הנבואה על שבט ההארו שעתיד להמיט חורבן על העולם, הפריעה את שנתם של ילדי הכפר.
אמא שלי לא הייתה בעלת לב רך. גם על ילדי הכפר לא ריחמה. כשהגיעו לגיל שש או שבע, הייתה מכנסת אותם סביב למדורה, ומספרת להם כשבקולה גחלים רוחשות על נבואתה של אימבורג'ה.
אומרים, כי פיה של אימבורג'ה הקציף בזמן שהאלים דיברו דרכה. גופה רעד, ועיניה היו מתגלגלות בשמורותיהן. אמא שלי ידעה לפלבל בעיניה היטב, וכשעשתה זאת כאילו היא בעצמה אימבורג'ה המתנבאת, הדבר הותיר רושם רב על קהל מאזיניה הצעיר.
אבל הפחד מעיניה המתגלגלות היה כאין ואפס מאימת ההארו. ההארו, שהילכו בינינו כעבדים. כנועים, נוחים, עושי דברינו. אבל בנבואתה של אמבורג'ה הגיע היום שבו הם ניתצו את כבלי השעבוד, שחררו את הקסם הגלום בהם, והעלו את הכפר באש.
מדוע האלים לא ציינו בנבואות, שהכל יתרחש באשמתה של ילדה אחת מטופשת משבט המורסי?! אין לי תשובה לכך. לפעמים אני חושבת, שאילו רק הייתי יודעת, הייתי מהססת. הייתי פועלת אחרת.
אולי לא הייתי ממיטה עלינו אסון.
*
הארו גודג'ם לימד אותי כיצד לפצח אגוזי נמר, לטפס על עצים, לצלות בשר עופות במדורה, ואפילו להכין בובות מצמר כבשים. הארו גודג'ם תיקן את דופן הבקתה כשהגשם חדר בעדה, ומילא את מזרני הקש כשאיבדו מנפחם. אבל יותר מכל, הוא היה שם, לצידי. הוא היה לי אבא, אמא, חבר, אח גדול. ולמרות שלא נשא אף אחד מתארים אלו מצד האמת, הוא היה בשבילי כולם גם יחד.
הארו גודג'ם לא הירבה לדבר, אבל אני אהבתי לשאול אותו שאלות. תמיד ענה אחרי מחשבה, וברר את מילותיו כאילו היו אבני חן. כשדיבר מיוזמתו, דבריו היו יקרים אפילו יותר. המילים התגלגלו מפיו של הארו גודג'ם איטיות, מחושבות, וננעצו בליבי כיתדות.
למשל, באותו היום בקיץ כשאמא שלי סטרה לי, משום שדחפתי את אמבאו קרוב מידי למדורה.
הארו גודג'ם רץ אחריי, והתיישב לצידי על שפת הנחל, כתפו סמוכה ללחיי הבוערת. אחרי שהות ארוכה אמר לי – "את הילדה האהובה עליה". והתכוון – אפילו עכשיו. והתכוון – יותר משאר ילדי הכפר שהיא מלמדת. אפילו יותר מהמנומסים והשקטים שבניהם, כמו אמבאו. ואני האמנתי לו, משום שהמילים של הארו גודג'ם נחצבו אות אחר אות. האמנתי לו, למרות החיוכים שהיא פיזרה לאמבאו, ולדמקה, ולאיינאו, ולמרות שבסוף היום, כשהיא חזרה הביתה אלי, כבר לא נשארו לה חיוכים לחלק.
גם כשהארו גודג'ם אמר לי, שאבא שלי אוהב אותי – האמנתי. אפילו שאבא שלי לא הראה זאת. ולמרות שהוא ליטף רק את הכבשים שלו ושר רק להן. וכשהוא הגיע הביתה אחרי יום במרעה, הוא בקושי העיף בי מבט עייף.
