קרני האור שהסתננו ברכות מבעד לחופת העלים האירו לעיתים את פני שמונה הדמויות, שהילכו במלכותיות עדינה בשבילי היער. מראה הדמויות המלכותיות היו נדירות ביער המאוחד, שרוב המהלכים בו היו בדרך כלל נוודים או עריקים שהחליטו לעבור מממלכה כלשהי לאחת אחרת. היער המאוחד שכן בין ארבע ממלכות שהיו עוינות זו כלפי זו, אך מעולם לא רצו לפגוע אחת בשנייה באופן חמור. אחת לשנה, היו נפגשים ארבעת השליטים ביער המאוחד, כדי לשמור על השלום הקלוש השורר בניהם, כדי לא לגרום למלחמה שתגבה קורבנות חפים מפשע. על אף השוני הגדול בין כל ממלכה לחברתה, הצליחו השליטים לדכא לא פעם ולא פעמיים קבוצות של מורדים שחפצו במלחמה, בכבישה ובהשמדת הממלכות האחרות. בדרך כלל, קבוצות המורדים הללו קמו בממלכת הברברים, הממלכה שתושביה התפארו באופיים הלוחמני ובכוחם הפיזי. לעיתים, הגיעו מורדים גם מממלכת האיכרים, ממלכה שדגלה בעבודת כפיים ובשיתוף פעולה מלא בין כל התושבים. כל תושבי ממלכת האיכרים עבדו, והכסף שקיבלו מארמון הממלכה התחלק בין כולם, שווה בשווה. האיכרים ידועים כשוחרי שלום, אך אם מישהו יעז להרים נגדם ראש הם לא יהססו להילחם בו ולשבות אותו, כמובן מבלי להרוג אותו. האיכרים הורגים לעיתים נדירות מאוד, רק כאשר הם חשים שהאדם עליו הם גוזרים את גזר הדין הנורא ראוי לו באמת ובתמים. מממלכת האצילים מעולם לא קמו מורדים, האצילים דגלו בהסכמי שלום. כאשר ברברי חדר לשטחם ורצח שלושה אצילים, הם כלאו אותו למשך חצי שנה ואז שחררו אותו בטענה ש"הוא כנראה לא שלט במעשיו, ואנו סומכים על שלטון הברברים שיטפל בו כראוי". הברברים אכן טיפלו בו כראוי. הם שפטו אותו לתלייה והוא הוצא להורג בעוון הריסת השלום בין הממלכות תוך שלושה ימים. הממלכה האחרונה הייתה ממלכת הפילוסופים. ממלכה שדגלה בדבר אחד: לשבת ולחקור סודות. את סודות היער, סודות האש, סודות הממלכות האחרות… כל סוד שעלה על דעתם הם חקרו, ולעיתים קרובות היו תוצאות המחקר שלהם מועילות למדי, בזכות שכלם החריף ועקשנותם, שלא ידעה גבול.
חמש עשרה שנים חלפו מאז החליטו ארבעת שליטי הממלכות להיפגש אחת לשנה ביער העצום והפורה, הצומח בצורת עיגול במרכז ארבע הממלכות, כך שכל הארבע גובלות בו, כדי לשמור על שלום בין הממלכות. אך השנה הזו הייתה שונה. השנה הם הביאו איתם גם את ילדיהם, כדי ללמד אותם כיצד לחיות בשלום זה עם זה, בשביל שלימים, כאשר ילדיהם יהיו השליטים, לא תפרוץ מלחמה בין הממלכות, והשלום יישאר כמות שהוא.
ארבעת השליטים הלכו בצעדים איטיים בשביל המוביל אל קרחת היער הגדולה, וילדיהם בני השתים-עשרה התרוצצו מאחוריהם בצחקוקים. "יום יפה היום," מלמלה אַגַ'ה, שליטת האיכרים, בעודה מסדרת את הגרזן המיועד לכריתת עצים התחוב בחגורת העור שלה.
"אכן, יום יפה," הנהן לעומתה במלכותיות ובקול עמוק דִירְן, שליט האצילים.
"יום יפה, שדם חף מפשע עלול להישפך בו," אמר להם אַזַ'זְ'דֵר בקול עגום, "המורדים שבממלכתי מרימים שוב את ראשם, והפעם זה שונה. הם משתוללים ברחובות הממלכה ומאיימים להתקיף את ארמוני, אם לא אצא למלחמה נגדכם."
"ואתה תצא למלחמה נגדנו?" שאל בקרירות שליט הפילוסופים ובחן את אַזַ'זְ'דֵר, הברברי הנמוך והחסון, במבט חמור סבר מבעד לזגוגיות משקפיו, "האם תהרוס את השלום רק בגלל חבורת פורעים חסרי נימוס?"
"שלא תעז ללעוג לעם שלי!" נהם אַזַ'זְ'דֵר בכעס, "הברברים נושאים בגאווה את חוסר נימוסם! זהו יופי שאתם, הפילוסופים והאצילים, אינכם מסוגלים להבין!"
"היי, הוא לא התכוון לפגוע בך," אמרה אַגַ'ה, "נכון?"
"כמובן שלא," הניד שלט הפילוסופים, גְרַאם, בראשו. הארבעה המשיכו ללכת, והשתדלו להתעלם מהעובדה שריב פרץ בניהם בשלב כה מוקדם בפגישה השנתית, שהשנה יש לה חשיבות עליונה. אחרי שהגיעו לקרחת היער וילדיהם נותרו במרחק מה מאחוריהם, פנתה אַגַ'ה אל אַזַ'זְ'דֵר, "אני מבינה את כעסך, אך אני מפצירה בך שתרסן אותו. השנה, חשוב יותר מתמיד ששלום ישרור בנינו. כפי שאמרת, המורדים בארצך מתפרעים יותר מתמיד, וגם בממלכתי יש שמועות על קבוצת מורדים. אם נרבה אנחנו בשלום, ייתכן שזה ידכא את המורדים. ומלבד זאת, עלינו להראות לילדינו כיצד עליהם לנהוג כאשר הם יהיו השליטים."
אַזַ'זְ'דֵר העיף עוד מבט של זעף בגְרַאם, ואז מלמל משהו זועף והנהן לעברה של אַגַ'ה, לאשר שהבין וקיבל את דבריה. השליטים התיישבו על ספסל אבן שניצב במרכז קרחת היער, והביטו בילדיהם ששיחקו זה עם זה, מרחק מאה מטרים אל תוך היער. "יש נושא חשוב יותר שעלינו לדון בו," אמרה אַגַ'ה.
