יותר מכל, תיעבה אימא שרה תירוצים וכתמים.
"את בטוחה בזה?" שאלה, מעווה את פרצופה בחשדנות. לישה הכירה את המבט הזה; פעם לקחה אותה אימא למקום עבודתה בבנק, ובכל פעם שאחד הלקוחות שיקר לה, דחקה בו במבטה והוא התוודה לבסוף באמת. אך היא, חשבה בנחישות, לא תובס כמו הבחורים בבנק, ולא תחזור בה מדבריה אף כשעיניה החושדות של אימא שרה ינסו להוכיח אותה.
"למה לי לשקר לך?"
"כי אולי," אמרה שרה, מפנה את עיניה לכיוון כתם החול שנח על מכנסיה של לישה, "את לא רוצה לומר לי את האמת. אז עכשיו אני מבקשת ממך לומר לי את האמת. אל תאכזבי אותי."
"אני לא יכולה לאכזב אותך," קראה לישה בעצבנות מופגנת, "כי אני בכלל לא משקרת!"
"אם לא, אז אין בעיה. אבל אם את כן משקרת לי – ואני נותנת לך הזדמנות אחרונה – אז תספרי לי עכשיו, ואני לא אכעס עלייך יותר ממה שאני כבר כועסת." מבטה של שרה עוצב ושודרג, לא מניח עתה לדבר פרט לחשדנות והוכחה על טעות להשתקף ממנו.
דלת הבית נפתחה, ומכיוונה נשמע קולה של אימא רעמה. "מה קורה? יכולתי לשמוע את הקול הכאילו־לא־מעוצבן שלך ממרחקים, שרה!"
"שום דבר," אמרה אימא שרה וכל אותה העת עיניה לא סרו מעל לישה, בניסיון אחרון לסחוט ממנה את האמת. "אלא אם כן," אמרה ללישה, ספק לוחשת, בטרם פנתה והלכה לרעמה, "את לא מספרת לי מה באמת קרה."
לישה פלבלה בעיניה כפי שלמדה לעשות מבנות כיתתה, עלתה במדרגות הבית אל חדרה וסגרה את הדלת, משתדלת ככל האפשר להתעלם מקולה של אימא שרה, שהכעיס אותה כעת יותר מכל דבר אחר. הניסיון שלה לעשות שיעורי־בית בגיאומטריה כשל, כי המסע אחר מציאת ההוכחה שתסביר מדוע התיכון BD שווה למחצית היתר AC במשולש ABC לא היה מלהיב דיו כדי לפתור אותה מכל רעשי הרקע שהתנגנו בתוך ראשה.
את לא מספרת לי מה באמת קרה.
אני אומרת לך את האמת! אפילו בתוך מוחה טרחה לישה לסתור את ניסיונותיה של שרה להוכיח אותה על שקרה.
אבל בכל זאת ידעה שאימא שרה צדקה, ושהיא עצמה באמת לא סיפרה את האמת.
*
התלמידים נפלטו אל הרחוב מבעד לשערי בית־הספר כאצות הנותרות על החול כשהגלים נעים אחורה, מסרבים לסחוב אותן בחזרה אל הים. בקצה הרחוב דיבר אלישיב עם רוילי על סך הגביעים שלו במשחק, ורוא וצדקיהו שיחקו בחילופי מהלומות הדדיים על־יד הדשא, שנפרש כמזרן ג'ודו המוכן לאסוף לקרבו כל נכשל שנפל אל הרצפה ולא הצליח לקום בתוך שלוש שניות. לישה התחמקה ככל האפשר משמיעה של רכילות מפוקפקת מפי חבורת בנות תזזיתיות, ועל אף שכמעט קיבלה מכה מצדקיהו כשעברה בטעות בינו ובין רוא, לא נפגעה לבסוף.
היא הידקה על אפה את משקפיה, שרק הדגישו יותר את מוניטין ה"חנונית" שהודבק אליה. הליכתה לספרייה היתה זריזה, ובכל זאת דמתה למנוסתו של עכבר מהאופה שממטבחו הוא גונב גבינה יותר מאשר לריצתו חסרת־המעצורים של אצן אולימפי.
היה זה יום חמישי, ועבור לישה ימי חמישי תמיד היו הטובים ביותר בשבוע, שכן היו היחידים בהם הספיקה ללכת לספרייה; בדרך כלל היתה משתחררת מבית־הספר בשלוש ורבע, והיתה חייבת למהר בטרם תחזור אימא שרה ותחליט שהגיע הזמן שתשוב הביתה. וכך נוצר "חמישי ספרייה". כל צעד איטי מדי או עצירה רגעית יבואו לידי ביטוי בהתקצרות זמנה בספרייה, ידעה, ותאוותה לקריאה היתה כבועה אשר הגנה עליה מפני כל הסחות הדעת שהציבה בפניה העיר…
או לפחות מרובן. מבעד לבועה נשמע צליל מסקרן, והיא התפוצצה כלא היתה.
כנראה שמרוב שהיתה שקועה בניסיון הלכל־היותר־סביר שלה לריצה, לא הבחינה שהתקרבה לחומה.
משחר ילדותה, חונכה בדרך בה חונכו כל ילדי העיר, אשר חרטה על דגלה עיקרון אחד חשוב מכל: לא מתקרבים לחומה, אדרבא ואדרבא שלא יוצאים מעבר לשטחי העיר. וכעת, בפעם הראשונה הפרה את החוק החשוב שכל־כך הקפידה עליו. ואולי לא היתה זו רק העובדה שהיתה שקועה בריצתה לספרייה? אולי בתוך התת־מודע שלה נהגה בה הסקרנות והובילה אותה לחומה? עכשיו, כשכבר היתה שם, נאלצה להודות בינה לבין עצמה שבין שזו היתה האמת ובין שזו, תמיד כרסמה בה סקרנות בנוגע לסיבה שלשמה היה צורך בחומה. המדבר מסוכן, היו אומרים. מסוכן וחסר־רחמים, ולכן צריך להישמר מחוץ לשטחיו.
