דִיוֹרִיס היה פעם עולם נעים ושלֵו, קצת דומה לשלנו במובנים מסוימים. מלא עצים, הרים, נהרות וגאיות, לצד אוקיאנוסים רחבי ידיים. הוא היה עמוס נופים מגוונים וסביבות מרעננות, החל בצוקים מכוסי שלג וכלה במדבריות צחיחות. אתם בטח חושבים שדִיוֹרִיס עצום מימדים, אך למעשה מדובר בעולם זעיר, כנראה קטן בלפחות פי עשרה מכל מה שדמיינתם. לעולם לא תוכלו להגיע אליו – וגם אם הדבר היה אפשרי, ודאי שכבר לא הייתם רוצים – אך אני בטוחה שאם הייתם רואים אותו אז, בזמנו, הייתם בטוחים שהגעתם לגן עדן. באותו גן עדן, או לפחות יעד אטרקטיבי לחופשות, היו יצורים דומים לאלו שאתם מכירים מעולמנו שלנו. מדובר בבני אדם, בצמחים ובבעלי חיים שגם במקרה והייתם שואלים מומחה, הוא לא היה מסוגל להבדיל אותם מדומיהם אצלנו. הם חיו זה לצד זה, שומרים על האיזון האכזרי של הטבע, ומלאו את העולם היפהפה בחיים יפים לא פחות.
בצפון מזרח היבשת המרכזית של דִיוֹרִיס, ליד יער ובאמצע מישורים מלאי כרי דשא וצמחיה נמוכה, שכן כפר, סֶנוֹגֵן שמו. הכפר הקטן אמנם היה מבודד למדי והכיל עשרות משפחות בודדות בלבד, אבל תאמינו לי שכל אדם שהכיר אותו, היה יכול להגיד עליו רק דברים טובים. חלק נכבד מהמישורים שסבבו אותו עובדו לצרכי חקלאות, או שימשו כשטחי מרעה, ואנשי הכפר היו טובי מזג ונעימים לזרים המעטים שביקרו.
רק דבר אחד הצליח להוציא אותם משלוותם: העתיקות. בכל השטח הנאה שהקיף את הכפר הייתה נקודה אחת בה רגל אדם לא דרכה זה מאות שנים. אזור אליו לא היו מתקרבים גם אם הבחירה היא בינו לבין מוות. מספר מאות מטרים – אולי קצת יותר מקילומטר – מגבולו המזרחי של הכפר, בכיוון הנגדי ליער הגדול, נחו אבנים עתיקות, ישנות ושחוקות. אבנים אלה, חלקן מסותתות בצורה מתוחכמת בעוד שאחרות נשענות זו על זו במבנים לא טבעיים, היו ככל הנראה שאריות ממבנים עתיקים או שרידים מתרבות קדומה שנמחתה מהעולם זה מכבר.
ההריסות נראו תמימות ובלתי מזיקות במבט ראשון, אך אם היית אוזר מספיק אומץ בשביל לשאול עליהן את תושבי הכפר, היית שומע דברים שלא תשכח לעולם. למשמע השאלה המקומיים היו מקדירים פנים ופותחים את פיותיהם, מספרים בקול אפל סיפורי אימה שהיו מדירים שינה מעיניך בלילות. סיפורים על אנשים סקרנים שהעזו ללכת אל העתיקות. אותם אמיצים טיפשים חזו במפלצות נוראות ולא שבו עוד לעולם. נכון, ממקום מושבכם הנוח והבטוח בוודאי קל לחשוב שאם הם לא חזרו, איך בני הכפר יודעים על אותם יצורי בלהות אותם פגשו, לטענתם? אבל שלא יהיה לכם ספק, אם הייתם אתם שומעים את אותם סיפורים מזרי אימה שסופרו בכריזמה שלא ראיתם מימיכם, לא הייתם מסוגלים אפילו לחשוב על ההריסות מבלי שתזלוג זיעה קרה במורד גבכם.
