מרוב הליכה כל הגוף שלה כאב. הכל, לא רק השוקיים והירכיים וכפות הרגליים בתוך סנדלים מעודנים מדי לצעדה ארוכה. במיוחד כאבו הצלעות אחרי כמה ימים של הליכה מהירה, כמעט ריצה. בכל שאיפה לורי הרגישה כאילו ננעץ בה סכין דרך הצלעות. בכל נשיפה הסכין כאילו יצאה קצת, אבל לא לגמרי. לורי הייתה כמעט בוגרת, קומפקטית, עדינה. אף פעם לא נאלצה ללכת כל כך הרבה, בוודאי שלא לבדה. בקרב בני מינה רק הנכים והקשישים המופלגים הרבו לצעוד, לאחר שכנפיהם נשרו אבל לא צמחו שוב.
בשביל לא לחשוב על מה שקרה לורי התמקדה רק בדבר אחד, להמשיך הלאה. בלילות שכבה מוסתרת בעשב הגבוה, בכוונה לא טיפסה על אחד העצים. לפעמים התנמנמה במחילות פרא נטושות או בין שיחים קוצניים. שנתה טרופה, מסויטת. בימים שירכה את רגליה כמו פושעת בלי יעד, העיקר לברוח.
בימים הראשונים היא חצתה בריצה חורשות מוארות, פלגים מפכפכים ויובלים צלולים. צבאים ששתו מן המים נפנו אליה, מביטים בעיניים תוהות, גדולות ולחות. ציפורי שיר קטנות עופפו לקראתה ותהו בדאגה אם חלתה. לורי נעלה את ליבה בפניהן והתעטפה בשתיקה. דבורים התרוממו מתוך גביעי פרחים וזמזמו מטורדות. את החורשות המבורכות שהיו ביתה היא עזבה לבדה.
בהדרגה הידלדלו חורשות העצים. מלפנים נפרשו מישורים פתוחים ופוריים שהטילו בה פחד. היא השתדלה לרחוק ככל שיכלה מדרכים ראשיות, מכל נוכחות אנושית. עוקפת שרידי מדורות, שומרת מרחק מקרוניות של סוחרים נודדים או מבריחים. קוצרי שיבולים נופפו אליה מרחוק, היא ברחה מהם כמו מאש. גם מעולי רגל שמרה מרחק ולא אבתה לקבל מהם מים או דבר מאכל. לורי זכרה היטב את שיעוריו של הנביא. הוא שלימד אותה פעם על העולם הגדול, על היופי שבו, על הטוב אבל גם על הרע.
פעם אחת הסביר הנביא הזקן שזכרים רבים עלולים להיות מאוד מסוכנים ליצורים מסוגה. בתמימותה היא לא הבינה. הנביא ליטף את לחייה הצעירות החמודות. אחר כך שלח את ידו וליטף את כתפה העגלגלה. לורי זכרה את תחושת ידו החמה המזיעה מבעד לבד המשי הדק. רגע אחר כך הוא הרחיק את ידו ממנה כאילו נכווה ברותחין. מאז לא נגע בה יותר, אבל השיעורים שנתן לה נמשכו כסדרם.
המסע נמשך והוביל אותה אל יער עבות. עצבנותה פחתה בין העצים הכבירים אך כתפיה נותרו שחוחות. העלווה הסמיכה הסתירה רוב הזמן את השמיים. מפעם לפעם דברים נעו על הענפים הרחבים או זחלו בינות לשיחים הנמוכים, אבל היו אלה רק חיות. כשהתעייפה היא קרסה, כשהתעוררה המשיכה לצעוד.
לפעמים אכלה משהו שקטפה בהיסח הדעת. לפעמים רכנה לשתות משלולית או מפלג. בכוונה לא שטפה את פניה המפויחות. לא ניסתה לנקות את בגדיה הגסים שהסריחו מזיעה, טינופת ודם שיבש. לעיתים קרובות יותר ויותר היא מעדה על שורשים או בורות של חפרנים. מעדה בכוונה, כי מגיע לה לסבול.
מתישהו סנדל אחד נקרע והושאר מאחור. בשלב כלשהו הבחינה שעיניה יבשות, לא נותרו לה דמעות. יצורים ענוגים מסוגה התענגו על בגדי משי רכים, תליונים מעודנים, צמידי אלמוגים. פעם גם שערה המבריק, השופע, עוטר בסיכות נהדרות, אבל לא עכשיו. כעת כוסו בגדי המשי והקישוטים המעודנים במדים של צמר ושערה הארוך מדובלל ופרוע כולו.
את המדים שלבשה נתן לה הנביא במתנה, עבורם לא התבקשה לשלם. הם נתפרו מצמר אפור עבה, מציק ומגרד. נראו עליהם קרעים בכמה מקומות, חלקם מקוצים, אחרים חתכים של סכין או חרב. מפעם לפעם נפתח אחד מהפצעים שטרם הגליד לגמרי ואפילו דמה שזלג בזרזיף נראה ענוג. את צריבת הפצעים קיבלה בשקט, בהשלמה ולבסוף בברכה. הגיע לה, הגיע לה גרוע מזה.
בוקר אחד חצתה נחל סוער והופתעה כשהבחינה כמה התקשחה והתחזקה. כמה הנביא היה גאה בי, שמחה לרגע, אם היה מביט בי עכשיו! היא הרימה חלוק נחל מושלם והשליכה אותו עד לגדה השנייה שממנה הגיעה. העבירה יד על ירכיה וגבה והשרירים לא כאבו. מהר מאוד חיוכה התפוגג, עכשיו כבר מאוחר מדי. לכן שלחה ידיים אחורה, קיפלה בכוח את כנפיה הדקיקות ודחסה אותן מתחת לחולצת המדים. הכאב היה נורא, כמו ברזל מלובן וציפורניים עקורות. "לא מגיע לי לעוף יותר לעולם!" צרחה שכל היער ישמע. שכולם ידעו מה היא באמת. קולה הפעמוני לא נברא לצעקות, אבל היא המשיכה גם כשהצטרדה וגרונה צרב כמו חומצה.
