד. עכשיו אני מבינה למה יוליסאה צוירה עליו. אגמדס היה גבוה ממנה, ויוליסאה נאלצה להרים מבט כדי להסתכל בעיניו. כל גינוניה, מבטיה, צורת הליכתה- העידו על כמה שהיא מאוהבת. ריחמתי על יוליסאה. בין אגמדס המושלם וכאסידיאה הזוממת, הסיפור הזה לא הולך להיגמר טוב. ויוליסאה הולכת להיפגע הכי הרבה.
הזיכרון השתנה. יוליסאה עמדה ודיברה עם כמה נשים בשמלות מגונדרות כאשר היא ראתה את אגמדס מופיע מאחד המסדרונות החשוכים שסביב האולם הגדול. היא כמעט רצה לעברו, אבל ככל שהתקרבנו אליו התחלתי להבחין בדברים שלא היו כשורה: הגלימה שלו לא הייתה תלויה כמו מקודם, והשתרכה מעט על הרצפה; שערו המתולתל והמבריק היה פרוע, חסר צורה, שונה מאוד מהתלתלים המוקפדים והמושלמים מתחילת הערב. ויותר מכל- המבט בעיניו היה של שיכור חסר בינה. יוליסאה, תודה לאלים, ראתה את זה. בניגוד לשקר של כאסידיאה מקודם, את זה היא ראתה. "יקירי, מה קרה? מדוע אתה נראה ככה? הרם את ההימטיון שלך, יקירי, עוד יגידו שאתה מרושל…" אגמדס, השיכור בבירור, תפס בכתפיה. "יולי," הוא אמר, כושל במילותיו. "אחותך… היא אמרה לי ש… את בגדת בי. עם אמרלידס. היא- היא אומרת אמת?" יוליסאה נרתעה חצי צעד לאחור. "כמובן שלא, אהובי!" היא אמרה, ומילמלה לעצמה: "מדוע שכאסי תאמר דבר שכזה…" ואז, לאגמדס: "אני לעולם לא אבגוד בך, אהובי," אמרה והתקרבה אליו שוב. "אוי…" אמר אגמדס והתנודד מעט. "כי… היא הייתה שם ו… אם בגדתי בך, את תכעסי?" אוי לא, אוי לא, אוי לא, חשבתי. התחלתי לחבר את הנקודות. "אהובי, מדוע שתשאל דבר כזה?" מדבריה הסקתי שהיא חושדת במה שאני כבר הבנתי, אם עוד לא הבינה אותו בעצמה. "כא- יולי, אני מצטער…" והחצי הברה הזו, החצי הברה הזו, זה מה שהבהיר לשתינו מה קרה. "אתה!" צעקה יוליסאה, כפי שהלוואי שאני יכולתי לצעוק בזמנו. "אתה… עם אחותי! אנחנו- אנחנו מאורסים!" דמעות טשטשו את ראייתנו. "למה עשית את זה?" שאלה יוליסאה ביבבה. היא עברה מכעס לעצב מהר, חשבתי. לי לקח עוד כמה דקות של צעקות עד שהתחלתי לבכות כשתפסתי את החבר שלי בוגד בי. אני לא ידעתי בזמנו שהוא בגד בי עם אחותי, אבל יוליסאה יודעת. הרגשתי נחשול של זעם צדקני, כלפי גברים, כלפי אחיות, ובינתיים יוליסאה צעקה בדיוק את מה שהרגשתי: "בוגד מסריח! איך יכולת לעשות את זה! חודש לפני החתונה שלנו- חשבתי שאהבת אותי. אתה… כל ההבטחות שלך, הדיבורים, ואז אתה- אתה הולך ובוגד בי עם אחותי!" צעקה יוליסאה, ואני צעקתי איתה. יוליסאה הסתובבה הזיזה את ראשה הצידה- לא הבנתי למה, אבל אז ראיתי יד על כתפה. לחוות את העולם בלי חוש מישוש זה באמת סיוט. גל של זעם התנפץ בראשי כאשר הבנתי שזו כאסי ששמה יד על כתפינו. "יולי," היא אמרה בקול יהיר ויציב, אבל אצלי הבליחה קאסי אחרת, שיכורה, סתורה, באה אליי כשאני מתאפקת ככל יכולתי לא לבכות; "למה את צועקת?" שאלה כאסי- קאסי- בקול מתנשא- חסר אונים- "את!" צרחה יוליסאה, איפה שאני רק אמרתי: בואי נלך הביתה. אני לא ידעתי, אז, לא ידעתי-
