מקומות שהוקדשו נשארים קדושים. ככה זה. מרגע שהקדשת את האדמה לאל, היא שלו. אולי זאת הסיבה שיוון עדיין לא הסתגלה להווה. אולי האלים שהילכו על אדמתה אי אז נותרו בה, בין עצים שכבר מזמן לא שם ומעיינות יבשים. אולי לכן עד הרגע בו עוברים את שער הכניסה לפרתנון רעשי העיר המודרנית הם הנישאים ברוח, וברגע שצועדים בחזרה אל העבר צרצורי הציקדות מחליפים אותם במלוא עוזם. אולי לכן על חוף אחד ישנה עדיין כנסייה.
על חוף אחד ישנה כנסייה. בדרך האחת אליה נפרשת מסילת רכבת, היא צרה וחרבה, נעלמת מתחת לשלוליות מים מלוחים. בדרך השנייה תיירים רוחצים. והרי זו שפת ים: בבוקר המים שקטים כמו בריכה. בלילה אורות עלומים מהבהבים בהרים, ממש על סף העננים. אבל לקראת הערב הגאות מתעוררת, כמהה אל החוף בזעם שליו. זה הזמן ללכת לשם. עזבו את החוף ואת הים המאפיר, את הנוף המרצד בעבר השני. קומו ממרבצכם החמים, לכו על המדרכה. עברו את המסעדות, עברו את הספסלים. ספרו את המזחים החרבים. רואים אותם רק בקושי בין גלי הערב, אבל הם שם, שלושה. אחרי מדרכה מתפוררת ובין גלים זועפים יש שלט: כאן נגמר החוף. המשיכו הלאה.
הייתי בהרבה מקומות קדושים. זאת ההתמחות שלי. כל רואה צריך דבר להסתכל עליו, ואני מביטה בקדושה. לא אכריע כאן בסוגיות של דת, מי צודק ומי טועה, מי ברא את העולם ומי היה שם קודם. לי לא אכפת. גם לקדושים עצמם אין דרך לפסוק, אגלה לכם סוד; והרי זה טבעה של האמונה.
מעולם לא ראיתי את האלים על קדושתם מקודשים הדברים, לא אל מונותאיסטי ולא אלי פנתאון מרובים. איש לא ראה. ראיתי רק אנשים טובים שמתו על אמונתם. ראיתי מרטירים נוצריים, יהודים שנהרגו על קידוש ה' ונזירי סוקושינבוטסו בודהיסטים. ראיתי גם אנשים שמתו כדי להציל מישהו אחר, הרי אף כלל לא קובע שאמונה חייבת להיות באל. אבל אנשים שמתו על קדושה, נמשכים לקדושה. לכן קל למצוא אותם במקומות מקודשים, לכן אני קוראת למאמינים קדושים.
על אף שאני יהודייה וגדלתי בבית מסורתי, אני מחבבת כנסיות. אני אוהבת את תחושת ההתרוממות הנשגבת שהן גורמות לי להרגיש. כאילו באמת משגיחים עלינו מלמעלה, בין עיטורי הזהב והעץ. כאילו אם אהיה טובה דיה אגיע לגן עדן. ואולי באמת אגיע, מי יודע. מאמינים רגילים כמעט ולא יוצא לי לפגוש. רק אנשים שחיו בלהט אמונתם ומתו כשאש קדושה בליבם נשארים תקועים בעולם הזה. מי שמת בשלווה, עוזב בשלווה. זה מוטיב חוזר בכל קלישאת רוחות קולנועית; כי זה נכון. בבסיס כל קלישאה יש אמת.
ולכן אני הולכת לכנסייה ההיא שעל החוף. אני הולכת על שפת הבטון המתפוררת, על אבני המדרכה הנכנעות מול הים. זאת שעת הגאות, וההרגשה היא כאילו הים מנסה להטביע אותי לפני שאגיע ליעד. הגלים נהיים גבוהים יותר ככל שאני מתקדמת, מתנפצים על המדרכה והכביש. חלקים מהדרך הפכו לשלוליות, למרות שהתאריך הוא שיא הקיץ והשמיים כחולים יותר מהים. גל אחד שוטף את כולי, רססי מים מלווים את קרירות הרוח בהולכי. אמרו לי, את מחפשת חורבות? יש כנסייה מתפוררת שם בהמשך. האמירה לוותה באצבע, כמובן, ובחיוך המתנשא של מקומי על תיירת, האופייני בכל מקום בעולם. מלצרית באחת המסעדות על החוף הייתה ידידותית יותר: כנסייה מתפוררת מהמאה הרביעית לספירה, לא סתם. ביזנטית. שווה את ההליכה. ולמרות שהאימפריה הביזנטית רק החלה להתקיים בסוף סופה של המאה הרביעית, חיוך המלצרית טבל בידידותיות אמיתית. אז אני הולכת.
