"תבדוק את התאריכים!" צעק בני אל תוך הטלפון.
"מה ?" צעקתי חזרה ובתגובה שמעתי צליל ניתוק ארוך.
אבל זה קרה הרבה שנים אחרי…
זה היה יום ראוי ככל הימים הראויים. יום שני, באמצע אוקטובר 2006. פעם זה היה סתיו. פעם יושבי סוכות החג, שבצבצו כאן ושם, חששו לטפטוף. אבל יום קייצי כמו היום, על כל עשרים ושמונה המעלות היבשות שבאוויר, לא בישרו רגיעה רטובה. צה"ל סיים רישמית את מלחמת לבנון השנייה והטנקים חזרו לבסיסיהם. שנת אלפיים ושש כנראה תיזכר כשנה מורכבת במיוחד אבל זה לא מנע מפסטיבל אייקון לצבוע את רחוב הארבעה בתל אביב בצבעים בדיוניים.
נגסתי בקצה הבורקס, שפורר שיירי בצק עלים פריך על חולצתי ולגמתי ממשקה האשכוליות הצונן. הבטתי בסקרנות אל מעבר לכביש, אל רחבת הסינמטק, שם התקיים איזה אירוע שהיה חדש לי. השלטים הססגוניים הכריזו על "עשור לפסטיבל אייקון". חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה מילאו את הרחבה והכניסה לסינמטק ורבים מהם הילכו ברחובות הסמוכים בתחפושותיהם הססגוניות. הבטתי בשעה המופיעה על מסך המכשיר הסלולרי והיה לי די והותר זמן להתרווח בכיסאי, לשתות בניחותא ולהביט בעניין בדמויות הצבעוניות שחלפו על פני.
מצח גבוה, שפה תחתונה מלאה, ראשה נוטה מעט לצד. כך ראיתי אותה תחילה, פוסעת אל מתחם בית הקפה ועיניה מחפשות מקום ישיבה. שערה הלא מוקפד, גולש גלי מעט, עד צווארה, חצוי במרכז מעל המצח. חציו לימין וחציו לשמאל. מן הקודקוד מטה, עד קו האוזניים, שערה שחור. מקו האוזניים עד הקצוות התחתונים, צבוע בורדו אדמדם. חייכתי כי היא לא נראתה ילדה ובכל זאת היה משהו מאוד צעיר בשפת הגוף שלה. הבעת פניה העידה שהיא התייאשה מלמצא מקום פנוי וכשהצטלבו מבטינו סימנתי לה בתנועת יד רחבה להתיישב בכיסא הפנוי הסמוך לשולחני. היא חייכה, התלבטה לחלקיק שניה והתיישבה. הבטתי בה בסקרנות והיא היישירה אלי מבט. צבע עיניה היה כזה שלא ניתן להגדירו. גלגל העין השמאלית נודד מעט לשמאל. כאילו היא מביטה גם בך וגם מעט מעבר לך. כאילו שהיא אומרת "אתה מעניין אבל אתה לא העיקר." אני מכיר מבט חד כזה. אתה לא מתחכם עם חכמה כזו. אתה לא מנסה להרשים אותה. אתה רק תעורר בוז. לגמתי לגימה נוספת מן המיץ שבבקבוק ושאלתי אם תרצה להזמין משהו. היא חייכה וביקשה שאשמור על הקלסר שהחזיקה. הניחה אותו על השולחן וניגשה אל דלפק היכן שעמדה המוכרת. כשסיימה חזרה ובידה כוס קפה הפוך. היה בה משהו מסקרן שנדרש לפענח אבל לפעמים הסתערות על מישהי כזו רק מרחיקה. חשבתי שראוי להיות מי שאתה נטו. בשקט. היא תיטיב להחליט אם השקט שלך ראוי להקשבה. הושטתי יד ללחיצה והיא החזירה לחיצה חזקה ובטוחה. "עינת" אמרה את שמה, "עינת פלג" הוסיפה כאילו ששם משפחתה הוא חלק מאיך שהיא מציגה את עצמה בפני זרים.
לימים, לא כל כך זכרתי כיצד התגלגלה השיחה ואיך התפתח הדיאלוג. זכרתי רק שאמרה מהורהרת, מביטה מעבר לי, מעבר לרחוב, מעבר לעיר, "התקווה והפחד עוצרים אותנו." היא הסבירה שהתקווה ליום טוב יותר, מרגיעה את הטרוף העכשווי, והפחד מתוצאות הרות אסון מרסנות התפרצות של ה "איד". לא כל כך ירדתי לסוף דעתה בזמן אמת. אני לא פילוסוף אקזיסטנציאלי אבל הרבה שנים אחר כך, כשבחדשות שידרו את הפגנות המשפחות של החטופים מהעוטף, חשבתי שאני מבין אותה. תקוות המשפחות לחזרת החטופים והפחד מתגובת החוק, מנעו כנראה מקרובי החטופים, הנרצחים והנאנסות, להסתער באש חיה על חברי הממשלה.