"אבל מה כל־כך מסוכן בו?" היתה שואלת כדרך קבע.
וכדרך קבע גם כן, נענתה שאלתה באלם שפתיים.
אחת מלבני החומה נפלה ממקומה, ונחה כעת על הדשא שצמח ממרצפות העיר, שונה כל־כך מחולות המדבר שנעו בסופות ענק מחוצה לה. בשיעורי היסטוריה היתה לומדת לישה על הבנייה המפוקחת והמדוקדקת של החומה, וכיצד כל לבנה הותאמה בדיוק למקומה והותכה בחום לוהט לאחרות. עכשיו, כשראתה שאחת מהן נפלה, התקשתה להאמין למראה עיניה, והיתה מוכנה להשתכנע באי־שפיותה לפני שהיתה קובעת שהלבנה אכן יצאה מסידורה המופתי בין יתר לבני החומה.
היה עליה ללכת, ידעה. היה עליה להתרחק משם ככל האפשר, להודיע על כך לאימהותיה, או – אפילו יותר טוב – לפקידים בעירייה. ויותר מכל, היה אסור, לא משנה מה –
היא הציצה דרך החור שנוצר. מבעד לו נצצו החולות כגרגרי זהב באור השמש. משהו קרא לה. משהו עתיק פלש אל תוך מחשבותיה וקרא לה. המדבר, חשבה. המדבר רצה שתבוא אליו, המדבר רצה שתניח לעיר מאחוריה. שתלך־לה משם. והיא ניסתה לשדר: לא, אני רוצה להישאר בעיר המוגנת, אך בעצמה ידעה שהיא משקרת. ואם אימא שרה יודעת לזהות את השקרים שלה, בטח גם המדבר העוצמתי ועתיק־היומין ידע. המחשבה העבירה בה אי־נוחות כתמיד, כאילו הרגשות שלה מעידים כנגדה, מרוקנים מטעם את כל מה שניסתה להרגיש אבל לא באמת הצליחה.
אני יכולה ללכת לספרייה ולהניח לכל העניין, חשבה, אבל בה בעת ידעה שגם זה שקר. ההיגיון בראשה ניסה לעצור בעדה, אותו היגיון שדאג מאז ומתמיד שתצביע בשיעורים ותשקוד על מבחנים, תשיג ציונים טובים ותישמר מחברים שעלולים לדרדר אותה מדרך הישר. ושתציית לאימא שרה, כמובן, שכן היא לא רוצה להרגיז אותה. אבל מבעד לחומות ההצטיינות שדאגה לטפח, כפי שהעיר עצמה בנתה חומה כנגד המדבר, היה כוח שאיים להקריס את הלבנים, להיות משהו מעבר ל"חנונית".
החור הותאם בדיוק למידותיה. הידיים נשלחו ראשונות, אחר־כך הראש, והיא זחלה אל המדבר שמעבר כשכל אותה העת היא מדמיינת איך אימא שרה תכעס אם תגלה על כך.
היא עצמה את עיניה מפני מפולת פירורי הלבנים שטפטפו עליה, ונפלה על חולית קטנטנה שנערמה למרגלות הצד החיצוני של החומה. היא חשה כאילו מישהו מכוון בעזרת זכוכית מגדלת את קרני השמש כך שיפגעו היישר בעורפה, כמו נמלה שכמה בריוני ענק החליטו להתנכל לה.
היא קמה והתנערה מהחול, אלא שכמה גרגרים בכל זאת הצליחו להידבק למכנסיה כאות קין המעיד עליה שהפרה את החוק ויצאה את העיר. היא שבה ושפשפה אותו, מוסיפה לו רוק ומנערת את המכנסיים כבמעין ריקוד לא מוצלח. אבל הוא נותר שם, וכשסוף־סוף נואשה מלנסות להוריד אותו, החלה מגלגלת בראשה תירוצים אפשריים שיסבירו אותו.
היא הסתכלה סביב, על החולות היפהפיים, קרני השמש הזהובות שנשלחו כמטה קסם היורד מהשמיים אל הארץ, ובמקום שהתהייה על הצורך בחומה תתברר, היא רק התגברה. לישה לא הבינה מדוע אזור כה יפה, וכל־כך מגוון יותר מהעיר, נאסר. אולי, חשבה, הוא היה מסוכן פעם ומאז השתנה, אבל בגלל שאף אחד לא יצא מחוץ לעיר, אף אחד לא יודע את זה. הלהיב אותה לחשוב על מעמדה החדש כחוקרת מכובדת, שיוענק לה כשתגלה לכל אנשי העיר על המדבר הנאה שמעבר לחומה.
ואמנם, כשסוף־סוף מיצתה את מראה החולות, החלה לשים לב לכאב הראש שפעם בראשה ולסחרור שהרגישה. קרני השמש אמנם היו קסומות, אבל הלהט שהקרינו לא עשה לה טוב, ובפעם הראשונה בחייה היתה מוכנה לוותר על עושר ונוחות לטובת כוס מים קרים ורביצה אל מול מזגן דולק. לשונה וגרונה היו יבשים, והכל התחיל להתערפל ולהסתחרר סביבה.
דמויות עטויות גלימות ורעלות שכיסו את כל גופן פרט לזוגות ידיים שזופות התקרבו לכיוונה. עיניה הצטמצמו יחד עם תחושת העילפון המתקרב, והיא לא הצליחה להתמקד לגמרי במבנה הגוף ובדרך בה נעו.
אשליה, חשבה. היא למדה פעם על חזיונות תעתועים שנוצרים בעקבות חום רב וידעה שאם היא מתחילה לראות דברים שכאלו, אז כנראה שהשהות שלה במדבר משפיעה עליה לרעה וכדאי לה לנצל את מלוא האנרגיה שעוד נותרה בה כדי להידחס בחזרה לתוך העיר.
