פרק ראשון
זואי ישבה על הכיסא. כולם כבר סיימו לדבר וזה היה החלק שבו כולם מתנחמים באוכל. אבל היא לא הייתה רעבה. או לפחות זה מה שהיא אמרה כששאלו אותה למה היא לא אוכלת. היא לא רצתה להעליב את סבתא שלה ואת האחרים שעבדו על האוכל הזה. זה לא שהוא היה רע, היא פשוט לא אהבה את הסוג הזה של האוכל, למעשה, היא לא אהבה את רוב הסוגים של האוכל. זה היה די בעייתי באירועים משפחתיים אבל היא התנחמה בזה שהאוכל שהיא הביאה בעצמה מחכה לה במקרר של הדירה הקטנה שלהם. היא דפדפה באלבום הזכרונות שהיא לא הייתה בטוחה למה בכלל הובא לכאן. היא לא רצתה לדבר עם קרובי המשפחה שלה. היא לא ממש הכירה אותם. היא גרה בעיר די רחוקה ולא ביקרה הרבה במושב הקטן של המשפחה שלה. חוץ מזה, זה לא שבדרך כלל היא אהבה במיוחד לדבר עם אנשים. היא העדיפה לשבת ולקרוא את הספר שלה בצד, אבל לכאן היא לא יכלה להביא אותו. אמא שלה אמרה שזה לא מכבד. היא הרגישה שגם להביא את אלבום הזכרונות שהוכן במיוחד ליום ההולדת של סבא שלה לא היה מכבד כל כך. במיוחד לאור העובדה שהוא מת ימים בודדים אחרי יום ההולדת שלו. היא לא הכירה אותו כל כך טוב אבל היא עדיין ציפתה שהיא תרגיש יותר מזה בהלוויה שלו. לפעמים היא באמת הרגישה חסרת רגשות כמו שאמרו לה שהיא. היא בחנה את כריכת האלבום. מחשבה מוזרה עלתה בראשה. האלבום הוכן לכבוד יום הולדת 73, זה לא מספר בעל חשיבות כל שהיא, הוא לא עגול, אפילו לא חצי עגול, וזה לא שהמשפחה שלה הכינה אלבום כזה כל יום הולדת.
"על מה את חושבת זואי?"
זואי הרימה את ראשה והסתכלה על ליה. ליה היתה בת הדודה היחידה שלה שהיא באמת החשיבה כחברה, היא נפגשה איתה הרבה יותר מעם בני משפחה אחרים. והיתה היחידה שלא חשבה שכל מילה שיוצאת לזואי מהפה היא שטויות.
"את לא חושבת שזה מוזר שהכנו אלבום ליום הולדת שנראה כל כך רנדומלי אבל סבא מת כמה ימים אחרי שהוא קיבל אותו?"
"אולי, אני לא יודעת". ליה משכה בכתפיה.
"אבל אל תשאלי אף אחד על זה בבקשה, אני לא חושבת שהם יאהבו את מה שלא תהיה התאוריה שלך על זה"
"מקובל"
זואי חייכה.
פרק שני
זואי שכבה על הספה בדירה הקטנה שהם התארחו בה בזמן שהיו במושב. אחיה הקטן נסע עם בת דודה שלו ועם אבא שלה לאנשהו והיא התכוונה לנצל את הזמן שהוא לא כאן. הוא כל כך עצבן אותה לפעמים. למשל בנסיעה חזרה מההלוויה הוא נסע בלי חגורה וכל הזמן נדבק אליה וחפר לה באוזן. הוא לא הסכים לחגור חגורה, הוא טען שבגלל שהם לא בעיר הוא יכול לנסוע בלי חגורה ולהורים לא היה כוח לריב איתו. הלוואי שפעם אחת יקרה לו משהו. לא רציני, רק משהו קטן, שהוא ילמד, היא חשבה לעצמה. פתאום היה לה רעיון. היא הרימה את הטלפון שלה, פתחה קובץ חדש והתחילה לכתוב.