"את!" צרחה יוליסאה שוב. "לא יכולת לסבול את זה שאני לרגע יותר טובה ממך, אז את חייבת להרוס גם לי! איך יכולת?! איך יכולת לבגוד בי ככה?!" צרחה עליה יוליסאה. וכאסידיאה- היא, היא חייכה- גם קאסי שלי חייכה כשהיא אמרה לי שהיא התמזמזה עם מאט, ואני- אני שאלתי, בדיוק כמו יוליסאה עכשיו, רק בשקט: "באמת?" את מה שיוליסאה צרחה אני אמרתי, בשקט…
"יולי," אמרו כאסידיאה וקאסי ביחד ביחד, אחת בטוחה בעצמה וקרירה, שנייה בולעת את מילותיה וחושבת שהיא מצחיקה: "אם הוא באמת היה אוהב אותך, הוא לא היה הולך איתי, את לא חושבת?" קולותיהן חפפו לי בראש, ואנחנו, אני ויולי צעקנו: "איך יכולת לעשות לי את זה?!" כי עכשיו יכולתי לצעוק, ו-
יוליסאה רצה, רצה לעבר המדרגות, והיא התנגשה במחתה המלאה באש, והמחתה נפלה, והשטיח האדום, העשיר שהיה על המדרגות החל לעלות באש-
הסיגריה שלי נפלה, ולהבות החלו להיתמר מאחורי, שורפות את השטיח הזול שלי, מתחילות ללחך את ציפוי העץ שעל הקירות שלי-
כאסידיאה, קאסי, צעקו: "יולי! אש! תזהרי!" ואני מעדתי, החוצה מהחדר שלי, תופסת את קאסי, יוצאת מהבית, להתקשר למכבי האש-
יוליסאה התנגשה במחתה ונפלה, מתכווצת, האש לוחכת את שמלתה, שערה, והיא- אני- ראינו איך האש מכלה את האולם, את האנשים נאבקים בה, ואת כאסידיאה מגיעה אלינו-
מול הבית הבוער, שהכבאית מנסה לכבות, המשכתי לצעוק על קאסי, והיא אמרה-
כאסידיאה התקרבה אלינו, רואה אותנו בוערות, רואה את שמלת השנהב נהפכת שחורה, את שערנו עולה באש-
"כאסי!" צעקה יוליסאה-
אני צעקתי-
"איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת לבגוד בי ככה?"
וקאסי התקרבה אליי, מתנודדת, מחווה לעבר הבית השרוף-
כאסידיאה התקרבה אלינו, המכווצות, העולות באש, והביטה בנו נשרפות-
במבט של בוז, תוכחה, קנאה, טינה-
"יולי," אמרה כאסידיאה- קאסי-
"אני אולי בגדתי בך," הן אמרו, "אבל את, יולי? את הרסת הכל."
מכווצות, נשרפות- בוהות בביתנו עולה באש- יודעות שזה אשמתנו- בגדינו הופכים שחורים- עינינו נעצמות- הכל נהיה שחור. האש כילתה הכל.
התיישבתי בבהלה. "קאסי!" צעקתי, בפעם השנייה באותו היום, באותו החדר. אבל היא לא הייתה שם. רק יוליסאה, יושבת ישיבה מזרחית מולי. ראשי כאב נוראות. פעימות של כאב, קצובות, כמעט כמו לב פועם. אם הלב היה כואב בכל פעימה. כן, זה כואב, שמעתי את יוליסאה אומרת בראשי. היא בקושי נשמעה כמו יוליסאה של הזיכרון; יותר צינית, פחות תמימה. זה מה שעושה בגידה של אחותך וארוסך- מי כמוני יודעת. זה יפסיק לכאוב מתישהו? שאלתי את יוליסאה, ולשאלתי היו שתי משמעויות שונות. יוליסאה הנידה בראשה, אבל אמרה: כן. בעוד כמה דקות.
הנחתי שהיא התייחסה לראשי הדואב.
הרגשתי דבר מוזר, אמרה יוליסאה בזהירות, הרגשתי שאת צעקת איתי בזיכרון. מדוע עשית זאת? ואיך?
משכתי בכתפיי. לא ידעתי איך. כן ידעתי למה. אני מניחה שמגיע לך לשמוע את סיפורי, אמרתי ליוליסאה. אולי זה יבהיר כמה דברים.
אני ומאט יצאנו כבר די הרבה זמן. כמה חודשים. לפעמים שמתי לב שקאסי קנאה, אבל זה היה חסר כל הגיון; היא הייתה הילדה המקובלת, שתמיד יש לה חברות, וכמובן חברים. אני הייתי… האחות שלה. עד שפגשתי את מאט. הוא רצה אותי, אותי ולא אותה- או לפחות ככה חשבתי.
