ג'ורג' וושינגטון קרץ לעברי.
הנדתי ראש והרמתי את הכוס לגובה העין בתנועת 'לחיים' אוניברסלית. ישבנו שנינו, אחד מול השני, בסוויטה של מלון 'יערות הכרמל'. חיפוש קצר בגוגל העלה שזה המלון הכי מפונפן בישראל, ובחרתי בו בלי למצמץ. התעלמתי מהבקבוקונים שעל הבר בסוויטה שלי, מתנת הבית. על השולחן לפניי ניצב קוניאק 'רמי מרטין דיאמנט' מהדורת אספנות, 6,000 שקלים לבקבוק, והוא היה כבר חצי ריק.
לפני כמה שעות נכנסתי לחנות 'שר המשקים', ולרעיה ("ברוסיה קראו לי 'ראיסה', כאן אני רעיה") קצת רעדו האצבעות כשפתחה במפתח קטן את דלת הזכוכית של הוויטרינה המשוריינת. מאחורי הזכוכית הזו נמצאים המשקאות היקרים באמת. תמיד ידעתי את זה, אבל אף פעם לא העזתי לבקש מרעיה אפילו לקרוא את התוויות שעליהם. רעיה הכירה אותי כלקוח קבוע שקונה ערק 'איילים' ושישיית בירות, ולפני שהוציאה את הבקבוקים ניגשה לפינה וביצעה שיחת טלפון קצרה. הנחתי שהיא מדברת עם הבוס. הבנתי אותה – לא בכל יום אחד כמוני קונה משהו מתוך הקולקציה שבתוך הוויטרינה, ובטח לא את שני הבקבוקים הכי יקרים בחנות.
"אתה רוצה שאעטוף לך אותם בפצפצים?", שאלה. שמתי לב שהיא מאריכה את ההברה 'פצ' במילה 'פצפצים', והיא אמרה אותה כמו 'פאאאצפצים'. לא רציתי 'פאאאצפצים', אבל כן ביקשתי שתי כוסות. מזגתי לשנינו צ'ייסר, שתינו ואני יצאתי, משאיר לרעיה את הבקבוק הפתוח. הרגשתי טוב, הייתי מיליונר כבר שלושה ימים. זה היה ציון דרך, וחגגתי את המאורע כמו שצריך.
המשכתי את ההילולה הקטנה שלי במלון. תיארתי לעצמי שג'ורג'י לא באמת קורץ, ושהתחושה קשורה יותר לאלכוהול שזרם לי בדם, אבל בעצם מי יודע? נכון שלא היה לי כסף כמו לשייח' הסעודי הזה מהטיקטוק. להוא יש בבית אסלות מוזהבות שמודדות לו סוכר בדם כשהוא משתין, אבל בקנה-המידה שלי הייתי טחון; אולי לאנשים עשירים קורים דברים מוזרים.
עד לפני שלושה ימים עבדתי כמאבטח בגן 'פלפלון' והרווחתי משכורת מינימום. רפי פחימה – להלן 'אני' – היה מספיק הוגן להודות שלפחות חלק מחוסר ההצלחה שלו קשור אליו, אבל היו לי גם נסיבות מקלות (או תירוצים לא רעים, תלוי את מי שואלים). השכונה שבה גדלתי בדימונה הייתה מה שדוּדוּ הגדיר בקוּלִייות אופיינית "המקום שאליו נשלחים החבר'ה מהגיהינום כשהם עושים שם בלאגן". דודו אסולין היה החבר הכי טוב שלי מאז ומתמיד, בחור חכם ומצחיק כמו שחר חסון על ספידים. הוא עבד בתחנת 'מוניות דימונה' (אלא מה?), ואחראי בלעדי למציאת כינויים לנהגי התחנה, תפקיד שבעולם שלהם הקביל לנשיא בית משפט עליון. אלברט, לדוגמה, אחד מהוותיקים, קיבל את השם 'פאקמן' מפני שאסף נוסעים במהירות-שיא ולא השאיר עבודה לאחרים. לדעתי, דודו היה צריך להיות מדען חלל, אבל כשהסתדרו לו הכוכבים בשמיים ויפית, חברתו המקסימה (לדעתו) והמעצבנת (לדעתם של כל השאר) אמרה לו בסוף "כן", החליט שמה שבא לו זה ראש קטן. הנהיגה במונית משחררת לחצים ומביאה פרנסה, אמר, ולא צריך יותר מזה.