האוטו השחור נסע במהירות על הכביש בין השדות. גור לא חגר את החגורה, הוא לא היה צריך אותה. לא היו עוד מכוניות בכביש או הולכי רגל שחצו אותו. הכביש לא היה ישר וגור נהנה מהקפיצות הקטנות בדרך. הנאה שאחותו המעצבנת לעולם לא תרגיש. היא יותר מדי עירונית. אבל הוא ידע שהם בעצם משם. הוא ידע להנות מהטבע ומהדברים שבאמת היו ולא רק ללכת לאיבוד במחשבות ועולמות אחרים. ואז המכונית עצרה בפתאומיות ולפני שהוא הספיק לחשוב הוא נזרק קדימה. הראש שלו פגע במושב לפניו, הגוף שלו כאב ו
קול הדלת הנפתחת החזיר את זואי למציאות, זו הייתה ליה.
"לא התכוונתי להפריע למה שאת לא עושה אבל מצאתי משהו שאולי יעניין אותך"
"את לא מפריעה לשום דבר". זואי עברה לישיבה כדי שליה תוכל לשבת לידה. היא לא ממש הצטערה על כך שלא סיימה את הסיפור. אולי לכתוב על אח שלך בתאונת דרכים זה לא דבר שכדאי לעשות בכל מקרה.
"אני לא יודעת אם באמת אכפת לך מזה אבל מצאתי את זה וראיתי שאת מתעניינת באלבום יום ההולדת של סבא אז…"
היא הניחה על השולחן קופסא בינונית שפרחים מנייר שנראו כאילו ילדה בת שבע ציירה אותם הודבקו אליה. זואי פתחה אותה וראתה בפנים ערמה של אלבומים, לכל אחד מהם היה עיצוב מיוחד אבל הם עדיין נראו כמו הרבה גרסאות של אותו דבר. רק יום ההולדת שכל אחד מהם ציין היה שונה. 64, 76, 81, 68 וכאלה. לא מספרים עם איזושהי חשיבות נראית לעין. זואי דפדפה בהם, חלקם היו ישנים יותר וחלקם פחות. כולם היו לגברים, אף אלבום לא היה לאישה. עוד נקודת חיבור מוזרה. זואי הרימה אחד שנראה לה מוכר.
"זה סבא רבא שלך לא?" היא שאלה
"כן… הוא גם סבא רבא שלך את יודעת"
"הוא מת כשהייתי תינוקת, אני לא מחשיבה אנשים שאני לא זוכרת כבני משפחה שלי"
ליה נאנחה. "בכל מקרה הגעתי לקופסה הזו בכלל רק כי נזכרתי שהוא מת בגיל 92, ושהיה לו אלבום כזה אז בדקתי וגיליתי שהוא גם הוא מת רק שבוע אחרי שהוא קיבל את האלבום הזה"
"את חושבת ש… יש להם איזושהי משמעות?"
"יכול להיות שזה רק צירוף מקרים אבל אפשר לבדוק…"
"זה כנראה רק צירוף מקרים" זואי שמעה את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים, כל פעם שהיא חשבה על קשר בין הסיפורים שלה או דברים שהיא אמרה לדברים שקרו באמת, זה תמיד היה רק צירוף מקרים. גם הפעם, כשהיא חשבה שהיא עלתה על משהו, זה מה שהם יגידו: "זה רק צירוף מקרים".
"בואי נבדוק" היא כתבה לעצמה כמה שמות ומספרים.
"בואי נשאל את אמא שלי, היא מבינה הרבה בעץ המשפחה ובדברים האלה" הציעה ליה.
"אל תעלבי, אבל האמת שאני מעדיפה כמה שפחות אינטראקציה עם אמא שלך"
"למה?"
"היא לא אוהבת אותי במיוחד"
"מה שתגידי" ליה גלגלה עיניים. "נשאל את אמא שלך".
פרק שלישי
"אמא"
"כן?" רוני הסיטה את מבטה מהסלט שהכינה והסתכלה על זואי.
"אפשר לשאול אותך כמה שאלות על כמה קרובי משפחה רחוקים?"
"אפשר לשאול, נראה כמה אני אדע"
"טוב, יש לי כאן רשימה של קרובי משפחה מתים, את יכולה להגיד לי בני כמה הם היו כשהם מתו?"
"טווווב"
לזואי היה ברור מהמבט של אמא שלה שהיא מרגישה לא בנוח מהשאלה המוזרה אבל זה אף פעם לא עצר אותה.