מכל מקום…אחרי זמן לא ברור בבית הקפה, היא קמה ונעלמה בהמון הססגוני שברחבת הפסטיבל. נשארתי יושב שם עוד זמן מה, בוהה ברחוב הסואן, מחפש אותה בתוך הקלידוסקופ התוסס ובחיכי טעם החמצה. לא ביקשתי את מספר הטלפון שלה.
עשור אחר כך הם קראו לזה טפטוף. הטילים המשיכו להתפוצץ בשמי העוטף. בינואר אותה שנה, 2016, חבר הכנסת ילין, תושב נחל עוז, תקף את ראש הממשלה שאינו מכה בטרור. שהוא נגרר ולא מוביל. שהחמס הוא איום אסטרטגי. הוא לא ידע כמה מרה ואיומה הייתה נבואתו. גם מי שזה היה תפקידו לדעת לא ידע. גם אני לא ידעתי.
באוקטובר אותה שנה חזרתי לשם, לרחוב הארבעה בתל אביב, לפסטיבל האייקון. הפסטיבל התרחב לאשכול בתי הספר שמאחורי הסינמטק והמון צעירים ובני נוער מילאו את המקום בשלל תחפושות. החיוך לא מש משפתיו של בני ואני לא הנחתי לידו הקטנה שמא יאבד לי בתוך ערב רב של ערפדים, גיבורי על וויקינגים מקורננים. לבסוף הנפתי אותו על כתפי והשכמייה האדומה שעל גבו גלשה מאחור, מדמה אותנו לענק דמיוני. חרב הפלסטיק שלמותניו נתקעה בזווית משונה מעל מצחי ועזרתי לו להסיט אותה לצד.
זיהיתי אותה מיד. נדמה שהתת מודע שלי חיפש אותה בתוך המהומה. חמוקיה עגולים כמו מאז. שערה שחור וזנב סורר נופל בשולי עינה הימנית על לחיה וקצה שפתה האדומה. ראשה עדיין מוטה מעט. כאילו היא בוחנת את העולם מן הזווית. מן המרחק. הרמתי את הסלולרי, קרבתי זום וצילמתי אותה. אולי כדי שתהיה לי ראיה שהיא אמיתית. אחר כך התקרבתי אליה וכשהביטה בי הושטתי יד ללחיצה. אמרתי בשאלה "עינת?" היא חייכה והחזירה לי לחיצת יד אמיצה. "וואו, את נראית צעירה כמו אז, לפני…" אמרתי בחיבה ובקול, מנסה להתגבר על השאון שעלה מן החצר. הופתעתי שהיא זכרה אותי מהפגישה החטופה ההיא בבית הקפה ממול, לפני עשור. חשבתי לתומי שאני, הרי זכרתי אותה, אז אולי זה אפשרי שהיא זכרה אותי. החלפנו מספר מלים. הצגתי לה את בני והיא התרוממה על קצות אצבעותיה ללחוץ את ידו של הילד בחיבה. נראתה מוטרדת משהו. זה מן מבט כזה כשמישהו מחייך אבל עיניו אומרות משהו אחר. הילד שעל כתפי זע בחוסר סבלנות וביקש להגיע לקצה המגרש, שם עמדו קבוצת לוחמים חובשי קסדות אבירים ונושאי חרבות ושריון מתכת. נפרדתי ממנה לשלום והלכתי לאן שכוון אותי בני. כשהבטתי לאחור היא לא הייתה שם.
כמה שנים אחר כך, אני מדפדף צילומים ישנים על מסך המחשב שבחדר העבודה שלי והצילום הזה שלה צף ועולה, מכווץ לי את הלב. הבן המתבגר שלי נכנס פתאום לשאול משהו ועמד מאחורי מביט במסך שלפני. "מי זו ?" הוא שאל ואני עניתי בהיסוס "זוכר שלפני כמה שנים היינו בפסטיבל אייקון בתל אביב? פגשתי שם את הידידה הוותיקה הזו , עינת פלג." לא ברור לי למה כיניתי "ידידה וותיקה" מישהי שפגשתי לכמה דקות, בחטף, בבית קפה בתל אביב. הבן שלי שתק רגע ואמר "כן, זוכר, האישה העצובה ההיא." לא יודע למה הוא כינה אותה עצובה. אולי הילד ראה משהו שמבוגר לא רואה.