"אני מאזין," דִירְן זקר את סנטרו והביט בעיניה השחורות.
"כפי שכולכם יודעים, ממלכתי גובלת ביער המאוחד, ובממלכות האצילים והפילוסופים. הים העצום שלנו מקיף כמעט את כל ארבע הממלכות, מלבד רצועת חוף קטנה של ממלכתי, שם הים התייבש וישנו שביל בוצי, המוביל מממלכתי אל האי המרוחק בלב ים, כחמישה קילומטרים מחוף הממלכה. באי הזה יושבים הגולים, אנשים שארבעתנו הכרזנו עליהם כבוגדים בכל ארבע הממלכות והגלינו אותם אל האי. בעשרים השנים האחרונות, הצליחו הגולים לפתח קסם, בדרך כלשהי, והפכו למכשפים רבי-עוצמה. אינני יודעת כיצד הם גילו את הקסם, שסודו נגוז בעבר הממלכות המעורפל, אך הם עשו את זה, ואני חוששת שיום יבוא וממלכתי לא תהיה עוד מוגנת."
"זו הממלכה שלך," משך אַזַ'זְ'דֵר בכתפיו.
"סליחה?" קולה של אַגַ'ה התרומם בפליאה ובכעס, "חלק מהשלום בנינו הוא לעזור זה לזה להילחם ב – "
"לעזור? לעזור?!" פניו של אַזַ'זְ'דֵר התכרכמו בזעם, "אני לא מחויב לעזור לא לאציל שוחר השלום, לא לפילוסוף שחושב שאם הוא יבין מדוע האש עולה למעלה הוא יוכל להילחם במכשף, וגם לא לך – איכרית, שאפילו אם אויביה קמים נגדה היא לא מסוגלת לרצוח אותם."
"אַזַ'זְ'דֵר," דִירְן הביט בו בשלווה, "אינך מחוייב לעזור לאיש מאיתנו, אך מן הראוי שתעשה זאת. אם כי, במקרה הספציפי שלנו, אני מסכים איתך. גבולות הממלכה שלך, אַגַ'ה, הן בעיותייך בלבד. ומלבד זאת, חששותייך הן חששות שווא. הגולים מקבלים את גלותם, והם לעולם לא יתקיפו את ממלכתך. את יכולה להיות משוכנעת בכך."
"סיכויי ההסתברות לכך גבוהים," סתר גְרַאם את דבריו, "הגולים מלאי שנאה כלפי המגלים שלהם – כלפינו, ואני חושש שברגע שתהיה להם היכולת – הם יתקפו."
"אם זה יקרה, אנחנו נטבח בהם," אמר אַזַ'זְ'דֵר.
שתיקה נפלה בעקבות דבריו, כאשר גְרַאם ואַגַ'ה הביטו בו בהיסוס ובספק, ודִירְן נעץ בו מבט מזועזע. "להרוג?" זעק שליט האצילים, "אתה רוצה גם להילחם בהם, וגם להרוג אותם? אתה השתגעת לחלוטין? אסור להרוג חפים מפשע, זה אחד מחוקינו המקודשים ביותר!"
"הגולים אינם חפים מפשע, אתה בעצמך הכרזת עליהם כבוגדים שפלים!"
"אולי ליבם השתנה…"
"ואולי לא," חתך אַזַ'זְ'דֵר את דבריו, "דִירְן, אין לך מנוס מהעובדה שאסור לנו להניח להם להתפתח באי המבודד. זה מסוכן לאַגַ'ה וזה מסוכן לכולנו. אני מבין שמן הראוי שנעזור זה לזה, ואני גם דואג לעצמי, לממלכתי שלי. אם הגולים הם אכן מכשפים רבי עוצמה כעת, סכנה נשקפת לכל ארבע הממלכות, ולא רק לממלכת האיכרים."
"אבל ייתכן ש – " צווחה איומה קטעה את קולו של דִירְן. הצווחה הייתה של בת האצילים, ודִירְן זינק ממקומו והביט במתרחש במעבה היער. עשר דמויות לבושות בגלימות שחורות ארוכות הקיפו את ארבעת הילדים ותפסו אותם באלימות, גוררים אותם בריצה אל קצה היער הגובל בממלכת האיכרים.
"לא!" שאג אַזַ'זְ'דֵר וזינק על רגליו. מעל גבו הוא שלף חרב עצומה, שרק אדם בעל שרירים אדירים מסוגל להניפה. אַזַ'זְ'דֵר נופף בחרבו בבהילות ופתח בריצה אחרי הדמויות הלבושות בשחור, שהתנפלו בלי שום סיבה נראית לעין על ילדיהם. אחרי שרץ מאה מטרים, דבר מה עצר בעדו. פיצוץ מחריש אוזניים הרעיד את אדמת היער, ובמרחק נראה ענן עשן עולה מאזור החוף של ממלכת האיכרים. אַזַ'זְ'דֵר חזר אל השליטים האחרים, אחרי שהבין שאין לו סיכוי לתפוס את החוטפים.
"מה קרה?" שאלה אַגַ'ה.
"פיצוצי אש בחוף שלך," הוא בישר לה, "הגולים מנצלים את פגישתנו השנתית כדי לפתוח במלחמה על ארבע הממלכות."
"חייבים ללכת לשם," דִירְן קם על רגליו.
"לא," גְרַאם תפס בזרועו, "הקשיבו לי. הגולים הם מכשפים כעת, וכדי לנצח אותם נצטרך את עזרתו של מכשף. או, יותר נכון, סוג של מכשף. עלינו ללכת לשאול את אִיזִים החוזה מה עלינו לעשות."
"אִיזִים הוא משוגע שמנבא נבואות הזויות."
"הוא אדם דגול," אַגַ'ה הנהנה לכיוונו של גְרַאם, "אסור לנו לזלזל בנבואות שלו ובכוחן. נבואות נותנות כוח, נבואות קובעות גורל. אם אדם כלשהו מבין נבואה לעומקה, בדרך כלל הוא יצליח להשתמש במילותיה כדי לקבוע גורל, כדי להחיות מתים ולהרוג חיים. אִיזִים הוא החוזה האחרון שחי, מאז נעלמו החוזים לפני מאות שנים, בהיסטוריה שאיש מבנינו לא יודע מה קרה בה בדיוק. אם מישהו יוכל לעזור לנו – זה אִיזִים."