זואי הקריאה מהטלפון את השמות שרשמה לעצמה וסימנה לעצמה את התשובות של רוני. כל גילאי המוות היו זהים לגילאים שהופיעו על האלבומים. היא וליה החליפו מבטים, זה כבר לא יכול להיות צירוף מקרים, לאלבומים האלה חייבת להיות איזושהי משמעות. נשארו להן רק עוד שלושה שמות ברשימה כשצילצול טלפון עצר אותן.
"כן?" רוני ענתה.
"מה!? כולם בסדר? אוי לא! יופי, תגידו לו שאני בדרך"
היא ניתקה.
"מה קרה?" שאלה זואי
"אח שלך, הם נסעו בשדות והוא היה בלי חגורה, הוא עף קדימה כשהייתה עצירה פתאומית.
"אוי לא! הוא בסדר?" זואי נבהלה, היא לא באמת רצתה שיקרה לו משהו רע.
"כן, הוא בעיקר נבהל מאוד, הם נוסעים עכשיו לבית החולים לבדוק שהכל באמת בסדר, אני כבר יוצאת לאסוף אותו משם"
היא חיפשה את המפתחות.
זואי הייתה מסוחררת, היא התמוטטה על הספה.
"לא… אני לא באמת רציתי שיקרה לו משהו, זה היה רק סיפור קצר, אפילו לא סיימתי אותו" היא מלמלה לתוך כפות הידיים שלה.
"מה קרה?" ליה ליטפה את ראשה בעדינות.
"כשנכנסת לדירה שלנו עם הקופסא הייתי באמצע לכתוב…"
"ידעתי שהפרעתי למשהו"
"לא, זה בסדר. אני כעסתי על אח שלי וכתבתי סצנה שבה המכונית שלהם בתאונה והוא נפגע כי הוא בלי חגורה ועכשיו…"
"הוא יהיה בסדר, שמעת מה רוני אמרה, הוא רק נבהל"
"אנחנו לא בטוחות בזה" היא מלמלה.
פתאום עלה לה עוד רעיון נוראי "מה אם זה באשמתי?"
"למה שזה היה באשמתך?"
"כתבתי שזה יקרה ואז… זה קרה"
"זואי, זה לא עובד ככה"
"מה אם זה כן? זה לא הפעם הראשונה שקורה משהו כזה, וכבר ראינו יותר מדי צירופי מקרים היום"
היא הצביעה על הרשימה שלהן.
"אולי את צודקת" מלמלה ליה
"אני מניחה שנצטרך לבדוק את זה"
"אתן לא בודקות שום דבר"
קול מאחוריהן גרם להן להסתובב.
"היי אמא" מלמלה ליה.
"ליה, אין לנו זמן לשטויות של זואי עכשיו, רוני הלכה וצריך לסיים להכין את ארוחת הערב"
ליה קמה והלכה בתבוסה למטבח
"ואת, תפסיקי למלא את המוח של הבת שלי בשטויות שלך על סיפורים וצירופי מקרים, ואם את לא יכולה לעזור בהכנת ארוחת הערב, אל תפריעי לאלה שכן"
זואי יכלה לעזור, היא ידעה לבשל, טוב מאוד אפילו, אבל לא היה לה חשק לעשות שום דבר בשביל ליאת עכשיו. היא לקחה את הטלפון שלה וחזרה לדירה הקטנה שלהם.
פרק רביעי
זואי התעסקה בארוחת הצהריים שלה. עבר כבר יום מאז שגור חזר מבית החולים.
"הכל בסדר?" ליה הוציאה אותה ממחשבותיה
"כן, סתם… האוכל הזה הרס לי את התאבון"
"חשבתי שאת מביאה את האוכל הזה כי את אוהבת אותו"
"לא זה, האוכל שלכם. פשוט נראה כמו קיא"
"אל תגידי את זה. אנשים משקיעים בשביל האוכל זה"
"שישקיעו אבל למה אנחנו צריכים לקבל אותו?"
"סבתא קיבלה את זה בחינם כי אחד המנהלים היה חבר של סבא"
"עדיף לשלם מאשר לקחת קיא בחינם"
"זואי!"
"סליחה"
"את לא נשמעת מתנצלת"
"אני לא"
ליה נאנחה. "מה יהיה איתך?"
"מגדת עתידות אולי"
"מה באמת קורה אם זה?