אין אדם שאני יכולה לצטט טוב יותר מאשר את הארו גודג'ם. אמא שלי לימדה את ילדי הכפר, אבא שלי שר לכבשים, והארו גודג'ם היה לי למשפחה.
*
אמא שלי תמיד התלוננה על כך שהידיים שלי פועלות לפני שהראש מספיק להתערב. כשאמרתי את זה להארו גודג'ם, הוא כמעט צחק. ואני כמעט נעלבתי ממנו. כמעט, כי הוא לעולם לא היה פוגע בי בכוונה.
ובכל זאת, לא אכחיש – יש במה שאמרה מן האמת. לידיים שלי תמיד היה רצון משלהן. סקרניות, מחפשות, מגששות, מלקטות אבנים, עלים, בלוטים. "זוהרה, תניחי לזה, זה מטונף!" אמא שלי הזדעקה כששלפתי עצם כלשהו מן הבוץ. אבל מה אפשר לעשות נגד האצבעות הסקרניות האלו?
לפעמים, הן היו מרחיקות לכת עוד יותר, הידיים שלי. סוטרות, מתאגרפות, תוקעות, משליכות. ככה זה כשהידיים שלך עושות בך כרצונן.
אולי אם הן היו ממושמעות יותר, הכל היה נמנע. אולי לא בי האשמה. אולי אפשר ללמד עלי זכות, ולומר שהאשמה רק בהן. רק בידיים.
*
ביום שבו הבאתי עלינו את החורבן, אמא שלי סיפרה לנו את הסיפור על הילד וגור הנמר.
באותו הסיפור, ילד קטן מצא גור נמר פצוע וכחוש משוטט ליד הכפר, כרוח רפאים סהרורית. הילד אסף את הנמר אל הבקתה שלו, טיפל בנמר, האכיל והשקה אותו. גור הנמר התחזק וגדל, ושניהם נקשרו זה בנפשו של זה. הגיע היום והנמר, מעצם טבעו, רצה לחזור אל חיק היער. אבל הילד אהב את הנמר, ולא הסכים שהנמר יעזוב, וישאיר אותו מאחור. מרוב צער, הנמר הפסיק לאכול, חלה וקמל שוב, עד שמת בזרועות הילד.
הילדים הגירו דמעות, אבל אני, שכבר שמעתי את הסיפור, ידעתי שבפעם הזו אמא שלי חסה עליהם. הגרסה המקורית הייתה אפלה הרבה יותר. בגרסה ההיא, כדי למלא את משאלתו של הילד, הנמר טרף אותו. אז הוא יצא אל היער, כשהילד מלווה אותו בכל צעד ושעל – בתוך קיבתו.
הילדים בכו על הנמר ועל הילד, ואילו אני – אני הזלתי דמעות על ההארו.
אבא שלי תמיד אמר, שההארו מודים לנו על קליפות העץ שכרכנו סביב צווארם. שגם הם יודעים, שללא השרשרת – כוחות הקסם משתלטים עליהם, הופכים אותם לגרועים מדובה המגוננת על גוריה.
אבל איך יכולתי להאמין לאבא שלי? מי רוצה להישאר עבד לנצח?
חשבתי על המלחמה הגדולה, שבה השבט שלנו הביס את ההארו. אנחנו לחמנו בחיצים וחניתות, והם בקסם הפראי, רב העוצמה שלהם. אבל למרות זאת, לא היה להם סיכוי – כל הכפרים הסמוכים התגייסו לעזרתנו. הרי גם הם הכירו את הנבואות.
את המבוגרים שבהארו הרגו, אבל את הילדים השאירו חיים. נבואה או לא, הכל ידעו שאלי היער מקללים רוצחי תינוקות, ואיש לא רצה בשנת בצורת. לכן, בעצתה של מכשפת הכפר, הם ענדו לילדים את השרשרת מקליפת עץ הקומיפורה. עץ נוגד קסם, שקליפתו משאירה את בני ההארו חלשים וכנועים. המכשפה דאגה לכשף את השרשראות, כך שבני ההארו לא יוכלו להסיר אותה בעצמם. בזכות השרשרת הם שירתו אותנו נאמנה כבר שמונה דורות.
