אני לא בטוחה למה עשיתי את זה, אני בכלל לא רציתי ללכת לשם, זה היה רעיון שלה לא שלי. אבל אני זו ששילמה את המחיר. המחיר שאף פעם לא התנדבתי לשלם, המחיר שהיא הייתה אמורה לשלם ואני שילמתי, בטעות. כל מה מה שאני יכולה לעשות עכשיו זה לקוות שהיא זוכרת אותי ויודעת שכל רגע של אושר שיש לה הוא בזכותי והיה בכלל אמור להיות שלי.
הסיפור שלי התחיל לפני שנה אני חושבת, אולי שנתיים? שלוש? אולי עברו כבר מאה שנים? האמת שיכול להיות שעבר רק כמה ימים. קצת קשה לדעת כמה זמן עובר איפה שאין שעון, שלא מזדקנים ואפילו השמש לא קיימת.
היא ואני הלכנו לבית ספר לעוד יום רגיל אבל בדרך חזרה היא החליטה שהיא רוצה לגוון. לפעמים היא הייתה עושה את זה, פשוט מחליטה החלטות מוזרות. אני אהבתי את זה לגבייה היא הייתה הופכת את החיים למעניינים יותר, זה היה כיף.
שיעמם לה ללכת בדרך הרגילה אז היא החליטה ללכת בדרך אחרת, אני הכרתי את הדרך, גם היא. זו הייתה דרך קצת יותר ארוכה אבל לא בהרבה אולי עוד רבע שעה…
אנחנו הלכנו, צחקנו היה נחמד. ואז היא אמרה ״מה את אומרת שנפנה פה??״ אני לא רציתי במיוחד, אבל ידעתי שאין לי משהו טוב יותר לעשות וחשבתי שזה יהיה מצחיק בסך הכל אז אמרתי ״יאללה, את יודעת לאיפה זה מוביל?״, ״לא״ היא ענתה, עלינו על השביל- זה היה שביל עפר ואני לא הייתי מודאגת כי החשבתי שאחר כמה דקות אנחנו נגלה שזה מוביל לשטח פרטי או לכביש אחר שאנחנו מכירות ופשוט נחזור. מעניין מה היה קורא אם הייתי דואגת? אולי זה היה עדיף? אולי אז הסוף של הסיפור היה אחר? האמת שכנראה שאז לא היה בכלל סיפור.
אנחנו המשכנו לדבר וללכת, אחרי 15 דקות בערך אני שאלתי אותה אם היא לא חושבת שכדאי לחזור? ״נווווו רק עוד קצת״ היא ביקשה ״אוקיי״ אני עניתי. אולי הייתי צריכה להתעקש עוד, אבל עכשיו זה כבר לא משנה.
אנחנו הלכנו, אני חושבת שזה היה עשר דקות, מרחוק כבר אפשר היה לראות את זה- את הדבר שעוד יחלק את חיי ללפני ואחרי.
המקום היה נראה כמו מקדש יווני שראיתי בתמונות עם ריצפת פסיפס ועמודים. עכשיו כשאני חושבת על זה אולי זה יותר נראה כמו מקדש רומאי? אני אף פעם לא הייתי טובה בהסטוריה יותר מדי ואני לא בטוחה על ההבדלים בניהם. בכל מקרה זה לא מעניין, כי את הדבר המעניין באמת ראיתי רק אחר כך כשהיינו כבר ממש בין העמודים. ״וואו, בן כמה המבנה הזה נראה לך?״ היא שאלה. ״אין לי מושג״ עניתי לה.
המבנה היה ללא גג מפורקה ועם רצפה מאובקת. למעשה זה היה יותר קבוצה של עמודים שבין חלקם עברה קורה מהודרת. כל עמוד היה קצת שונה, על חלקם היה ציורים חרוטים, על חלקם כיתובים השפה שלא הבנתי, היו כאלה דקים יותר או עמודים עם צורות שונות בקצה, ממש מול הכניסה היה עמוד מיוחד, יותר פסל שתומך בקורה. הפסל היה של אדם שעמד עם הגב כלפי פנים כך שמה נקודת מבט שלי בתוך המבנה לא יכולתי לראות את פניו.