חזרתי לשם. נמשכתי למקום כמו אסטרואיד שנלכד במשיכתו של חור שחור והוא סובב במעגל המצטמצם והולך אל תוך האין. פסטיבל האייקון 2023 נפתח כהרגלו בחג סוכות ה שלישי באוקטובר. ארבעה ימים לפני …. ארבעה ימים לפני השואה והחורבן בדרום. אשתי צבעה את פניה של עינת, ביתנו בת השלוש ואיפרה אותה בצבעי מלחמה. אחר נפרדה מאיתנו בנשיקה וביתי ואני שמנו פעמנו לתל אביב. הגענו אל החניה ואני הנפתי את הילדה על כתפי. שערה שחור וזנב סורר נופל בשולי עינה הימנית על לחיה וקצה שפתה האדומה. ראשה מוטה מעט. כאילו היא בוחנת את העולם מן הזווית. מאופרת בצבעיה הלבביים, בלעו עיניה באושר את מראה הצעירים המחופשים, המהלכים ברחוב הארבעה בדרכם אל המקום הפסטיבל. עוד אנחנו פוסעים בנחת, מתעכבים כאן ושם, סופגים צבעים וצלילים, ראיתי אותה מרחוק. ממש בקצה הבניין, בצל העץ. לרגע, לחלקיק שניה, הרימה אלי את מבטה. הסיטה את שערה השחור מעל מצחה הבהיר, חייכה ונעלמה מעבר לפינה. עינת פלג. עינת מאז. ליבי החסיר פעימה או שתיים. "אבא, אתה מפיל אותי " קראה ביתי מעל ראשי ואני ייצבתי את שווי משקלי. בפסיעות מדודות הגעתי אל פינת הבניין והצצתי אל הרחוב העמוס דמויות פנטסיה מצחקקות. היא לא הייתה שם.
ימים אחדים אחר כך התהפכה עלינו המציאות. ב שביעי באוקטובר הגיהינום גילה את פרצופו. המציאות נטחנה לשבבי רמץ שרופים. הבן נסע לרמת הגולן להתנדב בקטיף תותים ואנחנו ניסינו לשמור על שפיות בחלל הבית. נמנענו ככל האפשר להניח לשידורי חדשות הטלוויזיה לאיים בחדרי הבית כדי לא להקשות על הילדה. באחד הערבים התקשרתי לבני לשאול לשלומו. הקו היה משובש משהו. חשבתי שאולי זה חלק מהקשיים של ניתוק ה ג'י פי אס בצפון בעקבות איומי הכטב"מים והטילים המונחים. שמעתי אותו אומר שהסוללה שלו חלשה ואולי יתנתק הקו. אחרי שהחלפנו מספר מלים נוספות ווידאתי ששלומו טוב, אמרתי "אתה זוכר שלפני כמה שנים פגשנו את הידידה שלי עינת בפסטיבל האייקון בתל אביב?" הבן ענה "זוכר". "ראיתי אותה עם אחותך בתחילת השבוע בפסטיבל." הבן שתק לרגע ואמר "בדקתי בזמנו בגוגל. תבדוק את התאריכים אבא." הקו השתבש ונשמע מקוטע.
"לא שמעתי" עניתי.
"תבדוק את התאריכים!" צעק בני אל תוך הטלפון.
"מה ?" צעקתי חזרה ובתגובה שמעתי צליל ניתוק ארוך.
לא הבנתי על איזה תאריכים מדבר הבן שלי. לא ידעתי מה עלי לחפש. חשבתי שזה משהו שקשור לפסטיבל או לידידה שלי עינת. התיישבתי אל מול המחשב ודפדפתי. העליתי בדף הגוגל את כל מה שניתן וקראתי את קורות פסטיבל האייקון בשנים השונות. לא מצאתי משהו שיעורר תמיהה. אחר כך הקלדתי בפייסבוק את שמה של עינת פלג. למרבה ההפתעה לא מצאתי דבר שיתחבר לאישה הצעירה שהכרתי. גם לא באינסטגרם. ואז עלה דף אחד בודד בגוגל.
עינת פלג (1974-2005). עיתונאית, חובבת מדע בדיוני ופנטזיה, התאבדה בספטמבר 2005…
מסך המחשב התערפל מול עיני. אחזתי במשען הכיסא ובקושי עמדתי על הרגליים. שמעתי את הדם פועם בקול ברקותי. פתחתי חלון לאוויר הכחול שבחוץ. פסעתי לאט אל הסלון שבדירה ואשתי הרימה את מבטה מהמחברות שעל השולחן. "אתה ניראה כאילו ראית רוח רפאים" אמרה בלחישה. "אני לא יודע" עניתי. "אני לא בטוח את מי ראיתי" הוספתי. גלגלתי את זכרוני אחורה בשנים ובעשורים האחרונים. לא היה הגיון בכל זה.
בטלוויזיה קריין החדשות הודיע על הרוג נוסף מכוחותינו בתוך רצועת עזה. לא היה הגיון בשום דבר שחשבנו שהוא אמיתי. המציאות נמסה לתוך כאוס מטורף.
לא הייתי בטוח במה להאחז… אולי רק… במצח גבוה, שפה תחתונה מלאה, ראש נוטה מעט לצד. שער לא מוקפד, גולש גלי מעט עד צוואר, חצוי במרכז מעל המצח. חציו לימין וחציו לשמאל. מן הקודקוד מטה, עד קו האוזניים, שערה שחור. מקו האוזניים עד הקצוות התחתונים, צבוע בורדו אדמדם. צילום אחד… בודד, באתר קטן בגוגל. לא יותר.