נהגנו להיפגש מאחורי בית ספר; הוא היה מעשן, ואחרי כמה זמן גם אני התחלתי. אמרתי לעצמי שאני עושה את זה כי אני רוצה לנסות, אבל זה היה שקר. עשיתי את זה כדי להרשים אותו. זו היתה טעות.
היתה מסיבה אחת, יוליסאה תלתה בי מבט שואל. כמו מה שהיה אצלך, רק עם מוזיקה חזקה והרבה אלכוהול. יוליסאה הנהנה. התקשיתי להאמין שהיא באמת הבינה, אבל המשכתי. מצאתי את מאט, שיכור, בגדים הפוכים, סימני ליפסטיק על הפנים שלו. האידיוט אפילו לא ניסה להוריד אותם. צעקתי עליו; הבנתי שהוא בגד בי, אבל בניגוד אלייך, לא ידעתי עם מי. אחרי שצעקתי עליו; ונתתי לו סטירה הגונה שבהחלט הגיעה לו- יוליסאה הסתכלה עליי במבט של זוועה. אני יודעת שאצלכם בחברה זה לא נהוג, ניסיתי להסביר, אבל אצלנו זה בסדר. זה קורה מדי פעם. היא עדיין נראתה כאילו הרעיון חורה לה, אבל סימנה לי להמשיך בסיפור. קאסי- גבותיה התרוממו. כן, גם לאחותי קוראים קאסי. איזה צירוף מקרים, נכון? אמרתי בעייפות. ראשי עדיין כאב. בקיצור, קאסי- השיכורה כמעט כמו מאט, והפוכה לא פחות ממנו- מצאה אותי בוכה וזועמת, ואמרה לי שנלך הביתה. אז נסענו הביתה- בבית, קאסי נכנסה לחדר שלי, בדיוק כשהדלקתי סיגריה, ו- מבטה גילה לי שהיא לא יודעת מה זה. משהו ש… מעשנים. היא עדיין לא הבינה. לא משנה. קאסי התחילה לומר שטויות… כל הערב היא אמרה שטויות. ואז- ואז היא אמרה שהיא זו שמאט בגד בי איתה. ואני… נשימה עמוקה. אני יכולה לעשות את זה. כבר סיפרתי את זה בבית המשפט. אני אצליח עכשיו. אני הפלתי את הסיגריה. הבית שלנו ישן, הוא כולו מחופה בעץ, ו- אני לא שמתי לב שהכל עולה באש, אני המשכתי לצעוק על קאסי- בסוף הצלחנו לצאת החוצה ולקרוא למכבי אש. רק ש…
לא ידענו את זה, אבל ההורים שלנו היו בבית. הם ישנו.
הם לא שרדו.
ידה של יוליסאה התרוממה אל פיה. עצמתי את עיני. לא רציתי לראות את התגובה שלה. הלכנו למשפט, ו… קאסי אמרה לכולם שאני עשיתי את זה. בכוונה. שאני שרפתי את ההורים שלנו. נשימה עמוקה.
כולם האמינו לה.
יולי, זה נורא! אמרה יוליסאה בדאגה. היא התקרבה אליי, ניסתה לחבק אותי; לא היה לה גוף גשמי, כך שזה לא ממש עבד, אבל זה היה נחמד. אני… שרפתי את ההורים שלי. לא היו ראיות שעשיתי את זה בכוונה, וזו הייתה העדות שלי מול העדות של קאסי. רק במזל לא נשלחתי לכלא. אבל בעיירה קטנה כמו שלי… כולם האמינו לקאסי. אף אחד לא רצה שום קשר איתי. אני חיה במכונית שלי, ו… מחכה לעוף מפה. ניגבתי דמעה שניסתה לרדת. לא נתתי לה. אני. לא. אבכה. היום.
מה איתך? שאלתי את יוליסאה אחרי כמה רגעים. רציתי להסיט את השיחה ממני. מה קרה עם השריפה שהצתת? יוליסאה נרעדה. בקושי שמעתי את קולה בראשי, הוא היה כה חלש. אני מתתי. בשריפה. עכשיו היה תורי להדהם. אז צדקתי, חשבתי בקדרות. זו באמת אותה שמלה. חיבקתי אותה בחזרה.
יולי, אמרה יוליסאה. יש לי בקשה ממך.
כן?