אך אז האשליות נגעו בה, והיא הבינה שהדמויות בגלימות אמיתיות.
היא רצתה להתנגד, אבל לא היה לה את הכוח. המדבר חסר־רחמים, היו אומרים, אבל באותם רגעים היא חששה שלא המדבר הוא שחסר־רחמים, אלא מי שנמצא בתוכו. הדמויות תפסו והרימו אותה יחד, והחלו ללכת כשהן סוחבות אותה. היא לא ידעה לאן והשתדלה לאגור בזיכרונה את הדרך בה הן הולכות למקרה שתצליח להשתחרר מידיהן ותצטרך לברוח בחזרה לעיר, תרחיש שבאותם הרגעים – כשהיתה כל־כך עייפה ומסוחררת – נראה בלתי־אפשרי.
בשלב כלשהו כבר לא הצליחה להשאיר את עיניה פקוחות, והן נעצמו. לישה היתה שלווה סוף־סוף, כלל לא צמאה או עייפה. כל הדאגות של הזמן בו היתה ערה נראו מרוחקות ממנה שנות אור. וכל עוד הרוגע הזה לא מתכלה, לא היה אכפת לה לאן הדמויות לוקחות אותה. לא היה אכפת לה בכלל מקרני השמש המטגנות אותה ומהחום ששרף אותה אט־אט.
השלווה נקטעה כשהרגישה במים השוטפים את גרונה היבש ומרווים את צמאונה. גלים של מים, שבאו אחד אחרי השני, ועם כל אחד היא חשה קצת יותר טוב. העייפות החלה להיעלם, ובמקום רוגע חוץ־גופי, היא הרגישה איך היא מתוודעת מחדש למקום בו היא נמצאת.
"אני עדיין אומר לךְ שצריך להרוג אותה," רטן קול גברי.
"המדבר יהרוג את מי שצריך, ואנחנו נבזוז את הפגרים בבוא העת. לפי הנבואה," השיב קול נשי. מבטא משונה עיטר את קולותיהם של הדוברים, כזה שלישה מעולם לא שמעה. דיבורם נשען ברובו על צלילים שהופקו מעומק הגרון.
עיניה של לישה נפקחו באיטיות.
הנאד שמתוכו נשפכו המים אל תוך גרונה של לישה הוחזק על־ידי אישה על הגבול שבין סוף גיל העמידה לזִקנה. לישה עצמה שכבה כשראשה כלפי מעלה על מיטה שנראתה כמעט מאולתרת, מטה לנפול אך בכל זאת מצליחה לסחוב את משקלה שלה ושל האישה שישבה עליה.
האישה היתה שזופה ושיערה הקצר פזור. עיניה היו מצומקות אבל מבטה לבבי וחמים, שהזכיר ללישה דימוי של סבתא אוהבת, מהסוג שסופרים היו אוהבים לתת לדמויות ראשיות בספרים שקראה אך הגורל בחר שלא לתת ללישה עצמה.
מבטו של הגבר שעמד בקצה האוהל הרחב, לעומת זאת, היה ממורמר ולא־מרוצה, עורו היה שזוף באותה מידה כזה של האישה אבל הוא היה צעיר ממנה בהרבה.
דקה או שתיים לאחר שהתעוררה לישה, הבחינה בה האישה ומיהרה להתפנות מהשיחה עם הגבר. "לך מכאן, עָ'קֶדֶן," סילקה אותו האישה, וע'קדן פלבל בעיניו ויצא מהאוהל.
"נו, נו, את בטח ממש מבולבלת."
לישה אכן היתה מבולבלת. היא בקושי הספיקה להשיב לעצמה את כל האנרגיה שאבדה לה בעקבות החום וכבר חשה מותשת מחדש מרוב בלבול. היא רצתה לחזור בזמן ולומר ללישה שבחרה לעבור דרך החור שלא לעשות זאת… בעצם, עדיף היה לומר זאת כבר ללישה שבחרה להציץ דרכו. או לזאת שהתקרבה אל החומה יתר על המידה. אבל מכיוון שלא יכלה לעשות זאת, כל שנותר לה היה לקוות שהיא לא עומדת להיהרג – וממה שהבינה מחילופי המילים בין ע'קדן והאישה באוהל, האישה תגן עליה.
"שמי חִ'ילְקָה," אמרה האישה וקמה מעל המיטה. "את באת מכופרי החומה, נכון?"
"מה?"
"סלחי לי, סלחי לי," התנצלה ח'ילקה. "כוונתי היא… האם באת מהעיר שסביבה יש חומה?"
"כן," השיבה.
"והשם שלך?"
"לישה."
"כמה יפה!"
לישה הניחה שעליה להודות לח'ילקה על כך שדאגה שע'קדן לא יהרוג אותה. ומצד שני, זה היה הדבר היחיד שידעה עליה. ייתכן היה שח'ילקה שמרה אותה בחיים כדי להתעלל בה. הדבר לא נראה, אמנם, סביר, הרי ח'ילקה נהגה בה ברוך ובטוב־לב. אבל אימא שרה היתה שבה ואומרת לה בכל פעם מחדש לא לסמוך על אנשים רק מכיוון שהם נהגו בה בהתחלה בטוב־לב־לכאורה, ולישה הקפידה על הכלל הזה, גם כשנראה שהוא מבודד אותה, מרחיק אותה מכאלו שרצו לפגוע בה אך בו בזמן גם מחברים פוטנציאליים.
"ע'קדן הזה," מלמלה ח'ילקה. "רואה משהו זר, ממהר לרצוח אותו. תכונה טובה לצייד, אבל פחות לאדם. ברגע שראיתי אותו סוחב אותך לכאן באגרסיביות כזאת יחד עם נוּפָאן, מיהרתי ונזפתי בהם. חוץ מזה, את מזכירה לי בת־שבט אחת שהכרתי פעם…" מבטה של ח'ילקה נכמר.