בסֶנוֹגֵן, הכפר המדובר, הייתה בזמן בו מתרחש סיפורנו חבורת ילדים צעירה בעלת יותר מדי רוח הרפתקנית. זַארֵן, אֶייְנֵרִי, מֶרְנוּס, הֶסְטִינָה ופִינְרוֹי היו שמות חבריה. מגיל צעיר אפילו יותר אסרו עליהם הוריהם להתקרב אל אותן אבנים ידועות לשמצה, אך לא משנה כמה ניסו להפחיד אותם בסיפורים, הילדים שמרו על סקרנותם התמימה. כפי שאתם בטח יודעים, כשאוסרים על ילדים לעשות דבר מה, יש להם נטייה לרצות לעשות אותו אפילו יותר, בייחוד אם הם סקרנים ועקשנים. למרבה הצער, תיאור זה תואם במדויק את רוב בני החבורה הבעייתית.
סיפורנו נפתח בתחילת העשור השני לחיי חברי הקבוצה, ביום – או יותר נכון, בלילה – בו הם סוף כל סוף החליטו לממש את סקרנותם ולחקור את ההריסות העתיקות. מוקדם יותר באותו היום, אחרי סוף הלימודים, נפגשו חמשת החברים ושיחקו, כשזַארֵן, ילד גוץ בעל שיער חום ועיניים בוהקות, הציע לאחרים את הרעיון המהפכני: ללכת אל האזור האסור ולבחון את האבנים עליהן שמעו כל כך הרבה סיפורי אימה. למרות סקרנותם הרבה, הילדים מעולם לא חשבו על כך – כנראה בכל זאת מאמצי הוריהם לא היו לשווא. עם זאת, מהרגע שהועלה הרעיון כבר לא היה אפשר לעצור את המחשבה, וכמעט כל שאר הילדים הסכימו באופן מידי. המתנגד היחיד – מֶרְנוּס – היה מופנם יותר מארבעת האחרים והתחבא מאחורי שיערו השחור והארוך מדי בעודו מסרב להצעה. למרות זאת, לאחר זמן קצר ומספר שידולים עיקשים, הוא נכנע, והחברים החלו להתארגן למבצע.
השלב הבא היה לתכנן תוכנית התגנבות נועזת. העתיקות היו מחוץ לתחום עבור כל אחד, ובייחוד ילדים. אם אחד מאנשי הכפר יתפוס אותם בדרכם, הם יוכלו להיפרד לשלום לא רק מההרפתקה שתכננו, אלא גם אחד מהשני, לפחות לטווח השבועות הקרובים. לכן, הם החליטו שבאותו הלילה, במסווה העלטה, הם יעזבו את בתיהם בדממה וייפגשו ליד ביתה של אֶייְנֵרִי, שהיה הקרוב ביותר להריסות מבין כל בתי הכפר.
וכך היה. באישון הלילה יצאו הילדים מבתיהם, חלקם התגנבו דרך חלון חדרם, בעוד שאחרים, בעלי מזל גדול מחבריהם והורים שטרם שבו הביתה, השתמשו בדלת הבית. כאשר הירח הכמעט מלא מאיר את דרכם באפלה, נעו החברים בצעדים מהוסים אל עבר הבית שבקצה הכפר. אחרי שנפגשו וודאו שאף אחד לא נתפס, יצאו הילדים בריצה לכיוון ממנו הזהירו אותם במשך כל ימי חייהם.
עד מהרה עברה הקבוצה להליכה זהירה. למרות הירח הבהיר, היה קשה לראות את הדרך בחשכה הכבדה, והם לא רצו להדליק אורות נוספים מחשש שהפעולה תזמן מבוגרים כעוסים וריתוק לזמן בלתי מוגבל (לזכותם יאמר שהם כן זכרו להביא איתם מקורות אור נוספים מהבית, רק ליתר ביטחון). הדרך הייתה מלאת אבנים וסלעים לאחר שלא תוחזקה כהלכה זמן רב, ושיחים צמחו פרא בכל מקום אחרי מאות שנים של הזנחה. מדי פעם נשמעו מרחוק יללות מבשרות רעות של יצורים לא מזוהים, מהדהדות בשקט שהקיף אותם מכל עבר. בכל זאת, למרות הקושי שבצעידה והאווירה המאיימת, רוחם של הילדים הייתה מרוממת למדי כאשר פצחו בהרפתקתם החדשה – ואולי גם המסוכנת ביותר עד כה.