אני בן ארבעים, רווק, גר לבד עם אמא בבית שכור, ב'שכונה'. חיים מהיד לפה, אמא מנקה בתים ומוסדות ונראית בת תשעים, למרות שעדיין לא הייתה בת שישים. סחבק עובד בעבודות מזדמנות, לא ממש יפה, חסר ביטחון, נוטה להתמכרויות שונות ומאוד עני. לצערי, גם מספיק ערני כדי להבין את כל זה. פעם חשבתי שהכישרון הטבעי שלי יסדר אותי בחיים. למעשה, הוא הספיק בדיוק כדי שאדע עד כמה אני לוזר.
הייתי בן תשע כאשר פגשתי את הרבי מלובביץ' בפעם הראשונה – והיחידה.
באותה תקופה אמא ניקתה משרד גדול של רואה חשבון בבאר-שבע, והתיידדה עם בתו של הבוס. רֵייְזי ("לא 'רוזי'", הדגישה כל הזמן), הייתה אישה מרשימה עם שיער ארוך ונהדר, שכשגדלתי הבנתי שהוא בעצם פאה. בהפסקת קפה אחת אמא השתפכה וספרה לה על המצוקה הכספית, ובעיקר עד כמה היא דואגת לעתידו של בנה היחיד. למרות שהייתי תלמיד מצוין, אמא ידעה עד כמה קשה לפרוץ את חומות ה'שכונה'.
"את חייבת להיפגש עם הרבי", פסקה רייזי. רייזי הייתה בת למשפחת חסידיי חב"ד מכובדת ועשירה. בסוף החודש היא טסה לארצות הברית והשתקעה שם, אבל שלחה לאמא זוג כרטיסי טיסה לניו-יורק, וסכום כסף להוצאות. אמא אמרה שהייתה שמחה אם הייתה מקבלת מזומנים במקום כרטיסים, אבל באותו קיץ טסנו שנינו לארה"ב.
הטיול היה נפלא. התארחנו בבית של רייזי במשך שבוע וכבר ביום השני היא לקחה אותנו לפגוש את הרבי מלובביץ'.
לעולם לא אשכח את ריח הספרים העתיקים שמלאו את החדר, מעורב בריח קל של מנטה, אולי טבק הרחה.
אמא הייתה נבוכה ולא ידעה מה לומר, אבל הרבי עזר לה: "אני מבין שאת דואגת לעתיד של רפאל הקטן? יש קצת בעיות כלכליות?"
כשראה את ההפתעה בפניה הוא חייך: "קבלתי קצת רקע מרייזי שלנו. אני לא רואה נסתרות או משהו כזה".
"אז מה בעצם אני עושה כאן?" שאלה אמא, לא בלי עצבנות. היא לא התכוונה להיות גסת-רוח, אבל כנראה שהמעמד הלחיץ אותה.
עכשיו הרב ממש צחק. אפילו בצחוק היה ניתן לשמוע את הניגון היִידי שלו. "שאלה הוגנת. אני חושב שאת כאן כי אין לך מה להפסיד".
זה קלע למטרה, ואמא עצמה עיניים, פלטה אנחה קטנה והנהנה.
"תראי, אין לי יכולות מיוחדות, אבל אני מוכן בחפץ-לב לברך אותך שבורא עולם – שבו אני מאמין – יעזור לך. אני לא יודע אם הברכה שווה משהו, אבל יש כאלו שטוענים שכן. יותר פשוט בשבילי לברך את האנשים מאשר להתווכח איתם, וגם לי אין מה להפסיד".
עכשיו גם אמא צחקה קצת. היה ברור שהיא מחבבת את הזקן. "אז מה עושים?"