ליד החורבות יש גם כנסייה פעילה. קירותיה צבועים בלבן וכמה ילדים משחקים בחצר הבהירה, לא מקדישים תשומת לב לים שמעבר לגדר. אני מעריצה את השאננות שלהם, את היכולת להתעלם מכל מה שמתדפק מעבר לגדר. מעולם לא הייתי ילדה כזאת. הייתי כמו הציפור הזאת שם, יושבת על קצה הגדר ומביטה בגלים. לא הייתי כמו המשחקים. אבל לא הגעתי לכאן כדי להביט בילדים החיים…
את הכנסייה שחיפשתי מסמל מבנה קטן ומסויד. יש צלב בראשו, כאומר: כאן היה מקום קדוש, כאן עדיין. מלבן של קירות נפולים, בקושי בגובה הברך שלי, יוצא אל תוך המים. אני מעמידה פנים שאני מזהה שרידי עמוד פה, עוד קיר שם, אבל לא. מלבן חרב, זה כל מה שנשאר. האדמה מוצפת, ובביצה שנוצרה צמחו עשבי מלח, קצת דשא רטוב. הגלים מתנפצים על שאריות הקירות.
אני מופתעת שהכנסייה שרדה עד עכשיו בצורה הזאת. אני מופתעת ששרידיה עדיין ניתנים לזיהוי, שמשהו עדיין מחבר בין האבנים. אני מופתעת שהמלח לא שחק אותה, שהרוח לא פוררה את קירותיה אל הים. אני מופתעת שצחוק הגלים הזועף לא החליק את הכל לחול וחצץ. משהו שומר על המקום הזה. בוודאות מצאתי קדושה.
אני עומדת ומביטה בזעף הגלים המתנפץ, נותנת לרעש לשטוף אותי לשלווה.
אחרי זמן מה אני שמה לב לנוכחות לידי. אני מתעלמת, בינתיים. הנוכחות קלושה מאוד, מהססת. אבל היא עתיקה, אז אני מחכה, הגלים נפרשים ונשברים מולי בתכלת ולבן ואפור.
בסופו של דבר הנוכחות מבצעת את המקבילה הנפשית של כחכוח גרון. מעין פעימת קיום עדינה שאומרת: שימי לב, הנני.
אני זהירה, מלכסנת מבט רק מזווית העין. זאת ילדה. היא כמעט נטולת גיל, תוויה עדיין מטושטשים ונסחפים, אבל זו ילדה.
"שלום," אני מברכת. מעולם לא תהיתי על היכולת שלנו לשוחח בעברית. אני יודעת שהקדושים מבינים אותי גם כשאני מדברת איתם כך, ודי לי בידיעה הזאת.
הילדה מהנהנת, ספק אליי וספק אל הים. "שלום וברכה."
"זאת הייתה הכנסייה שלך?" אני כמעט בטוחה שכן, אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחה לחלוטין.
"אכן." ולאחר הפסקה, "האחת החרבה."
אני מהנהנת בדממה. אנחנו תמונת מראה אחת של השנייה, מביטות בים ולא זו בזו.
"ספרי לי על הכנסייה הזאת," אני מבקשת לאחר זמן מה.
"אחי אהב להדליק את הנרות," היא אומרת לי. "הוא אהב לראות את האש ניצתת. אמא תמיד אמרה לו שזה מסוכן ושהוא יכווה, אבל הוא אמר לה שאלוהים שומר עליו כשהוא פועל למענו. הוא היה מעמיד אותם בקערות המים המיוחדות נגד שרפות וכשהם היו נכבים הוא היה אוסף את השעווה כדי להכין נרות חדשים. זה היה התפקיד שלו."
אנשים מתים נשארים בגעגוע נצחי.
"ספרי לי עוד."
"אחותי העדיפה את הים על פני האלוהים. היא אמרה שהים שם והאל לא מביט בה. לפעמים הקשבתי…" הקול שלה נמוג לאוושה. ואז היא שבה. "אחותי, היה לה שיער שחור יפהפה, הייתי מסרקת אותו בשבילה כל ערב וכל בוקר. ובכל פעם המלח היה קושר בו קשרים."
האמונה היא מה שמחזיק את הקדושה. אחרת אין להן טעם. האמונה והגעגוע, הכמיהה הנצחית בתוך לבבות האנשים.
"גם לאחותי יש שיער שחור יפהפה," אני אומרת, כי זה נכון. השיער של אחותי חלק ועבה. לרגע בדמיוני היא בת ביזנטיון, אחותי. נערת עבר על סף כנסייה חדשה.
"לאחותי היה שיער כמו שמי הלילה, כולל הכוכבים." אם הילדה הייתה יכולה לבכות, היא הייתה עושה את זה. אבל הנה עוד דבר שמבדיל בין שכמותה ובין בני האדם: דמעות.
בעומדי שם, אני משתתפת בצערה. כי זאת הסיבה האמיתית שאני מחפשת מקומות קדושים. זאת הסיבה האמיתית בגינה אני תרה אחר עתיקות וחורבן. אני משתתפת בצערם של הנותרים. ליום אחד, לכמה רגעים, אני חולקת בעול.
כל רואה צריך דבר מסוים להסתכל עליו, ואני מתמחה בלראות כאבים נטושים.
"איך קוראים לך?"