בלילה לפני שהגיעה לקצה היער שלפה לורי את הפגיון המחושל המוסתר. היא כיוונה את הקצה החד לחזה וחשבה כמה פשוט וקל זה יהיה. המכשיר שנתן לה הנביא פעם לצורך המשימה, יכול לשמש גם בשביל… ברגע האחרון התחרטה, בגלל הסיכוי הקלוש שאולי עוד תפגוש את הנביא.
כשהגיעה לקצה היער לורי היססה ועצרה. בבת אחד נוכחה לדעת עד כמה התרגלה אל העצים והם אליה. עצי הענק הזקנים שבתחילה חשדו בה, שלחו עכשיו לעברה גלים של חמלה ונדיבות. לרגע קצר מילא אותה הגילוי אושר, היא רצה לאחד העצים וכרכה את זרועותיה העדינות כמו סביב ילד. שעה ארוכה חיבקה והצמידה את לחייה לגזע המחוספס באופן נעים, עד שנזכרה ונרתעה. כאילו הפך העץ לדבר מה נתעב ובוגדני, או שאולי היא. לא הגיעה לה חמלה. גם את היער היא עזבה כגנבת, בלי להביט לאחור.
עם ערב הפך משעול העיזים שבו צעדה לשביל של ממש. למחרת הפך השביל לדרך. באופק נראו שדות ומטעים. בוקר אחד אחרי שהריחה עשן, ראתה מרחוק פונדק. היה זה מבנה גדול ומכוער ומתקלף, בן שלוש קומות. ליד הפונדק עמדה אורווה ישנה ועלובה, אכולות תולעים. ככל שהתקרבה הפך סרחון הבשר הנצלה לגרוע יותר, אבל לורי המשיכה. העשן הצורב העלה דמעות בעיניה וזיכרונות בליבה.
זמן רב לפני האסון שעוללה נגלה אליה הנביא בפעם הראשונה. כה צעירה הייתה אז, נמוכה בחצי מעכשיו. בסבלנות אין קץ רכש את אמונה, שכן ידע עד כמה ביישנים בני מינה. היא התמלאה פליאה ותדהמה כשהקיש באבנים המיוחדות שהוציא מתרמילו והדליק למענה מדורה. הוא נתן לה סוג של תפוח והיא נגסה מעט והוא ניחש ניחושים לפי סימני נגיסותיה. כשהמדורה כבתה, הוא צבע את כף ידה באפר שערבב במעט מים, וניחש עבורה עוד.
ביקורי הנביא לא היו ממושכים, אבל בכל פעם שחזר תיאר לפניה עוד משהו מהעולם הגדול. בקולו העמוק, בתנועות ידיו הרחבות ובעיניו הנבונות הצוחקות, גילה לפניה עולם של פלאים, ניסים אבל גם סכנות. עד אז חשבה לתומה שסכנות טמונות רק בדברים כמו פטריות רעל ושצריך להישמר רק מדובות חשדניות המהלכות בין העצים עם גוריהן שזה עתה נולדו. לפני שעזב, תמיד הבטיח הנביא לחזור ולספר עוד. מן ההתחלה קבע שיש בה משהו. וכל מה שנדרש ממנה בתמורה היה לגלות צייתנות, להיות חרוצה ובעיקר שומרת סוד. לאיש אסור לדעת אודות הנביא ונבואותיו, לעולם.
מאז שברחה ויצאה לדרך, היא קיוותה שהנביא הקדוש ימצא אותה. יותר מהכל רצתה להתנצל בפניו, בגלל השגיאות שלה. ברור שהיא שגתה, אף שבטיפשותה אפילו לא הבינה במה. לורי תמיד פנתה לנביא בנימוס ובכבוד. היא נשכה את שפתיה ולא גילתה לגביו דבר לאיש, אפילו כשחבריה חשדו במשהו והפצירו בה לספר. בכל פעם שחזר העניק לה עוד סוד ועוד רמז. לורי תמיד שילמה את שכרו בזהב, כל מה שביקש ויותר. כשחשבה שהבינה את כל צדדי הנבואה היא ניסתה לעשות את מה שצריך. ובכל זאת, עם כל העזרה שקיבלה מהאיש הקדוש, זה לא הספיק. במקום כלשהו, בנקודה כלשהי, היא שגתה שגיאה נוראה ודווקא היא מכולם לא שילמה את המחיר.
בשביל הבוצי שהוביל לפונדק הכעור זחל לקראת לורי נחש שחור בעל ראש משולש. למרות לשונו השלופה, ניביו החדים ונשיפותיו המאיימות, לורי לא חששה. לארס נחשים לא הייתה השפעה מזיקה על בריות מסוגה, להפך. להפתעתה שלח פתאום הנחש לעברה מבט רב משמעות. מבט חטוף אבל תבוני. מיד אחר כך סטה הצידה, ירד מהדרך, נכנס לעשב היבש הגבוה ונעלם.
לורי לא יכלה לדעת שהנחש ממהר כדי לדווח. לשונו המשורבבת זיהתה קמצוץ של ניחוח נביאי ישן שאפף את הצעירה. היא לא הייתה הראשונה שהסתבכה עם נביא, כמובן. לנחש לא היה עניין בנביאים או בנבואות, אבל ארוחות חינם דווקא כן עניינו אותו. אחרי שידווח יקבל בתמורה כמה עכברים שרק ירצה, כמה פעמים שירצה, כל יום במשך חודש.
מיד כשהנחש הסתלק היכה בלורי הסירחון הכבד הנורא של בשר צלוי ופלגים של זיעת אדם. בחילה גאתה בה, אבל במקום לפנות לשביל שהתרחק מן הפונדק היא החליטה ללכת ישר לשם. היא סתמה את האף וחידדה את האוזניים. מבפנים בקעה המולה, קולות רמים של צחוקים גסים וקללות בתריסר שפות. לורי הדפה את הדלתות הדביקות מרוב טינופת.