אחרי דקות ארוכות של הליכה, אותן העבירו בגיחוכים על תחכומם הרב ובתיאוריות באשר למה שמצפה להם ביעדם, הגיעה החמישייה אל ההריסות. בהתחלה הם כלל לא היו מודעים לכך, שכן האפלה הסוותה את האבנים הכבדות והמסותתות שהחלו להופיע, פזורות באחו במרחקים נאים, והחזזיות שכיסו אותן היטב בהחלט לא עזרו. עם זאת, ככל שהמשיכו והתקדמו, כך האבנים היו צפופות יותר ולפעמים אפילו מונחות זו על גבי זו באופן שלעיתים העיד על אופי מבני העבר. לבסוף, כמספר דקות אחרי שנכנסו לשטח העתיקות ללא ידיעתם, הֶסְטִינָה, ילדה גבוהה וגולמנית בעלת שיער שחור ועיניים ירוקות, מעדה כשהתנגשה בטעות באחת האבנים. בכך היא הודיעה לחבריה – גם אם במקרה – כי הגיעו אל יעדם.
מתקשים לראות את המקום המסתורי בחשכה, הדליקו החמישה את האורות שהביאו איתם, מאמינים שממרחק זה הדבר כבר לא יטריד את אנשי הכפר. למרבה הצער, לפניהם נגלה מחזה מאכזב למדי. באור החדש נחשף מישור מכוסה בצמחיה נמוכה, בה משובצות מדי פעם אבנים מעובדות ועתיקות. חלקן עמדו לבדן בעוד שאחרות נשענו זו על זו, אך בסופו של יום, לא עמד שם דבר שבאמת הזכיר לצעירים מבנה, כך שניתן לסכם את הבניינים הקטנים כערמות של סלעים בעלי צורות מרובעות. לא דבר מעניין במיוחד עבור ילדים, ובהחלט אכזבה גדולה עבור כאלה ששמעו על המקום הזה כל כך הרבה סיפורי אימה עוד לפני שלמדו ללכת.
מאוכזבים אך לא מתייאשים, המשיכו החברים ללכת אל תוך ההריסות כשזַארֵן – יוזם ההרפתקה – בראשם, בתקווה למצוא דברים מעניינים יותר הלאה, בהמשך הדרך – ואולי גם מפלצת או שתיים. ככל שהתקדמו, כך לבני האבן הגדולות הפכו קרובות יותר זו לזו, ושרידי המבנים שעדיין נראו להם כמו ערמות חסרות פשר, גדלו במימדיהם ובמספרם. לאחר דקות ארוכות – כמעט חצי שעה – של הליכה מרגשת שהפכה עד מהרה למשעממת אל לב העתיקות, נקטעה בפתאומיות הצעידה למשמע קריאה חדה. "תראו!" אמרה אֶייְנֵרִי, האנרגטית ביותר מבינם – תכונה שחלקה עם שיערה השטני הקופצני ועם עיניה החומות שהביטו לכל מקום בעת ובעונה אחת – בעודה מצביעה לשמאלם. שם, בהמשך לאצבעה המורה, ניצב מעגל אבנים גדול ומרשים. מורכב משניים עשר סלעים מלבניים ומאורכים שניצבו זה לצד זה במרווחים שווים, העיגול היה רחב מספיק בשביל שגם אם חמישתם יחזיקו ידיים וינסו להקיף אותו כמיטב יכולתם, הם לא יצליחו לכסות אפילו רבע ממנו.
אבל הדבר שמשך את תשומת ליבה של אֶייְנֵרִי לא היה המעגל, אלא פסלון קטן שנח בצמוד אליו. לרגלי הסלע הכביר ביותר, מוסתר קלות בידי הצמחייה, עמד פסל דומם דמוי ארנבון גומי בגוון ורוד – מג'נטה לא טבעי. הפסל זהר קלות באור עמום, מבדיל את עצמו מהסביבה אפילו יותר, ופני שטחו נראו חלקים ורכים. הילדים, שהדמות הבלתי שגרתית מיד שבתה את עיניהם, החלו להתקרב אליה מהר ככל שיכלו, סקרנים לדעת מה הדבר בעל הגוון הצעקני בלב האחו. לפתע, אחרי מספר צעדים, דמוי הארנבון החל לזרוח באור ורדרד והניע את אחת מאוזניו, גורם לחבורה להיעצר במקומה. שתי שניות מאוחר יותר היצור שחשבו תחילה לפסל, קיפץ ונכנס אל תוך מעגל האבנים, מתקדם לעבר מרכזו. צעדיו היו שקטים לחלוטין, ותנועותיו חלקות מדי בעודו מנתר, ורגע אחד, כאשר הוסתר מאחורי אחד הסלעים, נשב משב רוח פתאומי. הוא לא נחשף שוב לעיניהם מצידו האחר של הסלע.