"אין לי מושג! אולי אני חלק משושלת של נשים עם כוחות ראיית עתיד שיש במשפחה שלנו שעד עכשיו השתמשו בכוחות שלהן רק כדי לחזות מתי קרובי משפחה ימותו ולהכין להם אלבום!"
ליה צחקקה "אולי"
"או שיש לי יכולת לשלוט במציאות עם סיפורים, זו תמיד אפשרות"
הצחוק של ליה התגבר "אפשר לבדוק את זה" היא אמרה כשהצחוק שלה נרגע
"את רצינית?"
"כן, למה שלא נבדוק את זה?"
"איך אנחנו אמורות לבדוק משהו כזה?"
"תמציאי סיפור אבל במקום לכתוב אותו רק תספרי לי אותו ואם הוא יקרה נדע שאת רק רואה את העתיד"
"אבל אז אני אצטרך גם לכתוב אותו כדי לראות שיש איזשהם כוחות בכלל"
"רק אם הוא לא יקרה. אם הוא יקרה בלי שכתבת אותו נידע שאת חוזה את העתיד ולא ממש יוצרת אותו"
"כן… זה נכון"
"אז תספרי כבר"
"נשמע שאת פשוט רוצה לשמוע סיפור שלי"
"כן"
"טוווב"
זואי חזרה להסתכל על האוכל ועלה לה רעיון, היא הרגישה את הסיפור מסתדר בראשה.
שרה הסתובבה במטבח, היא עבדה במסעדה הזו כבר שנים ואף פעם לפני זה היא לא ראתה משהו זז ככה בין הכלים, היא הרימה את הסיר ומתחתיו ראתה עכברוש מגעיל במיוחד, הוא הספיק לברוח מהר מתחת לכלי אחר או לתוך ארון כלשהו. היא הצטמררה. אם מישהו ידע שיש משהו כזה במסעדה שלהם יסגרו אותם מיד, זו הייתה המסעדה של המשפחה שלהם. כל הילדות שלה היא חלמה להיות חלק מהעסק המשפחתי, אבל היא לא יכלה פשוט לשמור את זה בסוד, אנשים יכולים להיות חולים מדבר כזה. אולי אפילו למות. מי יודע איפה היצור הזה הסתובב לפני שהיה במטבח שלהם. אבל אם בגללה יסגרו את המסעדה… המשפחה שלה תנדה אותה, כולם ישנאו אותה… לא, היא אמרה לעצמה, טובת הלקוחות חשובה יותר מהכבוד שלהם. היא לקחה את הטלפון והתקשרה.
"איכס"
ליה הצטמררה בגועל
"עכשיו את תרגישי את מה שאני מרגישה כל פעם שאני רואה את האוכל הזה" זואי חייכה ברשעות
"קיוויתי שתספרי משהו קצת יותר קסום"
"אם אנחנו רוצות סיפור שיכול לקרות במציאות הוא לא יכול להיות פנטזיה"
"אם נגלה שאת יכולה לקרוא את העתיד זה לא היה מציאותי במיוחד"
"אני מניחה"
"אם כבר מדברים על פנטזיה…" ליה הלכה לשקית שהביאה כשניכנסה וחזרה עם ספר גדול בצבע סגול כהה שעל הכריכה שלו דמויות עם גלימות סגולות וכיתוב בשפה שזואי לא הבינה שכנראה היה הכותרת.
"אמא שלי אמרה לי לבדוק אם יש לנו בארון ספרי פנטזיה שהם לא שלי ולתרום אותם לספריה אבל כשראיתי את האחד הזה נזכרתי שסגול הוא הצבע האהוב עליך ו…חשבתי שאולי תרצי לקרוא אותו"
היא הניחה את הספר על השולחן.
"אני ממש צריכה ללכת עכשיו כדי להספיק להביא את השאר לספריה" היא הלכה לכיוון הדלת
"תודה, נתראה אחר כך" זואי נופפה לה כשהיא יצאה מהדירה.
"טוווב"
היא הרימה את הספר, לקחה אותו לספה והתחילה לקרוא.