לישה הסתקרנה ותהתה איך היא – בעלת עור בהיר ומבנה גוף מצומק, שונה כל־כך מהמראה הכללי של כל בני־השבט שהספיקה לראות עד כה, יכולה להזכיר לח'ילקה מישהי מהשבט. אך מבטה של ח'ילקה העיד על סיפור כואב, ולישה חשה אי־נעימות להכניס את ח'ילקה אל תוך זיכרונותיה הקודרים. לכן השתדלה ככל האפשר שלא להעיד על הסקרנות שלה, אך פרצופה בכל זאת בגד בה ותווי פניה התקמטו כדי מבט תמה.
"אוי, אוי, מה אני מפזרת משפטים ומצפה שלא תסתקרני לי," אמרה ח'ילקה, מתנערת – או לפחות מנסה להתנער – מהנימה הנוגה שעטתה על קולה, מדברת כעת בטון מעט יותר שמח, אך כזה שברירי שבכל רגע עלול להתנפץ ולחשוף את העצב האמיתי שמסתתר בו. לישה חשה נבוכה שהיא מאלצת באופיה הסקרני את ח'ילקה לספר את אותו סיפור כואב, אבל בו זמנית שמחה שתדע אותו. "זו היתה הבת שלי. סַעָ'רַה היה שמה."
המשמעויות מאחורי שמות בני השבט שגר במדבר לא עניינו את לישה. אך דווקא שם ביתה של ח'ילקה הצית בה סקרנות, ולישה שאלה, "למה קראת לה ככה?"
"כשנולדה, הסתכלתי בעיניה, והיה לה כזה ברק בעיניים, נחישות, להיטות. כמו של סערה. אז קראתי לה סע'רה." שוב היה קולה של ח'ילקה עצוב, אבל היא לא עצרה. "זה בטח היה אותו ברק שגרם לה לעזוב אותנו בגיל שלוש־עשרה. ראיתי רק את הצללית שלה מתרחקת מהשבט באמצע הלילה, קראתי לה, 'סע'רה, סע'רה, לאן את הולכת?' אבל היא לא עצרה לרגע. עזבה. לא ראינו אותה מאז."
לישה רצתה לשאול, "למה היא עזבה?" אך שיסתה את נימוסיה בסקרנותה ובמקום לשאול את ח'ילקה את אותה שאלה חסרת־רגישות, המהמה "אה" קצר כמאשרת שהבינה.
שוב ניסתה ח'ילקה להתנער מהעצב וקראה, "אל תשקעי בזה. עבר זמן מאז, התרגלתי." נדמה היה ללישה שיותר משח'ילקה אומרת זאת לה, היא אומרת זאת לעצמה. "את בטח רוצה לחזור לבית שלך." ח'ילקה הושיטה ללישה, שקמה מהמיטה, את נאד המים. "שתי מים, תצברי כוחות, ואז לכי."
לישה נטלה את הנאד לידיה ושתתה מהמים ברוב רצון, מרגישה איך כל טיפה משיבה לה קצת מהאנרגיה שהיתה לה בטרם ייבשה אותה השמש.
"אני אשמח שתחזרי לכאן מתישהו."
לישה הנהנה. כבר כשהרגישה את חום המדבר לראשונה, קבעה שלא תחזור לשם יותר לעולם. אבל עכשיו, כשהרגישה טוב יותר, החליטה שאם תיקח איתה מספיק בקבוקי מים מוכנים מראש, היא לא תתייבש שוב. ובכל מקרה, ח'ילקה היתה מאוד נחמדה אליה… שוב הדהד קולה של אימא שרה בראש של לישה: אין אנשים שנחמדים אלייך סתם כך. הם רק רוצים לבנות אצלך אמון כדי שיוכלו לנצל אותך כשיצטרכו.
לאורך הדרך בחזרה לעיר, בכל פעם שהופיעו במוחה עיניה המאשימות של אימא שרה, ניסתה לישה להתנגד להן בעזרת הזיכרון של המבט החמים שהיה פרוש על פרצופה של ח'ילקה כשראתה אותה לראשונה.
*
"חמישי ספרייה" הפך ל"חמישי מדבר", ולאחר כל מפגש עם ה"מדבריים" – הכינוי שהמציאה להם לישה – היתה אימא שרה מביטה בה ובעיניה תוכחה. לישה, שלמדה מטעויות העבר, השגיחה יותר ויותר שמכנסיה לא יתלכלכו, אך הכתם הראשון היה אות שהעיד על משהו שאימא שרה הבחינה בו גם בלי החול; ובכל פעם מחדש, חדרה שרה במבטה אל תוך נבכי נפשה של לישה, ולישה, מצידה, היתה מציבה נגדה חומות של תירוצים ועמדה על כך שלא היתה בשום מקום פרט לספרייה.
כנראה הצבת החומות היתה תכונה תורשתית; גם אימא שרה נותרה אטומה כנגד תירוציה של לישה.
שבט המדבריים כיסה כשליש מגודלה של העיר, ובכל זאת היה נקודה קטנטנה באמצע המדבר. גם העיר עצמה, הבינה לישה, היתה כלום ושום דבר לעומת מרחבי החול האינסופיים של המדבר, שנמתחו ונמתחו אל המרחק… ואיש לא ידע עד לאן. השבט היה מסודר אוהלים־אוהלים, כשככל שהאיש שחי בתוכו חשוב יותר, כך גם האוהל גדול יותר. ח'ילקה עצמה היתה בדרגת החשיבות העשירית בשבט, מכיוון שהיתה אחת מכוהנות המדבר, דבר שתאם את רוחבו של האוהל שבו התעוררה לישה מהעילפון.