הרב הוציא מתוך מגרה בשולחן הכתיבה הקטנטן שלו ערמת שטרות של דולר אחד ("סטפה", אמא קראה לזה אחר-כך). הוא לקח אחד מהם, כתב עליו את התאריך ועוד כמה מילים והתבונן בשטר כנגד האור שנשקף מהחלון. כשהיה מרוצה קיפל אותו בזהירות לשניים – הכתב בצד הפנימי. אחר כך הוציא ממגירה אחרת שקית סנדוויץ' חדשה, הכניס את השטר לתוכה וגיהץ אותה באצבעותיו. כשסיים החזיק בכף היד שלי, הניח את הצרור הקטן בתוכה וסגר אותה עליו בעדינות. תוך כדי שהוא מתבונן בעיניי אמר: "שמור עליו, ילדי, אולי תרצה להשתמש בזה יום אחד".
אחר כך זנח את ענייני הווּדו וחזר להיות סבא חביב. הוא חייך אל אמא ואמר לה: "נדמה לי שסיימנו כאן. זה זמן למנוחה, ואני לא צעיר כמו שאני נראה".
אמא הסכימה וגררה אותי משם.
החיים בשכונה לא מאפשרים לך יותר מידיי רגעים של נחת. לאנשים אחראיים – ואמא לגמרי נחשבה לאחת כזו – הייתה מטרה עיקרית אחת – לעבור את היום הקרוב בלי תקלות. להשתדל שלא לעורר את תשומת-הלב של החבר'ה על הברזלים, או להגיע הביתה אחרי העבודה ולמצוא את החפצים ברחוב כי איחרת בתשלום שכר הדירה. עניין הרבי והשטר נשכח עם הזמן.
את הערבים ביליתי בצפייה בטלוויזיה, או עם דודו, לרוב בתחנה. באותו ערב צפיתי באחד הפרקים של 'חברים' כאשר בעל הדירה התקשר והודיע שאם אנחנו לא מתכוונים לשלם את החוב על השכירות הוא יאלץ לפנות אותנו. החוב עמד על חמשת אלפים שקלים, בדיוק חמשת אלפים יותר ממה שהיו לי. התקשרתי לדודו ובקשתי הלוואה.
"מאיפה הפלת עליי חמישייה עכשיו?" התלונן. "זה סכום שאני צריך להתייעץ עליו עם יפית, אתה יודע".
התרגזתי. "לא תאמין, גם אני לא משתגע על הרעיון, אבל אין לי ברירה. בעל הדירה התקשר בדיוק באמצע 'חברים' ואני לא יודע מה נסגר עם הברווז של ג'ואי".
"אני אספר לך", דודו גיחך. "טוב, בוא לתחנה, נארגן לך אלף, זה ירגיע את הבעלבוס, בינתיים נחשוב על משהו".
התחנה הייתה מבנה אמתי – לא סתם בוּדְקה. היה בה חדר מבוא שבו ישב רחמים וקיבל את הקריאות. רחמים היה שמן ושעיר, ותחזק 'טיקים' עצבניים בעיניים. העפעוף החינני זיכה אותו בשם 'שלגייה'.
היה בתחנה גם חדר פנימי שבו הנהגים שתו את הקפה בזמן שחיכו לנסיעה הבאה, או סתם כשרצו לברוח קצת מהבית. בגלל אופיו ובגלל סירחון העישון הקבוע שבו החדר קיבל את השם 'נוחיות'.
נכנסנו לנוחיות, ואני אמרתי: "אתה נראה טוב, דודו, עוד לא עלו עליך?"
הוא חייך. "אני עדיין יכול לקרוא לאבטחה, אתה יודע".
"אין לכם אבטחה. מה עם יפית?"
"עדיין כאן, אל תפתח ציפיות".
אחרי הריקוד הקטן שלנו, דודו הוציא כמה שטרות ומסר לי. "רפי, חשבתי על משהו. למה שלא תתחיל למכור קצת דברים באינטרנט?"
פערתי עיניים גדולות. "אתה מתכוון שאראה לכולם את האוסף של הרולקסים שלי? אין מצב!"