פרק חמישי
לפני שנים רבות, נבחרו על ידי האלים שש נשים שקיבלו את ברכת האורקל, ברכה שמאפשרת לראות את העתיד, אותן נשים השתמשו במתנת האלים הזו כדי לעזור לאנשים אבל מהר מאוד הן גילו שאין ביכולתן מספיק כוח ושלראות את העתיד לא תמיד עוזר לשנות אותו. הן התחננו לאלים לעוד כוח אך האלים סירבו וטענו שלמרות המתת שלהן הן עדיין בנות אנוש ולתת יותר כוח לבני האדם היה צעד פזיז ומסוכן. אך היתה אלה אחת שראתה את הסבל של בני האדם וריחמה עליהם, היא סמכה על האורקל שישתמשו בכוח שתיתן להן בחוכמה ולא יפגעו איתו באיש. היא נתנה להן מחברת קסומה ששימשה את אחת מהאלות האחרות ונתנה אותה לאורקל שהבטיחו לשמור על קיומה בסוד. אבל לאותה אלה צעירה לא היה מושג מה כוחה האמיתי של המחברת. זו היתה המחברת ששימשה את מלכת האלים עצמה, קליופליס, אלת הסיפורים, ושכל דבר שנכתב במחברת הזו, אם נכתב בכישרון מספיק, יקרה בעולם האמיתי. האורקל גילו במהרה את כוחה של המחברת ושמרו עליה מכל משמר. היא עברה בירושה לממשיכות שלהן ביחד עם הברכה עצמה. האגדות מספרות, שאירגון האורקל עדיין קיים עד היום ואיתו הנשים בגלימות הסגולות ששומרות את סודות העתיד ואת השליטה בהווה.
משם כל ההמשך היה כתוב באותה שפה לא מוכרת שבה נכתבה הכריכה. הסיפור הזה נתן לזואי כל כך הרבה רעיונות לסיפורים ובדיוק כשהיא באה לכתוב אחד מהם ליה נכנסה בסערה.
"בואי מהר זואי את חייבת לראות את זה!"
זואי קמה ורצה אחריה לבית המרכזי. בטלוויזיה היתה כתבה בשידור חי על עובדת במסעדה שממנה קיבלו את האוכל מספרת שראתה עכברוש במטבח. רוני מיהרה לזרוק את כל האוכל שהם קיבלו.
"אז נראה שאנחנו מזמינים פיצה לארוחת ערב" אמרה סבתא שלהן
"פיצה, פיצה, פיצה!"
התלהבו הילדים הקטנים, אבל זואי וליה חשבו על משהו אחר, הן מיהרו חזרה לדירה.
"אז… זה נכון"
זואי התנשפה בבהלה
"הסיפורים שלי באמת חוזים את העתיד"
היא נשענה על הקיר, הניחה את היד על המצח וניסתה לסדר את המחשבות שלה. היא ציפתה שאם יום אחד היא תגלה שיש לה כוחות מיוחדים היא תשמח אבל היא בעיקר הייתה מבולבלת ומפוחדת. ליה שתקה.
"נראה לי שאת צריכה קצת זמן לבד" היא אמרה לבסוף ואחרי שראתה שזואי לא מתנגדת היא הלכה.
זואי נפלה על הרצפה וישבה שם בשקט עד שקראו לה לארוחת ערב.