*
כבר שנים שאיש לא בא לבקר אותו. לא שהייתה לו התנגדות, כמובן, הרי הוא אהב לשבת ולנסות לחזות דברים. לעיתים היו נפלטות מפיו נבואות שלימות, אותם מיהר לכתוב ולגנוז. הוא ישב על כיסא בגינתו, בבקתה ששכנה בשולי היער המאוחד, על גבול ממלכת האצילים, והרהר בימים הקדומים. ימים בהם הייתה ארץ, ארץ שבמרכזה יער… הוא זכר הכל… כיצד התפלגה הארץ האהובה לממלכות, כיצד מתוך השנאה נולד היצור האיום ההוא, בגלל הנבואה של חברו-לשעבר…
"הוד זקנותך," קולו המוכר של דִירְן, שליט האצילים, קטע את חוט מחשבתו. אִיזִים, "החוזה", פקח את עיניו והביט בהפתעה בארבעת השליטים העומדים לפיניו. "באנו אליך מפני שהגולים, המתגוררים באי בלב ים, הצליחו להפוך למכשפים. הם נלחמים בממלכת האיכרים, והם חטפו את ארבעת ילדינו. רצינו לשאול אותך אם יש לך עצה כלשהי, כיצד להילחם בהם ולנצח אותם."
"הגולים הפכו למכשפים?" נדהם אִיזִים, "זה מפתיע, בהחלט מפתיע. אלא אם כן, כמובן, הם רק קיבלו קמעות מהֵיְידְמַאק."
"הֵיְידְמַאק?" אַזַ'זְ'דֵר התיישב על נדנדת עץ מול כורסתו של אִיזִים, "על מה אתה מדבר?"
"שבו, שבו כולכם, אין לי את כל היום," אִיזִים נפנף בידיו בקוצר רוח, ואחרי שארבעת השליטים תפסו להם מקומות ישיבה, הוא הביט בעיניהם במבט קודר. "הסיפור שאני אספר לכם נגמר רע. סופו הוא סוף אפל וכואב, סוף של מוות ותבוסה מרה. אך יש בכוחכם לפתוח את הסיפור הזה מחדש – ולסיים אותו בצורה טובה, ואני סומך עליכם שתלכו אחרי ליבכם, ותשמידו את היצור הארור הקרוי הֵיְידְמַאק.
"סיפורי מתחיל בעבר המעורפל, כפי שאתם נוהגים לכנות את התקופה שהתרחשה לפני יותר משלוש מאות שנים, תקופה שאינכם יודעים מה התרחש בה. אני יודע מה קרה בה, הייתי עד לאירועי הזוועה שהתרחשו ביום הפילוג. בעבר, ארבע הממלכות היו מאוחדות תחת דגל אחד, דגלה של ארץ אוּרִיקֵיְיאַה. הארץ הכילה בתוכה ארבעה נשיאים, נשיא אחד מכל תנועה שהתקיימה בארץ: פילוסופים, ברברים, אצילים ואיכרים. ארבעת הנשיאים היו מועצת אוּרִיקֵיְיאַה, ולמעשה היו, יחד, שליטיה של הארץ. נציגים מטעם האזרחים. באותה תקופה, פעלה תנועת אנשים נוספת באוּרִיקֵיְיאַה, "החוזים". היינו נחשבים לחזקים, מוזרים ומסתוריים. ניבאנו נבואות, כתבנו אותן ומסרנו אותן לידי המועצה. עליכם לדעת על כוחן של נבואות, כדי להבין כיצד התפלגה אוּרִיקֵיְיאַה לארבע ממלכות. נבואות הן בעצם… איך לקרוא לזה? אופציה? כן, אני חושב שזו מילה מתאימה. נבואות הן אופציה לאירועים שיתרחשו בעתיד. כאשר אדם קורא נבואה, הוא קורא תרחיש אפשרי של העתיד, שלפעמים מתגשם ולפעמים לא. כדי שנבואה תתגשם, צריכים האנשים עליהם מדברת הנבואה להבין את כל דבריה – וזה מעולם לא היה קל, בגלל שפתם הפיוטית של החוזים – וכאשר הם מבינים את הנבואה, היא מתגשמת. ברגע שהאנשים המדוברים בנבואה הבינו אותה, אין דרך חזרה ואין מנוס מהעתיד הכתוב בנבואה, ולכן היו אנשים שבחרו שלא להסתכל אפילו על אות בנבואה שידעו שהיא מדברת עליהם, מחשש שהיא מנבאת להם עתיד אפל והם יבינו אותה, ובכך יגזרו על עצמם כליה.
"בכל מקרה, לפני שלוש מאות חמישים שנים, היה לי שותף לעבודתי, חוזה עוצמתי שהצליח לחזות ולנבא נבואות אחת לחודש. במונחים של חוזים, זה מספר אסטרונומי. החוזים החזקים ביותר ניבאו אחת לשלושה חודשים, ואילו אני ניבאתי אחת לחודש וחצי או חודשיים. עוצמתו של חברי הייתה בלתי רגילה, ומדאיגה מהרגע הראשון. ידידי, ששמו הוא אִילוּרְט, עסק בחקר הקסם ובניסיון לגלות את הקסם האבוד, והוא חפץ בכל ליבו בתפקיד בכיר בקרב החוזים, שיאפשר לו לצאת אל מרחבי הים המסתורי, להמשיך במחקר שלו. אבל ראשי החוזים סירבו. הם סירבו לאפשר לחוזה בעל העוצמה הבלתי רגילה לצאת למשימת חקר בשלב מוקדם כל כך בחקירתו, והודיעו לאִילוּרְט באופן חד-משמעי שאין לו אישור לבקשתו. אִילוּרְט כעס, כעס עד שהשמיים רעדו מפניו. ואז הוא עשה מעשה נורא. הוא איים על בכירי החוזים, שהוא ינבא נבואה אפילה, אשר תפלג את אוּרִיקֵיְיאַה לארבע ממלכות, ותגרום לנשיאים להוליד מתוך שנאתם זה כלפי זה יצור איום בשם הֵיְידְמַאק, שישמיד את כל החוזים ובבוא היום, כאשר לא יוותרו עוד חוזים, ישמיד גם את ארבע הממלכות.