"חה! מכיר את איביי? תוכל למכור דברים דרך שם. בוא תראה". דודו הזיז את עכבר הלפטופ שעל השולחן והמסך התעורר לחיים. ראיתי שמישהו שיחק שם קודם 'סוליטר'. הוא הקליד פה ושם, והפנה אליי את המסך. "תסתכל, אלו דברים שמכרתי באיביי. רואה כאן? אייפון דור 3 שמצאתי בארונוע של עירית, יחד עם בובות וביסקוויטים. לא זכרתי שהוא קיים בכלל. מכרתי אותו בשמונים דולר!" הוא צחק. "הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה. טוב, לא פיצחתי כלום, אבל הייתה תקופה שאשכרה נכנסתי לעניין. מידיי פעם אני מעלה משהו ישן למכירה, ולפעמים הוא גם נמכר. זה תפור על העבודה שלך. אתה גם ככה יושב כל היום ולא עושה כלום. מה אומר?"
משכתי כתף אחת.
"אחלה, אז קודם נפתח לך חשבונות איביי ופייפאל. על פייפאל שמעת?"
"תרגיע, חבוב, אולי שכחת ממי העתקת את כל המבחנים במחשבים! יש לי חשבונות באיביי ובפייפאל, וגם קניתי פעם כמה דברים סיניים, אל תנסה בבית. אבל כבר חסמו לי את האשראי".
דודו גלגל עיניים. "יופי, צוקרברג, אז אתה יודע איך פועלת המערכת, זה יחסוך לנו זמן. בוא ניכנס לחשבון שלך".
ישבנו יחד בערך שעה, ולמדתי את יסודות המכירה באיביי.
כשסיימנו, דודו הכריז: "שעורי-בית להיום – למצוא משהו אחד שתוכל למכור. כדאי שזה יהיה חפץ עם ערך אספני, זה הכי טוב. מכשירי חשמל מהאייטיז, יודאיקה רץ לא רע, אוסף בולים, דברים כאלו. ידעת שהבול הכי יקר בעולם שווה מיליונים? קוראים לו 'הפּני השחור'.
דודו אמנם בחור פיקח, אבל פחות חזק בטריוויה. לא טרחתי לתקן אותו.
בבית ניסיתי לחשוב מה אני יכול למכור. הנחתי כמה דברים על המיטה – מצלמת 'פוקט' לא פעילה, קופסה של בונבוניירה 'עלית', לדעתי משנות השישים, השטר של הרבי מלובביץ'. במה להתחיל? התקשרתי לדודו.
"הדולר של הרב", קבע, "אני יודע שאנשים מוכרים אותו באיביי".
ישבתי מול המחשב, דודו הדריך אותי דרך הטלפון איפה להקליק, ויכולתי לראות דפי מכירה של אנשים שמוכרים דולר כזה. "אתה רואה את המספרים הירוקים? אלו מכירות שהסתיימו בהצלחה, כלומר שהשטר באמת נמכר בסוף. וכאן אלו אנשים שבקשו יותר מידיי – משהו כמו מאתיים או שלוש-מאות דולר ולא קבלו. אבל לפי איך שזה נראה אתה יכול לקבל איזה מאה דולר, אולי אפילו מאה וחמישים".
הוא נתן הוראות: "קודם תצלם את השטר בטלפון, משני הצדדים. תניח אותו על רקע לבן – סדין או אפילו נייר ידיים. ותדאג שיהיה אור חזק". צלמתי ושלחתי אליו את התוצאה בווטסאפ. "לא תמונת סטודיו, אבל זה יספיק. אני באזור, תקרר לי בירה, שתי דקות אצלך".
נכנסנו לחשבון האיביי שלי, דודו מול המחשב על הכיסא המסתובב, ואני על שרפרף שגררתי מהמטבח.
"נכין כותרת לדף המכירה. צריך לכתוב את המילים המסוימות שאנשים שמחפשים לקנות שטר כזה כותבים בדרך-כלל. קוראים להן 'מלות מפתח'. חשוב שהכותרת תכיל כמה שיותר ממילות המפתח, אבל אנחנו מוגבלים במספר התווים".
הוא בדק אילו כותרות מוכרים אחרים העניקו לדפי המכירה שלהם ופשוט העתיק מהם בלי בושה מה שנראה לו. "בוא נראה, בוא נראה", מלמל. 'אספנות', 'מצב מצוין', 'מקורי', 'קמע' – יפה, לא חשבתי על זה. 'חב"ד', ברור…"
הבירות עברו בקצב מהמקרר למקפיא ('טיפול בהלם', קראנו לזה), ואחרי שעה דף המכירה עלה לאוויר. דודו החליט שנעלה מכירה פומבית, להבדיל ממחיר קבוע מראש, ונפתח במחיר התחלתי של עשרה דולרים. "זה יעלה במהירות, סמוך עליי, אני מכיר את המערכת".