עם כל "חמישי מדבר", היתה לומדת לישה מעט יותר על שגרת חייהם של המדבריים. באחד המפגשים, לדוגמה, גילתה שהם סוגדים למדבר. באחר גם למדה את אחת התפילות. לישה התרשמה ביותר מהדרך שבה המילים הפיוטיות של המזמור התנגנו על הלשון, והבינה את כולן פרט למשפט אחד: "בגדוש החטאים את החומה, שב המדבר וכיסה אותה; נבוא אנו, מהעושר שלא היו ראויים לו הכופרים ניזון." לישה הניחה שהוא קשור לאירוע כלשהו שמתואר באחד מכתבי־הקודש שלהם, ומכיוון שהתייחסו לדבר כמובן מאליו, הרגישה אי־נעימות לברר.
השמועה על המבקרת מהעיר מבוצרת־החומה שמגיעה בכל יום חמישי נפוצה בשבט המדבריים, ובעוד שחלקם היו נוהגים להרים גבה למראה הגעתה – כמו ע'קדן, שעוד מלמל מדי פעם שצריך להרוג אותה – היו כאלו שדווקא חיבבו אותה ונהגו בה באותו כבוד שנהגה בה ח'ילקה. עד מהרה למדה לישה להכיר את המאכלים של השבט, ולמרות שהיתה אוכלת רק מתוך נימוס את עיסת המים המסוננים בחול יחד עם עלים כתושים, את שאר המאכלים דווקא אהבה עד מאוד, וכמעט בכל ביקור היתה הולכת יחד עם ח'ילקה לאוהלה של נָאמְת' האופה לטעום עוד ועוד מהמאכלים המיוחדים שהכינה.
אם כתם של אחד מהם היה מופיע על בגדיה, היתה מתרצת אותו בפני אימא שרה בכך שאחד התלמידים בכיתתה שפך עליה בטעות סודה אדומה או ירוקה, תלוי בצבע הכתם.
לאחר "חמישי מדבר" אחד, שבו לישה נהנתה במיוחד אצל המדבריים, היא החליטה שהיא רוצה להבין את האמת בנוגע לסיבה שלשמה אסור לצאת למדבר. בארוחת הערב, כשהיא, אימא שרה ואימא רעמה ישבו סביב השולחן, שאלה לישה מדוע יש צורך בחומה מפני המדבר. היא ידעה מה תהיה התשובה – המדבר מסוכן וחסר־רחמים – אך גם ידעה שהפעם היא לא עומדת להסתפק בה. אם כך יענו לה, תילחם ותתווכח עד שתגלה את האמת… להפתעתה, היא לא היתה צריכה לעשות זאת, כי לאחר שאימא שרה ירתה לכיוונה מבט חטוף של חשדנות, היא אמרה משהו שאף־פעם לא דיברה עליו.
"נו, לישה, את באמת רוצה לדעת את האמת? באמת?"
אימא רעמה, שהבחינה בנימה הרצינית והעמוקה בקולה של שרה, הפטירה, ספק מבודחת ספק לחוצה ממה ששרה עומדת להגיד, "מה, את מנסה לעבוד עליה, שרה? היא כבר יודעת את האמת."
שרה, מצידה, התעלמה מהערתה של רעמה והמשיכה, עיניה נעוצות בלישה כרנטגן היכול לחדור במבטו אל תוך נפשה.
"כן," השיבה לישה, וקולה היה זהה לזה של רעמה בחשש שהפגין, אלא שבו לא היתה שום מידה של התבדחות.
"אסור לצאת למדבר, כי במדבר יש אנשים."
לישה בלעה רוק. אימא שרה יודעת על המדבריים? ואם כן, למה היא לא מספרת לכולם על כמה שהם נחמדים ושלא צריך לחשוש מהם?
"שרה, די לחרטט לילדה את המוח," אמרה רעמה, בקולה מידה מסוימת של כעס, אבל שרה התעלמה ממנה והמשיכה להתרכז בלישה.
"האנשים האלה מבססים את כל התרבות שלהם על כך שמי שגר בעיר הזו כופר, ובמיוחד על נבואה אחת שמספרת על איך כולם כאן יירצחו בידי המדבר."
"שרה…"
"ואז הם יבואו, והם יחללו את הגופות. כך זה על־פי הנבואה שלהם. והם יבזזו את הפגרים, הם יחריבו את העיר הזו לגמרי ולא ישאירו לגופות זכר פרט לשלוליות של דם ואיברים פנימיים כתושים, ויחרטו על דפי ההיסטוריה עד כמה העיר הזו היתה כופרת."
מבטה של אימא רעמה הרצין והכעס שבו העמיק. "שרה…"
"אז זו הסיבה. למען האמת, כמעט שאף אחד בעיר הזו לא יודע את זה. האבות המייסדים של העיר ושל החומה ידעו על כך, ולכן הורישו את החוק שאסור לצאת למדבר. כי במדבר יש אנשים רעים. זו גם הסיבה שבנו את החומה. ואם המדבר ישכח את אחד מהכופרים וישאיר אותו בטעות חי, הם כמובן לא יהססו לעזור לו במשימת ההשמדה וימחצו אותו עד שהוא כבר יהיה רק שלולית – "
"שרה!" צרחה רעמה וקולה הרם התעוות מרוב זעם באופן שלישה מעולם לא שמעה בדיבורה הנעים של אימא רעמה. "מה את עושה?! מספרת לילדה כל מיני סיפורים שטותיים שאת ממציאה כדי לגרום לה סיוטים?! למה?!"
לישה ברחה מהשגחת עיניה של שרה, שלא סרו מעליה גם כשרעמה צרחה. היא שכבה במיטה זמן רב אותו הלילה, מנסה להירדם ללא הצלחה, לא יודעת אם אימא שרה דוברת אמת ומקווה בכל ליבה שלא.
*
היא העבירה את השבוע החולף כשכמעט שאין לה רגע של מנוחה מהמחשבות הטורדניות שהסתבכו בתוך ראשה. אם המצב היה רגיל, היה לה קל לבטל את דבריה של אימא שרה כניסיון הרתעה, אבל היא ידעה שהמדבריים אכן קיימים, ואם שרה אמרה את האמת בנוגע לזה – למה שהנבואה תהיה שקר?