יצאתי בין העמודים, לצד השני והסתכלתי על המבנה מבחוץ, אז גם יכלתי לראות את הפסל. הוא היה של אדם רזה וגבוה עם שיער שבלולי והוא היה נראה… כועס, בחירה משונה לעיצוב.
הטלפון שלי צילצל- אמא שלי בטח כבר ציפתה שאהיה בבית עד עכשיו. ״אני שניה הולכת לדבר עם אמא שלי.״ צעקתי לה– לזאת שבעוד רגע תעשה מעשה שישנה הכל. היא הייתה עדיין בתוך המבנה ״אוקיי״ ענתה.
אז הלכתי לדבר עם אמא שלי, הסברתי לה שהכל בסדר ושאני לא לבד. אבל היא אמרה שעוד מעט יהיה ארוחת צוהוריים ואני צריכה לחזור.
כשחזרתי לעתיקות זה כבר היה מאוחר מדי, אז עוד לא ידעתי זאת אבל כבר לא היה איך לעצור את זה.
היא הייתה בחוץ, עומדת מול הפסל ומביטה יש לעניים שלו אני לא חושבת שהיא אפילו מצמצה החלק הכי מוזר הוא שאני יכולה להשבע שהפסל הסתכל עליה בחזרה. אני הלכתי לכיוונה ואמרתי לה שאני צריכה לחזור הביתה. אבל היא לא ענתה. היא גם לא ענתה כשקראתי בשמה. גם לא כשאמרתי שזו מתיחה גרועה ואני באמת צריכה ללכת, היא לא זזה. אני נגעתי לה בכתף ובבת אחת היא התחילה לזוז, כאילו יצאה מטרנס.
״מה זה היה?״ שאלתי אותה. היא נראתה מעט מבולבלת ואמרה ״מה מה היה?״. ״את בהית בפסל ולא ענית לי.״ אמרתי אבל היא אמרה שהיא כנראה סתם הייתה מרוכזת ואני לא חשבתי על זה יותר מדי.
חזרנו בחזרה מאיפה שבנו ובאיזה שלב הדרך שלנו התפצלה אני המשכתי ללכת לבית שלי לבד והיא המשיכה לשלה.
אני חושבת שבאותו יום חלמתי על זה, על המקדש ועליה, בוהה בפסל כאילו אין לה איך להפסיק. זה הגיוני הרי החלומות שלנו מבוססים על מה שאנחנו חושבים וחווים במהלך היום. החלום הזה לא היה מיוחד משום בחינה ואני אפילו לא בטוחה מה היה שם, אף פעם לא הייתי מהאנשים שזוכרים חלומות.
בבית ספר הכל היה כרגיל ובדרך חזרה היא שאלה אותי אם אני רוצה לחזור לעתיקות שמצאנו. אני הייתי חברה טובה שלה וידעתי את הלוח זמנים שלה שאלתי אם התבטל לה השיעור תגבור במתמטיקה שהיה אמור להיות לה היום.
היא הייתה כזאת לפעמים, חסרת אחריות, לפעמים שוכחת שיש לה שיעור- לרוב סתם רוצה להבריז. היא ידעה שאני נגד וזה והיא תמיד אמרה לי בסוף תודה שאני דואגת לה שתצליח בלימודים ושההורים שלה לא יכעסו. היא אמרה שאני צודקת ושאנחנו יכולות ללכת לשם מחר. כששאלתי אותה למה היא רוצה ללכת לשם היא לא ידעה מה לענות. ״זה פשוט נראה לי מקום נחמד וזה יכול להיות המקום הסודי של שתינו!״ היא אמרה לבסוף. אבל אני ידעתי שזה לא זה, היה משהו אחר אני רק לא ידעתי מה. איך יכולתי לדעת? לא ידעתי מה עובר עליה. עכשיו אני יודעת, אני יודעת כי אם היה לי הזדמנות אני הייתי עושה לה או כל אחד אחר את זה בעצמי.