בפנים, הפונדק היה רועש אפילו יותר ועמדה בו צחנה כה מוחשית שלורי נתקפה סחרחורת וצנחה על ברכיה. אבל היא התאוששה וקמה ושִׂמְחָה מרה גאתה בחזה. סוף סוף! חשבה, מצאתי את העונש שמגיע לי!
מלצרית עייפה היססה לרגע ואז מיהרה אליה. המלצרית התכופפה ולחשה לאוזנה, "את בטוחה שהגעת למקום הנכון?"
"בואי אלי מותק," ברנש גדול קרא וטפח על ירכיו. "שבי, יש כאן המון מקום!"
לורי הסתכלה מסביב והבחינה בכיסא פנוי אחד, רחוק ליד הדלפק הארוך. היא נדחקה לשם. מעולם לא הייתה קרובה כל כך להרבה אנשים, כל כך גדולים, שלוטשים אליה עיניים. מכל עבר טיפוסים אכלו בשר בידיים. היו גם בנות, והן שתו לא פחות מהגברים וגיהקו וצחקו בקול ואמרו דברים לא יפים. לורי התיישבה ליד הדלפק הקצת גבוה מדי בשבילה והניחה עליו מטבע זהב. התוכנית שלה הייתה פשוטה, להתחיל עם אלכוהול. הנביא הסביר לה פעם מהו אלכוהול ולמה אנשים בהרבה מקומות אוהבים אותו, אז למה לא לנסות? ולא משנה מה יהיה הטעם או איך ההרגשה, היא תמשיך עם עוד. ואז עוד.
*
המשרתת ירדה עוד מדרגות. עוד ועוד מדרגות. היא הייתה טיפוס אפרפר, אימהי במקצת, שִׂמְלוֹתֶיהָ פשוטות ושפמה עכברי. מפעם לפעם עצרה ורחרחה את האוויר. היא ניווטה היטב את דרכה במבוך חצוב בסלע, מסדרונות בלי סוף, מוארים בלפידים.
היא נכנסה למרתף יין אפלולי למדי, עמוס במדפי בקבוקים וחביות, תפסה מטאטא והסתערה על האבק. כשהתכוונה לשטוף, משהו קרה לה. כפור זחל במעלה זרועה. שלהבת לפיד מאחורי גבה רעדה. כפור ירד בגבה והפך לציפורני קרח חדות כפלדה שמוכנות להינעץ כשיתחשק להן. בקושי הצליחה להזיז את העיניים, קצת. צל הצטייר על הקיר ממולה. צל מתארך ומתארך, גפיים ארוכות, ארוכות…
בעל הצל חלף בזווית עינה. הוא התכופף והרים… נחש?! גופה הפשיר במקצת כשהחלה להבין מי הגיע. היה זה המשרת הראשי. בגדי השרד שלו נתלו ממנו באורח דחלילי כמו תמיד. מקרוב הוא נראה ארוך וצנום ולבן עד כאב. לפלא היה בעיניה כיצד הרים לפעמים חביות יין מלאות (מהגדולות), או סחב על גבו תיבות עצומות מסתוריות, במדרגות שבין המפלסים.
היא עדיין לא הצליחה להזיז יותר מאוזן, כאשר רב המשרתים זלג קדימה כמו מים, נעצר ליד לפיד ונעץ מבט לתוך האש. הוא ליטף בהיסח הדעת את ראשו של הנחש, שהתמסר למגעו כחתלתול. ראשו הקירח הלבן כשלג של המשרת כמעט נגע בתקרה. לאור הלפיד הצלקות שלו נראו כמתפתלות. צלקות סימטריות על לחייו, על צווארו, בעורפו. אומרים שהוא זקן, מאוד זקן, אבל אפילו מקרוב היא לא ראתה קמטים. פתאום נפנה המשרת הראשי כאילו נזכר בה, הסב את מבטו וחייך אליה, אולי. עיניו הצהובות זהרו לעברה כמו פנסים. היא הפשירה מיד, קדה, חטפה את המטאטא שלה ויצאה במרוצה.
באותם הימים נשא המשרת הראשי את השם נֶשֶׁךְ. הוא התקרב ללפיד שבקיר, התכופף ונעץ את עיניו בלהבות.
"אאאח…" נֶשֶׁךְ נאנח בקול כמעט מרוצה. בחושך התת קרקעי עיניו כאבו תמיד כמו נעיצת סיכות, המון סיכות. סמוך ללפידים הבוערים הוטב לו במקצת.
"עכשיו דווח," הורה לנחש.
*
לורי ישנה באחד התאים, באורווה העלובה שליד הפונדק. במשך יום שלם רבצה הלומת יין על קש מצהיב שידע ימים טובים יותר. אבל הקש לא נשאר צהוב ונוקשה זמן רב. ככל שירד הערב בחוץ, הפך המצע הנוקשה לרך יותר. הקש התרכך והבהיק כאילו משכו אותו בשמן זך. הסוסים באורווה שתחילה נרתעו ממנה, העזו אט אט להתקרב ולרחרח את גופה. כאשר היא נאנחה והתהפכה בשנתה, סוס אמיץ אחד דחק בְּרַכּוּת את חוטמו אל גבה. מגעו העדין היטיב עימה וגם הסוס הרגיש טוב יותר. פתאום הפצעים שהטביע בבשרו השוט של אדונו רע המזג, כבר לא ייסרו אותו כל כך. גם הזבובים סרו מפצעיו ונתנו לו מנוחה.
