כמות הדוכנים ביריד לכבוד הגעת הנביא אָמָאזוּ הקדוש לעיר הבירה פַּאקְס אוֹפְּטַאטְיוֹ הייתה מרשימה מאוד. ההתרגשות ברחבת הארמון הייתה בשיאה, וכל האנשים שהתכנסו שם דיברו רק על דבר אחד – האפשרות שהנביא יגלה לכולנו דרך לנצח במלחמה.
כולם עדיין היו בתדהמה מהמתקפה האכזרית לפני שנה. מהרעש מחריש האוזניים של פגיעת אבני הקטפולטות האורקיות בבתים, האנשים שנלקחו, בין אם על ידי המוות או בשבי. הסיפורים הנוראיים שסיפרו אלה שחולצו משם בחיים, והשמות והפנים של אלה שלא.
כמו, למשל, סיפוריהן של הנערות ששירתו כשומרות על החומה לפני המתקפה, (המחסור החמור במתגייסים בגין המשאבים המדולדלים והמשכורות הנמוכות הוביל לכך שנערות ונשים צעירות שירתו על החומה) על דיווחים מקדימים שהן מסרו חודשים לפני המתקפה על התארגנויות חשודות של אורקים במרחק קטן באופן מחשיד מהחומה, ועל המפקדים ששרפו את מכתבי הדיווחים בזה אחר זה.
השומרות היו הקו הראשון של המתקפה. הרבה מהן נרצחו ונחטפו.
מאז, שום אירוע בממלכה הוא לא אותו הדבר. הכול, כולל היריד לכבוד הנביא, הפך להיות עצוב וכבד.
מדהים כמה חשיבות הממלכה שלנו מייחסת לנביאים. ועוד יותר מדהים כמה כסף אפשר לגלח מהאנשים פה על הנושא הזה אם יודעים לשווק בצורה מספיק טובה.
ביריד היו כחמישים דוכנים: דוכני אוכל, בגדים, עשבים, שיקויים, קמיעות מזל, כלי נגינה, הימורים, מה שלא תרצו. מחוץ לכל דוכן השתרך תור באורך כמה מטרים, אבל אותי עניין רק דוכן אחד – הסגול, עם השלט שעליו היה כתוב באותיות גדולות:
גברת ליל
קריאה בכף היד, בתה, בקלפים ובבדולח
קמיעות
העלאה באוב
זו הייתה השנה החמישית שבה באתי לעזור ל"גברת לַיל" – אותה הכרתי בתור קָסַנְדְרָה השכנה ממול – למשוך כמה שיותר מבקרים אל דוכן מגדת העתידות שלה. אישית, העתיד היחיד שהאמנתי בו הוא עתיד שאני יוצרת בעצמי, אבל קסנדרה הייתה מאוד נחמדה. היא הייתה מסוג המבוגרים המעטים שנתנו לצעירים לפנות אליהם בשמם הפרטי ולא התעקשו על רשמיות.
קסנדרה הייתה כמעט כמו אמא נוספת בשבילי ואפילו הכינה עוגה מתוקה בטעם ורדים ליום הולדתי השישה-עשר. היא ואמא שלי, סוּזָאנָה, קראו לעצמן "חברות הכי טובות", אבל האמת היא שאף פעם לא ראיתי חברות קרובות כמוהן. אם אחת מהן הייתה זקוקה לתמיכה, היא הייתה פונה לאחרת. הן היו קרובות יותר מכל צמד חברים ומכל זוג שאי פעם ראיתי. מאז שהייתי ילדה רציתי חברה כזאת יותר מכל דבר אחר.
כשהגעתי לדוכן, הבחנתי בגברת ליל, לבושה גלימה בצבע שחלק מהאנשים יגדירו כסגול, וחלק יגדירו ככחול. עיניה החומות החמות היו מאופרות בכחול עמוק עם נגיעות כסף פה ושם, שהשתלבו באופן מהפנט עם גוון הנחושת של עורה ושערה השחור אסוף בצמה שנחה על כתפה. חיוכה היה חמים ומוכר, כמו בכל יום.
"לַיירָה! טוב כל כך לראות אותך, ילדה! מה שלום אמא?" גברת ליל קמה מכיסאה לחבק אותי. חיבקתי אותה חזרה. "טוב לראות גם אותך, קסנדרה." אמרתי ואז הוספתי, "ואמא שלי בסדר גמור, תודה." קסנדרה תמיד שאלה לשלום אמא שלי.
את השעה הבאה ביליתי שרה ומנגנת בגיטרה ליד הדוכן של גברת ליל על מנת למשוך לשם כמה שיותר אנשים. כמו בכל שנה, כפי שציפיתי, התגובות היו מעורבות. מדי פעם יכולתי לראות ילדים מתקרבים בסקרנות, אבל רוב המבוגרים עשו פרצופים חמוצים והתרחקו. כך קרה גם השנה. שאלתי פעם את קסנדרה למה היא לא מבקשת מאח שלי לעשות את זה, הרי אף אחד בממלכה שלנו לא אוהב לראות נערה מנגנת ושרה, וזה רק מרחיק ממנה לקוחות פוטנציאליים. היא ענתה: "ליירה, אל תתני להם להעלים אותך. את לא תשפיעי אם תפסיקי לנגן ולשיר ברגע שתקבלי מבט אחד לא נחמד. את אוהבת לעשות מוזיקה?"
"כן" עניתי אז.