יום למוחרת שוב זה קרה, שוב היא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת איתה לעמודים והפעם אני אמרתי לה שאני לא יכולה כי אני צריכה לאסוף את האח הקטן שלי מהגן. הצעתי לה שניפגש שם מאוחר יותר אבל היא אמרה שהיא ממש רוצה ללכת לשם ברגע זה. באותו שלב זה היה נראה לי מוזר, מה הבעיה שלה לחכות לי שעה אחת?! אבל קבענו שאני אלך לאסוף את אח שלי היא תלך לשם ואחרי שאני הלווה את אח שלי הביתה אני אפגוש אותה שם.
בדרך לגן של אח שלי לא יכולתי שלא לחשוב על זה, על כמה זה מוזר שהיא כל הזמן רוצה לחזור לכמה עמודים ופסל המוזרים האלה ועל הצורה שהיא הסתכלה על הפסל כשחזרתי מהשיחות טלפון עם אמא שלי. ככול שחשבתי על זה יותר ויותר וגם העלתי בזכרון שלי את הרגע הזה ככה הייתי יותר בטוחה שראיתי את הפסל מסתכל עליה. בזמנו חשבתי שאני פרנואידית, שראיתי יותר מדי סרטים ושאני רק מחפשת דרמה. היא תמיד הייתה קצת מוזרה נסעתי להגיד לעצמי. זה לא סיפור גדול. כשהגעתי לגן של אח שלי ראיתי מעבר לגדר אותו משחק בחצר עם החבר הכי טוב שלו. נכנסתי לחצר אמרתי לו שאנחנו צריכים ללכת, הוא לקח את התיק שלו אמר שלום לגננת שלו ויצאנו. הדרך מהגן לבית שלי לא הייתה ארוכה וכשהגענו אמרתי לו שיגיד לאמא שהלכתי לחברה. ״למה את הולכת?״ הוא שאל. ״כדי להפגש עם חברה״ עניתי, ״כן, אבל למה? תשארי איתי״ הוא התעקש. כשאמרתי שאני רוצה להפגש איתה הוא שאל אם הוא יכול לבוא. לא היה לי כוח לריב איתו וידעתי שלא תהיה בעיה שהוא יבוא אז הסכמתי. אנחנו הלכנו, זו הייתה דרך יותר קצרה מאשר הדרך מבית ספר וזה לא לקח הרבה זמן להגיע לשם, ולקח עוד פחות זמן שאני אתחיל לפחד כי כבר ממרחק של 200 מטר בערך אפשר היה לשמוע את הצרחות. ואלה לא היו סתם צרחות, אלה היו צרחות של סבל. אני הכרתי את הקול הזה, זו הייתה היא! נזכרתי ביום בבית ספר בשיעור ספורט בזמן הריצה שמעתי אותה צורחת היא פונתה מבית ספר והרופא אמר שהיא נקעה את הקרסול ושיש לה קרע מלא של הרצועה.
היא תמיד הייתה דרמטית, בוכה לפני חיסונים וצורחת ברכבות הרים אבל בריצה ההיא ידעתי שזה משהו אחר, רציני יותר. ביום שהלכתי עם אחי לכיוון העמודים ההם ידעתי שמה שזה לא יהיה הוא גרוע בהרבה מכל נקע או שבר. אני אמרתי לאח שלי שלא יזוז והתחלתי לרוץ לכיוון הצרחות. עברתי את דרך עפר ואת העמודים ושם מצאתי אותה.
עומדות מול הפסל בוהה בו, הוא בוהה בה ורועדות. קראתי בשם שלה וזה לא עזר, ניגשתי אליה ניסיתי לנער לה את הגב, להזיז אותה, למשוך את תשומת ליבה, זה לא עבד. היא משיכה לצרוח ואני לא ידעתי מה לעשות. ראיתי את התיק בית ספר שלה בצד, רצתי אליו וחיפשתי את הבקבוק מים שלה. הוא היה חצי ריק ולא הייתי בטוחה אם זה רעיון טוב ואולי עוד נצטרך את המים האלה אבל לא היה לי אף רעיון אחר. לקחתי את הבקבוק פתחתי אותו ושפכתי עליה את המים. הלוואי וזה היה הולך כמו שתכננתי, היא הייתה נבהלת, מפסיקה לצרוח והכל היה חוזר להיות כרגיל, לא היינו חוזרות למקום המקולל הזה יותר אף פעם.