כשהתעוררה, נדמה היה ללורי שהיא שוב בחורשה המוארת. היא אמנם התקשתה לפקוח עיניים, אבל ניחוחם המבושם של איילים ופירות ופרחים עלה באפה. היא שאפה עמוקות ושמעה את קולות הצחוק המאושרים, המוכרים, נישאים ממרחק לא רב. חיוך רפרף על שפתיה. עוד מעט היא תקום, תתנער מהחלום השחור ותצטרף לחבריה המדלגים או מתעופפים בין העצים. אור הכוכבים ילטף את עורה, את עורם, את כולם. אור הכוכבים יצטחק איתם יחד, כאשר כולם יתרוממו במעגל אחד של ידיים השלובות זו בזו. החורשה תתעטף קסם, כאשר כולם כאחד יזמרו ו…
הזיכרון היכה כמו ברק, פתאומי וצורב. עיניה דמעו וראשה ניתר קדימה כאילו הוכתה באלה. בעיניים חצי עצומות היא ניסתה לעמוד, ראתה מטושטש וקרסה. סוסי האורווה נסוגו, רקעו ברגליהם וצנפו. האמיץ שבהם התקרב שוב והשמיעה צניפה רכה באוזנה. אחר כך הדף אותה בזהירות לעבר השוקת, לעבר המים. מתוך הכאב היא משכה את עצמה, טבלה את הראש בתוך המים ושתתה. לורי גמעה כמו הֵלֶךְ שהגיע לנווה מדבר. היא שתתה ושתתה ולא רוותה. כשלא יכלה לשתות עוד, רצה החוצה בעיניים לטושות ולב הולם.
הפונדק היה מלא אפילו יותר מאמש. לורי נדחקה אל הדלפק ומישהו פינה לה מקום. הפונדקאי ובניו הגישו משקאות בקצב מטורף מאי פעם. אנשים המשיכו להגיע, להיכנס, להידחק. גברים ונשים מכל הגדלים והמינים הגיעו כמו כלבי ציד שמריחים ארנבת. השולחנות, הכיסאות, כולם סולקו החוצה. בקושי נשאר מקום לעמוד ואנשים המשיכו לבוא.
"בעל הבית!" לורי הריקה עוד כוס וקראה, "משקאות לכולם!"
משקאות חולקו, אנשים הריעו. מסביבה אנשים זללו וסבאו, מביטים בלורי, רק בה. תראו אותה זוהרת! ואיך היא שותה! ומשלמת בזהב! ו-מה זה?! היא קפצה על הדלפק? תראו תראו איך היא מזיזה את הגוף הזה שלה!
הקהל רחש כמו גחלים. אצל אחדים העיניים הצטעפו, הלב נשטף פתאום בעצב וגעגועים. מבטים אחרים נעשים כהים יותר, אפלים, מבעבעים, תוססים.
"עוד! לכולם!"
הפונדקאי מגיש והיא שותה. שותה ומסתחררת כמו סביבון של אור, קרן בודדה של ירח בחורשה. פתאום חבריה כולם סביבה והיא בוכה.
אנשים נדחקו לעברה, הודפים, נהדפים מושיטים ידיים. הם שתו, אכלו, צהלו. לא מפסיקים ללטוש בה עיניים, ביצור הנדיר הענוג, זו שרוקדת כמו מנגינת החליל. משלמת בזהב ועוד זהב אבל עטופה בסמרטוטים. תראו אותה רוקדת! מנענעת את הירכיים! ראית? היא חייכה אֵלַי! מה פתאום אליך, אלי!
האוויר בפונדק התחמם ורתח. מרק מבעבע וסמיך של תשוקות ותאווה ובצע ורוע. כמה אנשים תפסו את עצמם פתאום, ומיהרו החוצה נבוכים ומבוישים. במקומם, מיד אחרים נדחקו ונדחפו ונכנסו פנימה מבחוץ. פתאום מישהו שם עליה יד. פתאום נֶשֶׁךְ ניצב בפתח. מישהו ניסה לנשק אותה בכוח. פתאום נֶשֶׁךְ שם, מפיל אותו באגרוף. אישה חורשת רע שלפה סיכה מורעלת משערה. גברים ונשים נהמו. סכינים הצטלצלו. חרבות הבריקו. אלות ממוסמרות נשלפו. נֶשֶׁךְ החליט שזה מספיק. הוא תפס בידה הקומפקטית, פנה לרוץ ומשך אותה איתו.
*
כאשר הנביא סיפור ללורי יום אחד מהן בהמות עבודה, חמורים וגמלים ופרדות וסוסי מרוצים, היא חשבה שהוא ממציא. אוכף? רסן? שוט? מפעם לפעם רכבו בני מינה על איילים בחורשות המוארות, אבל לא כפייה הייתה שם. שום אוכפים, שום עבודה, רק חגיגות באביב, בפריחה, כשנולדו צאצאים למישהי מבני מינה או לאחת מן האיילות המבורכות. על דעתו של אף אחד לא עלה רעיון כה נורא כמו לקשור בעל חיים, לאסור אותו בחבלים או חלילה לייסר את גבו או צלעותיו בשוט. הרעיון שמותר למישהו להוביל יצור חי כמו שבוי או אסיר נשמע ללורי מבחיל ממש. אסירים, כפי שהסביר הנביא, היו בני אנוש שעשו מעשים נוראים. אנשים רעים, שנתפסו על ידי אנשים טובים מהם.
כעת, כאשר לורי היטלטלה קשורה ומוטלת על אוכפו של סוס, הופתעה עד כמה הסוס חש עצמו מרוצה. קודם, באורווה, נוכחה לדעת שסוסים מבויתים אינם שונים כל כך מהאיילים. סוסי האורווה היו טובים ונדיבים, אפילו אלה שהועבדו בפרך או עברו התעללות קשה. כמותם, גם סוסו השחור של האיש הארוך הלבן שלכד אותה, היה טוב ביסודו.
היא לא ידעה כמה שעות היא מובלת כך, יושבת קשורה, צמודה לגבו של האיש הגבוה והצנום שלכד אותה. ראשה עדיין כאב בהשפעת המשקה. גבה נתפס בהשפעת הישיבה הבלתי נוחה. כפות ידיה איבדו כל תחושה כשהן קשורות מאחורי גבה. ועדיין, התמלא ליבה בפליאה מתוקה, אל מול תנועותיו האציליות של הסוס השחור, הנהדר, שדהר הלאה והלאה. לרווחתה, הרוכב הארוך השתקן לא השתמש בשוט.
צבעו של הסוס הנהדר היה שחור, ממש כפי שצבעו של האיש הצנום וחסר הריח היה לבן. פרוותו הסמיכה של הסוס עמדה בניגוד מושלם לקרחתו המושלמת של בעליו. עצמותיו של הסוס לא בלטו ועיניו שפעו חביבות. אבל כאשר האיש הביט בלורי מפעם לפעם, נראה מבטו כחידה.