"אז לא משנה מה יקרה, ילדה, את תקחי את הגיטרה ותמשיכי לעשות מה שאת אוהבת. תראי לילדות אחרות שכן, גם הן יכולות. תהווי להן דוגמא אישית. מבינה?"
לאחר שעה של לקוחות מעטים מאוד קסנדרה הציעה שאשב לרגע. שוחחנו קצת על הא ועל דא, עד שהיא הציעה ללמד אותי קצת על קלפי הטארוט (מסתבר שכך הם נקראים). הסכמתי ולו רק על מנת להעביר עוד קצת זמן.
קסנדרה לקחה קלף מפסגת הערימה והניחה אותו על השולחן מולי. בקלף תואר אדם, על כתפו תיק קטן מאוד – קטן מדי – עיניו עצומות ובידו פרח לבן, עומד על שפת תהום ואינו רואה כי הוא עומד ליפול. לצידו עמד על שתיים כלב לבן נובח, אולי מנסה להזהירו. למעלה הייתה כתובה האות O, ולמטה הכיתוב: "השוטה".
"קלף השוטה, למשל," קסנדרה הסבירה, "מצביע על שאננות. האדם הזה יוצא למסע, אבל תסתכלי על הבגדים שלו. אלה נראים לך כמו בגדים למסע?"
הבגדים שלבש השוטה בהחלט נראו ססגוניים וחגיגיים מדי. "לא." עניתי.
"והתיק שלו ממש קטן, אין שום מצב שהוא מכיל כל מה שהוא צריך. הוא הולך בעיניים עצומות, ולא מקשיב בכלל לכלב. זהו קלף אזהרה שמסמן לנו לעצור לפני שניפול לתהום, לפקוח את העיניים, לחשוב. או, לחילופין, זה יכול גם לסמן לנו להשתחרר קצת, להקליל. אבל עדיין להיזהר."
"איזה מסר," חייכתי. הייתי חייבת להודות שהמסרים של הקלפים מעניינים, לפחות קצת, גם אם לא האמנתי לחלוטין שיוכלו לחזות את העתיד.
מאחורי הדוכן עבר, כמו כל שנה, הנביא אמאזו, מוקף בשומרים וזקנו הלבן מגיע עד לרצפה, אחריו המלך דוֹלְיוֹן, המלכה הֶלֵיין שלושת בניהם וארבע בנותיהם. משני עבריהם כל האנשים מיהרו לפנות להם דרך. עקפתי את הדוכן על מנת לראות טוב יותר.
לפתע, בהבזק של שבריר שנייה, יכולתי לראות את זה: טבעת נופלת מידה של הנסיכה בשמלה התכולה, רעש פגיעתה בקרקע אינו נשמע מעל קרקוש שריונות השומרים. הנסיכה הסתכלה מסביבה בדאגה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: הטבעת הייתה מאחוריהם.
לאחר שהתהלוכה עברה משם והגיעה לבימת עץ שנבנתה במיוחד לאירוע בקצה הרחבה, מיהרתי להרים משם את הטבעת.
לאחר ששוב הייתי בטוחה מאחורי הדוכן, הנביא החל לדבר וכולם היו עסוקים בלהקשיב לו. וגם קסנדרה, שעוד לפני כן עברה גם היא למקום ממנו היה אפשר לראות טוב יותר את הבמה, לא הייתה שם. הוצאתי את הטבעת מכיסי ובחנתי אותה בהתפעלות. זו הייתה טבעת כסופה עם מכסה מעוטר במקום שבו הייתה אמורה להיות משובצת אבן, מהסוג שבדרך כלל מאחסנים בה רעל. פתחתי את המכסה, ושם מצאתי עלה כותרת מקופל יחיד בצבע לבן, אולי של ורד? אך מה שהיה מוזר בעלה הכותרת, זה שהוא זהר. מיהרתי לסגור את המכסה לפני שמישהו יבחין באור הקטן שקרן מהטבעת.
ענדתי את הטבעת על האצבע, והחנקתי צרחה. מכירים את זה שאתם מסתכלים למטה ורואים את הנעליים שלכם? אז באותו הרגע לא יכולתי לעשות זאת, משום שמגפי העור הבלויים שנעלתי נעלמו, ולמען האמת גם כל הגוף שלי, מהתלתלים בצבע ענברי-אדמדם ועד לרגליים. וגם החולצה הלבנה והחצאית הירוקה הפשוטות שלבשתי. התקרבתי למראה הקטנה שקסנדרה שמרה על השולחן מרחק שהייתי אמורה לראות את הפנים שלי ממנו, אבל שלא כמו תמיד, שום עיניים זהובות לא הביטו בי בחזרה. הורדתי את הטבעת וכמו קסם, יכולתי לראות שוב את גופי כרגיל. זה בוודאי עלה הכותרת המוזר. כל חיי הייתי עדה ממקור ראשון לכל הדברים הנפלאים שאמא שלי יכלה לעשות עם כל מיני צמחים. ברצינות – לא משנה עם איזו בעיה הייתי באה אליה, מהצטננות קלה או שריטה ועד קדחת או אפילו כווייה, תמיד היה לה איזה שיקוי או משחה שהכינה מעשבים שונים שהיא מגדלת בגינה האחורית של הבית. היא אפילו לימדה אותי כמה מתכונים. תהיתי מאיפה הנסיכה השיגה עלה כותרת שכזה, ואיך הצליחה לגרום לו להפוך את עונד הטבעת לבלתי נראה. מה שבטוח, היא כנראה בן אדם ממש מגניב.