"אִילוּרְט עמד בהבטחתו. כעבור שלושה ימים הוא הגיש לידי מועצת אוּרִיקֵיְיאַה נבואה שנקראה 'נבואת האבדון'. היא לא נכתבה בשפה קשה מדי, כדי שהאנשים עליהם היא מדברת – נשיאי אוּרִיקֵיְיאַה – יבינו אותה בקלות ויגרמו לה להתגשם. חלקה הראשון של הנבואה דיבר על חיי השלום השוררים בין ארבע התנועות באוּרִיקֵיְיאַה, ועל חוסר ההיגיון שבדבר. חלקה השני דיבר על יום בו יריב נשיא הברברים עם נשיא האצילים על כך שברבר רצח אציל שלעג לו על חוסר נימוסיו, ועל תגובתם החריפה של נשיא האיכרים ונשיא הפילוסופים. כך צמחה שנאה בין ארבעת הנשיאים. חלקה השלישי של הנבואה סיפר על כך שמתוך עצם שנאתם של הנשיאים, ייוולד יצור אפל ועוצמתי, שמבוסס על השנאה והפירוד בין ארבע התנועות, מעין צל ענק שקרוי הֵיְידְמַאק. הֵיְידְמַאק ייוולד ביום הפילוג, היום בו יחליטו ארבעת הנשיאים שהם לא ממשיכים לחיות יחד, ואוּרִיקֵיְיאַה מתפלגת לארבע ממלכות. והֵיְידְמַאק, לפי הנבואה, ישמיד את כל החוזים, ולאחר מכן את ארבע הממלכות. אני זוכר את זה. אני זוכר את יום האבל של החוזים, כאשר אִילוּרְט הביא למועצה את הנבואה, ונשיאינו חריפי המוח הבינו אותה תוך דקות אחדות. אני זוכר כיצד תקף ראש הברברים את נשיא האצילים, וכיצד אחרי שבוע של מריבות התכנסו ראשי ארבע התנועות במרכז היער המאוחד כדי להכריז על הפילוג. ברגע שהארבעה חתמו על הפילוג באופן רשמי, הזדעזעה אדמת היער ונבקעה, ואיש כביר, ענק-ממדים, עשוי עשן, יצא ממעמקי האדמה. הֵיְידְמַאק. "אימת החוזים", כפי שכינינו אותו אז. אִילוּרְט כבר נמלט מפני החוזים שרצו להורגו עוד לפני שנבואת האבדון שלו החלה להתגשם, ולימים גיליתי שהוא השתכן כבר אז באי המבודד על יד ממלכת האיכרים. בכל אופן, הֵיְידְמַאק פתח במסע זהיר ואיטי של השמדת החוזים, בעוד ארבע הממלכות החלו את חייהם כארבע ארצות נפרדות. מיום ליום, כאשר גדלה האיבה והפירוד בין ארבע הממלכות והימים בהם הייתה ארץ אחת נשכחו, התחזק הֵיְידְמַאק, כפי שנכתב בנבואת האבדון: 'ככל שתגבר השנאה, כך יגבר הֵיְידְמַאק.'
"אחרי מאתיים שנה, בהן הֵיְידְמַאק השתכן באי המבודד יחד עם יוצרו ושלח גולים שראו בו אליל לרצוח עוד ועוד חוזים, אִילוּרְט ביצע עוד מעשה מרושע. הוא ניבא נבואה נוספת, שמרכזה הוא הֵיְידְמַאק, והיא מספרת שכחלוף מאתיים ואחת שנים מהיווצרותו, הוא יגלה את סוד הקסם האבוד ויהפוך למכשף רב עוצמה, בעזרת מטה שחור משחור שראשו משובץ באבן ספיר עתיקה. הנבואה פעלה, ובאופן הרסני כמעט כמו נבואתו הקודמת של אִילוּרְט, שהולידה את הֵיְידְמַאק. בן-לילה נולד סוד הקסם היישר בתוך מוחו של הֵיְידְמַאק, והצל לבש צורה אנושית והפך למכשף רב עוצמה. מטה הספיר עליו דיברה הנבואה אותר על ידי הֵיְידְמַאק בקרקעית הים, וכעת החל הֵיְידְמַאק בשעבוד הגולים. הוא יצר אינספור קמעות מכושפים, שלעונד אותם קורים שני דברים: הוא מקבל כוחות של מכשף בינוני, אך בתמורה משתעבד לחלוטין להֵיְידְמַאק. הגולים קנו את הקמעות מהֵיְידְמַאק, ותוך שבועות אחדים הקים לו הֵיְידְמַאק צבא של מכשפים.
"מאז ועד לפני עשרים שנה, המשיך הֵיְידְמַאק לשלוח את מכשפיו המשועבדים לרצוח חוזים שנמלטו מפניו והסתתרו, אך הם מעולם לא הגיעו אליי. ככל הנראה, אִילוּרְט שומר לי מקום בליבו, על התקופה בה ניבא את נבואת האבדון ועמדתי לצידו. אך לפני עשרים שנה, התחולל מהפך בשלטון באי המבודד. עד לפני שהֵיְידְמַאק עשה מה שעשה לפני עשרים שנה, אִילוּרְט היה השולט הרשמי, והֵיְידְמַאק עשה מה שרצה, מבלי להתחשב ביוצרו. יום אחד, הבין הֵיְידְמַאק שהוא לא זקוק לחוזה האפל – והרג אותו. במו ידיו. הגולם קם על יוצרו ורצחו בקלילות, ומייד שלח אליי שלושה גולים שייפטרו ממני, מה שגרם לי להתחבא פה בעשרים השנים האחרונות."
שתיקה ארוכה השתררה כאשר סיים החוזה האחרון את סיפורו, ולבסוף אַזַ'זְ'דֵר דיבר. "זה בהחלט מדהים, אִיזִים. כל מה שסיפרת לנו. אבל מה עלינו לעשות? הֵיְידְמַאק נשמע בלתי מנוצח, על פי תיאוריך."
"עליכם למצוא את הנבואה האבודה," אמר אִיזִים, ומשראה את עיניהם התמהות הסביר, "כאשר ניבא אִילוּרְט את נבואת האבדון, ראשי החוזים הקדימו תרופה למכה וניבאו נבואה הנוגדת וסותרת כל אות ותו בנבואת האבדון. הם ניבאו את הנבואה האבודה כמקרה חירום, ורק שלושת הבכירים מבין כל החוזים ידעו מה כתוב בנבואה. הם תכננו לגרום לה להתקיים, במקרה שנבואת האבדון אכן תופעל והֵיְידְמַאק ייווצר עקב שנאתם של הנשיאים והתפלגותה של אוּרִיקֵיְיאַה לארבע ממלכות. הבעיה היא, שהנבואה אבודה. ביום בו קם הֵיְידְמַאק מתוך העפר וסר למרותו של אִילוּרְט, הראשונים להירצח היו בכירי החוזים, האנשים שסירבו לקדם את המחקר של אִילוּרְט. איש לא יודע היכן מונחת מגילת הקלף הנושאת את אותיות הנבואה האבודה, את הסוד כיצד להביס את הֵיְידְמַאק. כן, על פי האגדה בקרב החוזים, אם הנבואה האבודה תתגשם – הֵיְידְמַאק ייעלם. משכנם של החוזים היה בעבר האי המבודד, ועל כן סביר להניח שהנבואה עדיין שם, בחדר תת קרקעי נסתר כלשהו, שהֵיְידְמַאק לא מצא. אם אתם רוצים להביס את הֵיְידְמַאק ולהינצל מגורל אכזר, פניכם מועדות למקום אחד – האי של הֵיְידְמַאק."