ב"חמישי מדבר" הבא כל צעד שעשתה או מילה שאמרה היו שקולים ואיטיים יותר. בדרך כלל, היה די בידיעה שזמנה מוגבל כדי לזרז אותה למהר להגיע לחור שבחומה, לעבור דרכו וללכת אל המדבריים. אבל בפעם המסוימת ההיא, אפילו מנוסת העכבר שלה נעשתה להליכה סתמית, וכששלחה את ידיה וראשה קדימה וכיסתה את עיניה מפני מפולת פירורי הלבנים, עשתה זאת ב"סלואו־מושן" איטי לעייפה. כי מעבר לאהבתה הרבה לתרבות המדבריים – והרצון להכיר קהילה כלשהי מעבר לזו של העיר – היה גדול בהרבה החשש שאימא שרה צדקה ושהמדבריים באמת לא היו אותו שבט חביב שלישה טיפחה את הרושם הנחמד שלו בראשה.
כשהתקרבה אל השבט, קידמה את פניה ח'ילקה, המבט החם ומלא־החביבות האופייני לה עוד על פניה. כשרק פגשה אותה לישה לראשונה, חשדה בנוגע לכוונותיה האמיתיות. מאז למדה לאהוב אותה, אך עכשיו שוב חשדה בה. כי אם אימא שרה צדקה, והנבואה אכן קיימת, משמעות הדבר היא שגם ח'ילקה היא חלק מכל העניין, במיוחד בהתחשב בתפקידה ככוהנת מדבר.
"לישה," אמרה ח'ילקה, "למה את נראית לי עצובה?"
"לא, זה שום דבר," אמרה לישה, והרצון לברר אם דבריה של שרה היו נכונים חנק בגרונה כדמעות. אבל בינתיים היא דחתה את הבירור הזה לאחר־כך, רצתה עוד קצת זמן של אשליה לפני חשיפת האמת.
ח'ילקה הובילה את לישה לאוהל שלה. כרגיל, היו שם כמה נערות – את אחת מהן לישה אפילו זכרה מה"חמישי מדבר" הקודם – ולישה הצטרפה אליהן בעוד ח'ילקה מוציאה מבין כפלי שמלתה הרחבה והאוורירית ספרון קטנטן שעל כריכתו נכתב "קודשי המדבר" בכתב שהיה שונה בכמה עיקולים דרסטיים מהכתב שלישה היתה רגילה לכתוב ולקרוא בו.
ח'ילקה פתחה את הספר והחלה לקרוא את התפילה. לישה לא האמינה במזמור, אך הוא היה כה נעים לה כשקולה של ח'ילקה ליחך את אוזניה והיא שמעה את הפיוט בנחת. אבל הפעם לישה חשה כאילו היא שומעת את המילים אך לא קולטת אותן, מקשיבה אבל לא מאזינה.
"בגדוש החטאים את החומה, שב המדבר וכיסה אותה; נבוא אנו, מהעושר שלא היו ראויים לו הכופרים ניזון."
בפעם הזו, המשפט העיק על לישה מעבר לחוסר־ההבנה שלה אותו; היא חשדה שהוא מתקשר למה שאימא שרה סיפרה. למה שלישה קיוותה כל־כך שהוא לא נכון.
לאחר מכן, הנערות לבשו את גלימותיהן מפני להט המדבר וקרני השמש הקופחות ויצאו משם. מכיוון שללישה עצמה לא היו כאלו גלימות, ח'ילקה היתה דואגת בכל פעם מחדש שאת רוב הביקור שלה, תחווה לישה באוהלים.
ח'ילקה ולישה הלכו לאוהלה של נאמת'. בדרך כלל היתה לישה נהנית ממאכליה, אך הפעם פיה איבד תחושה כמעט לגמרי מפני הסקרנות שעוד איימה לפרוץ מתוך גרונה. "מה, לישה, לא נהנית?" שאלה נאמת', ולישה השיבה כפי שעשתה כבר מקודם – "לא, זה שום דבר."
אבל זה לא היה שום דבר.
כי אם זה היה שום דבר, למה הסקרנות שלישה דאגה משחר ימיה לדכא, התגברה עכשיו?
רק לאחר מכן, כששבו לאוהל, הרצון של לישה בבירור האמת התחזק מספיק כך שלא תוכל להתאפק עוד. "ח'ילקה."
"מה, לישה מותק?" שאלה ח'ילקה. מבטה אמנם היה חם כמקודם, אך עתה נשזר בו פתיל דקיק של חשש.
"אני שמעתי…" אל תאמרי את זה, אמר קול בראשה, אבל כנגדו אמר קול אחר: קדימה, "אני רציתי להבין…" אל תאמרי את זה. "להבין…" קדימה.
"שמעתי שיש לכם איזו נבואה… משהו על כך שכל האנשים בעיר ימותו ואתם תבזזו את מה שנשאר. זה לא נכון, נכון?"
ולישה קיוותה בכל מאודה שפרצופה של ח'ילקה יביע תמיהה טהורה, יסמן שהיא לא יודעת מה אלו כל השטויות הללו, אבל במקום זאת מבטה של ח'ילקה התרכך אף יותר ופתיל הדאגה נעשה חבל סבוך ועבה.
"תקשיבי, לישה. זה נכון. אבל את חייבת להבין משהו."
אך לישה לא רצתה להבין. היא העדיפה לחזור בזמן ולהניח אצבע משתיקה על שפתיה של אימא שרה ברגעים שדיברה על הנבואה (למרות שידעה שברגע האמת, לא יהיה לה את האומץ).
"לפני הרבה שנים, אבותינו, של השבט שלנו ושל העיר עצמה, חיו במדבר. זה היה קשה, בגלל החום הרב, ורבים מתו מהתייבשויות ומכות חום נוראיות. וכולם היו סוגדים למדבר אז, כי הם ידעו שכמו שהוא יכול להרוג, הוא יכול אף להחיות.
