היי, קוראים לי אורי ואני בן 21 מצפת. אני גר עם אחותי הקטנה ליה, וכמובן גם עם ההורים שלי. אחותי היא לא ילדה ממש מסודרת או מרוכזת, למשל, אפשר לנהל איתה שיחה שלמה בלי שהיא תפנים או תזכור משהו ממנה. חוץ מזה אפשר להמציא לה סיפורים מטורפים והיא תאמין ותתרגש מהם. בקיצור היא ילדה קצת מעופפת.
לפני כמה שעות אחותי ניגשה אליי ושאלה אותי אם אני מוכן לעשות לה טובה. "מה הטובה שאת צריכה?" שאלתי. "אני רוצה שתלך למגדת עתידות שלי, אתה נראה מבואס לאחרונה ואולי אם היא תנבא לך את העתיד זה ישמח אותך". אני אישית לא מאמין לשטויות האלה של מגדת עתידות, לא נראה לי שמישהו יכול לנבא לך את העתיד, אבל כפי שכבר אמרתי קודם, קל מאוד לשכנע את אחותי. "את יודעת שאני לא מאמין בשטויות האלו" אמרתי. "בבקשה, בשבילי?" היא אמרה והסתכלה עליי בעיני כלבלב גדולות. "טוב, טוב" אמרתי לה, "אפילו שאני לא מאמין בשטויות האלה, אני אלך אליה רק פעם אחת. מספיק טוב?" שאלתי, "כן" היא אמרה ומיד חזרה לחדר שלה.
עברו כמה ימים, ואחותי קבעה לי פגישה עם מגי, מגדת העתידות שלה. אז לקחתי את האוטו שלי, הקלדתי בוויז את הכתובת, והתחלתי לנסוע. בהתחלה נסעתי בתוך העיר, ואז הגעתי למין יער. אז נאלצתי להחנות את האוטו וללכת למקומה של מגדת העתידות. אחרי לא מעט הליכה ביער, ראיתי שלט קטן וסגלגל מעץ. התקדמתי לעברו, ועליו היה רשום 'אם אתם רוצים נבואה המשיכו בדרך הצבועה'. הסתכלתי על העצים וראיתי שעל חלקם יש מעט צבע. "איזה טמטום" מלמלתי לעצמי. התחלתי ללכת וחשבתי לעצמי, איך יש לה כוח ללכת ביער הזה כל יום? ועוד אחרי יום לימודים? כנראה שאחותי משוגעת. אחרי הליכה בין העצים סוף סוף הגעתי. "תודה לאל!" אמרתי, כולי מיוזע ומשתוקק כבר לקבל כוס מים.
נכנסתי לתוך אוהל סגול מוזר. בכניסה היו פעמוני רוח ונרות. למה לשים נרות ביער? איזו חלאה חשבתי לעצמי. ככל שהתקדמתי יותר האוהל נראה מוזר ומוזר יותר. ציורים מוזרים, פסלים וצבעים. עוד לפני שראיתי את הפרצוף שלה הבנתי שמשהו פה מסריח. הגעתי לקצה האוהל, בו היה שולחן עץ גדול. היו ציורים ונרות בכל מקום. ליד השולחן היו שני כיסאות, אחד היה ריק, ובכיסא השני ישבה לה אישה זקנה. הייתה לה מין מטפחת מלוכלכת על הראש כולה מעוטרת בבדים, חרוזים ונצנצים בכל מיני צבעים. שערה היה אפור ומבולגן כאילו היא לא הסתרקה או שהיא התחשמלה ממשהו. היו לה ציפורניים ארוכות עם לק מנצנץ שעליו היו ציורים של עיניים, "לא מטריד בכלל" חשבתי לעצמי. רק אוהל מוזר באמצע היער עם אישה שנראית כמו מכשפה משוגעת.