באמצע דבר הנביא, יכולתי לראות את הנסיכה מחפשת בכיסה, כנראה אחר הטבעת. ענדתי את הטבעת על האצבע והתחלתי להתקרב לבמה מבלי לקבל מבט אחד ממישהו מהמאמינים. עד שהתקרבתי, הנסיכה נראתה לחוצה מאובדן הטבעת, אם כי היא ענדה טבעת אחרת בדיוק כמו זו שענדתי בעצמי.
חכמה, חשבתי. חמקתי מאחורי הבמה, איפה שהשומרים לא ראו משום שהיו מרוכזים ברובם סביב הנביא והמלך. ואז ראיתי את הנסיכה מקרוב בפעם הראשונה.
שערה הכהה היה אסוף בכתר צמות על ראשה ובכל צמה שזורים פרחי רוזמרין ולבנדר, לעורה היה צבע של אגוז פקאן, תווי פניה רכים ועיניה האפורות העמוקות נראו כתוהות אלפי תהיות.
היא הייתה יפהפייה. במשך כמה שניות נקטע חוט המחשבה שלי. הלב שלי דילג פעימה או שתיים.
הנסיכה הסתכלה סביבה ללא הפסקה, כנראה בחיפוש אחר הטבעת. ברגע שהיא הסתכלה לכיווני, הורדתי את הטבעת והושטתי לה אותה תוך שאני מצמידה אצבע לשפתיי. זה היה מהלך מסוכן ביותר, ואין לי מושג מה חשבתי לעצמי באותו הרגע. רק בשבריר השנייה האחרון הנסיכה כיסתה את פיה בידה על מנת למנוע מעצמה לצרוח. מבטינו נפגשו. הלב שלי דפק כמו משוגע. האם הנסיכה עומדת לדווח עלי לשומרים? באותו הרגע הכתה בי ההבנה כמה טיפשי היה לחשוף את עצמי כך. זו הנסיכה, לא איזו נערה אקראית ברחוב! אבל בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי. הסתכלנו זו על זו למשך רגע ארוך. לאחר מכן הסקרנות גברה עליי ולחשתי, "מאיפה השגת את עלה הכותרת הזה?"
לאחר כמה שניות של היסוס והתעסקות לחוצה בקווצת שיער שחמקה מתסרוקת הצמות, הנסיכה לקחה את הטבעת בחזרה ולחשה: "זה מה שקורה כשמשקים ורדים בתערובת של מים עם צמחים מסתווים מפוררים לאבקה."
"זה ממש מגניב, גם אמא שלי עושה ניסויים כאלה."
"איך קוראים לך בכלל?"
"ליירה."
"כמו לירה?"
"בדיוק כמו לירה." חייכתי אליה. "אם כי אני מעדיפה גיטרה. ולך?"
הנסיכה שוב היססה. היא הסתכלה מעבר לכתפה על מנת לוודא שכולם שקועים בדבר הנביא מכדי לשים לב לשיחתנו, ואז ענתה בלחישה: "רוֹזְמֵרִי."
שאלתי: "כמו רוזמרין?"
"בדיוק כמו רוזמרין."
"אם כבר הזכרת רוזמרין, אז הפרחים בשיער שלך ממש מגניבים. גם אמא שלי אוהבת להשתמש ברוזמרין."
"חבל שאת לא יכולה לבוא ולראות מה עוד אני יכולה לעשות איתו." רוזמרי ענתה בעצב, ואז הבעתה השתנתה. "או ש…" היא החזירה לי את הטבעת והוסיפה, "יש פרצה בגדר של גן הארמון, ומאז המלחמה חלק גדול מהשומרים עבר לשרת בגבולות הממלכה, אז הם שתלו שם שיח כדי להסתיר את הפרצה. הצלחתי לצאת משם עם הטבעת כמה פעמים, וכל יום אחר הצהריים אני עושה את הניסויים בגן, תוכלי להשתמש בטבעת כדי לבקר."
אחת מאחיותיה של רוזמרי הסתכלה לאחור. מיהרתי להתכופף מאחורי הבמה ורוזמרי מיהרה להסתובב חזרה. זה היה קרוב. לאחר שהאחות הפסיקה להסתכל בחשדנות ורוזמרי סימנה לי בראשה שהשטח נקי, עליתי בחזרה לאט והקפדתי ללחוש.
"אני אבקר כבר מחר." חייכתי אליה. "היי שלום, רוזמרין."
קדתי קידה, ענדתי בחזרה את הטבעת וחזרתי לקסנדרה, בדיוק שתי שניות לפני שדבר הנביא הסתיים. שוב, בלי שאף אחד יבחין בי.
במשך חצי השנה שלאחר מכן, נכנסתי לגן הארמון דרך הפרצה בגדר וביקרתי את רוזמרי "מתחת לורד", כפי שהרומאים נהגו להגיד על פגישות חשאיות – כמעט כל יום. עשינו ניסויים ביחד, קראנו ספרים, ולפעמים גם ניגנתי לה בגיטרה. פעם אחת, היא לימדה אותי כיצד לקלוע את שערי בסגנונות שונים ולשזור בו פרחים. מאז אני עושה זאת כל הזמן, ושוזרת רוזמרין בצמה על מנת שרוזמרי תמיד תהיה איתי. ישבנו מחובקות מתי שרק יכולנו וסיפרנו זו לזו את החלומות והסודות הכי כמוסים שלנו. סיפרתי לה שאני רוצה להיות פייטנית, למרות שידעתי שזה יהיה ההפך הגמור מקל, בלשון המעטה. רוב תושבי ממלכת יוּבֶנִיס לא אהבו לראות אותי מנגנת ושרה, בניגוד מוחלט לחיוכים שמקבלים פייטנים בנים שאני מכירה.