"ומה אם המחיר לא יעלה בסוף, או יעלה רק מעט", הקשיתי, "הרי רק המשלוח של השטר לקונה יעלה לי יותר?"
"זה יכול לקרות, אבל במקרה כזה אנחנו פשוט ניצור קשר עם הקונה ונחרטט לו משהו בסגנון של 'מצטערים, אבל הפריט אבד ולא נוכל לשלוח אותו. כספך יוחזר'. אז פשוט נעלה מכירה חדשה ונבקש מחיר קבוע מראש של שמונים או מאה דולר. לגמרי לא חוקי מבחינת איביי, אבל כולם עושים ככה".
"ואתה תעזור לי לשלוח אותו אם מישהו יקנה אותו, נכון?"
"דה! איך אמר העקרב לצפרדע – 'הסירי דאגה מליבך, יקירתי'. אתה פשוט תתמקד במה שאתה עושה הכי טוב – לראות טלוויזיה".
פטפטנו קצת בסלון, ודודו קם ללכת. לפני כן, הוא רענן את דף המחשב והסתכל. ראיתי את גבותיו מתרוממות בתנועה של "WTF?".
"מה העניין?"
הוא סובב אליי את המסך. "הדולר שלך להיט! כבר יש עליו עשרה 'בידים', כלומר הצעות. המחיר שלו כרגע הוא יותר משלוש-מאות, והמכירה באוויר בקושי עשרים דקות. אל תתרגש יותר מידיי, זה אמור להיעצר בקרוב, אבל אולי יש לך אוצרון קטן".
דודו הלך, ואני שתיתי בירה נוספת מול הטלוויזיה. בחצות, שניה לפני שעצמתי עיניים, הצצתי במחשב והתרוממתי בבת-אחת. המחיר של הדולר שלי עמד על יותר מעשרים אלף דולר! אמא הייתה אצל אחותה בבאר-שבע ותחזור רק מחר, ככה שנחסכה ממנה הבהלה מהצעקה שפלטתי.
התכוונתי להתקשר לדודו, אבל הוא הקדים אותי. "רפי, מה קורה פה, לעזאזל?"
הייתי נרגש. "נכון? עשרים אלף! אתה מאמין לזה?"
שתיקה. "אמרת 'עשרים אלף'? אתה לא מעודכן, ידידי". ניגשתי למחשב ורעננתי את הדף. לא נשמתי – המחיר עמד כרגע על 420 אלף דולר, ובתוך שנייה השתנה ל-435 אלף!
"אתה ישן אצלי הלילה", לחש דודו. אוסף אותך בעוד עשר דקות. אל תשכח את השטר!"
"למה, אתה חושב שמישהו ישדוד אותי?"
"אני לא יודע, רפי, אבל אנשים נלחמים כאן כדי לשלם לך חצי מיליון דולר על שטר של דולר אחד. כמה זמן יעבור לדעתך עד שמישהו יחליט שיותר זול לבוא ולקחת אותו ממך?"
הסכמתי, למרות שלא באמת האמנתי שאני בסכנה. מי מכיר אותי בכלל?!
הכנסתי כמה דברים לתיק כשהטלפון צלצל. לגבר שדיבר מעבר לקו הייתה עברית טובה עם מבטא מזרח אירופי. הוא שאל: "שלום, אני מדבר עם רפאל?" אישרתי, והוא לא בזבז זמן: "קוראים לי אלכס, ואני מעוניין לקנות את שטר הרבי מחב"ד שלך. האם הוא מקורי?"
"אני לא יודע מה זה 'מקורי'. לא מבין בזה. אם השאלה היא האם באמת קבלתי אותו מהרב, אז התשובה היא 'כן' ".
"ואולי אתה זוכר באיזו שנה זה היה?"
"בטח, זו הפעם היחידה שהייתי בחו"ל. 1987".