"נו נו נו, איך ידעתי שבסוף תגיע. אתה אחיה של ליה נכון?" היא שאלה. "ברור שאני אחיה של ליה, איזה עוד פסיכים באים לפה?". מיהרתי להתיישב על הכיסא ולקחת את כוס המים שהייתה מונחת על השולחן. "זאת כוס מים נכון?" שאלתי את הגברת. "כן, ידעתי שתצטרך אותה, כי אני חוזת עתידות!" גלגלתי את העיניים שלי "נו באמת! את בטוח מודעת לכך שלהגיע לפה דורש מאמץ רציני ואחרי שאתה מגיע אתה זקוק לכוס מים. הרי את באה לפה כל יום" היא הרימה את ראשה והסתכלה עליי. באותו הרגע יכולתי לראות שעין אחת שלה חומה והשניה ירוקה, השיניים שלה היו צהובות עם מעט לבן והיא ממש הגזימה עם האיפור.
"אז אני מבינה שאתה לא מאמין בנבואות כמו אחותך. אז למה בכל זאת באת?" סיימתי לשתות את כוס המים והנחתי אותה על השולחן "תקשיבי, אני פה רק כי אחותי רצתה שאני אבוא אחרת לא הייתי מגיע לאוהל הפסיכים הזה. אני אשב פה קצת אשמע את הסיפור המטופש שלך ואז אני אחזור לאוטו שלי ולא אבוא לפה יותר לעולם" אמרתי לה. "טוב, אולי מה שאני אספר לך ישנה את דעתך ואולי לא." היא הביטה לתוך מין כדור בדולח ועשתה תנועות מוזרות עם הידיים. כמו שאמרתי – פסיכית. "אני רואה שמחר ירד גשם ושתהיה רוח חזקה שתרעיד את החלונות בבית," גלגלתי את העיניים שלי "נו באמת, את חושבת שאני אידיוט? בטח קראת את התחזית. אם תספרי לי משהו עליי שאי אפשר לבדוק בגוגל אני אולי אאמין לך, אבל בינתיים זה נראה לי כמו בזבוז זמן ואנרגיה נוראי"
היא הסתכלה עליי וחייכה חיוך קטן ומטריד "אני יודעת שלחבר הכי טוב שלך קוראים יונתן, ובעוד יומיים אתם רוצים ללכת ליריד אוכל בבוקר, אבל אתה לא יודע שהוא יחייג אלייך היום בעשר כדי לבטל לך. גם כן יתחילו שיפוצים ברחוב שלכם, שכנים חדשים יעברו לוילה ממולכם ומישהו ישבור צלחת אדומה בבית שלכם. אלו הנבואות שלי ליומיים הקרובים" הסתכלתי עליה ואמרתי "בסדר אני אבדוק את זה ונראה אם זה אמת או זיבול שכל". ואז היא נעמדה והצביעה לעבר היציאה "אם כך אז הפגישה שלנו הסתיימה" ונתתי לה 100 שקלים. לדעתי זה בזבוז אבל אחותי נתנה לי אותם אז לא אכפת לי.
הלכתי מהאוהל די מזועזע. כל הדברים שם די הבהילו אותי, בחיי לא ראיתי כל כך הרבה דברים מוזרים באוהל אחד. אבל היה לי דף קטן שעליו רשום כל מה שהיא חזתה עבורי, לא האמנתי למילה שיצאה לה מהפה, אבל לפחות סיימתי את זה. ירדתי בשביל והגעתי לאוטו שלי. נכנסתי והפעלתי את המזגן "אוי איזה חום! אני לא יוצא מהבית אלא אם אני חייב". שלחתי לאחותי הודעה שסיימתי והתחלתי לנסוע. אחרי כמה דקות הטלפון שלי צלצל וזו הייתה אחותי "אזזזזז איך היה?" התלבטתי מה לומר לה. לומר את האמת שלדעתי האישה הזאת משוגעת או להגיד לה שהיה נחמד ונראה מה יהיה. בסופו של דבר החלטתי ללכת על האופציה השנייה ולומר לה שהיה נחמד. "אמרתי לך שהיא טובה, אני בטוחה שהנבואות האלו גם יתגשמו". אני סקפטי לגבי זה אבל זה לא משנה.