אבל הארו גודג'ם לא היה סתם משרת. הוא היה הנפש הקרובה לי בעולם. מעולם לא פקפקתי באהבתו אלי. הוא טיפל בי מאז שנולדתי. אבל האם זו סיבה מספיק טובה לכפות עליו להישאר לצידי לנצח? האם לא הגיע לו לבחור אל מי הוא רוצה להתקרב, היכן הוא רוצה להיות?
האם לא הגיע לו להיות חופשי?
*
הארו גודג'ם נחר במיטה שלי. לעיתים קרובות היה נרדם לצידי, בזמן שאני התכוננתי לשינה וביקשתי ממנו שיביא לי רק עוד כוס מים, ורק עוד משהו קטן לאכול, ושאלתי אותו רק שאלה אחת אחרונה – אחרונה…
החזה שלו עלה וירד בזמן שנשם. האצבעות שלי ליטפו הלוך ושוב את השרשרת מקליפת העץ המחוספסת. אולי לא חשבתי. אולי פחדתי, שאם אחשוב יותר מידי – לעולם לא אהיה אמיצה מספיק כדי לעשות זאת. אבל אהבתי את הארו גודג'ם. לא רציתי להיות כאותו ילד חמדן ואנוכי, שמחזיק את הנמר בבקתה כבכלוב. רציתי לשחרר את ההארו שלי.
נשמתי עמוק את ריח הגוף שלו. ריח חמוץ מתוק של זיעה וגרגרי יער. הבטתי בגופו הצנום, בתווי פניו הדקים והשלווים, בקמטים החורצים את מצחו ולחייו, בשערו הלבן הקצוץ, כדרכם של עבדים…
ברגע הראשון דבר לא קרה. רק משהו בנשימה שהופרע. גופו נרעד, ופתאום הוא התיישב במיטה באחת, כאילו הוכש.
"זוהרה, מה… מה קרה?" הוא קירקר בקול צרוד משינה, ונעץ בי את עיניו החומות – "מה עשית?!"
רק אז, באצבעות רועדות, הוא מישש את צווארו החשוף, את העור החיוור, המגורה כתוצאה מההתחכחות עם השרשרת.
"אוי לא", הוא לחש, "אוי לא, אני חייב – אחחח!" גופו התקפל על המזרן.
הכל קרה בשקט. שקט נורא, שקט מבעית. שקט שהותיר את הורי ישנים בביטחון על מזרני הקש שלהם.
על עורו הופיעו בזה אחר זה כתמים שחורים, מתפשטים כנגעים. הוא גנח בכאב כשמהכתמים בקעו נוצות, מותירות בעורו חבלות מדממות. ציפורניו השחירו, והתארכו לטלפיים מעוקלות. אפו התחדד לכדי מקור. אולי הדבר נמשך רגע אחד. אולי נצח. וכשנגמר, הארו גודג'ם כבר לא דמה לעצמו. למעשה, הוא כלל לא נראה כמו אדם.
הוא נעמד לאיטו על שתי רגליים רועדות, זוויתיות, שריריות, רגלי חיה. הוא סקר את ידיו, רגליו, כנפיו, זנבו המשונן. נהמה נמוכה בקעה מגרונו.
רציתי להפר את השקט. לצעוק לעזרה.
"הא- הארו גודג'ם… " גמגמתי.
הוא לטש אלי מבט כתום, וראיתי שלא נשאר בעיניו חום, או לובן. הוא זינק עד אלי, בחרישיות וזריזות שאף טורף לא מסוגל להן. טלפיו סגרו על צווארי.