במקום לצחוק מהרעיון שנערה תהיה פייטנית, כמו רוב האנשים, היא הנהנה בהבנה וסיפרה לי שהיא חולמת להיות רופאה. חיבקתי אותה בעוד הדמעות ברחו מעיניה לפני שהצליחה לעצור אותן. אף אחת מאיתנו לא הכירה אף לא נסיכה רופאה אחת, או איזושהי רופאה בכלל, או פייטנית. וכך היינו שתינו, נערה אחת עם חלום שתצטרך להתאמץ מאוד על מנת להגשימו, ונערה שנייה עם חלום שלא ברור איך תגשימו.
לאט אבל בטוח, החברות שלנו התחילה להזכיר את החברות של אמא שלי וקסנדרה. יצא לי לתהות לפעמים למה היא המשיכה לדבר איתי ביריד למרות הסיכון שיתפסו אותנו, ולמה הסכימה להיפגש. ואז נזכרתי שהיא תקועה בארמון רוב הזמן, נאלצת להסתיר את החלום שלה ואת חוכמתה מהסובבים אותה וצריכה להפוך לבלתי נראית על מנת לצאת ללא שומרים. איך היא לא השתגעה מבדידות, זאת לא ידעתי.
במהלך חצי השנה הזאת רוזמרי הספיקה לחגוג את יום הולדתה השישה עשר, ואני הספקתי לחגוג שבע עשרה. היא נתנה לי תליון זהב בצורת לב ליום ההולדת שלי, ואילו אני נתתי לה חליל עץ ליום ההולדת שלה. במהלך חצי השנה הזאת החלפנו אינספור פרחים (בעיקר ורדים וסיגליות) וצמחי מרפא (למשל, ריחן ועירית בתור משאלה שלעולם לא נפסיק להיפגש), וכך גם קרה היום. נכנסתי דרך הפרצה בגדר בעזרת הטבעת כרגיל, ולא עברה דקה עד שמצאתי אותה ליד שיח לבנדר, מטפטפת נוזלים מבקבוק אחד לאחר, מוסיפה אבקות ועלים שונים ורושמת במחברת, בבירור עסוקה בניסוי כלשהו. אבל הנה הדבר המוזר: תוך כדי הניסוי ורישום הניסוי, רוזמרי לא הפסיקה להריח את פרחי הלבנדר באופן שנראה אובססיבי לכל מי שלא הכיר אותה, אבל אני ידעתי שהיא עושה את זה כשהיא ממש לחוצה. וידאתי שאין שם אף אחד מלבדנו והורדתי את הטבעת.
"או. שלום, ליירה." היא אמרה בקול חלול וחייכה חיוך שלא הגיע לעיניה. זה ממש לא התאים לה. עשיתי משהו לא בסדר?
"קרה משהו?" שאלתי בעדינות. בראש שלי החלו לרוץ עשרות תרחישים שונים. האם מישהו גילה עלינו? האם עשיתי או אמרתי משהו לא בסדר בפעם שעברה? האם אחד מהניסויים שלה נכשל במיוחד? אבל היא תמיד אמרה שבמדע אין דבר כזה כישלון, רק הצלחה בתהליך אחר. אז מה קרה? התיישבתי לידה.
“אני צריכה לספר לך משהו," רוזמרי לא חייכה. היא בלעה רוק ונראה שהתאמצה לא לבכות. זה הדאיג אותי.
"בטח, כל דבר. מה קרה?"
עברו שבע שניות עד שהצליחה לפתוח את הפה ולהגות את המילים: "מצאו לי חתן."
לאחר שנייה נוספת, היא הוסיפה "נסיך סַלְבוֹרוּס."
השתררה שתיקה. שתינו ידענו מה מונח על הכף. מצבה של יובניס לא היה מזהיר. כל יום עברתי ברחוב ליד הבתים המאיימים להתמוטט, הסמרטוטים התלויים על חבלי הכביסה והאנשים הישנים שנת שיכורים ברחובות, בטנם נפוחה רק מבירה.
זכרתי גם את השורה שנכתבה על סלבורוס בספר שקראנו יחדיו בפגישה כלשהי: "שם עדיף שלא לצעוד יחפים, על מנת שלא להיכוות בכפות הרגליים מלהט השמש המוחזר היטב מהרי הזהב, בעיקר לא בסביבת ארמון המלוכה!"
"איך את מרגישה לגבי זה?" שאלתי. לא שלא ידעתי את התשובה שהיא תיתן. ידענו כמה נואשות נזקקה הממלכה אפילו לחלק קטן מהרי הזהב הללו. אבל ידעתי גם שכנראה אף אחד מלבדי לא שאל אותה את השאלה הזאת, ולא יכולתי לתאר לעצמי כמה רוזמרי וודאי נזקקה לשמוע את המילים הללו.
"איזו ברירה כבר יש לי? בלי הנישואים האלה, אין עתיד ליובניס. טוב, בהנחה שמשהו מהזהב בכלל יגיע לתושבים." רוזמרי הנמיכה את קולה ללחישה. "את לא שמעת את זה ממני, אבל אני שומעת את השיחות של אב… המלך דוליון עם השרים, הוא לא מדבר בכלל על להקצות אפילו חלק מכל הזהב הזה לטובת התושבים הפשוטים. לא אכפת לו בכלל מהעם או מהרעב ברחובות."