פרק שישי
היום היה היום האחרון שלהם כאן והיא ניסתה להנות ולא לחשוב על כל מה שהיא וליה גילו. היא הצליחה, חלקית. הם חזרו בצהריים מטיול קצר בסביבה, רק המשפחה הגרעינית שלה. היא לא הספיקה לראות את ליה בבוקר ומיהרה לביתה. היא קיוותה שהיא וליה יוכלו להעביר את אחר הצהריים האחרון שלה כאן בדיבורים על משהו שהוא לא יכולת קריאת העתידות המוזרה או האלבומים המטרידים. היא נכנסה לבית, הוא היה שקט, מה שלא היה מפתיע בהתחשב בעובדה שרק ליה ואימה גרו בו ואף אחת מהן לא הייתה רועשת במיוחד. היא קיוותה לא להיתקל בליאת והיא באמת לא ראתה אותה אבל גם את ליה היא לא ראתה, הן לא היו בחדרים שלהן והיא לא ראתה אף אחת מהן בבית של סבתא. היא התקשרה לליה אבל שמעה את הטלפון שלה מצלצל מהחדר. זה היה מוזר. ליה תמיד לקחה את הטלפון איתה למקרה שיחפשו אותה. זואי חיפשה בכל הבית סימנים למשהו, והיא מצאה, השמיכה של ליה הייתה על הרצפה, מה שלא היה הגיוני כי ליה תמיד סידרה את המיטה שלה אחרי שהיא קמה. זה התחיל להיראות כאילו ליה נחטפה, אבל מי היה רוצה לחטוף אותה? הם גרו במושב, אף אחד לא היה מוזר או קריפי או נראה מסוכן. היא חיפשה עוד סימנים וראתה שהתמונה הגדולה התלויה מעל הספה בסלון הייתה קצת באלכסון, גם ליאת וגם ליה היו מסודרות מאוד. כדאי לפחות לבדוק את זה. היא נעמדה על הספה והסתכלה מקרוב, איפה שהפינה של התמונה הייתה מסתירה אותה בדרך כלל, הייתה קורת עץ בולטת, כל הקיר היה מכוסה בכאלה אבל זאת נראתה לא במקום. כשזואי לחצה אותה בחזרה לקיר היא שמעה חריקה חזקה מאחוריה שכמעט גרמה לה ליפול מהספה. היא הסתובבה לראות שארון הספרים זז קצת קדימה, כמו דלת. היא הסתכלה בחריץ וראתה מדרגות אפלוליות למטה. מכל האנשים במשפחה שלה, אם הייתה מישהי שהיא לחלוטין לא ציפתה למצוא אצלה בבית מרתף סודי, זו הייתה ליאת. זואי משכה את הדלת בארון כדי לפתוח מעבר שיספיק לה. היא הדליקה את הפנס בטלפון שלה ועברה בפתח. היא ירדה במדרגות והמשיכה במסדרון טחוב. אחרי הליכה שהרגישה כמו נצח היא התחילה לראות אור בקצה. היא מיהרה לשם אבל ברגע שהתקרבה האטה את הקצב. אם מי שחטף את ליה באמת כאן היא לא רצתה שהוא יראה אותה. היא הגיעה לקצה המסדרון, האור הגיע מחדר בצד. היא הסתובבה ונכנסה פנימה. בפנים היא ראתה שש דמויות בגלימות בצבע סגול כהה עומדות סביב כיסא. על הכיסא ישבה ליה. העיניים שלה היו מכוסות והשיער שלה היה פזור ופרוע. זואי עמדה בדיוק מולן. כולן הרימו את מבטן הסתכלו עליה. הן נראו כמו הדמויות על הכריכה של הספר שליה נתנה לה.
"אתן…" היא מלמלה……"האורקל"
אחת הדמויות הורידה את הברדס שלה, זו הייתה ליאת.
"מה אתן עושות לה?!" שאלה זואי בבהלה
"זואי?" מלמלה ליה.
"שקט!" האישה בגלימה לידה דחפה אותה.
"היא יודעת יותר מדי…" מלמלה ליאת.
עכשיו זואי ראתה שהדמות שקרובה לליה מחזיקה חפץ חד כלשהו, היא לא הצליחה לראות מה.
"היא לא יודעת כלום, אני זו שקראתי את הספר"
"קראת את הספר?"
"כ כן" היא מלמלה.
היא שמעה את הנשים בגלימות מלחשות. לבסוף ליאת הלכה קדימה שוב.
"את נושאת את ברכת האורקל בעצמך נכון?"
"נר…נראלי"
הן מנסות לגייס אותה לכת שלהן?
"ובכן את רשאית לדעת את הסודות כל עוד תבטיחי לשמור עליהם."
"א…אני מבטיחה, עכשיו תשחררו את ליה"
"לא. את יכולה לדעת את הסודות, היא לא. מספיק שהיא יודעת על הכוחות שלך כדי שנצטרך להשתיק אותה"
"היא לא תספר לאף אחד… נכון ליה?
"אני לא אספר, אני מבטיחה, אני שומרת סודות מצוינת" אמרה ליה.
"זה מה שכולם אומרים כשהם בסכנת חיים" אמרה האישה שלידה.
"חייבת להיות דרך אחרת, אי אפשר פשוט לגרום לה לשכוח או משהו?"
"אנחנו יכולות לראות את העתיד, לא לשנות את המציאות, וכמה שהייתי רוצה למצוא דרך אחרת…"
זואי נזכרה במה שראתה בספר.