לאורך הדרך התפוגגה החרדה שמילאה את ליבה של לורי מאז נחטפה מן הפונדק. היא התמלאה אדישות ולאות. לא משנה מה צפוי לי, חשבה. מה שיהיה – מגיע לי. אפילו הצטערה על שניסתה לברוח לפני שהאיש הלבן קשר אותה. למה לברוח? חשבה. מה זה בכלל משנה?
כאשר עצרו למנוחה קלה והסוס ליחך בהנאה עשב ירוק, חתך האיש את הכבלים. הוא נתן לה מים והיא שתתה. כאשר הציע לה מן בשר מיובש שלעס, היא סירבה. כשסיים לאכול הוא נעלם לזמן מה, בלי לומר מילה. כשחזר הביא עימו פירות קטנים, עגולים ואדמדמים. את הפירות היא אכלה.
*
"קומי."
לורי התעוררה.
"את מסוגלת ללכת בכוחות עצמך?"
"כן," אישרה לורי. להפתעתה, היא כבר לא הייתה קשורה והם לא רכבו על סוס. למעשה, היא נישאה כמו שק, על כתף גרומה, והם כבר לא היו בחוץ. האיש הלבן הגבוה הוריד אותה מכתפו. לורי הביטה סביב ולא ראתה את הסוס השחור בשום מקום. הם נמצאו במקום שכמותו לא ראתה מעולם. זו הייתה מחילה תת קרקעית רחבה, מוארת במעט לפידים. מחילה כה עמוקה, שלא נראה לה סוף, וגם לא התחלה.
"אני נֶשֶׁךְ," האיש הלבן הציג את עצמו והתחיל לצעוד. לא נראה שאכפת לו בכלל אם תלך אחריו או תפנה לכיוון השני. לורי הססה לרגע ואז צעדה אחריו. במחילה עמד ריח נעים למדי של אדמה לחה ושורשים. משבי רוח קלילים נשבו מפעם לפעם, קבועים וקצובים כמו פעימות לב.
בשלב מסוים הרגישה לורי שגרונה יבש. כאילו קרא את מחשבותיה, הושיט לה נֶשֶׁךְ מין מימיה שפתח עבורה. היא רחרחה בזהירות, נוכחה שזה מים, ושתתה לרוויה. כאשר החזירה לו את כלי המים, עלה בדעתה לפתע שנֶשֶׁךְ לא שאל לשמה. ועוד דבר עלה במוחה. יתכן שהיא מובלת לבית האסורים, מקום שלדברי הנביא אליו מושלכים האנשים הרעים. אם זה כך, נֶשֶׁךְ הוא הסוהר שלה. היא חשבה שיתכן ולא תראה עוד אור שמש לעולם.
כאשר התעייפה, נוכחה לדעת שהוא האט את צעדיו הארוכים. כשירד בסולם, היא ירדה אחריו. קצת אחר כך הם הגיעו למסדרון מרווח ורחב יותר, שנראה כי נחצב בסלע. למרות שעל הקירות נתלו יותר לפידים, גם שם האוויר היה צלול, ללא ריח מעושן.
מפעם לפעם חלפו על פניהם אנשים מסוגים שונים. חלקם נראו עסוקים, נשאו על גבם שקים או דחפו מריצות עמוסות. אחדים נראו שמחים כחוזרים ממסיבה, הם פטפטו בעליזות. כולם השתתקו כשהבחינו בנֶשֶׁךְ ובלורי. רבים מהם הביטו בה בהבנה מהולה בחמלה.
תוך כדי הליכה אמר נֶשֶׁךְ פתאום, כאילו נזכר בדבר מה שחשיבותו מועטה, שהם נמצאים במקום שנקרא המתחם.
הוא השתתק לרגע, כמחכה לשאלה שלא באה.
"פה תהיי בטוחה," הוא אמר.
"בטוחה?" היא הופתעה.
"בטוחה מהנביאים," אמר נֶשֶׁךְ ובעיניו בערה השנאה.
*
המגורים שלורי קיבלה היו נאים למדי, אך לא מרווחים במיוחד. כתלים מסותתים יפה, כמה לפידים, מיטת עץ נאה, כמה ארונות קטנים, זוג כורסאות נוחות, שטיחים רקומים, עציצי נוי ובהם פטריות צבעוניות ועוד מן כאלה דברים. אפילו כמה ספרים עמדו לרשותה, אך היא לא מצאה חשק או עניין לדפדף בהם. גם יתר הדברים לא עניינו אותה.
כשצלצלו הפעמונים שבישרו על ארוחות, לפעמים הלכה לאחד מחדרי האוכל הגדולים, לפעמים לא. מפעם לפעם נקש אחד השכנים על דלתה וביקש לשאול לשלומה. היא לא דחתה איש מהשכנים, אבל בעיקר הקשיבה ושתקה. כעבור זמן לא רב פשטה השמועה ודיירים רבים באו מקרוב ומרחוק, נכנסו, התיישבו בכורסה שמולה ודיברו. לורי נוכחה לדעת שהיא לא צריכה לעשות הרבה. היא פשוט המשיכה להקשיב והם המשיכו לבוא. נראה שמאוד הוקל להם. הם נזקקו לאוזן קשבת והיא בכל מקרה נמצאת שם, אז בעצם למה לא?
זמן מה אחרי שלורי התמקמה במגוריה, הגיע נֶשֶׁךְ. רב המשרתים לא בא לבדו. הוא הציג אותה בפני הפרופסור והסתלק לכאורה. הפרופסור, שייסד את המתחם, היה הכי שונה מנֶשֶׁךְ שאפשר. גוץ, עגלגל ורחב גרם. טיפוס כזה, עם זקן סמיך ועיניים צוחקות, שגורם לכולם לחייך, אפילו כאשר מעונן וחורפי מסביב. בתוך תוכו היה הפרופסור פיקח, נבון, יסודי, דיסקרטי וזהיר. מסקנותיו כה אנליטיות ותחזיותיו כה מדויקות, עד שניתן היה בטעות לראות בו נביא. אבל נֶשֶׁךְ ידע טוב מזה. הפרופסור לא היה נביא, וטוב שכך.