עד שחזרתי כבר היה הזמן לארוחת ערב. אחותי סיפרה להורים שלי שהייתי אצל מגי מגדת העתידות שלה. המבט עם הפנים שלהם שהם חשבו שגם אני מאמין בשטויות עכשיו היה משהו לא מהעולם הזה. אז סיימתי לאכול ובאתי לפנות את השאריות לפח כשראיתי שברים של צלחת אדומה, מיד פיניתי את האוכל לפח שמתי את הצלחת בכיור ורצתי לחדר שלי. ניגשתי למגירה שלי והוצאתי את הפתק שהיה רשום בו שצלחת אדומה תישבר. "מה לעזאזל? איך?" מלמלתי לעצמי סימנתי במרקר את מה שהיא חזתה "אולי זה סתם צירוף מקרים. אבל לפחות יונתן לא חייג לבטל לי". אחרי חצי שעה סיימתי לסדר את החדר שלי שהיה די מבולגן והסתכלתי על השעון בחדר שלי, חמישה לעשר. לרגע הייתה לי צמרמורת, מה אם יונתן יחייג לבטל לי? "ליה? את באה ליריד האוכל מחר?" שאלתי. "לא! איכס! זה יריד לבנים" היא אמרה. ואז הבנתי שאם יונתן לא יבוא אז אני אהיה שם לבד. השעון בדיוק הראה עשר ויונתן חייג אליי "היי יונתן! מה קורה? מוכן ליריד האוכל מחר?" שאלתי בהתרגשות "אמממ על זה בדיוק רציתי לדבר איתך" התחלתי ללכת מצד לצד בחדר שלי. אוי ואבוי, חשבתי. "אני לא יכול לבוא איתך מחר" הוא אמר. "למה?" שאלתי בתקווה שהוא יתחרט. "אני פשוט לא אוהב כל כך ירידי אוכל כאלו, והכרטיס די יקר, אני ממש מצטער" הוא אמר. "אל תדאג, הכל טוב, אם אני אמצא משהו שתאהב אני אביא לך. אז ביי בנתיים".
בלילה לא הצלחתי לישון. התגלגלתי מצד לצד, ובפעם היחידה שנרדמתי היה לי סיוט על כך שה"מכשפה" ההיא תנבא לי דברים רעים והם יקרו לי. הסתכלתי בטלפון שלי ובדקתי את ההודעות שלי בציפייה שיונתן ירגיש רע ובכל זאת יצטרף אליי, אבל זה לא קרה. בסביבות 1:30 בלילה התחלתי לשמוע גשם. הייתה רוח חזקה והחלונות שלנו קצת רעדו, אז קמתי מהמיטה וניגשתי למגירה שלי בשקט וסימנתי עם מרקר את מה שקרה. אני מאוד מקווה שמחר לא יקרה שום דבר נוסף. נכנסתי חזרה למיטה שלי, הטענתי את הטלפון וניסיתי בכל זאת ללכת לישון שוב.
בבוקר התלבשתי, צחצחתי שיניים, והיה לי מצב רוח לא רע. ירדתי במדרגות ובאתי לצאת מהבית וכמעט שכחתי שיורד גשם, אז לקחתי מעיל, מטריה, כסף ומפתחות ויצאתי לדרכי. גם היום לקחתי את האוטו, כי מי אוהב ללכת מרחקים בגשם? חניתי ונכנסתי ליריד. הוא התרחש במין אולם בגלל הגשם. היה שם אוכל ומוזיקה. האוכל היה טעים, אבל המוזיקה, מי ששם את השירים האלו כנראה היה חירש. בדיוק ראיתי בצד השני של האולם ששמו כמה גלידות מיוחדות. אני פרצתי בריצה לעבר הגלידות והשגתי את כוס הגלידה האחרונה, שהייתה מדהימה דרך אגב, מזל שאני בכושר אחרת לא הייתי טועם את הגלידה הזאת.
כשיצאתי מהאולם נכנסתי לאוטו וראיתי את הפתק. לא נראה לי ששני הדברים הנוספים יקרו באמת. בדיוק כשבאתי להיכנס לרחוב שלי היה שלט ענק שעליו רשום "אין כניסה משעה 9:30 עד 18:30". התעצבנתי ואז ראיתי מה היה כתוב על הפתק. שיפוצים הא? עדיין חסר עוד משהו אחד, אז יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים מלחיץ. פניתי לרחוב ליד ונכנסתי מהכניסה האחורית. הלכתי להכין ארוחת צהריים לי ולאבא שלי שעבד ורציתי להיות נחמד אליו. לא העזתי לפתוח את החלון כי אולי אני אראה שיש שכנים חדשים. החלטתי להכין קציצות עם תפוחי אדמה, מנת צהריים קלאסית. הבאתי לאבא שלי קערה לחדר עבודה, ואחרי שסיימתי הלכתי לשטוף את הכלים. היה לי חשוך אז החלטתי לפתוח חלון, ואז שמעתי קולות. "קדימה תוציא את הקופסאות מהמשאית, אני רוצה שנוכל לישון בבית כבר היום". רצתי אל החלון וראיתי איש ואישה בהריון שעמדו בוילה מולנו ואמרו למובילים של המשאית איפה לשים מה.