עיכלתי בשקט את דבריה. לצערי, לא יכולתי להגיד שזה הפתיע אותי במיוחד.
"אבל לצורך השיחה הזאת," רוזמרי חזרה לנושא השיחה המקורי, "ברית עם ממלכה כמו סלבורוס היא בדיוק מה שיובניס צריכה, לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינת ההגנה שממלכה חזקה כל כך יכולה להציע. אני בחיים לא אצליח להסתכל שוב למישהו בממלכה שלנו בעיניים ולדעת שהפיתרון היה אצלי בכיס, וברחתי ממנו."
"אבל את רצה קדימה," חייכתי אליה. "שאלתי איך את מרגישה לגבי זה." הפסקתי לחייך.
"סלבורוס ממש רחוקה, והתרבות שם שונה מאוד מפה. בעוד שלושה ימים אני יוצאת לשם, ואני כנראה לא חוזרת לפה. ואני בספק רב שאני אוכל להיות רופאה שם. אני ממש אתגעגע לפה. וגם למשפחה שלי, ואלייך. אין לי שמץ של מושג איך אני אחיה בממלכה זרה לגמרי. אני מפחדת, ליירה."
חשבתי לרגע. לא רציתי להיפרד ממנה. "אז אני אבוא איתך." אמרתי באומץ.
"איך בדיוק? רק האלפיון העליון של הממלכה עשיר מספיק על מנת לשלם על מקום באחת הספינות שיוצאות לשם. יש לך את כמות הזהב הדרושה לכך?"
"תופתעי כמה קל להתגנב לתיקים של אנשים חשובים ועשירים, או לצוות המשרתים של הספינה." חייכתי את החיוך הכי ערמומי שלי. "חוץ מזה שאני מעדיפה כבר להיתפס מאשר לא לנסות בכלל ולהשאיר אותך לבד בממלכה זרה עם נסיך שלא פגשת מעולם. על זה אני באמת לא אוכל לסלוח לעצמי."
רוזמרי צחקה, ולשמע הצליל הנפלא הזה הרגשתי טיפת הקלה. התכוונתי לכל מילה שאמרתי. מוות בצינוק היה עדיף מבחינתי על חיים במרחק גדול כל כך מרוזמרי שלי הכלואה בנישואי ממון. כרכתי את זרועי סביב כתפיה והיא הניחה את ראשה על כתפי.
"זה ממש מתוק, אבל אני לא רוצה שתיתקעי שם כמוני," ענתה רוזמרי. "תחקרי את העולם בשבילי, בסדר?"
"טוב. בסדר. אבל אני עדיין באה לבקר, והרבה. ואני אביא איתי יותר צמחים משתוכלי לספור." ישבנו שם מחובקות למשך רגע נוסף.
"אולי נצא לעיר לשאוף קצת אוויר צח? חוץ מזה, יש כמה מקומות שאת חייבת לראות…" הפסקתי כשראיתי את החיוך דועך מפניה.
"הייתי שמחה, אבל… אני לא יודעת כמה זמן אני אוכל למשוך לפני שיבחינו בכך שאני לא פה, ואם יזהו אותי בחוץ… אני לא רוצה לסכן אותך."
הבנתי על מה היא דיברה, בעיקר בהתחשב בכך שהמצב בממלכה לא ממש תרם לפופולריות של משפחתה של רוזמרי.
"בסדר," עניתי, אם כי בחוסר רצון. "אל תתגעגעי אליי יותר מדי, רוזמרין." חייכתי כשהיא צחקה לשמע כינוי החיבה. ענדתי את הטבעת וחמקתי דרך הפרצה בגדר. כשהתרחקתי מספיק מהארמון אל תוך הרחוב, הורדתי את הטבעת. השיחה עם רוזמרי לא יצאה לי מהראש, והרגשתי ממש רע. לא יכולתי לדמיין איך היא לא תולשת לעצמה שיערות. היא הולכת לעבור לממלכה זרה לחלוטין ולהתחתן עם נסיך שהיא לא מכירה כדי לתת לממלכה איזשהו סיכוי, ואין שום דבר שמישהי מאיתנו יכולה לעשות לגבי זה. התחושה הייתה בלתי נסבלת. המשכתי ללכת בעוד הלילה יורד סביבי.
לפתע ראיתי מולי מסבאה קטנה, מטונפת כמו כל המבנים האחרים בממלכה, ובתוכה אנשים צועקים, צוחקים ורוקדים. אל תשאלו מה חשבתי לעצמי באותו הרגע. נכנסתי, חטפתי את הכיסא הפנוי הראשון שמצאתי שם והתיישבתי. לא עברה דקה ובחור מבולגן אחד הכריז מקצה המסבאה: "סיבוב לכולם עלי!" כולם הריעו.
הזמנתי כוס רום במסגרת הסיבוב הזה, עדיין שקועה כל כך בדבריה של רוזמרי שבקושי הבחנתי במתיקות המעטה של המשקה, או בכל מה שקרה סביבי. שלא תבינו לא נכון, אני כמעט אף פעם לא שותה. אבל באותו הרגע לא יכולתי להפסיק לדאוג ממה שיקרה לרוזמרי. לא יכולתי להשאיר אותה לבד עם כל זה. אני חייבת לנסוע איתה.
עם זאת, המחשבה על לעזוב את כל מה שהכרתי פה ולהפליג לממלכה זרה לחלוטין… לא רציתי להתמודד עם זה כרגע.