"בדרך כלל, כשצייד נלחם באריה," אמר אַזַ'זְ'דֵר בקולו הצרוד, "הדבר האחרון שהוא עושה זה לרוץ לעבר מלתעותיו."
"אלא אם כן האריה אוחז במלתעותיו חיים של מיליוני אזרחים חפים מפשע שבניהם בנו של הצייד," ציין אִיזִים בקול שקט, ואַזַ'זְ'דֵר השתתק והנהן. הוא קם ממקומו בתנופה והביט אל תימרות העשן וקולות התנגשות חרבות המגיעים מכיוון חוף האיכרים, ואז פנה אל שלושת השליטים האחרים ואל אִיזִים ואמר באנחה, "קדימה, כל שנייה יקרה. עלינו למצוא את הנבואה הזו ולחסל את היצור הנתעב אחת ולתמיד."
*
שלושת הימים הבאים היו ימים של אימה, מוות ואובדן בשביל ארבע הממלכות. הברברים שלחו משלחת של כמאתיים אנשים שיסייעו לממלכת האיכרים במאבק נגד הגולים; האצילים הציעו את כישורי השכנוע שלהם שהתקבלו בסירוב; והפילוסופים הביאו לקרב מכונות מתכת שנועדו לדריסת הגולים ולמחיצתם תחת גלגלי המתכת המשוננים של המכונה. אך דבר לא עזר. הגולים פשוט היו חזקים מדי, ובכל שעה הם גרמו למות עשרות לאורך חוף האיכרים.
כמחצית הברברים שנשלחו להילחם נהרגו בניסיונם להגן על החוף, וכמעט כל המכונות של הפילוסופים התפוצצו מכדורי האש שהשליכו הגולים המכשפים מבין כפות ידיהם. רק גולים ספורים נהרגו, ועם כל גולה שנהרג נהרגו עשרים ברברים שנאבקו בו. הקרב לא היה שקול, והיה ברור לארבעת השליטים שאם לא יפעלו בקרוב, יגיע קיצן של ארבע הממלכות. ולכן, אחרי כמעט ארבעה ימים בהם נפלו לוחמי הברברים כמו זבובים ועוד גולים הגיעו מהאי המבודד כדי לסייע במלחמה, הכריזו ארבעת השליטים על כניעה. הסכם הכניעה שלהם היה, שהם יילקחו בשבי אל האי המבודד, אל אדונם של הגולים, והגולים לא יתקפו עוד את חוף האיכרים.
תשובת אדונם של הגולים, שעל פי הסברו של אִיזִים היה הֵיְידְמַאק, הייתה חיובית. השליטים ידעו שהיא תהיה כזו, כי אם ארבעתם יהיו אצלו בשבי הוא יוכל לגרום להם לשנוא זה את זה, ולהתחזק משנאתם והפילוג בניהם. השליטים עמדו על החוף, ושורות של ברברים עייפים מהקרבות מאחוריהם, מביטים בהם בעיניים קרועות, באנשים שלמענם נלחמו ושהכריזו על כניעה בלתי מוסברת.
עשרה גולים התנתקו מהקהל לבוש השחורים שעמד על השביל הבוצי העובר בתוך הים ומוביל אל האי, כבלו את השליטים בשרשראות ברזל כבדות ולקחו אותם אל האי המבודד. הדרך לא הייתה ארוכה, אך הייתה קשה. השליטים בקושי הצליחו ללכת בקצב ההליכה המהיר של שוביהם, וכל דקה או שתיים שקעו רגליהם בבוץ הדביק. דִירְן נאנק כאשר גלימתו היוקרתית הוכתמה כולה בבוץ נוזלי למחצה, ובתמורה לאנקותיו דחף אותו אחד הגולים קדימה ומנהיג האצילים השתטח אפיים ארצה, כשפניו נלחצות אל הבוץ.
הגולים האחרים צחקו בבוז ובלעג, "מרגיש מושפל עכשיו, אציל?" לעג הגולה, "זה בסדר, זו נקמה ראויה. גם אני הרגשתי מושפל כשארבעתכם נידיתם אותי, ומאציל הפכתי לגולה, והתפלשתי פה בבוץ." והוא המשיך לדחוף את דִירְן בגסות, מתעלם מרגליו המתבוססות בבוץ שכה עורר בו דחייה.
אחרי הליכה של כחצי שעה, הגיח האי המזדקר באיום מתוך ערפילי הים, והעביר צמרמורת בארבעת שליטי הממלכות. ארמון אבן שחור שצורתו אינה סימטרית, ומגדלים מזדקרים ממנו לכל מקום, נבנה במרכז אי הסלע השטוח. הבוץ התחלף בקרקע מליאה תככים ומהמורות, שההליכה עליה הייתה קשה עוד יותר מההליכה בשביל המוביל אליה. האי כולו היה מכסה בערפל, כך שאפשר היה לראות רק למרחק עשרה מטרים, ולכן הבחינו בו ארבעת השליטים רק כאשר היו קרובים אל מפתן הדלת הראשית, העשויה כסף חלוד, של ארמונו של הֵיְידְמַאק.
"אִיסְלֵג," אַזַ'זְ'דֵר ביטא את השם של הגולה העומד בפתח הארמון בקול מלא בוז, "נהנה מהגלות שלך?"
"לא ממש, הוד מלכותך," השיב הגולה בקול מקפיא. אִיסְלֵג הנהיג בעבר קבוצה של ברברים מורדים שניסו לקחת בכוח את השליטה מידיו של אַזַ'זְ'דֵר, למען מטרה אחת בלבד: השמדת הממלכות האחרות. כל הברברים האחרים שהונהגו על ידו נהרגו במהלך ניסיון המהפכה שלהם, ואִיסְלֵג נידון לגלות נצח. גלימתו הייתה שזורה בחוטי כסף, והיה בו משהו מפחיד בהרבה משאר הגולים האחרים. כל שאר הגולים, שהיה נראה שסרים למרותו כמפקד הגולים, היו אנשים אכזריים, רעשניים, בעלי פנים רזות ומעוותות מרעב. אִיסְלֵג, לעומתם, היה שקט ומאופק, מקרין קור מרושע, ופניו החיוורות כמת היו חלקות כפני תינוק, מעוטרות בשיער שחור וחלק.