"מה?! זה לא הגיוני, מה קורה פה? הם שכנים חדשים?" דמעות עלו בעיניי. רצתי לחדר שלי וראיתי שכל הפתק ממורקר. נכנסתי מתחת לשמיכה "אני לא מאמין האישה הפסיכית יודעת הכל עליי" דמעות זלגו מעניי. אבי ששמע אותי בוכה עלה לבדוק מה קרה. "אורי? הכל בסדר?" הוא התיישב לידי "לא! הכל לא בסדר. ליה ביקשה שאני אלך למגדת עתידות שלה ועכשיו הפסיכית הזאת יודעת הכל עליי" הסתכלתי על אבי. "איך היא יודעת הכל עלייך? אמרת לה משהו?" אבי שאל. "לא אמרתי לה כלום, אבל היא ידעה על הביטול של יונתן ועל הצלחת האדומה ועל השיפוצים והשכנים החדשים". אבא שלי הסתכל עליי בחיוך. "למה אתה מחייך?! מדובר פה על אישה פסיכית שגרה ביער!" אמרתי. "אורי, לא הבנת מה קרה?" הסתכלתי עליו "לא! אם הייתי מבין אולי גם אני הייתי מחייך!" אבא שלי הסתכל לי בעיניים ואמר, "אחותך שברה את הצלחת, היא בטח סיפרה על זה למגי, והיא גם התלוננה על זה שיש שיפוצים ברחוב אז לחברות שלה יהיה קשה להגיע, ואם הן יגיעו אז הן יצטרכו להגיד שלום לשכנים החדשים. ויונתן חייג אליה ושאל אותה איך לומר לך שהוא לא רוצה לבוא בעדינות אז היא אמרה לו שיחייג אלייך בעשר כי כבר תהיה ישנוני. מגי פשוט ניסתה לעשות עליה כסף." לרגע הייתה דממה בחדר "אתה אומר לי שאחותי הפחידה אותי כי היא מעופפת?!"
יצאתי במהירות מהשמיכה, נתתי חיבוק לאבא שלי ואז רצתי לנעול נעליים ולקחת מעיל, נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסעתי לכיוון היער. נסעתי מהר, כולי נסער ממה שקרה וקיוויתי שמגי תהיה באוהל כדי שאוכל להתנקם בה על מה שהיא עשתה לי. חניתי והתחלתי לרוץ במעלה הגבעה "אני אלמד אותה לקח!" צעקתי בעודי מטפס על הגבעה "היא עוד תשלם על זה!". סוף סוף הגעתי לאוהל. נכנסתי בזעם. כשנכנסתי ראיתי בחורה יושבת ליד השולחן ומגי "מנבאת" לה את העתיד. מיד כשראיתי אותה צעקתי "אל תקשיבי לה היא סתם רמאית! היא תגנוב לך את הכסף". הבחורה שמה את ידה על הכיסא והסתובבה אליי. לא האמנתי למראה עיניי, זאת הייתה אחותי! "ליה? זאת את?" שאלתי, ולפתע היא פערה את פיה "אני פשוט לא מאמינה! מגי! איך חזית את זה שאח שלי יבוא לפה לצעוק? וואו! פשוט אין לי מילים". תפסתי את ידה של אחותי "בואי נלך, היא סתם רמאית" אחותי נתנה למגי 100 שקלים והתחילה ללכת כולה שמחה ומאושרת. הטחתי את שתי ידי בשולחן ואמרתי לה "תחזירי לי את הכסף ששילמנו לך מיד! את פשוט גנבת!" היא לקחה את הקופה שלה וניסתה לברוח לצערה היא אישה מבוגרת ואני נער צעיר, כמובן שמיד תפסתי אותה. "פשוט תחזירי לי את הכסף! זה רק 200 ש"ח אני לא מבקש את כל הכסף שאחותי אי פעם הביאה לך" אמרתי בזעם. "בשום פנים ואופן! את הכסף הזה הרווחתי ביושר ואתה בחור צעיר צריך ללמוד קצת כבוד". היא הרימה את ראשה והתחילה ללכת לאוהל. ניגשתי אל הקופה שלה והוצאתי 200 שקלים. "את פשוט עובדת על אחותי כי היא קצת מנותקת! תלכי מפה! ואל תעזי להטריד אותנו יותר שומעת?!" היא נתנה לי מבט זועף וחזרה לאוהל.