"אך היו…" ח'ילקה היססה למשך כמה רגעים, אחר המשיכה: "היו כמה כופרים." המילה שרפה באוזניה של לישה. כופרי החומה, זכרה לישה. כך ח'ילקה פנתה אליה כשפגשה בה לראשונה. לישה הדחיקה את הדבר כפליטת־פה חסרת־משמעות, אבל מנהגם של זיכרונות הוא לצוף ברגעים הקשים ביותר. "ואותם כופרים החליטו שהם לא מאמינים יותר במדבר, ושהם לא רוצים לגור בו; במקום להתמודד איתו בעזרת תפילות שירככו את זעמו, הם מעלו במשאבי השבט ובנו להם עיר, וכדי להתמודד עם המדבר שסביב העיר, הם הקימו חומה.
"כופרי החומה האלה גידלו את צאציהם מוקפים בחומת החטאים שלהם. הם הסתירו מהם את עוצמתו האמיתית של המדבר, הסתירו מהם את הכפירה שלהם בו, וכשמתו רק הורישו להם חטא אחד: לא לצאת למדבר, ולהתרחק מהחומה ככל האפשר, כדי שלא יתפתו.
"ובאותם ימים, אבות השבט הזה קיבלו נבואה מהמדבר: יום אחד, יגבור המדבר על החומה שהציבו כנגדו הכופרים, ינפץ אותה וירצח את כל כופרי החומה של העיר. הוא יעניק לנו את העיר ואת כל עושרה. ואנחנו נצטרך להשמיד לגמרי את גופותיהם של כופרי החומה, למחות את קיומם ולשמר את המידע על מה שקורה לאלו שכופרים במדבר.
"לישה, תקשיבי," אבל אם לא רצתה להקשיב בטרם הסבריה של ח'ילקה, הרי שעכשיו העדיפה לישה למלא אוזניה בטון ולחכות שיתקשה.
"לישה." ח'ילקה הוציאה את הספרון והחלה קוראת בו. "בגדוש החטאים את החומה…" המילים קדחו בעור התוף שלה. "…באנו ומחצנו את חורבות החומה, וכעשות הדבר הזה נעשה גם לכל הכופרים, כי לא די במחוץ נשמותיהם גם את גופם למחוץ…"
"אה!" צרחה לישה באין לה דרך לבטא את התסכול והזעם שלה, ועוד בטרם הספיקה אחת מהן לדבר, פרץ אל תוך האוהל ע'קדן, מלווה בכמה נערים בעלי מבט לוחמני.
"מה קרה?!" אמר, עיניו נורות בלישה וננעצות בה כחץ הפוגע היישר במרכז לוח משחק.
"שום דבר," אמרה ח'ילקה. "לישה, אני מאמינה שהמדבר נתן לך את ההזדמנות לצאת מעיר החטאים כי הוא רוצה לטהר אותך מהטומאה שנאלצת לשאת בה… לישה, המדבר נותן לך הזדמנות להינצל מהנבואה הרעה, הוא רוצה להפוך אותך לאחת משלנו ולא עוד לכופרת חומה ארורה!" ח'ילקה צחקקה בקול מעוות מרוב טירוף, שמחתה מוכתמת בשיגעון. פניה החמימים לא היו לה עוד, ולישה יכלה לחזות איך בכמה רגעים קצרים החזות טובת־הלב של ח'ילקה מתפרקת אל מול עיניה כשאת מקומה תופסת אישה חולת־רוח.
לישה לא היתה בטוחה מה היא רוצה, אך שני דברים היו ברורים לה: היא לא רצתה להיות מדברית, וכלל לא רצתה להיות שם באותם הרגעים.
אם תסרב, ידעה, ע'קדן ינצל את ההזדמנות ויהרוג אותה באשמת כפירה. ח'ילקה אולי תנסה לעצור זאת, אבל ע'קדן ושאר הנערים שאיתו חזקים ממנה, והיא לא תוכל לעצור בעד הרצחניות שלהם. הם יבזבזו על לישה את שפיכות הדמים שהם מצפים לקראתה ביום הנבואה…
לישה החלה לרוץ, נדחקת בחלל דקיק בין שני נערים וממשיכה לנוס, הרחק־הרחק במדבר, כשקרני השמש קופחות בעורפה, עד שהיתה משוכנעת סוף־סוף שאף אחד לא בעקבותיה. וגם אז הניחה לעצמה להחליש את קצב מהירותה אך מעט, מחשש שהיא בכל זאת טועה בנושא.
*
בדרך כלל כשהיתה מגלה דברים, היתה לה נחת מבירור האמת; אבל שום נחת לא באה לה מגילוי האמת על המדבריים.
היא העבירה את השבוע בלחץ רב משהיה לה בשבוע הקודם, החשש שמדברי כלשהו אורב לה, מחכה לרגע שתמעד כדי לרצוח כופרת, פעם בליבה. כשהגיע יום חמישי, התקרבה אל החומה. מתוך החור נשלחו על פני החומה קווים דקיקים של סדיקה. היא לא יכלה לעבור דרך החומה למדבר מרוב פחד, אפילו לא להציץ דרך החור, מחשש ששם יחכה לה בציפייה מדברי כלשהו. היא הניחה לעניין והלכה משם, התהייה על קווי הסדיקה הדקיקים המעטרים את החור בחומה מסחררת אותה כפי שעשו קרני השמש שייבשו אותה. אבל העניינים נעשו רעים באמת רק למחרת, ביום שישי.
יום הלימודים נגמר, כרגיל, קצר מבימים אחרים, והיא התקדמה לכיוון הבית. היא התקרבה לחומה, מניחה למדבריים מאחוריה כפי שיכלה, אך אפילו בלי שעשתה זאת, יכלה להבחין מהמרחק שבמעלה החומה מטפסים קווים דקיקים כאלו שסדקו את החומה ביום שלפני.
מילה אחת הבזיקה במוחה: הנבואה.