רוקנתי את כוס הרום בשניות. לא עברה דקה עד שבחור אחר, אפילו יותר מלוכלך מהקודם, צעק: "עוד סיבוב עלי לכולם!"
מצויין בשבילי. רוקנתי את הכוס השנייה באותה המהירות והתחלתי להירגע. הרי אני יכולה להתגנב לספינה של רוזמרי בעוד שלושה ימים, יש לי את הטבעת. זה אומנם לא יהיה קל, אבל זה יהיה אפשרי…
ובינתיים, רציתי עוד מהרום. לרוע מזלי, מטבעות לשלם על המשקה לא היו לי. כאילו היקום קרא את מחשבותיי, הבחור הראשון צעק שוב: "שלישי למזל!" המסבאה כולה הריעה בקולות הרמים ביותר עד עכשיו, והפעם גם אני.
הלוואי שלא הייתי מזמינה את הכוס השלישית הזאת.
משם הכול די מעורפל אצלי, אבל אני זוכרת משהו בערך כזה:
אחרי שרוקנתי את הכוס השלישית אפילו מהר יותר מהשתיים הראשונות, רציתי לקום להודות לאנשים במסבאה על הנדיבות שלהם.
"תודה על הרום, חבר'ה" צעקתי. "זה מדהים!"
קמתי בקושי מהכיסא. החדר הסתובב סביבי.
כל המסבאה הריעה. רוב האנשים שם היו פי כמה יותר שיכורים ממני. בדיעבד, זו כנראה הייתה הסיבה ל"נדיבות" שלהם.
"אתם יודעים, ממש עצוב שעוד יומיים אני עוזבת פה את כולכם. היה לילה מדהים."
מישהי שאלה "רגע, למה?" בקול לא ברור. כולם נראו מבולבלים.
"חברה שלי מתחתנת, אבל לא איתי. החתן במממלכה אחרת והיא מפחדת, אבל היא לא מוכנה ולא יכולה לברוח מזה כי אחרת הלך על יובניס, היא נסיכה אתם מבינים. והממלכה הזאת סלבורוס יש שם זהב ברחוב, ופה מאוד יעזור חלק מזה, אז בעוד יומיים היא יוצאת בספינה ואני באה איתה שלא תהיה לבד, זה ממש הלחיץ אותי מקודם אבל עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, אני ממש אוהבת אותה תאחלו לי בהצלחה!"
לפתע הבעות פניהם של האנשים במסבאה השתנו, או לפחות ככה אני חושבת. החדר עדיין הסתובב, כך שהיה קשה לדעת.
באחד השולחנות ישבו שני בחורים מוזרים שלא היו שם קודם. באותו הרגע לא קלטתי את זה, אבל הם נכנסו בזמן ששתיתי את כוס הרום השלישית. מה שהפך אותם למוזרים, הוא האופן בו בגדיהם הבריקו כמו מתכת…
שריון. זה היה שריון.
שומרים של המלך.
הם קמו במהירות מכיסאותיהם ובהחלט היו תופסים אותי אלמלא היד שתפסה בזרועי וגררה אותי משם. בעלת היד כיסתה את הפה והאף שלי בשרוולה, וביד השנייה זרקה עצם כלשהו לתור המסבאה. אני זוכרת את השומרים משתעלים ואת בעלת הקול ממלמלת, "זה אמור לעכב אותם לזמן מה."
הכרתי את הקול הזה.
"קדימה, ילדה. אין לנו הרבה זמן." קסנדרה כרכה את זרועי סביב כתפיה ביד אחת וביד השנייה תמכה בי. היא חצי-סחבה אותי בזמן שהתקדמנו ברחובות המטונפים במשך מה שהרגיש לי כמו נצח.
"מה בכלל עשית שם?" היא שאלה אותי. לפני שהספקתי לחשוב על תשובה, נתקפתי בחילה נוראה כל כך, שהיינו חייבות לעצור על מנת שאקיא בצד הדרך. קסנדרה החזיקה את השיער שלי לאחור.
אחרי שסיימתי, המשכנו בדרך עד שעמדנו מול דלת שלקח לי יותר זמן מהרגיל לזהות, אבל זו הייתה דלת הבית שלי במלוא הדרה מכוסה הטחב.
זה הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שאיבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי, הראש שלי פעם בכאב נוראי. אור השמש הכאיב לי בעיניים. בקושי הצלחתי לחבר מחשבה אחת בראש. ניסיתי לקום לישיבה. טעות נוראה. אפילו זה היה יותר מדי בשביל הגוף שלי.
איפה אני?
הסתכלתי מסביב. זיהיתי את המיטה ששכבתי עליה ואת החלון. זה היה חדר השינה שלי.
רגע… מה זה על הרצפה?
ליד המיטה שלי, על הרצפה, הייתה ערימה של דפים כלשהם, אבל היה בהם משהו מוזר… ועם זאת מוכר. הרמתי אחד מהם.
הדף היה מבולגן ועם קרע קטן מלמעלה, כאילו כבר תלו אותו עם מסמר ואז תלשו אותו. ולמרבה הזעזוע, בהחלט היה בו משהו מוכר. מאוד מוכר.
זו הייתה כרזה עם הפרצוף שלי מצוייר עליה בדיוק מספק על מנת שיהיה אפשר לזהות אותי ממנה. מהתלתלים הגליים-במקצת המקיפים את הפנים, דרך השפתיים (שבכרזה היו קפוצות וחשפו שיניים בכעס), האף (קצת רחב יותר מאשר בחיים האמיתיים), המצח (מקומט) והעיניים (רושפות במבט מפחיד).