"קוראים… לי… טסאו", הוא לחשש, וידעתי שהוא עומד לסחוט את החיים ממני. עיניו הכתומות בערו כשאחיזתו בצווארי הלכה והתהדקה. חירחרתי, שיוועתי לאוויר.
"ט… טסאו, ב – בבקשה… "
הוא מצמץ. בן רגע שמט אותי, ואני נפלתי לרצפה כאבן. משתעלת, משתנקת, אוחזת בצווארי, גומעת אוויר.
הוא הביט בי לרגע ארוך. אולי דמיינתי את החרטה שראיתי בפניו?
הוא הרים ראשו אל תקרת הקש, פער את מקורו, ואש פרצה ממנו. הוא זינק מעלה, היישר אל החור הבוער שבין שאריות הגג, ונעלם.
לו הייתי יכולה הייתי צורחת. אבל קולי אבד לי. אולי מהפחד. אולי ממה שעולל לי. אולי ממה שעוללתי לו. אולי מהכאב הצורב של הבגידה. הבקתה שלנו נהרסה, הגג עלה באש. ממש כפי שניבאה אימבורג'ה, החורבן החל. ואני גלגלתי את הסלע הראשון, זה שיגרום למפולת.
*
טסאו, הוא אמר. מעולם לא חשבתי על כך שלהארו גודג'ם יש שם. הרי כל בני שבט ההארו כונו על שם המשפחה ששירתו אותה. "הארו גודג'ם", "הארו מקוננט", וכן הלאה. מתי קיבל את שמו? האם הוריו נתנו לו אותו? או שבחר את שמו בעצמו, וכל אותן שנים שמר עליו בסתר?
פתאום הבנתי שאני לא יודעת על הארו גודג'ם דבר.
שאלות רבות החלו מתרוצצות בראשי לראשונה. בן כמה הוא? לפי מראהו, היה יכול להיות בן 40, אבל גם 60. האם אהב פעם אישה? האם באיזה שהוא מקום בעולם מתרוצצים ילדיו? מה אהב לאכול? האם נהנה לקלוע צמות בשערי? מה הפחיד אותו? למי התגעגע? מה גרם לו להזיל דמעה?
ואם איני מכירה אותו, האם אהבתי אותו אהבת אמת? או שרק מעין צל, השתקפות שלו, שהיה לי נוח לברוא בדמיוני?
והשאלה הנוראה מכל –
האם אי פעם אהב אותי?
*
בלילות שלאחר מכן, בקתות החלו להישרף. באותן שריפות, העבדים בני שבט ההארו נעלמו בזה אחר זה. מועצת הזקנים הכריזה על מצב חירום. משלחת גברים נשלחה אל הנהר כדי להביא אספקה מרובה של מים, כדי לכבות שריפות נוספות אם תתרחשנה. הגברים שמרו בלילות. שליחים יצאו ליידע את הכפרים הסמוכים. וכשכולם שאלו את אבא שלי – "אבל איך? איך הוא נמלט?! איך הצליח לגבור על קליפת העץ?" אבא רק משך בכתפיו.
הוא מעולם לא שאל אותי, ואני – אני לא סיפרתי דבר.
אבל כשהשריפות החלו לגבות חיי אדם, לא יכולתי עוד. איש לא ידע שאני זו שהמטתי על ראשינו את החורבן.
אבל אני ידעתי.
יתכן שאם הייתי מספרת להוריי, ובתגובה סופגת צעקות, עלבונות, ואפילו מכות או נידוי – המשא שישב על חזי היה הופך קל יותר. הייתי יודעת שקיבלתי את המגיע לי. שהעולם נוהג בצדק, שלמעשים יש תוצאות. אבל אף אחד לא שאל. ואני, איך יכולתי לומר? מה הייתי אומרת? איך הייתי מסבירה את עצמי?
ולכן, באחד הלילות אחרי שהורי נרדמו, לקחתי כתונת ישנה. צררתי בה כלי מים, אגוזים, בשר מלוח, ופירות. קלעתי את שערי לצמות. נשקתי בעדינות להורי. ויצאתי מהבית, למצוא את הארו גודג'ם שלי, טסאו.