החמישה, שכל אותו הזמן עמדו קפואים במקומם וצפו ביצור המוזר, החליטו ללא מילים ללכת אל עבר הנקודה בה הוא נעלם, הפעם נעים לאט ובזהירות. להזכירכם, כפי שהסברתי קודם, המגוון הביולוגי בדִיוֹרִיס – העולם בו מתרחש הסיפור – דומה עד כדי זהה לזה שתמצאו בעולמנו שלנו. עכשיו, אני לא מתיימרת לדעת הכל על העולם, אך אף פעם לא ראיתי או שמעתי על ארנבונים ורודים וחלקים דמויי גומי. נראה שמצבם של הילדים זהה לשלי, שכן ברגע שגילו כי מדובר ביצור חי, הם עמדו דוממים מרוב הפתעה והתרגשות – ואולי גם קצת פחד במקרה של מֶרְנוּס. כאמור, לאחר שהתאוששו, הם החלו ללכת בעקבותיו אל המעגל בתקווה לגלות מהו ולאן נעלם. ברגע שנעמדו יחדיו במרכז, הגיע משב רוח נוסף, חזק מקודמו ונושא עלים רבים ואבק. עיני החברים נעצמו מיד, מנסות להגן על עצמן, והם נצמדו זה לזה באופן בלתי מודע. הרוח יללה עמוקות, לא מאפשרת לדבר להישמע מעליה. ואז, באותה הפתאומיות בה החלה, היא נפסקה. אחרי שהעלים והאבק שבו למקומם על הקרקע, התגלו מחדש ההריסות העתיקות. לאור הירח הכמעט מלא הן נראו קרות ומאיימות, אפילו מרושעות. וכמובן שהן היו שקטות לחלוטין, ללא נפש חיה. ממש כפי שהן נשארו כל מאות השנים האחרונות.
באותו הזמן, בעולם אחר, זר ומוזר מכדי שאי פעם באמת אצליח לתאר לכם אותו – אם כי בכל זאת אנסה כמיטב יכולתי – הופיעו במשב נצנוצים ודמויי דגים מעופפים חמישה ילדים בלב מעגל דמויי אבנים. האחד מתולתל ונמוך בעל שיער חום, השנייה עם שיער ענברי ופנים עגולות, השלישי שחור שיער וחיוור, הרביעית גבוהה ובעלת שיער שחור חלק כמשי, והחמישי – אותו, למרבה הצער, עוד לא הזדמן לי לתאר לכם – בהיר שיער עם תווי פנים חדים. אלה היו זַארֵן, אֶייְנֵרִי, מֶרְנוּס, הֶסְטִינָה ופִינְרוֹי, כמובן. כשחשו במשב "הרוח" נחלש עד כדי נעלם, פקחו החמישה את עיניהם, לא יכולים שלא להרגיש נדהמים ומרוגשים למראה הנוף עוצר הנשימה.
סביבם ניצבו במרווחים שווים שניים עשר עמודים בעלי צורה הדומה לזקיפים וגוון ורוד עמוק. הם זהרו קלות, ממש כמו היצור הארנבוני המוזר והמופלא, ונראו מוצקים לחלוטין, למרות הברק הרך שהפיצו. הקרקע שלרגליהם דמתה לאבקה לבנה, אך הרגישה יציבה ובלתי ניתנת לשינוי, ומעליה עמדו קפואים במקומם דברים ירקרקים דמויי לשונות זיקית – כנראה צמחים מקומיים. מעבר לסלעים המוזרים השתרע יער של גבעולי עשב ענקיים בגווני אדום, כחול, סגול וירוק. הם היו גבוהים יותר כמעט מכל עץ שתוכלו להעלות בדעתכם, נמוכים רק במעט מעץ סקויה זקן, והתנשאו איתנים מעל לראשי הילדים פעורי הפה. השמיים בהקו בצבע טורקיז נטול עננים, והאוויר היה נקי ונעים (המשב ממקודם נשא עימו את כל דמויי הדגים המעופפים מהאזור). היצור הארנבוני לא נראה בסביבתם, אבל הם כבר בקושי שמו לב לכך בשלב הזה.