אני רוצה שתקחי את הכד הזה, היא החוותה בידה לעבר הכד הגדול, זה שזיהיתי מהארמון, זה שהיא מצוירת עליו. הנשמה שלי קשורה אליו, לכן אני עדיין פה. אגמדס נתן לי אותו. אני וכאסי מצוירות עליו. חלקנו חיוך מריר. אין כמו רמזים מטרימים שאפשר להתעלם מהם. זה הכד שנתקעתי בו והתחיל את השריפה. וכדי לשחרר את הנשמה שלי…
את צריכה לשבור אותו.
מה? שאלתי אותה, המומה.
כן, אמרה יוליסאה בשלווה. אני מתהלכת על האדמה כבר אלפי שנים. אני מחפשת שלווה. ויולי, כשראיתי אותך, הרגשתי חיבור. גלגלתי עיניים. נשמע כמו בולשיט. אבל, טוב, אני יושבת כאן על הרצפה מחבקת רוח, אז מי יודעת. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אמרה יוליסאה בתכיפות, רוצה שאאמין. אבל אין סיכוי שרק במקרה הסיפורים שלנו כל כך דומים. יש בזה משהו. בסדר, אמרתי. אני אעזור לך. אני יכול לשבור את זה כאן? תחשבי קצת, אמרה יוליסאה בחדות. את היחידה שהייתה כאן. יעלו עלייך. ולא נראה לי שאת רוצה לחזור לבית המשפט. הבטתי בה, המומה מעט. מאיפה את יודעת את כל זה? יוליסאה ענתה ביובש: אני משוטטת פה כמה עשרות שנים. אני יודעת דבר או שניים על איך המוזיאון עובד. הנהנתי. רגע, מחשבה צצה בראשי. איך זה נראה במצלמות אבטחה? רואים אותך? או שרואים אותי לבד בחדר מדברת לעצמי? יוליסאה נענעה בראשה לשלילה. הנוכחות שלי עושה רעשים סטטיים בכל רחבי החדר. כל כמה זמן מחליפים את המצלמות; הם בטוחים שיש משהו במוזיאון שמפריע להן לעבוד. הם פשוט לא יודעים מה, אמרה יוליסאה בחיוך קל. אבל יש לי רעיון. תעלי את הכד אל הגג. אני אכוון אותך למסדרונות שאף אחד לא מסתובב בהם, וההפרעה הסטטית תעבור לכל חדר שאהיה בו. הנהנתי. תוכנית טובה. אבל… יבינו שיש כאן שוד, אמרתי, בעיקר כשימצאו את השברים של הכד על הגג. ומיד יחשדו בי…
למה?
אני הרוצחת של העיירה, זוכרת? שאלתי. יוליסאה הנהנה. פתאום פניה נדלקו. יש שם את פיר האשפה של המוזיאון. תכניסי את השברים לשם. ואולי זה יטשטש את העובדה שזו היית את…
הנהנתי. זו התוכנית הכי טובה שתהיה לנו.
עליתי את המדרגה האחרונה עם הכד הגדול בידיי. הזעתי, כאב לי, אבל רציתי לעזור ליוליסאה. מגיעה לה שלווה, יותר מלכל אחד אחר.
פתחתי את דלת הגג בתנופה; תודה לאלים, היא לא הייתה נעולה. הנחתי את הכד על הרצפה המלוכלכת של הגג. הוא נראה כל כך לא במקומו, ופתאום כאב לי שאצטרך לשבור אותו; אבל אז נזכרתי שהוא היה של אגמדס הבוגד. יוליסאה עמדה ליד הכד, מבליחה, מנצנצת. חיבקתי אותה. אני מאחלת לך שתמצאי שלווה, אמרתי לה, ותדעי יותר טוב במי לסמוך. יוליסאה חייכה. אני מאחלת לך שתמצאי מקום טוב מזה, היא אמרה, מקום שבו כולם מעריכים ואוהבים אותך. כפי שמגיע לך. כי זו לא הייתה אשמתך. אני מאחלת לך שלנצח תדעי זאת. הבטתי בה. הבנתי ששני האיחולים שלנו היו לא רק אחת לשנייה; אלא גם כל אחת לעצמה. אז זהו. אמרתי. יוליסאה חייכה אליי. להתראות, אמרתי, ואז, בעזרת לבנה שבורה, ניפצתי את הכד למליון חתיכות.
יוליסאה התפוגגה, גופה המנצנצץ הופך למיליוני זהרורים קטנים שעפו ברוח. עצבות תקפה אותי. היא הבינה אותי, ועכשיו היא איננה. לא איננה, חשבתי. במקום אחר. במקום אחר שבו היא תמצא שלווה.
בדיוק כפי שאני עומדת לעשות. לא כדי לברוח מהעבר שלי; אלא כדי למצוא לי עתיד חדש.