תחילה, התעניין הפרופסור ושאל איך נראים המגורים בעיניה. לורי משכה בכתפיה באדישות. הוא שאל אם הספיקה להכיר קצת את השכנים. לורי הנהנה מבלי לומר מילה. הפרופסור הנהן לעברה במבט רציני ורשם משהו בגיליון שבידו. לכל הדיירים לוקח זמן להתאקלם, ידע. גם לטיפוסים שמלכתחילה היו קשוחים מלורי בהרבה.
בימים הבאים חזר הפרופסור לבקר את לורי, לשאול לשלומה ולשוחח. בדרכו הסבלנית והשלווה הקשיב לה, הנהן, רשם ושאל. אט אט, התבהרה התמונה. בפנים אטומות סיפרה לורי על הנבואה ועל המשימה. היא סיפרה איך השתמשה בכנפיה כדי לעופף מעל מגדלי השמירה. חמושה בפגיון שלוף היא חדרה דרך צוהר קטן, לחדר מאוד מסוים, בארמון מאוד מסוים. החדר שאליו הנביא שלח אותה היה מפואר – וריק.
כמובן, חשב נֶשֶׁךְ שהקשיב מבין הצללים, מוסתר בדרכו המיוחדת. הנביא שהפיל את לורי בפח פעל בסגנון נביאים קלאסי. במשחק הכפול של הנביאים, הם נהגו להתריע על בואם של מתנקשים ולדרוש תמורה בהתאם. הרבה כסף זרם בעסקי הנבואות וגם כוח השפעה. ולורי אמנם חמקה לבסוף מהחיילים החמושים וגם מהחיצים שנורו לעברה כשנמלטה, אבל לא הבינה שעוקבים אחריה. את המחיר הנורא שילמו אחרים מסוגה.
*
את החדר שבו התגורר חצב נֶשֶׁךְ מזמן. הוא עזר גם בחציבת חדרים אחרים, מניף מכוש והולם בסלע הענק, התת קרקעי. כעת כשנמנם על הרצפה החשופה שכוסתה בחול רך במקום בשטיחים, עדיין שמע מפעם לפעם את הדי החציבות מאז. כשהספיק לו, קם ונכנס לאמבט. מלבד המון לפידים, האמבט היה דבר המותרות היחיד שביקש לעצמו. בחדר הנזירי עמד שולחן לא גדול, שרפרף שגילף בעצמו ומיטה. רק שייראה נורמלי אם מישהו מלבדו יעז להיכנס ויעיף מבט.
מי האמבט הרותחים הדיפו ניחוח מבושם מעט. נֶשֶׁךְ שפשף את זרועותיו הלבנות ובחן את הקעקועים שפעם היו שחורים משחור אבל מזמן דהו לצבע האפר. כשסיים התנגב במהירות, אכל משהו קטן, גמע המון מים, לבש את בגדי המסע והתכונן לצאת. שמועות מטרידות החלו לזרום אליו. הוא חשש שמרגלי הנביאים כבר חושדים בקיומו של המתחם. הוא חייב לעשות מעשה.
פעם, לא היה איכפת לנֶשֶׁךְ מחיים של אנשים שחייהם כה שונים משלו. מאז הדברים השתנו. הרבה דברים השתנו. באחד המסדרונות הנידחים הצמיד נֶשֶׁךְ את ראשו הלבן כגולגולת אל הכותל ואז לרצפה. אחר כך הביט מסביב ליתר ביטחון. כשנוכח שהוא לבד ואין אף אחד, כיבה את הלפיד שנשא בידו והשליך אותו. איכשהו, מוט הברזל שקצהו עדיין לוהט באדום, לא השמיע צליל כשהתגלגל הלאה במסדרון האבן.
גופו הרזה נדחק בקלות לתוך הכוך האפלולי. בפנים, שני צעדים קדימה, עוד שלושה שמאלה בתוך אפלת צלמוות סמיכה כדייסה, והנה גרם המדרגות הסודי. במקום הזה שרר חושך מושלם תמיד, שום לפידים. כעבור עוד כמה דלתות סודיות ונטרול כמה מלכודות, נקש נֶשֶׁךְ בשיניו לקראת היציאה החוצה. בחקירותיו שבחוץ עליו להיות הכי חד, ממוקד ועירני שאפשר. שום טעויות, שום שגיאות.
את המטרים האחרונים הוא עשה על ארבע, זוחל מתוך האח הכבויה אל תוך המסבאה העילית. היה זה בית עסק יפה, נקי, מכובד ובעל מוניטין. המסבאה שהגה הפרופסור הייתה רעיון מבריק. מצד אחד, מקור לרווחים שעזרו לממן את הוצאות המתחם. מצד שני, הכיסוי המושלם לכמויות המזון שנדרשו לדיירים. וחוץ מזה, המסבאה המפוארת הייתה גם המקום המושלם לכניסה וליציאה סודית.
בשעה זו של צהרים המסבאה עמדה ריקה. הברמן מזמן בחדרו, בטח עם נערה כזאת או אחרת. העובדים כבר מזמן הלכו אחרי ששטפו את הרצפה, ניקו את הכלים, ספרו את הפדיון הלילי ורשמו את הכל בספרים.
מחוץ למסבאה נֶשֶׁךְ שרק וסוסו השחור עזב את העשב שליחך ובא בריצה. אחרי שעה של רכיבה בשביל שעבר בין שדות בור וביצות, הוא הגיע לביתו של אחד המודיעים שלו. בכיסו הצטלצלו כמה מטבעות. המודיעים לא עבדו בחינם.