עד מהרה הגיעו בני החבורה למסקנה כי לא די להם בהתבוננות, והחלו לגעת ולבחון כל דבר, סקרנים יותר משהיו אי פעם. תוחמי המעגל הוורודים אכן היו קשים ואף קרירים למגע, הקרקע הייתה מוצקה וכוסתה בשכבה דקה של אבקה, והצמחייה הנמוכה דמתה בחוזקה ובמרקמה לשיבולים חיות, אם כי היה קשה עד כדי בלתי אפשרי לעקור אותה. הם רצו לכל עבר, דוקרים, ממששים, מזיזים ומריחים כל דבר, חוקרים בעיניים גדולות שיש רק לילדים, את העולם המופלא בו מצאו את עצמם. החזרה לכפר לא הדאיגה אותם יותר מדי – בטח יוכלו לשוב כפי שהגיעו – והעולם סביבם היה כל כך חדש ומפתה, מקום שאיש לא חקר לפניהם.
לאחר זמן מה החלו בני החבורה להתרחק מהמעגל, משננים את הדרך היטב ודואגים לסמן אותה כמיטב יכולתם בעזרת חפצים אקראיים שמצאו. הם פנו לכיוון המנוגד ליער, נהנים מהאור החם שהפיצו השמיים, ודילגו בהתרגשות כאילו השעה ללכת לישון לא עברה לפני זמן רב. בשלב מסוים הופיעו בשמיים ציפורים אדירות באורך מספר מטרים, דואות באצילות על משבים בלתי נראים. הן עפו בגאון, בעלות ראשי טווסים, צווארים ארוכים וכנפי עוף חול מרשימות שתפחו בכוח עז, מאגפות זנב תואם. פעם אחת כשאֶייְנֵרִי התרחקה קצת מהאחרים, אחד העופות הנמיך את מעופו, גורם למֶרְנוּס לצעוק אזהרה ולפִינְרוֹי להתבדח שהשיער שלה נראה מלמעלה כמו מזון ציפורים.
הזמן חלף – אולי דקות, אולי שעות, הם כבר לא טרחו לשים לב למעברו – ואחרי שנפרדו מהציפורים, הגיעו החברים למה שנראה כמו אגם קטן. בבריכה היו (כנראה) מים, וזו נפערה בקרקע הלבנה בין אותם צמחים נמוכים ומשונים, ולצד מספר צמחים אחרים לא מוכרים. היא הכילה נוזל בגוון כחול עז כל כך שהיה אפשר לחשוב כי מישהו שפך פנימה כמה ליטרים של צבע מאכל מספר שניות לפני שהגיעו למקום. זַארֵן טבל בפנים אצבע, והֶסְטִינָה הכניסה לנוזל מספר שיערות ארוכות. לאחר שכל הנסיינים שבו בריאים ושלמים, האגם הוכרז כבטוח, והילדים החלו לשחק "במים", נהנים מהקור המרענן. לא היו בפנים בעלי חיים – הם לפחות לא שמו לב אליהם – וחלקם החליטו להיכנס לאגמון ולבדוק האם הצבע הכחול ישפיע על גוון דברים לבנים כמו בד.
אחרי משחק ממושך, פִינְרוֹי מאס בדבר ופנה לחקור את הצמחים החדשים שהתווספו לאלה שראו מקודם, במקום. הוא התרחק קצת מהאגם, מתבונן ובוחן את הזן המוזר שניצב לפניו. גבעול ירוק כהה – אפילו כחלחל – ומבנה דומה לזה של סוף. חלק עליון בגוון כתום זרחני, יש שיגידו זוהר, ומראה רך למרות הקוצים הגדולים שעיטרו אותו. עלים ארוכים ומפוצלים בנקודות אקראיות, ובסיס קשה לקיפול ולשבירה. צמח לא משונה למדי שכנראה מאיר מחושך כמו גחלילית.
הוא התקדם עוד ועוד אל תוך הצמחייה, זו מתחילה להסתיר אותו מעיני חבריו, כשאֶייְנֵרִי הצטרפה אליו לחיפושים. הם הסתובבו באזור, מרוחקים מחבריהם אך שומרים על טווח שמיעת צעקה, ודיווחו זה לזו על צמחים מעניינים או מצחיקים. אחד בעל פרח טורקיז עם שמונה עלי כותרת מחודדים בצדדיהם, האחר אדמדם דמוי משפכים משולבים זה בזה, והשלישי גבוה ופטרייתי בעוד שבסיסו דק מדי וכיפתו מלאת פרחים לבנים. הם העבירו ביניהם תיאורים והסבו את תשומת הלב של האחר לפרטים הקטנים.