באמת, חבר'ה. לא צריך להגזים.
למעלה בלטה המילה "מבוקשת" באותיות ענקיות ומתחת לציור הפירוט:
חיה: 1000 מטבעות זהב
מתה: 500 מטבעות זהב
זכרונות מהלילה הקודם החלו לצוף במוחי בעת שקראתי את השורות הללו. נכנסתי ל… מסבאה כלשהי? יכול להיות?
מתוק. היה שם טעם מתוק.
התחלתי שיחה עם… מי זה היה?
לא, לא מישהו שהכרתי.
דיברתי על…
לא. רגע.
רוזמרי… נישואים… באה איתה…
אוי.
זה רע. זה ממש רע.
אם בסלבורוס ישמעו על זה…
לא פלא שאני מבוקשת.
וגם לא פלא שהכרזה לא פירטה על מה בדיוק אני מבוקשת.
אף אחד לא רצה שהשמועה תתפשט. הנסיכה, עם פייטנית שיכורה…
גל ההבנה של טיפשותי היכה בי בבת אחת כמעט, וגרם לי בחילה נוראה.
יופי, ליירה. ממש נהדר. עכשיו לא רק שאת עם כאב ראש נוראי ובחילה, אלא את גם מבוקשת, ובהתבסס על הסכומים, הם כנראה מקווים לערוך תלייה פומבית או גרוע מזה, ומי יודע מה רוזמרי עוברת עכשיו…
ואם כל זה לא היה גרוע מספיק, כל המחשבות הללו לא עזרו במיוחד לכאב הראש שלי, שגם כך היה מייסר.
למזלי הרב, דלת החדר נפתחה וקטעה את חוט המחשבה הזה. בכניסה לחדר עמדה… אמא שלי. לבושה בשמלת סינר פשוטה, שערה הבהיר החלק אסוף במטפחת, ועיניה הזהובות, דומות כל כך לשלי, עייפות אך נחושות. בידה היא החזיקה כוס עם משקה כלשהו.
"הנסיכה, ליירה?" היא קפצה ישר לעניין. "באמת?"
נשמע לי כאילו היא צועקת, מה שהיה פשוט נהדר מבחינת הראש שלי. וגם מוזר. אמא אף פעם לא צעקה.
"אם היית מכירה אותה, היית מבינה. אולי אפילו היית אוהבת אותה."
"את מבינה מה שתיכן עשיתן?" היא נשמעה לחוצה ועצבנית יותר. "תארי לעצמך מה היה קורה אם קסנדרה לא הייתה מוצאת אותך שם. קרוב לוודאי שהיית מתעוררת בצינוק מתחת לארמון בלי שום מושג איך לעזאזל הגעת לשם. ושם גם לא היו נותנים לך את זה," היא נתנה לי את המשקה שהחזיקה. "שתי. זה יעזור עם החמרמורת."
גמעתי את המשקה. כמו כל תרופה שאמא שלי הכינה, היו לו ריח וטעם של צמחי מרפא שונים, אם כי באותו הרגע לא זיהיתי אף אחד מהם. ושלא כמו בכל יום אחר, ריח הצמחים, שהיה תמיד נעים, היה באותו הבוקר בלתי נסבל כמעט. הייתי צריכה להתאפק על מנת שלא לסתום את האף ולהעליב את אמא.
"תודה," אמרתי לאמא שלי, והתכוונתי לזה. עם כל רגע שעבר, התחוור לי יותר ויותר איך מעשיי הרסו את כל עולמי. לא רק שעברתי על החוק שוב ושוב בחצי השנה האחרונה, שתיתי כדי לברוח מהרגשות שלי, פלטתי את סוד העבירה בפני מסבאה שלמה מלאה באנשים והפכתי למבוקשת, אלא גם אמא שלי הייתה צריכה לשמוע על כל זה ממישהו שהוא לא אני. לא יכולתי לתאר לעצמי עד כמה היא ודאי פחדה ודאגה. זה ממש לא הגיע לה. רק מהטימטום שלי נתקפתי שוב בחילה.
טוב, אולי זו גם אשמת החמרמורת.
"אני מצטערת. אני ממש מצטערת." הרגשתי את הדמעות מתחילות לעלות. ניסיתי למצמץ אותן פנימה ככל שיכולתי.
לפני שאמא הספיקה להגיב, קסנדרה נכנסה לחדר.
"אז החדשות הטובות הן שהצלחתי לאסוף את כל הכרזות," היא הניחה ערימה נוספת של כרזות "מבוקשת" ליד המיטה שעדיין ספק-ישבתי-ספק-שכבתי עליה.
"החדשות הרעות: התחנה הבאה שלהם היא פה, אז אנחנו חייבות לעשות את זה עכשיו."
"לעשות מה?" שאלתי.
"ברכותיי, ילדה. את הולכת ללמוד איך מבצעים כישוף שכחה המוני. אנחנו הולכות למחוק את הלילה מהזיכרון של כל הממלכה. מהרגע שהשמש שקעה ועד אור הבוקר הראשון, אף אחד לא יזכור דבר. בדיוק כמו יריד הנביא לפני שלוש שנים."
"מה קרה ביריד לפני שלוש שנים?" שאלתי בבלבול.
"בדיוק." שתיהן ענו בחצי חיוך.