*
הנשף החודשי התנהל כמו תמיד, על הצד הטוב ביותר. באולם הענק בדיחות ויין זרמו כמים. מגשים עמוסי כל טוב זרמו מלאים וחזרו ריקים. הנגנים ניגנו, זמרות וזמרים שרו, רבים מהאורחים רקדו. נֶשֶׁךְ שהסתתר באחת הפינות תיאר לעצמו שאלה שנהנים מדברים כאלה, מבלים יפה. גם הוא נהנה, להביט, לקרוא שפתיים, לקרוא הבעות פנים. דייר שהכיר זמן רב משך את תשומת ליבו. הוא נראה חולה, מדוכא. הוא כמעט לא שתה, בקושי אכל. אבל פתאום, מישהי אחרת משכה את תשומת ליבו – יותר.
היא נכנסה אחרונה מכולם. לורי סובבה ראשים ועוררה לחשושים. אפילו הפרופסור השתנק, שוכח שאשתו רוקדת לצידו (היא הכניסה לו מרפק). נֶשֶׁךְ בקושי זיהה אותה, כשהלכה ותפסה מקום ליד אחד השולחנות. לורי לא גבהה הרבה מאז שהביא אותה הנה, אבל התעגלה קצת, התעדנה. היא נכנסה זקופה, כמו נסיכה, ונדמה שהתבגרה לא בחודשים, אלא בשנים. אולי העצב בקצות העיניים ביגר אותה. גם הבגדים שלבשה כעת עשו את שלהם. שום מדי צמר גסים, רק משי טהור שעטף את גופה כמו טיפת טל מושלמת, שעוטפת ניצן לאור ירח מלא.
מלצר ניגש אליה. היא בחרה כוס מהמגש. היא הריקה את המשקה בלגימה אחת ולקחה כוס שניה. כנפיה הגדולות, שקופות ונוצצות כבדולח, לא היו דחוסות יותר עד כאב מתחת למדי צמר מטונפים. בכל פעם שהניחה כוס ריקה על המגש, כנפי השפירית הדקיקות שלה נרעדו קצת. נֶשֶׁךְ לא ראה כדבר הזה מעולם וניסה להבין אם יש בכך משמעות, או אין.
ככל שהתקדם הערב, הבחין נֶשֶׁךְ כיצד התכסו עיניה דוק של ערפל. טיפוסים גדולים וכבדים ממנה כבר נלקחו לחדריהם, מתנודדים על הרגליים או באלונקות, אבל לא לורי. בשלב מסוים היא קמה לרקוד. כולם ברחבה פינו לה מקום, היא הסתחררה לבדה כמכושפת, כמכשפת, כמרחפת עם הצלילים, בין עננים, בעיניים עצומות.
גם אז בפונדק המצחין העלוב היא רקדה, בחן מסוים, אבל לא ככה. בהחלט לא ככה. אז בפונדק עיניה לא הביעו תבונה יתירה, אבל זה לא הפליא את נשך. נביאי השקר תמיד מעדיפים את קורבנותיהם קלים ותמימים, העיקר שיהיה בכוחם לשלם, והרבה.
נֶשֶׁךְ זכר איך גונן עליה בגופו בפונדק המטונף, איך תפס בידה העדינה ופנה לרוץ. הוא גרר אותה, הודף או גרוע מזה, כל מי שחסם את דרכו. איכשהו הביא אותה בשלום החוצה. כשהם יצאו, לורי בעטה בו בכוח מפתיע ונמלטה. בסוף הוא תפס אותה, אבל זה לא היה קל.
אחרי שלורי סיימה לרקוד בבגדי המשי היפים, כולם נעמדו על הרגליים, מחאו כפיים והריעו. נֶשֶׁךְ החליט שראה מספיק. הוא זינק ממקומו, נחת לידה והניח לעצמו להתגלות. "שקט!" הוא נהם ותפס בפרק ידה. "המסיבה נגמרה!"
מחיאות הכפיים נדמו. לורי שיחררה את ידה ונסוגה ממנו.
"את!" הוא הצביע עליה.
"אני?" היא הופתעה.
"אני עוצר אותך באשמת בגידה. בואי איתי בטוב או ש…"
היא לא ענתה, רק החווירה. הקהל כולו דמם.
הוא שוב תפס בידה ומשך אותה אחריו. כמו בפונדק, אבל הפעם היא לא ברחה.
*
"שבי!" נֶשֶׁךְ הצביע על הכיסא.
לורי התיישבה בשקט והביטה מסביב. היא לא הבינה מה היא עושה שם, במרתף יינות קטן, שרוקן מתכולתו. נֶשֶׁךְ התיישב מולה אחרי שסגר את הדלת. היא הרימה עיניים שואלות.
"את יודעת טוב מאוד מדוע את כאן!"
"אני יודעת?" היא השתתקה ומצמצה כמה פעמים. "אני לא…"
נֶשֶׁךְ קטע אותה בגסות. "מה דיווחת, למי דיווחת ולמה דיווחת?!"
"זה לא… אני לא… על מה אתה…"
"ראי," הוא ריכך את קולו, "יצאת קצת, הבטת בירח, השתעשעת קצת. את יפה, צעירה. מרגל סימפטי משך אותך… בלשון. כל אחד יכול לטעות. במיוחד אתם."
"אנחנו?" היא הביטה לצדדים. לא היה שם אף אחד אחר.
"כן אתם. אלה שה'נביאים' שיחקו להם במוח".
"לא!" היא צעקה וזינקה על רגליה באגרופים מהודקים. "לא דיברתי עם שום מרגל!" לורי רשפה בזעם, "אני מתעבת את הנביאים, שונאת!"
"המממ…" נֶשֶׁךְ לכסן אליה מבט. אולי היא באמת הבינה מהר. לרוב הדיירים לקח זמן רב בהרבה להבין. להשתכנע כמה שהנביאים הם רעל. הנביאים טובים בלהמציא סיפורים ולמצוץ מקורבנותיהם זהב ואבנים יקרות, כמו שערפדים מוצצים דם. לנביאים לא היה איכפת איזה הרס הם משאירים מאחור. אל קורבנותיהם שנותרו בחיים נשלחו מתנקשים מיומנים. הנביאים לא השאירו קצוות פרומים לעולם, עד שהוקם המתחם.
"ספרי לי שוב על הנבואה שלך."