"המחברת"
"מה?"
"המחברת, פשוט תכתבו בה שליה שוכחת וזהו"
"אנחנו לא יכולות לכתוב במחברת!" אחת מהנשים שלא דיברה עד עכשיו הזדקפה. "כבר דורות על גבי דורות שאנחנו שומרות את המחברת הזו!"
"כן, אבל קיבלתן אותה כדי שתוכלו לעזור לאנשים, לא כדי שהיא תשב איפשהו מתחת לאדמה!"
"היא צודקת" אמרה ליאת. "אבות אבותינו קיבלו את הברכה הזו כדי לעזור לאנשים הן אפילו נשבעו לא לפגוע באף אחד!"
האורקל התחילו להתווכח בניהן. ונראה שהפסיקו לשים לב לבנות.
זואי הכניסה את היד לכיס שלה ומצאה עט שהשאירה שם. אולי היא לא חייבת לחכות לאורקל. היא ראתה דלת בקצה השני של החדר. היא התחבאה בצללים ועברה את האורקל המתווכחות. הדלת הובילה לעוד מסדרון חשוך, הפעם קצר בהרבה. בסופו הייתה פניה שמאלה. היא פנתה והגיעה לחדר גדול, גדול יחסית לכך שהדבר היחיד שהיה בו היה מעמד שהיה כמעט בגובה שלה שבראשו כיפת זכוכית. בתוכה הייתה המחברת, הכריכה שלה הייתה בצבעי סגול וטורקיז עם עיטורי זהב. בנקודת החיבור בין הכיפה לעמוד היה חור מנעול אבל לזואי לא היה זמן לחפש מפתח. היא הכתה בכוח בזכוכית כמה פעמים, עד שהיא התנפצה ברעש חזק. חתיכות הזכוכית שרטו אותה אבל לא היה לה זמן להתרכז בכאב. היא פתחה את המחברת בעמוד אקראי והתחילה לכתוב.
כל הזכרונות של ליה משלושת הימים האחרונים נבלעו בעומקו של אגם השיכחה והיא נפלה לשינה עמוקה שתתעורר ממנה רק עוד כמה שעות. האורקל הרגישו את הזכרונות נעלמים וידעו שאין להן מה לדאוג יותר.
זואי הכניסה את העט בחזה לכיס וחזרה לחדר שבו חיכו האורקל. היא הרגישה שעברה על איזשהו חוק עתיק שהיא לא מבינה אבל הן רק הסתכלו עליה בלי להגיד כלום ונתנו לה לקחת את ליה בחזרה למעלה.
אפילוג
זואי ישבה במכונית בנסיעה חזרה לעיר. היא שקעה במחשבות על כל מה שקרה, כמה הבחירה שלה להציל את בת הדודה שלה תשנה את העתיד. האורקל יתחילו להשתמש במחברת? הן יכולות בכלל? בספר היה כתוב שהמחברת עובדת רק אם כותב בה מישהו עם כישרון כתיבה, היא לא דמיינה שלמישהי כמו ליאת יש כישרון כזה. אבל אולי היא טועה. כל דבר שקרה בימים האחרונים נראה לה לא הגיוני ואולי היא בכלל לא הבינה את מה שהיה כתוב בספר. בכל מקרה, לא משנה מה האורקל מתכננות היא יכלה לשלוט בגורלה. היא הסתכלה על הדפים שתלשה מהמחברת והכניסה לכיס. רק ליתר ביטחון. האורקל לא יאהבו את זה במיוחד. טוב מזל שהיא לא תכננה לחזור לבקר את המשפחה שלה במושב בקרוב והיא מקווה שלא תהיה חייבת. היא לא ידעה מה לעשות אם הכוח החדש שלה. היא לא רצתה שמשהו כזה ישפיע על הכתיבה שלה. היא לקחה את אחד הדפים מהמחברת וכתבה משפט אחד.
הכוחות של זואי יחכו, היא רק בת ארבע עשרה, יש לה עוד זמן עד שתצטרך עזרה מהעתיד, הם יתעוררו כשתהיה מוכנה.
היא החזירה את הדף והעט לכיס והכניסה את האוזניות שלה לאוזניים. היא נשענה על היד ובהתה החוצה על השדות המחשיכים כשהשיר האהוב עליה מתנגן באוזניה.