אַזַ'זְ'דֵר הביט בשנאה באדם שניסה בעבר להדיח אותו מתפקידו, כאשר אִיסְלֵג סב על מקומו ופשט את ידו אל תוך הארמון החשוך, "ברוך הבא, אַזַ'זְ'דֵר. ברוך הבא לביתך החדש." אחרי שארבעת השליטים נזרקו אל תוך הארמון לרגליו של אִיסְלֵג, הדלת נסגרה בחבטה.
*
ביומיים שחלפו מאז הושלכו ארבעת השליטים אל תוך תאי כלא מצחינים, הגיע אִיסְלֵג לבקרם מדי פעם, ולשוחח איתם. הוא שוחח איתם בקרירות מרוחקת, ובכל פעם ששמו של הֵיְידְמַאק, אותו טרם זכו השליטים לפגוש, עלה בשיחה, התעוותו פניו של אִיסְלֵג בשנאה ובגועל. אִיסְלֵג, בניגוד לשאר הגולים, סירב לענוד את הקמע שהֵיְידְמַאק הציע לו ולהפוך למכשף, ובמקום זה בחר לקחת את השליטה על הגולים, מתוך מחשבה שיום אחד הֵיְידְמַאק ימות, והוא ישלוט ביד רמה באי המבודד.
"אִיסְלֵג, אני מבין שאתה שמעת מפי הֵיְידְמַאק על נבואות וטבען," אמר לו אַזַ'זְ'דֵר בצהרי היום השלישי, שעה שאִיסְלֵג הגיש להם את ארוחת הצהריים שלהם – שני כיכרות לחם יבשים וכמעט בלתי אכילים.
"שמעתי מפיו על נבואת האבדון," השיב אִיסְלֵג בקולו השקט.
"ועל הנבואות שגרמו לו למצוא את השרביט ההוא?"
"כן, גם עליהן."
"אז אתה יודע כיצד הֵיְידְמַאק נוצר, וכיצד הוא רצח את מאות החוזים שחיו בזמן שאִילוּרְט ניבא את נבואת האבדון…"
"כן, אני יודע את כל זה."
"אִיסְלֵג, האם אי פעם שמעת על נבואה שמכונה 'הנבואה האבודה'?"
ראשו של אִיסְלֵג התרומם בחדות פתאומית, ועיניו התרוצצו כה וכה בבהלה. אחרי שנרגע, הוא הביט בעיניו של אַזַ'זְ'דֵר ושאל בקול זהיר, "אַזַ'זְ'דֵר, האם אתה יודע מהי הנבואה שאתה מדבר עליה?"
"היא סוד הניצחון."
אִיסְלֵג הנהן, "אתה לא הראשון שמחפש את הנבואה האבודה, כדי להפיל את הֵיְידְמַאק מכס המלכות שלו. היו בעבר גולים אחדים שחיפשו אותה, ולפי השמועות גם אחד מהם מצא אותה. אך כולם נהרגו. נרצחו, ליתר דיוק, בידי הֵיְידְמַאק בכבודו ובעצמו, ששאב את חייהם מתוך גופם ואחסן אותם בבקבוקים, ואז זרק את הבקבוקים לים. הֵיְידְמַאק פוחד מאוד מפני הכתוב בנבואה האבודה, שככל הנראה כבר בידו של הֵיְידְמַאק שנים רבות. כך אני חושב, לפחות. לפני הרבה שנים, כך סיפר לי הֵיְידְמַאק, הוא צלל אל לב ים כדי לחפש את סוד הקסם. וביום הצלילה הוא מצא את השרביט – "
"בדיוק כפי שסופר בנבואתו השנייה של אִילוּרְט."
"כן, נכון. ובאותו יום, כך הוא אמר לי, הוא גם מצא משהו שהוא קרא לו 'חסינות עולם מפני תבוסתי, כי הסוד כיצד לנצח אותי לפות בין ציפורניי'."
"הוא מצא אותה," לחשה אַגַ'ה, "הֵיְידְמַאק בכבודו ובעצמו מצא את הנבואה האבודה."
"אִיסְלֵג, אתה חייב לברר איפה הוא מחביא אותה, אנחנו צריכים ל – "
"אני יודע."
אַזַ'זְ'דֵר היישיר מבט אל תוך עיניו, "מה אתה יודע?"
"אני יודע איפה הוא החביא אותה, בהנחה שההשערה שלי נכונה והיא אכן בידיו. יש גולה זקן שפגש אותו כשהוא עלה מתוך הים עם השרביט ודיבר על הנבואה, ורק דבר אחד מבין השניים היה בידיו: השרביט. והזקן סיפר לי שגולה אחד ניסה בעבר לנפץ את השרביט, ולפני שהֵיְידְמַאק הוציא להורג את אותו גולה הגולה צעק כדי שכל מי שיכול ישמע את דבריו, והוא אמר שסוד הניצחון נמצא בתוך השרביט. השרביט חלול, ומגילת הקלף עליה נכתבה הנבואה האבודה מוחבאת בתוכו."
אנחה שקטה נפלטה מפיו של אַזַ'זְ'דֵר, "לעולם לא נצליח לנצח אותו."
"אל ייאוש, אַזַ'זְ'דֵר, עוד יש פיתרון," דִירְן קם ממקומו, "אם אני אשתמש בלשוני החלקלקה כדי לדבר עם הֵיְידְמַאק ולגרום לו להיות לא דרוך בקרבתנו, אתה תוכל לנפץ את השרביט ולקרוא את הנבואה. זו הזדמנותנו היחידה."
"אני מסכים איתו," אמר אִיסְלֵג, "הזמן קצר והמלאכה מרובה, אז בואו נתחפף מפה."
"מה? למה אתה מתכוון?"
"לזה," השיב אִיסְלֵג ושלף צרור מפתחות מכיסו, בו השתמש כדי לפתוח במהירות הבזק את דלת התא של שליטי ארבע הממלכות. אַזַ'זְ'דֵר הביט בו, נדהם, "למה אתה עוזר לנו, אִיסְלֵג? אנחנו גרשנו אותך, גרשנו אותך כמו כלב מארבע הממלכות."