*
במשך שעות על גבי שעות של חיפושים, דמיינתי מה אגיד לו. כיצד אשכנע אותו להפסיק את ההרס, למנוע מהנבואה להתגשם.
אבל כשסוף סוף מצאתי אותו, פי יבש.
בקושי הצלחתי לזהות אותו בין ההארו האחרים ששיחרר – כולם שחורים, עטויי נוצות, מנקרים כעורבים ממי הנהר. מה עלי לעשות? לפנות אליו, כדרך שפונים אל בני אדם? מי אמר שלא יטרוף אותי חיים? מי אמר שלא יסיים את המלאכה וימלוק את צווארי, כפי שכמעט קרה בלילה הנורא ההוא?
רציתי להימלט. לחזור הביתה, להסתתר. אבל רגליי קפאו, כאילו האדמה הכתה בי שורש.
ואז ראיתי את מבטו מתביית עלי. הוא הבחין בי.
נפל דבר. כבר אי אפשר להתחרט. אי אפשר לחזור לאחור.
הוא הלך לעברי, צעדיו כה רכים עד שאין לשמוע אותם. עצמתי עיניים ודמיינתי בעיני רוחי שזהו הארו גודג'ם שהולך אלי. הארו גודג'ם שגידל אותי, שחשבתי שאני מכירה כמו את כף ידי. בוטח. שקול. איטי. שמח לראותי. ורק למשמע קולו אני נרגעת.
לא ידעתי אם הוא רחוק ממני עשרים צעדים, או צעד אחד. בלעתי רוק ברעש.
"הארו… הארו גודג'ם. טסאו", לחשתי, בלי לדעת אם הוא שומע, "באתי לדבר איתך. אתה… השתנית מאוד. ואולי לא הכרתי אותך כמו שחשבתי. אבל גם לא יכול להיות שלא הכרתי אותך כלל. ומתחת לטפרים, ולנוצות, ולגוף החייתי, אני בטוחה שאתה שם, האדם שאני אוהבת. ואתה – אתה תמיד, תמיד, היית שם בשבילי. ותמיד עזרת לי כשהייתי זקוקה. ואני כל כך זקוקה לך עכשיו. בשבילי, בשביל להציל את הכפר. אתה… אתה זוכר איך היינו? הארו גודג'… טסאו?"
שמעתי רחש. משב חם צרב את אפי. גופי נרעד. לא יכולתי להתאפק, ופקחתי עין אחת לכדי חרך. הוא עמד במרחק פסיעה ממני. נוצותיו נרעדו. הוא הטה את ראש העורב שלו, התבונן עלי כמנסה לאמוד אותי. שריר בפניו רטט. תהיתי האם נותר בו קמצוץ אנושיות, האם הוא מזהה אותי בכלל?
חולשה איומה אחזה בי. צנחתי על ברכיי, על העפר. עצמתי עיניים שוב, חזק חזק, עד כאב. דמעה בודדה פילסה שביל רטוב על לחיי. ידעתי שאסור לי להתייאש – גורל הכפר מונח על כתפיי. אבל האם ילדה מטופשת שכמוני, תוכל לעשות משהו כנגד הנבואה? כנגד מה שגזרו האלים?
משהו קשה ניקר בכתפי. התכווצתי. העיניים שלי נפקחו מיד. היצור שהיה פעם הארו גודג'ם, רכן מטה אלי, ריחרח אותי, כאילו הייתי פיסת מזון, שהוא תוהה אם לנעוץ בה את מקורו.
"אתה לא תפגע בי", מלמלתי, "אתה לא תפגע בי -"
בן רגע זרועותיו נכרכו סביבי, במה שהיה ספק חיבוק ספק לפיתה.
"שלי", הוא נהם, ונשא אותי השמיימה.