היא לא רצתה ללכת למדבר, אבל חששה להישאר בתוך העיר כשהחומה קורסת, ולכן התקדמה בקצב העכברי שלה לכיוון החור שבחומה. אוכל להסתתר, חשבה, וכשהם יעזבו את השבט שלהם כדי לבזוז ולהשמיד את העיר, אלך לשם, אקח לי ציוד ואז אברח.
היא כבר יכלה לראות את החור, כש – "לישה?!"
לישה זיהתה את הדוברת, במיוחד את הנימה הזועמת בה דיברה, והסתובבה. "אימא…"
"לישה! מה את עושה כאן, קרוב כל־כך לחומה?!" מאז שנולדה, לישה שמעה את קולה של שרה מתעוות במאות גוונים של כעס, אך הפעם הזאת התעלתה על כל הפעמים הקודמות בכל מובן של עצבים.
"תקשיבי, אימא, אנחנו חייבות ללכת."
"תסבירי לי עכשיו מה קורה פה!"
"לבנה נפלה מהחומה והלכתי למדבר – "
"הלכת למדבר?!"
" – ואת צדקת בנוגע לנבואה, ועכשיו היא עומדת להתקיים ואנחנו חייבות לברוח לפני ש – "
הסדקים התעבו והעמיקו אל תוך החומה, מפרקים אותה ללבנים ממנה הורכבה. קולות הפיצוח הדהדו בעיר כצליל עצמות נשברות, אך במקום בכי, ברגע הבא לא נשמע שום קול, והדממה אפפה את העיר ברגעים שהחומה קרסה לתוכה.
*
היה זה ההלם שגרם לה להתעלף, הבינה לישה לאחר שהתעוררה. גופה לא נפגע כמעט בכלל פרט לכמה אבנים קטנות ששרטו את ידה. אבל לא היה די בדבר כדי להרגיע אותה. היא הביטה סביב, בעיר החרבה: המקומות שלא היו מכוסים לבנים ואבנים משברי החומה, נהרסו כליל גם הם. ואימא שרה…
לישה שמחה במיוחד כשראתה את שרה מתרוממת מתוך ערימה של כמה לבנים כשעל גופה כמעט שאין פציעות. הדמעות חנקו בגרונה ולישה ייללה, "אני מצטערת." שרה היתה היחידה שיכלה לשמוע זאת, אך לישה כיוונה את התנצלותה לכל תושבי העיר. לכל אלו שהביאה למותם…
"גם אני," אמרה אימא שרה ברוך שלא היה אופייני לה, מהממת את לישה בדבריה. "כל החיים, אני מבינה עכשיו, כבלתי אותך ואסרתי עלייך לעשות דברים גם כשזה פגע בך. אבל את חייבת להבין למה עשיתי את זה… כי…" שרה היססה, אבל לבסוף נאנחה בהבנה שההסבר בלתי־נמנע, ודיברה. "טוב, פעם, גם אני הייתי אחת מאנשי המדבר. עוד לפני שהייתי שרה. הייתי סע'רה." לישה הרגישה בחילה מרוב תדהמה. "את זוכרת את הנבואה, נכון?" לישה הנהנה קלות, עוד מעכלת את דבריה של אימה. "אז כשהייתי בגילך, גיליתי עליה. לא יכולתי לסבול את היותי חלק מתרבות שמושתתת על נבואה כה אכזרית, אז ברחתי לעיר. שיניתי את שמי לשרה ויצרתי לעצמי זהות חדשה. עירונית. פשוט לא רציתי שגם את תהיי עדה לאכזריות שכזו."
אם שרה היא סע'רה, הבינה לישה, וההבנה צרבה את ליבה, אותה אישה משוגעת – היתה סבתה.
לישה חיבקה את אימא שרה והניחה לרוך והחום שלה לאפוף אותה. הדבר הזכיר לה את טוב־הלב שראתה בח'ילקה כשיצאה לראשונה למדבר, טוב־לב שכשנזכרה לישה בשיגעון של ח'ילקה נדמה היה לה כעת למזויף, או לפחות ללא־לגמרי אמיתי.
לאחר דקה או שתיים של חיבוק ולאחר מכן התנתקות ממנו, היססה שרה ואז אמרה, "ואני גם מבינה למה הלבנה נפלה מהחומה והצלחת לצאת למדבר." אוזניה של לישה נדרכו. "המדבר קשור קשר אדוק לאנשי המדבר ולכל מי שיש בדמו מדם המדבר, מהסוג שהם פיתחו לאורך השנים והבדיל אותם מאנשי העיר. ויותר מכל, המדבר ניסה לחדור את החומה ולמוטט אותה. אז כשהתקרבת אליה, המדבר נמשך אלייך כמו מגנט ובדרך הצליח למוטט לבנה. עם כל פעם שהתקרבת לחומה, המשיכה התחזקה, עד ש…" שרה החוותה בידה על החורבות.
האשמה בערה בליבה של לישה כאש מכלה. אני מצטערת, חזרה בליבה. מצטערת כל־כך.
"אבל זה לא חשוב עכשיו. בקרוב אנשי המדבר יגיעו לבזוז את הפגרים, ולא כדאי שנהיה כאן אז. נצא למדבר וננדוד עד שנמצא מקום להשתקע בו. לפני כן נסייר בחורבות ונמצא ציוד שיוכל לשמש אותנו במסע."
לאחר שהציוד שמצאו היה בידיהן, הן עמדו על שפת המדבר. הרוח העיפה כמה גרגרי חול שהכתימו את מכנסיה של לישה.
לישה ידעה שהן עומדות לצאת למסע במדבר. אבל היא עצמה לעולם לא תהיה מדברית. המדבר חסר־רחמים, יכלה לישה להעיד בפה מלא, והיא עצמה לא היתה חסרת־רחמים מספיק כדי להשתייך אליו, גם אם תהלך בשטחיו.
ולישה הסירה מעליה את המדבר במחיית כתם של חול.