אִיסְלֵג הרכין את ראשו, "במהלך שהותי באי המבודד, הבנתי כמה דברים לגבי מעשיי, בגללם גורשתי ממלכתי. הבנתי שאתה השליט, ועלי לציית לך, והבנתי שככל הנראה אנחנו יכולים לחיות לצידם של הפילוסופים, האצילים והאיכרים. אמנם אני לא לגמרי מסכים עם דעותיך, אַזַ'זְ'דֵר, אך אני מקבל את מלכותך, הוד מעלתך."
דִירְן חייך בניצחון, "אמרתי לכם שאנשים משתנים…"
"אני אחד למיליון," אמר לו אִיסְלֵג, "וזה ממש לא הנושא עכשיו. אנחנו חייבים ללכת לאולם הכתר, ואז תשתמשו בתוכנית שלכם כדי לקרוא את הנבואה האבודה ולממש אותה."
*
בדרך אל אולם הכתר, נתקלו ארבעת הנמלטים ומצילם בשבעה גולים שסיירו במסדרונות הארמון, אך לתדהמתם הם רק הביטו בהם במבט של הבנה כאשר ראו שמי שמוביל אותם אל אולם הכתר הוא מפקדם הנעלה. אַזַ'זְ'דֵר לפת הייטב את ניצב חרבו כאשר עצרו לפני דלת כסף שעיטוריה נשברו או נמסו לפני שנים רבות, ודִירְן כחכח בגרונו. "אתם מוכנים, שליטיי?" לחש אִיסְלֵג, ומבלי לחכות לתשובה פתח לרווחה את הדלת וזז הצידה, כך שארבעת השליטים מצאו עצמם פנים אל פנים מול הֵיְידְמַאק.
הֵיְידְמַאק היה אדם גבוה בעל פנים עגלגלות, קירח לחלוטין, בעל ניבים לא אנושיים בפיו הנפער במרכז פניו המצולקות, ומעל הפה והאף הפחוס התנוצצו עיניים שחורות שנקודת אור כחולה – תחליף עלוב לאישון – זהרה במרכזן. "הֵיְידְמַאק," קולו העמוק של דִירְן הדהד בסמכותיות באולם הכתר והגיע עד לכיסא המלכות העשוי זהב, המוגבה חצי מטר מעל לרצפת השיש.
"בגדת בי," נשף הֵיְידְמַאק בקול צרוד ומלחש, קול מצמרר, לכיוונו של אִיסְלֵג.
"בחרתי בדרך הנכונה," השיב לו אִיסְלֵג בגבורה.
הֵיְידְמַאק הפנה את עיניו אל ארבעת השליטים – אַזַ'זְ'דֵר ודִירְן שניצבו חמישה מטרים לפניו, ואַגַ'ה וגְרַאם שעמדו עדיין ליד אִיסְלֵג בפתח האולם. הדלת נסגרה בחבטה, והֵיְידְמַאק קם מכס המלכות בתנופה וצעד לעבר אַזַ'זְ'דֵר ודִירְן. "אתה בוודאי שליט הברברים, אַזַ'זְ'דֵר. ולפי בגדיך המפוארים, אתה דִירְן, שליט האצילים. ובכן, באתם להתחצף מולי כדי לזכות במוות."
"המתן בבקשה, הוד רוממותך," אמר דִירְן וקד בנימוס לפני הֵיְידְמַאק, "ברצוני להציע לך עסקה. עסקה שתציל את עורי ואת ילדתי, ותזכה אותך במות שלושת השליטים האחרים וילדיהם, יחד עם שליטה בשלוש מבין ארבע הממלכות."
הֵיְידְמַאק ספק את כפיו, וחפץ ארוך ושחור התעופף באוויר לפתע, כאילו הגיח מתוך האוויר עצמו. הֵיְידְמַאק תפס את השרביט, שאבן הספיר שבראשו זהרה בעוצמה, והפנה מבט אל דִירְן. "דבר. סקרנת אותי."
"העסקה אינה מסובכת, הו אדוני רב המעלה. אתה משחרר אותי ואת ילדתי, ואני שולח את חייליי כדי לעזור לך לכבוש את שלוש הממלכות האחרות. כמובן, כל הדברים הללו יקרו אחרי שכבר תזכה להרוג את אַגַ'ה, אִיסְלֵג, גְרַאם ואַזַ'זְ'דֵר."
"דִירְן, מה אתה חושב שאתה עושה?" הבעת בלבול אמיתית השתקפה על פניו של אַזַ'זְ'דֵר, אשר עמד במרחק שני מטרים מהֵיְידְמַאק, וידו לופתת את חרבו. השליטים האחרים זעמו בליבם על דִירְן, ואִיסְלֵג הביט בשליט האצילים בתדהמה ובחוסר אונים. דִירְן ידע שהתוכנית שלו הצליחה. אם הוא הצליח להוליך שולל את השליטים האחרים, אין ספק שגם הֵיְידְמַאק יאמין לשקריו.
הֵיְידְמַאק חייך, "אתה בוגד כלבבי, ממש כמו יוצרי שנפל מת לרגליי לפני עשרים שנה. ומה אתם חושבים, שליטיי האחרים?" הוא גיחך בלעג לעומת ארבעת האנשים האחרים שעמדו בחדר, וסחרר את השרביט בין אצבעותיו… הוא סחרר אותם ביד הקרובה לאַזַ'זְ'דֵר, ושליט הברברים נדרך כאשר התקדם לעברו מבלי שהיצור המרושע חש בכך. הֵיְידְמַאק פנה בחזרה אל דִירְן והתכוון לפתוח את פיו כדי להגיד משהו, אך הוא מעולם לא הספיק לעשות זאת. בזינוק מדהים הניף אַזַ'זְ'דֵר את חרבו הכבידה והנחית אותה בעוצמה על השרביט, שבדיוק נזרק באוויר על ידי הֵיְידְמַאק מתוך טיפשותו של היצור, אשר פותה בלשונו החלקלקה של דִירְן.
ענן עשן עכור נפלט מתוך השרביט, אשר שני חלקיו נפלו על רצפת השיש בקולות מהדהדים. אַזַ'זְ'דֵר התכוון להושיט יד אל חצי השרביט המושלך לרגליו, בתקווה שמגילת הקלף הנושאת את הנבואה האבודה תהיה בו, אך הוא עצר כעבור רגע. לשונות של אש נפלטו משני חצאי השרביט, היה נראה שהאש בוקעת מתוך החלל שבשרביט. האש שילחה כדורים ולשונות מתפתלות לאוויר… היא יצרה מילים. הנבואה האבודה לא הייתה קלף. היא הייתה אש, אש שעיצבה את מילותיה, אש שהאירה את פניו מלאי האימה של הֵיְידְמַאק, אשר כבר ידע מזה שנים רבות מה נכתב בנבואה.