הקדושה מושכת בכתפיה. הלב שלי מתכווץ. בכל פעם מחדש, זה הרגע הכואב מכל. אני תמיד שואלת, ותמיד התשובה זהה. הקדושים לא זוכרים את שמם. הם רק הווייה עתיקה, קיום נשכח שנותר לרחף מאחור.
אני לא משתפת את שמי, זה יהיה כמו לזרות מלח על הפצעים שלה. אבל אני לוחשת אותו לעצמי. אני שרה, נולדתי בחיפה מול הר וים. אני חלק מהאדמה, אני אומרת ללב שלי. חלק מהאדמה והשמיים והים. זה הטקס הקבוע שלי. להכיר בקיום של שמי.
אולי אחרי מותי אשאר כמוהם. כמו כל הקדושים. והרי אני מאמינה בהם בלהט, אני חוצה את העולם כדי לעמוד לידם לרגע ולהשתתף בצערם. יש בזה את אלמנט העלייה לרגל, יש בזה מין הסגידה. זאת סכנה. אבל כרגע יש לי שם, אני עדיין שרה. נולדתי בחיפה, מול הר וים.
אני לא שואלת שום דבר נוסף במשך זמן ארוך מאוד.
"השמש לא תשקע בקרוב," היא אומרת לי.
אני מסתובבת אליה, מבולבלת מספיק כדי לשכוח לא להסתכל ישירות בפניה, יוצרת קשר עין. הווייתה הולמת בראשי. זוויות העיניים שלי מרצדות. בני אדם לא בנויים להביט היישר בקדושה.
"אה?" אני מסונוורת מדי לתגובה אחרת.
"אם באת לכאן כדי לראות את השקיעה, תצטרכי לחכות עוד הרבה זמן." האדיבות העניינית שלה משאירה אותי מופתעת. מימי לא פגשתי קדושה שדיברה אלי כך, כמו בשיחת חולין.
"למה את חושבת שהגעתי לראות את השקיעה?"
"את לא מתפללת; איזו עוד סיבה תהיה לך?"
אני נושמת עמוק, מנסה להתעשת. הראש שלי יכאב עכשיו ימים, כאב עמום שלא ירפה משולי ראייתי. "אאוץ'."
"הים באמת יפה היום," היא מסכימה. "אני אוהבת את הקצף. אבל השמש לא תשקע בשעות הקרובות."
"גם אני אוהבת את הקצף." מולנו, כל מעלות הגלים מעוטרים בלבן.
"הרוח קושרת כתרים לים," היא ממשיכה, מהורהרת.
"מה?"
"שמעתי את זה פעם. זו שורה משיר ישן."
היא זוכרת משהו שהושר לה. הזיכרון חייב להיות מתקופת חיה, כי אחר כך הכל נמוג לקיום אחיד אחד. והיא זוכרת פיסת שיר. רעד חולף בי. כמה שנים עברו מאז שאדם חי אמר את המילים האלה? כמה שנים היא היחידה שזוכרת?
"זה נשמע כמו שיר יפה."
"כן." הקול שלה זוכר את שולי המנגינה. ההנהון שלה בן אלף שנה. יותר מאלף, אני מזכירה לעצמי. יותר.
"אני אחכה איתך לשקיעה." ההחלטה מובנת מאליה.
"טוב."
היא נכנסת לכנסייה. רגליה לא מניעות אף אדווה במים, היא לא משאירה טביעות בבוץ. לא ציפיתי לשום דבר אחר.
"בואי," הקול שלה רך.
"אני לא יכולה." האבנים האדומות ישברו תחת משקלי. מה שהים ואלף שנים לא עשו, אני אעשה.
"אני מזמינה אותך לכנסייה שלי. בברכת האלוהים, לא יקרה לך דבר."
היא עדיין מברכת באלוהיה. העיניים שלי מעקצצות, ספק ממלח דמעות וספק מהים. היא עדיין מאמינה.
אבל לברכה שניתנה מקדושה יש תוקף, אז אני עוברת מעל שולי החורבות ונכנסת לכנסייה. הרגליים שלי כן שוקעות בבוץ, אני מתיזה מים, אבל תחת ברכתה דבר לא קורס.
הנוכחות שלה מוחשית יותר כשאנחנו בתוך הכנסייה שלה, מוקפות בקדושתה. אנחנו מתיישבות על הקיר החיצוני, טובלות את הרגליים במים. הגלים מתנפצים סביבנו, מרטיבים אותי. אני לא מסתכלת לראות האם הם נוגעים בה, אבל נותנת לעצמי להעמיד פנים שכן. אנחנו מביטות בהרים, בים, בשמיים. אנחנו חולקות בעול הזמן ובקיומו.
כשאני נושמת עמוק, אני טועמת מלח ורוח. קצף הגלים ממשיך להיווצר מולנו, להיסחף, להתפוגג. על כל גל שנמוג בא חדש. הכל חלק מהים, והים לא נגמר. המים שם, וגם אנחנו. השמש מחליקה לאט בשמים, איטית כמו מחשבותיי. אנחנו ממתינות לשקיעה.