לפתע קסנדרה ואמא התכופפו מתחת לחלון וכל אחת מהן הצמידה אצבע לשפתיה כמורה לי להיות בשקט. אחרי שהן שוב עלו, אמא שלי לחשה, "אלה השומרים."
לאחר שהשומרים התרחקו מספיק מהחלון, אני, קסנדרה ואמא שלי יצאנו מהחדר לסלון הקטן המרוהט בלא יותר משתי כורסאות שפעם היה להן צבע, אך כעת היו חבוטות וחומות, ושלושה כיסאות עץ פשוטים מול האח, ומעליה חלון. על הרצפה היו מונחים שלושה נרות דולקים בצלוחיות מתכת קטנות, כמו קודקודי משולש. קסנדרה הניחה במרכז המשולש אחת מכרזות ה"מבוקשת" שלי בזמן שאמא שלי ואני גררנו כורסא אל מול הדלת על מנת לחסום אותה.
"הלחש הוא 'אומנס אובליבישי יובניס יובאו', אנחנו נשב במעגל, נחזיק ידיים ונגיד אותו שלוש פעמים. מבינה?" אמא הסבירה לי. הנהנתי על מנת להראות שהבנתי.
שלושתנו התיישבנו במעגל סביב משולש הנרות והחזקנו ידיים. ראינו את השומרים עוברים בחלון. רק במזל הם לא טרחו להתבונן דרכו.
אילולא האיזכור של קסנדרה שהיא ואמא כבר ביצעו את הכישוף הזה בעבר, הייתי חושבת ששתיהן החליקו על השכל. אבל קסנדרה מעולם לא שיקרה לי לפני כן.
אלא אם כן…
עדיין הציקה לי השאלה מה בדיוק קרה ביריד הנביא לפני שלוש שנים, שהיה נורא כל כך עד שנאלצו להשכיח אותו ממני. אבל כרגע היו דברים דחופים יותר לדאוג להם.
דפיקות נשמעו על הדלת ואחריהן קול גברי שצעק: "משמר, לפתוח!" לא נותר זמן.
"אומנס אובליבישי יובניס יובאו."
"אנחנו שומעים אתכם שם! אל תאלצו אותנו לפרוץ את הדלת!"
"אומנס אובליבישי יובניס יובאו."
חבטות חזקות, אולי בעיטות. רק הכורסא מנעה מהם להתפרץ פנימה.
"אומנס אובליבישי יובניס יובאו."
ברגע שסיימנו לחזור על הלחש שלוש פעמים, הנייר התלקח בלהבה, נשרף בתוך כשבריר שנייה והתפורר לאבק.
הדפיקות והחבטות על הדלת פסקו. שנייה לאחר מכן ראינו שוב את השומרים בחלון. מיהרתי להתחבא ממש מתחתיו, ליד האח.
"רגע… מה רצינו מהרחוב הזה?" שמעתי את אותו הקול ממקודם דרך החלון.
"לו'ידע, אבל צריך לחזור. שלא נפספס ת'ארוחת צהריים."
לאחר כמה שניות אזרתי את האומץ לצאת מהמחבוא ולהסתכל שוב מבעד לחלון. השומרים כבר לא היו שם.
"זה… עבד." לא הצלחתי להאמין למראה עיניי ומשמע אוזניי. כישוף השכחה של אמא וקסנדרה עבד כמו קסם. "ת-תודה."
קסנדרה ואמא חייכו בהקלה. "מרגע זה והלאה, רק תתרחקי מצרות."
לאחר מה שנדמה כמו עשר שניות בערך, אמא פנתה אל קסנדרה.
"קאס… אני צריכה לדבר עם הבת שלי לבד לרגע."
קסנדרה טפחה טפיחה תומכת על כתפה של אמא. "טוב, העיקר שסוף טוב – הכול טוב. להתראות, ילדה." ובמילים אלו יצאה מהבית. נשארנו רק אני ואמא שלי.
כעבור רגע אמא שאלה: "אז… לגבי הנסיכה שעוזבת מחר להינשא."
נדרכתי. לא ידעתי איך היא הרגישה לגבי התוכנית שלי ללכת עם רוזמרי.
"כמה רציני זה?" היא שאלה.
"כבר חצי שנה."
"והתוכנית?"
הוצאתי את הטבעת מכיסי וענדתי אותה. כעבור כמה שניות הסרתי אותה.
"אני רואה." עיניה של אמא החלו לנדוד ברחבי החדר כמחפשות דבר מה. לבסוף מבטה חזר אליי.
"אני לא אנסה לעצור אותך, בתנאי אחד."
הלחץ בבטן שלי החל להשתחרר. לא האמנתי למשמע אוזניי. "ומהו?"
"תבואי לבקר, והרבה. וגם, בחיים אל תשתי כך שוב. לא אני ולא קסנדרה נהיה בסלבורוס בשביל למנוע ממך להיזרק לצינוק שם בגלל פליטת פה. מובן?"
"מובן לחלוטין. אם כי אלה שני תנאים. אבל מי סופר." צחקתי.
אמא חיבקה אותי חזק יותר מאי פעם, וזה אומר הרבה בהתחשב בעובדה שהחיבוקים שלה נתנו לביטוי "חיבוק דוב" משמעות חדשה לגמרי.
"אני אוהבת אותך." אמא נישקה אותי בראש.
"גם אני אוהבת אותך."
ועכשיו, בעודי מתחבאת בתא המגורים של רוזמרי על הספינה עם הטבעת לאצבעי, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הרגע הזה.