"שוב?" היא החווירה, אבל לא רעדה. בפעם הקודמת היא רעדה ונזקקה לימים רבים כדי להשלים את סיפורה. נֶשֶׁךְ זע על כיסאו בחוסר נוחות מאוד לא אופייני. אבל זו הייתה חובתו המקצועית לשמוע אותה שוב. לחפש שינויים בסיפור, היסוס בעיניים, שקר.
אבל לא היה שקר. זה היה אותו הסיפור, גם אם לא בדיוק אותן המילים. נשך נקש בשיניו בהקלה, היטה את ראשו לרגע, כמאזין לדממה – ונעלם.
בבת אחת מצאה את עצמה לורי נועצת מבט בכיסא הריק שֶׁמוּלָה. היא הכירה בעלי חיים מהירים. כשרצתה בכך, היא עצמה הייתה מסוגלת לעוף מהר למדי אם נדרשה לכך, אבל לא ככה. נשך לא זז מהר. הוא נגוז כמו עשן. פתאום ליבה הלם בחזה, דמה געש בעורקיה. היא הרגישה משהו, משהו קורה!
לפני שהבינה מה היא עושה, כבר עמדה על הרגליים. היא הביטה סביב בדריכות של טורף. ברגע הבא, תפסה את אחד הכיסאות והטיחה אותו ברצפה ברעש. מהשברים שלפה רגל עץ. לא ממש אלה, אבל זה מה יש.
בריצה זהירה הגיעה לדלת ופתחה אותה בבעיטה. גלגול מהיר, והיא במסדרון. מבט ימינה, מבט שמאלה ו… נֶשֶׁךְ?
נֶשֶׁךְ התקרב אליה, מחייך כנראה. הוא גרר מישהו בצוואר. הגוף המפרפר הוטל לרגליה. "הנה החשוד שלנו," הפטיר והביט בו בגועל.
"הוא צותת מאחורי הדלת?" נִחֲשָׁה לורי, "לא שמעתי שום דבר…"
"אל תהיי קשה עם עצמך. רוצה לעשות משהו מועיל?"
היא רצתה.
"תגררי אותו פנימה. את חוקרת. אני רק מסתכל."
לורי חשבה רגע, ואז שאלה, "שברת לו את הרגליים?"
החשוד ילל על הרצפה, מבוהל. הוא הצטער עכשיו על שהשתמש בכוחותיו ברגע של חולשה, ושידר קריאות מצוקה טלפתיות. החשוד הביט בנֶשֶׁךְ. הוא הביט בלורי. הוא התקשה להחליט ממי הוא מפחד יותר.
"רגליים?" תהה נֶשֶׁךְ בקול. "שברתי?" הוא גלגל את המילה על הלשון. החשוד ילל חזק יותר. "לא חושב. לא נראה לי. לפחות לא בכוונה".
"אם ככה," לורי אמרה בהיגיון של ברזל, "בשביל מה שאגרור אותו פנימה? שיתכבד וייכנס בעצמו לחדר החקירות שלנו או ש…"
*
השביל התפצל לשניים. הפעם נֶשֶׁךְ נתן ללורי לבחור האם לפנות לימין או לשמאל. זמן מה הביטה בשיחים. זה לקח זמן אבל היא הצליחה לזהות ענף קטן שבור וכך ידעה לאן לפנות. במרחק מה משם היא זיהתה ריח של שתן. היא ניחשה שעברו יומיים ונֶשֶׁךְ אמר שזה קרוב מספיק. אחר כך הביט בה בגאוות אב ושאל, "הולך על ארבע?" היא הנהנה לשלילה. "זכר?" הוא שאל, "או נקבה?" היא רככנה מעל העקבות הקלושות, אבל לא ידעה. לא נורא, הוא חשב, גם זה יגיע.
במסע שלהם היא נוכחה לדעת שנֶשֶׁךְ לא אוהב לדבר על עצמו. פעם אחרי שדיברה על עצמה באריכות, נפלט לו שגדל רחוק, בַּמִּדְבָּר. מהאופן שבו אמר זאת, חשה לורי שלא רק למדבר הוא מתגעגע. משהו אמר לה, שהייתה גם בת זוג. אולי גם צאצא.
מבחינה מקצועית נֶשֶׁךְ היה פתוח יותר. הוא שמח בה, המון פוטנציאל. בחקירה שערכה הוא כמעט לא עזר לה. הבוגד המטומטם ניסה לשקר, ליפות, אבל היא לא נפלה בפח. כשהודה, היא הבינה. אפשר להבין את מי שמרגישים במתחם בשלב מסוים כמו בכלא, כלוב של זהב. אבל האם יש ברירה? הנביאים אף פעם לא שכחו "לקוח" שניצל מהם ועלול לחשוף את פרצופם האמיתי ברבים. הם לא סבלו קצוות פתוחים והמתנקשים שלהם נהנו להדק את הקצוות, לקשור אותם היטב.
"אתה באמת חושב שמרגלי הנביאים קרובים לחשוף את המתחם?" שאלה לורי ערב אחד, כשנֶשֶׁךְ שייף סכין לאור הכוכבים.
"עד עכשיו," אמר נֶשֶׁךְ והעביר את אצבעו בזהירות על הלהב, "היה לנו מזל עם המרגלים".
"מזל?"
"אלה לא היו מרגלים מקצועיים."
"ואותם קל לקנות בכסף," לורי הרהרה בקול, "אבל לא את מרגלי הנביאים."
נֶשֶׁךְ טמן את הסכין בנדן נסתר ואמר, "במוקדם או במאוחר מרגלי הנביאים יתבייתו על המתחם, לא משנה כמה נהיה זהירים. כולנו."
"ואז הנביאים יטילו את השפעתם על השרים, על הצבא, על המלך ו…"
"אלא אם…" נֶשֶׁךְ השתתק וחיכה שהיא תמשיך.
"אלא אם נשים עליהם יד קודם."
"על כל הנביאים?"
"נביאי השקר."
"את עדיין מאמינה שיש אחרים?"
"אולי. לא יודעת. אתה בטוח שלא?"
"בטוח זו מילה חזקה," הודה נֶשֶׁךְ והרהר לרגע. "ספקות זה בסדר. לפעמים."