אבל זה לא מה שקרה, במקום להתאפס ולהפסיק לצרוח היא קרסה על הברכיים שלה ומאחוריה התחיל להיווצר משהו. בהתחלה הוא היה כל כך שקוף שבקושי יכולתי לראות אותו אבל לאט לאט הוא התחיל להיות מוצק ואני זיהיתי אותו, זה היה הפסל עם השיער המתולתל והגפיים הצרות. היא המשיכה לצרוח, לא מורידה את ענייה מהפסל לרגע , אני לא ידעתי איך לעזור לה, איך אני יכולה להפסיק את כל זה ותוך כדי שאני חושבת מה לעזאזל אני צריכה לעשות אני הבנתי דבר נוסף, הפסל מתחיל להיות דומה לה, והיא- היא התחילה להיעלם!
נלחצתי, לא ידעתי מה לעשות אז עשיתי את הדבר היחיד שיכלתי לחשוב עליו, הטעות הכי גדולה שיכלתי לעשות. אני ניגשתי אליה לבקש ממנה להפסיק אבל לא הספקתי לפתוח את הפה כי ברגע שהעמדתי בינה לבין הפסל הרגשתי בכאב, בשניות הראשונות לא הצלחתי לרשום על כלום מלבדו, כל מה שהרגשתי היה הכאב, כל מה ששמעתי היה הצרחות שלי וכל מה שראיתי היה שחור. אבל אחרי כמה זמן התחלתי לראות מעבר לכאב, ראיתי איך הפסל נהיה כמוני מרגע לרגע, ושמעתי את הבהלה שלה, את ההקלה שלה מזה שאני סובלת ולא היא, ואז ראיתי אותה, לוקחת את התיק שלה ובורחת. אני לא בטוחה שאני יכולה להאשים אותה, כנראה שאם הייתי במקומה הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר, אבל באותו רגע מבין כל הכאב לא יכולתי לחשוב על זה.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם אבל אחרי כמה זמן אני התחלתי לשים לב שבנקודת מבט שלי משתנה ושאני מתחילה לראות את השטח הפתוח שבו הייתי במקום את הפסל והעמודים. לאט לאט גם הכאב נפסק והעולם התחיל להתשתש עד שהגעתי למצב שאני היום, כלואה במקום מוזר לבד, רק אני והמחשבות שלי. מקום שבו כל השאר לא קיים ובשביל שהתקיים צריך להשקיע כל כך הרב אנרגיה שרוב הזמן אני פשוט שוכחת שיש עוד עולם.
מאז שאני פה הבנתי מה שקרה יותר טוב, אני חושבת שזה סוג של ידע שבא יחד עם התפקיד של השומר. הבנתי שהקודם בתפקיד היה גם הוא פעם מישהו שהלך פה באיזור לפני מי יודע כמה זמן ונתקל בפסל שיהיה אז במבנה עם הפסל שהיה אז פסל של מישהו אחר, שגם הוא בטח הסתכל על הפסל יותר מדי עד שהוא נהיה הפסל, כמוני. והוא נתקע ככה עד שהוא ראה אותנו וכשהיא הסתכלה עליו הוא נכנס לה לראש וגרם לה לא להפסיק לחשוב עליו. מאז שאני פה אני גם לא יכולה להפסיק לחשוב על אח שלי, אני מאמינה שהיא פגשה אותו בדרך חזרה הם חזרו הביתה וגם כנראה שהיא המציאה איזה סיפור להורים שלי.
אבל יש דבר אחד שאני יודעת, את הסיפור שלי אנשים הולכים להכיר, ואני לא אתן שישכחו.