אחרי שחזרתי הביתה הסברתי לאחותי שמגי היא פשוט אישה רעה שרוצה את הכסף שלה ולא באמת יודעת מה יקרה בעתיד. אחותי לא הקשיבה לי. היא סיפרה לי על נבואות שהתגשמו. אז סיפרתי על התרמית שהיא עשתה לי. "נו באמת" היא אמרה "מגי בחיים לא תעשה דבר כזה". למחרת היא לא חזרה ישר הביתה מבית הספר. בדרך כלל היא הייתה הולכת למגי וחוזרת אבל היום היא לא אמורה ללכת למגי, אז למה היא מתעקבת? חייגתי אליה. "ליה? למה את לא בבית?" שאלתי. "אני, אני הלכתי לטייל עם חברות שלי". לרגע האמנתי עד ששמעתי רעש של פעמוני רוח בדיוק כמו באוהל של מגי. התעצבנתי. "את אצל מגי?! אמרתי לך שהיא אישה רעה!" אמרתי. "אני לא אצל מגי אני פשוט….אין……קליטה…כחחכחחח" והיא ניתקה את השיחה. נסעתי ליער הארור הזה ולקחתי את אחותי משם. הפעם לא ריחמתי על מגי. "אני מבטיח לך, שאם לא תפסיקי לנצל את אחותי אני אחייג למשטרה ואגיד להם שיש פסיכית שפתחה סטודיו ביער ומנצלת אנשים. מחר אני אבוא לבדוק אם אחותי באה ואם אני אמצא אותה אני נשבע לך, זה ייגמר לך רע!"
למחרת חזרתי לאותו יער וחיפשתי את השלט שמוביל למקום, אבל לא ראיתי אותו. גם לא ראיתי את הצבעים על העצים. בגלל שנאלצתי ללכת לשם הרבה פעמים זכרתי את הדרך, וכשהגעתי למקום לא היה יותר אוהל. היה רק נר צהוב זרוק על הרצפה. "היא ברחה?" שאלתי. והסתכלתי לצדדים "למה שהיא תעזוב את המקום לגמרי? רק ביקשתי שהיא תפסיק להטריד את אחותי". חזרתי הביתה וסיפרתי לאחותי על מה שקרה. היא בתחלה כעסה עליי אבל ככל שהזמן עבר היא הבינה שמגי הייתה אישה רעה והיא הודתה לי על כך שגירשתי אותה.
כמה שבועות אחרי שמגי נעלמה, ישבתי וצפיתי בחדשות עם אחותי, וראינו שאישה מוזרה שנראתה כמו מגי נתפסה ונשלחה לכלא. מסתבר ששמה האמיתי הוא אלה ושהיא רמאית ידועה שבמהלך השנים גנבה עשרות אלפי שקלים מאנשים והיא סוף סוף נתפסה אחרי שנה שחיפשו אחריה. אחותי הייתה בשוק. "וואי מגי, זאת אומרת, אלה, באמת הייתה אישה רעה, מגיע לך פרס על זה שהברחת אותה מהמחבוא שלה". הרמתי את הטלפון שלי וצילמתי את הכתבה. הייתי בהלם, ואז הבנתי למה היא כל כך נלחצה מזה שאיימתי עליה שאני אחייג למשטרה, כי אז היו תופסים אותה והיא הייתה נשלחת לכלא. בכל מקרה זה מה שקרה אז אני מאושר. אחרי זמן מה יצרו איתנו קשר והחזירו לנו את הכסף שהיא לקחה מאחותי על כל פגישה כזאת. בקיצור סוף טוב הכל טוב.