זמן מה לאחר מכן, כשגביהם היו מופנים אחד אל השני, פִינְרוֹי שם לב לפתע לגוון ורוד ומוכר נחבא בין הצמחים. הוא התקדם לעברו בזהירות, מרוכז מכדי לזכור לדווח לשותפתו על מעשיו, וניסה להתקרב אליו כמה שיותר לפני שהאחר יחוש בנוכחותו. הוא עבר בין הצמחים בדממה, עוצר לרגע אחר כל צעד. אחרי מספר פסיעות הוא עבר את קו הצמחייה שהפריד ביניהם, ובאמת, כפי שחשד, נחשף בפניו יצור ארנבון ורוד, זהה בכל מובן לאחד שהוביל אותם אל העולם הזה. כשהסקרנות מדרבנת אותו יותר מקול ההיגיון, פִינְרוֹי המשיך להתקדם, מנסה ללטף את בעל החיים המוזר. היצור רק בהה בו בעיניו הוורודות והגדולות, צבע גופו האחיד נוצץ באור היום. ידו הייתה במרחק של רגע מנגיעה במה שנראה כמו גומי חלק כשנשמעה הצעקה.
פִינְרוֹי הסתובב, מזנק על רגליו שהיו בתנוחת כריעה, וחיפש בעיניו את אֶייְנֵרִי. הוא הספיק לראות לרגע שיער שטני ומבולגן נמשך אל עבר הקרקע מספר מטרים מאחוריו לפני שגם הוא, ממש כמו בעליו, נעלם מעיני הילד. הוא רץ אל הנקודה בה נבלע השיער בחוסר זהירות, מקווה למצוא את חברתו שרועה על האבקה ומוסתרת בידי הצמחייה. אולי מדובר במתיחה בשביל שתוכל לצחוק עליו בחזרה אחרי שהשווה את שיערה למזון ציפורים. זאת לא הייתה מתיחה. גם לא בדיחה או תעלול. במקום בו נעלמה אֶייְנֵרִי לפני רגע לא היה דבר, רק עוד פיסת קרקע מכוסת שכבת אבקה דקיקה ומספר צמחים שונים. לא ילדה מעולפת, לא קריאת הבהלה ולא בור שיכול היה לבלוע עובר אורח תמים וחסר זהירות. זה היה רק מקום, כמו כל המקומות סביבו, חסר כל ייחוד ובני אדם. כל אותו הזמן צפה בו ארנבון הגומי, בוהה בצעיר המבוהל בעיניו חסרות ההבעה.
הילדים האחרים שמעו גם הם את הצעקה ויצאו לכיוונה במהירות, עוזבים את האגם הנעים ומצפים למצוא את אֶייְנֵרִי מבוהלת. במקום הם מצאו את פִינְרוֹי על סף דמעות בעודו כושל אל ברכיו בהלם, פיו ממלמל ללא הרף. "היא נעלמה היא נעלמה היא נעלמה…" לחש במהירות, קולו חנוק מדמעות. זַארֵן התכופף לצידו, תומך בו, ובני החבורה ניסו להרגיע את חברם עד שהצליח להצליל את ראשו מספיק בשביל לספר להם מה קרה. הסיפור המגומגם שהעביר להם בקושי רב, הכניס אותם למצב דומה והעלה דמעות בעיניהם, בעיקר במקרה של הֶסְטִינָה שהחלה לבכות על חברתה עוד לפני הסוף. הם ישבו שם מספר דקות, כפופים ואבלים, לפני שמֶרְנוּס כחכך בגרונו היבש והציע שינסו לשוב לאחור ולחזור בחזרה. האחרים הסכימו בדממה והחלו ללכת בדרך בה באו.