שתיקה, ואחריה שיעול קטן. "אני מציע על השטר שלך מיליון וחצי דולר, אם אתה מוריד את המכירה מהאוויר ברגע זה".
הראש שלי כמעט התפוצץ. "תוכל לחזור אליי בעוד רבע שעה? אני רוצה לחשוב על זה קצת". וכדי להחזיר לעצמי את הנשימה שאלתי שאלה עניינית: "מה בעצם כל-כך מיוחד בשטר הזה, תוכל לומר לי?"
"אני בהחלט יכול. יש סיכוי טוב שזה השטר האחרון שהרבי נתן בעצמו למישהו אי-פעם. אתה אולי לא מתרשם, אבל זה עניין גדול אצל אספנים. רבע שעה מעכשיו".
וניתק.
דודו הגיע באותו רגע, ואני אמרתי "דודו, חייבים לעוף, מישהו שנשמע כמו גרו מ'גנוב על הירח' הציע לי מיליון וחצי דולר על השטר, והוא יודע את מספר הטלפון שלי!".
נסענו כמו מטורפים ובבית של דודו ראינו שהמכירה עומדת כבר על מיליון ושלוש מאות אלף, וממשיכה לטפס. הבטנו מהופנטים במסך שהחליף ספרות בכל פעם שרעננו אותו.
כעבור רבע שעה בדיוק אלכס התקשר. עניתי בצלצול הראשון, ודאגתי שדודו יקשיב לשיחה.
"היי, אלכס, אתה רואה בעצמך שההצעה שלך לא רלוונטית עכשיו, נכון? המחיר באיביי עומד כבר כמעט על מיליון וחצי, וכנראה יעלה הרבה יותר בעוד שלושה ימים כשהמכירה תסתיים".
אלכס לא שינה את טון הדיבור. "אני מבין. אין לי כוונה לבזבז זמן, לכן אתן כרגע את הצעה הגבוהה ביותר שלי. שים לב, בבקשה – זו הצעה אחרונה בהחלט! אם לא תקבל אותה, ניפרד כידידים. אם כן תקבל אותה, תצטרך להוריד את המכירה מהאתר ברגע זה, ומחר בבוקר אני מגיע אליך בטיסה ישירה לסגור עסקה".
"אני שומע".
"שישה וחצי מיליון. דולר. כן או לא?"
דודו קפץ מהמקום ועשה תנועה של טניסאי שזוכה בנקודה קריטית. מסתבר שהוא אישר.
"כן, אלכס, סגרנו. איך מתקדמים?"
והנה אני יושב לי עכשיו במלון הכי יקר בישראל, תופס ראש עם ברנדי שכל שלוק ממנו עולה מאתיים שקלים, ומפטפט עם ג'ורג' וושינגטון. ברור שזה לא אותו שטר. את השטר של הרבי לקח אלכס – טיפוס מרתק בפני עצמו. בהזדמנות אולי אספר גם עליו פעם.
התחלקתי עם דודו בכסף פיפי-פיפטי. בהתחלה הוא התנגד, אבל התעקשתי.
התחלתי כבר להתעניין ברכישת בית לאמא ולי, והכרחתי אותה להסכים לעבוד רק שלושה ימים בשבוע. להפסיק לגמרי לא הייתה מוכנה. "מה אני אעשה בבית כל היום?", היא טענה.
אני נמצא כבר באמצע קריאת הכרך השני של הביוגרפיה העבה של הרבי מלובביץ'. גיליתי אדם גדול מהחיים. תכננתי לקנות תמונת שמן גדולה שלו ולתלות בבית החדש. לגמרי מגיע לו.
אמשיך לגור עם אמא עד שאמצא מישהי להתמסד איתה. מקווה שזה יהיה יותר פשוט עכשיו, כשאני מיליונר.
עזבתי את האבטחה. החלטתי ללכת בכל הכוח על חלום ישן – לימודי פסיכולוגיה. אולי בסוף עוד ייצא ממני משהו.
שניה לפני שהאלכוהול הכריע אותי סופית, הרמתי טלפון לדודו. יפית והוא היו בחופשה ביוון.
"שומע, דודו? ה'פני השחור' הוא לא הבול הכי יקר בעולם. תעשה גוגל".