ארבעת השליטים, שבמהלך שהותם בכלא למדו להכיר ולקבל זה את זה, לאהוב ולהיות ידידים באמת ובתמים אחד של השני ובכך העלימו את השנאה ששררה בניהם עד לאותו יום, התקרבו אל מילות האש והביטו בהן, מהופנטים. הנבואה האבודה נוצרה במלואה, ואותיות האש הזוהרות ריחפו מולם:
"ביום אפל אחד, יום חורץ גורל, קם מעמקי האדמה צל מקולל,
הֵיְידְמַאק הוא שמו ונולד משנאה, מעל כל ארבעת השליטים התנשא.
להשמיד חוזים הוא צווה ועשה, הקים צי מכשפים, הארץ מקרב געשה,
נדרשנו למצוא פיתרון מהיר, לפני שמוות יכסה את היום הבהיר.
הנה, אם כן, פתרוננו לפניכם: התאחדו בחזרה לארץ אחת, פן תאבדו כולכם.
משנאה הֵיְידְמַאק קם, ובנפילתה ייפול. מפילוג הוא נוצר, ובהשמדתו יושמד."
דממה השתררה בין ארבעת השליטים, כאשר משמעות המילים חלחלה אל ראשה, שעה שהאש הפכה לעשן שהתפזר ברוח. הנבואה האבודה הועברה ליעדה, וכעת היא נמוגה כאילו לא הייתה קיימת מעולם. בעוד ארבעת השליטים מביטים זה בזה בחשש, בהיסוס, התגנב הֵיְידְמַאק בדממה אל אבן הספיר שהתנתקה מהשרביט המנותץ, ולפת אותה בין אצבעותיו העקומות.
"ארור תהיה, בוגד!" שאגת הצל שזינק על רגליו והניף את הספיר ניערה את השליטים מהרהוריהם, והם הביטו בכדור אש כחולה המתגשם באוויר, מתגלגל מתוך אבן הספיר ומושלך לעבר אִיסְלֵג. לברברי חסר הקסם לא הייתה שום יכולת להתגונן מהאש הקטלנית שפגעה ישר בחזהו, נאחזה בבגדיו ושרפה אותו. זעקתו של אַזַ'זְ'דֵר דעכה כאשר כעבור שניות ספורות, כאשר כל שנותר מאִיסְלֵג הייתה ערימת אפר.
הֵיְידְמַאק הניף את הספיר פעם נוספת, ושתי חומות אש הופיעו. אחת הפרידה בין השליטים לדלת, ואחת בין השליטים להֵיְידְמַאק. היה נראה שדמותו הולכת ודועכת, דועכת עם השנאה והפילוג ששררו בין ארבע הממלכות… דועכת עם התגשמותה של הנבואה האבודה… השליטים הביטו סביבם, מבוהלים. הלהבות בערו בעוז, והֵיְידְמַאק עמד ליד הכס. בידו הימנית, מונפת אל-על, נלפתה אבן הספיר. הֵיְידְמַאק כבר היה חלש, חלש ופצוע עקב העובדה שהשנאה נעלמה מליבם של שליטי הממלכות. נבואת האבדון הובסה באיטיות על ידי הנבואה האבודה. כעת נותר רק דבר אחד לעשות… אַזַ'זְ'דֵר הרים את קולו, "האם אתם, שליטי הפילוסופים, האצילים והאיכרים, מוכנים לכרות איתי ברית-עולמים, ולהקים את ארץ אוּרִיקֵיְיאַה?"
"מסכימים!" שאגו השלושה האחרים, ואַזַ'זְ'דֵר הניד לעבר דִירְן. קולו החזק של דִירְן הדהד באולם, והֵיְידְמַאק השתמש בכוחה של אבן הספיר כדי להגביר את האש, אך הוא לא היה חזק מספיק כדי לפגוע בשליטים. דִירְן שאג אל אַגַ'ה וגְרַאם, "האם אתם, שליטי הפילוסופים והאיכרים, מוכנים לכרות איתי ברית-עולמים?"
"חיובי!" צעקה אַגַ'ה ופנתה אל גְרַאם, "האם, בשם כל הפילוסופים, תשלים את כריתת הברית ותכרות עם האיכרים ברית-עולמים?"
גְרַאם הרכין את ראשו במחוות כבוד, "אעשה זאת." בבת אחת הדהד קול נורא בתוך באוזניהם של ארבעת השליטים, שהפכו לארבעת הנשיאים של ארץ אוּרִיקֵיְיאַה, אשר קמה כעת מחדש. הקול היה ניפוץ זכוכית, כאשר אבן הספיר התנפצה לרסיסים, ואדונה צרח צרחה נוראית. הלהבות הבוהקות קפצו לפתע לגובה רב, וטסו בשאגה אל מרכז החדר. לא הייתה להֵיְידְמַאק שום שליטה על האש, ובעוד חייו הולכים ונוטשים את גופו בעקבות ניצחון הנבואה האבודה, כילו הלהבות את גופתו המוטלת במרכז האולם. כעבור דקה של צרחה דועכת, להבות משתוללות וניפוצי זכוכית, שקט הרעש. ארבעת הנשיאים הביטו בכתם החרוך שנותר מהֵיְידְמַאק ברצפת האולם, ואז ניגש אַזַ'זְ'דֵר אל תיבת הזכוכית שראה עוד מהרגע שנכנסו לאולם מאחורי כס המלכות.
חרבו ניפצה את הזכוכית וידו שלפה בגסות את המגילה עליה נכתבה נבואת האבדון וגם חתיכת קלף שעליה נכתבה הנבואה שנתנה להֵיְידְמַאק את כוח הקסם. "ההיסטוריה לא תחזור שוב על עצמה," הוא אמר בקול תקיף, וקרע לגזרים את נבואותיו האפלות של אִילוּרְט. קרעי הנבואות התפזרו ברוח, ממש כמו הזיכרונות על צל נורא בשם הֵיְידְמַאק, שניסה להשמיד ארבע ממלכות… ארבע ממלכות שנשכחו… והתאחדו לארץ שלימה ומאוחדת, ארצם של בני אוּרִיקֵיְיאַה. ארץ אוּרִיקֵיְיאַה.