עד מהרה הגיעה החבורה אל האגמון. מימיו, שלפניכן היו קרירים ונעימים למגע ועטו גוון כחול צלול וטהור, היו עכשיו עכורים ומבעבעים, מעלים קצף בדומה לפה של חיה על סף מוות. הצמחייה הנמוכה שנראתה כמו לשונות זיקית החלה מתיישרת באיום, וקוצי דמויי הסוף היו לפתע חדים וקשיחים למראה. הילדים, שקועים עמוק בעצב, כלל לא שמו לב לשינויים בסביבתם עד שפִינְרוֹי, בהיסח דעת, כמעט נדקר קשות ברגלו. הצעירים התבוננו בעיניים פעורות, כאילו מתוודעים לסביבתם לראשונה, ועד מהרה יראה אדירה אחזה בהם. צעקה נשמעה, הפעם מפי הֶסְטִינָה. הם כבר לא רצו לחקור את העולם החדש אליו הגיעו, אפילו לא קצת. בשלב הזה הם התרוקנו לחלוטין מכל שריד לסקרנות שהובילה אותם אל המקום הזה – כנראה שלתקופה לא קצרה – והתמלאו במורא משתק ובפחד מבעבע.
לרגע, בעודו קפוא במקומו, נזכר זַארֵן בדברי האזהרה של אימו. כשהוא חוזה בגן העדן שמולו הופך לגיהינום לנגד עיניו, הוא השתמש בכל אוצר המילים המצומצם שברשותו על מנת לקלל את היום בו החליט להמרות את פיה ולהציע לחבריו את הרעיון הנורא. אילו רק לא היה נותן לאותה סקרנות מקוללת לשלוט בו…
הארבעה, מתנערים מקיפאונם, פתחו בריצה פראית לכיוון ממנו באו, אל עבר מעגל האבנים. הציפורים האציליות שמקודם עפו בחן מעליהם, הפכו לנבזיות ולא פעם צללו אליהם ברשעות. עלי העשב הגבוהים מעצי הברוש נטו מטה באיום, כאילו מגחכים על הילדים הנאבקים ונהנים לצפות באימתם. השמיים קדרו לגוון מבשר רעות. הצעירים, מצידם, נעו מהר ככל שיכלו רגליהם לשאת אותם, רצים במהירות כמעט על אנושית אל המעגל שעכשיו נראה קר ואפלולי. הם הצליחו להגיע אליו, כמעט מתמוטטים מתשישות, התנשפו קשות – הן מהמאמץ הפיזי והן מהעומס הנפשי – וחיכו. דבר לא קרה.
בעודם ממתינים במעגל למשב הרוח הקסום שישיב אותם אל ביתם הבטוח, נשמע קול התנשפות חדה במיוחד מכיוון מֶרְנוּס. "צמוד! אמצע!" צעק בקושי בין ההתנשפויות, רק רוצה לצאת מהמקום המבעית ולחזור אל מיטתו החמה, בה – בתקווה – יגלה שכל זה היה חלום ותו לא. זה, כמובן, לא היה סיוט. חבריו הקשיבו לקולו שהיה נואש לא פחות מהם, והצטופפו מחובקים במרכז, מחכים שהכל יגמר. ובאמת, המשב אליו שיוועו מכל מעמקי נשמותיהם הגיע. הם עצמו עיניים, נותנים לו לשאת אותם עליו מהעולם המטריד והנורא בו לא ירצו לבקר שוב לאורך כל שנות חייהם.
בדִיוֹרִיס, במעגל האבנים של ההריסות העתיקות ליד סֶנוֹגֵן, הופיעו במשב רוח נעים ארבעה ילדים מחובקים ורועדים, עיניהם עצומות בחוזקה. לאט לאט, מפחדים לגלות שטעו יותר מכל דבר אחר, פקחו בני החבורה את עיניהם. הם מצמצו, מנסים להתרגל אל אור הירח הכמעט מלא שעמד בלב שמי הלילה. לפתע, כאילו לפי סימן, פרצו הילדים בבכי. הם יללו, צעקו, התייפחו והזילו דמעות רבות מאי פעם, כולם חוץ מפִינְרוֹי. הוא, מצידו, עמד בשקט ובהה, עיניו הדבשיות ריקות ופרצופו חסר הבעה. הם נתנו לעצמם מספר דקות להתעשת, מחכים שכולם יירגעו, ואז יצאו מהמעגל בדשדוש לכיוון הכפר, נושאים בקושי את עצמם ואת נפשותיהם השבורות על רגליים חלשות. את הלילה הזה לבטח יזכרו עד שארית ימי חייהם.
מאחוריהם, ליד מעגל האבנים, הציץ יצור קטן שנראה כמו ארנבון גומי בגוון מג'נטה זוהר. זו רק הייתה ההתחלה.