חובה של שומרת הנביאים מאת קרן רז

אלומת זוהר חזקה הסתננה אל תוך חנות העתיקות החשוכה בדיוק כשפנינה עמדה לנעול את הדלת. היא נאנחה. האור הזה היה מוכר לה היטב. אור שכולם מרגישים אבל רק בודדים יכולים לראות, או במקרה שלה להסתנוור ממנו. היא תמיד זיהתה אותם על ידי האור, שקרניו כמו חלחלו לחנות לפני שצלצול הפעמון העיד על כך שנכנסו.
כשעיניה הסתגלו והיא הצליחה לפקוח אותן שוב, היא ראתה שלחנות נכנסה נערה צעירה. האם ראתה אותה כבר פעם בעבר? שערה המתולתל והכהה נפל על כתפיה. עיניה מלאות החרדה ואצבעותיה הדקות, שמוללו את שולי הסוודר הרחב שלבשה, רמזו שהילדה בורחת.
פנינה ידעה מה מצופה ממנה ומה עליה לעשות. היא עשתה זאת פעמים רבות כבר בעבר. רבות מכפי שהיתה מסוגלת או רצתה לזכור. האמת שפנינה כבר ייחלה לרגע שבו תשתחרר מכל זה. לרגע שבו תוכל להתייצב מול חובה. תוכל לפדות את נשמתה או להישאב לאבדון. אחרי תקופות חיים רבות שהיו מנת חלקה היא כבר לא באמת האמינה שהרגע הזה יגיע. כן, פנינה ספרה את חייה בתקופות ולא בשנים. חייה היו ארוכים כל כך עד שספירה של שנים הרגישה חסרת תכלית ומייאשת.
"סליחה, אני יכולה להישאר כאן קצת?" שאלה הצעירה וקטעה את מחשבותיה "יש בחוץ שני מוזרים שעוקבים אחריי כבר כמה רחובות, רק עד שהם יתייאשו וילכו."
שניים? התפלאה פנינה, אך לא הסגירה זאת לנערה.
"את מוזמנת להישאר." היא ענתה וידעה שאלו אינם סתם שני "מוזרים" שעוקבים אחרי הצעירה ושהם לא יתייאשו. "איך קוראים לך, ילדה? בת כמה את?"
"אני חני." ענתה הצעירה. "אני בת שתיים עשרה".
צמרמורת עברה בגופה למשמע שמה של הנערה. שנים שלא הגיעה אליה נביאה עם השם הזה. "שלום חני, אני פנינה. איפה ההורים שלך?"
"אין לי הורים." חני השפילה את מבטה לרצפה.
"אני מצטערת לשמוע." פנינה אמרה, וגילתה שהיא מתכוונת לכל מילה. הנערה מצאה חן בעיניה. הנוכחות שלה הרגישה נוחה ומוכרת.
"תודה." חני התקרבה לדלת החנות והסתכלה החוצה. "הם עוד שם." אמרה. "סליחה, בגללי את לא יכולה ללכת הביתה."
"זה בסדר, ילדה. אבל אם את רוצה ללכת, אני יכולה לתת לך משהו שיעלים אותך מעיניהם."
"למה את מתכוונת?" שאלה חני והעמיקה אל תוך החנות.
פנינה הוציאה מכיסה צמיד אדום דקיק ועליו חרוז אחד גדול עשוי אבן שחורה. "תענדי את זה על פרק כף היד והם לא יראו אותך." היא הבטיחה.
חני הביטה בה בעיניים פעורות ונראה שהיא לא הצליחה לדבר.
"קחי, נסי" הושיטה פנינה את הצמיד לחני. "אני אשאיר את דלת החנות פתוחה, כדי שאם זה לא יעבוד, תוכלי לרוץ מהר חזרה פנימה."
"לא נראה לי שזה יהיה חכם" הילדה התאוששה. "הם לא נכנסים לפה כי הם לא רוצים שייראו אותם, אבל אם יחשבו שסיפרתי לך עליהם, אני לא חושבת שתהיה להם בעיה להיכנס לפה ולפגוע גם בך."
פנינה לקחה נשימה עמוקה. היא ידעה שהחוב…לא החובות, לא יכולים להיכנס לחנות. המקום הזה מוגן בכל כך הרבה לחשים ותפילות, שאף חוב לא יכול להיכנס. עונש די מוצלח להפוך אותה לשומרת. האירוניה לא חמקה מפנינה. היא בלעה את רוקה ואיתו את המרירות שמילאה את פיה מהמחשבה, והתמקדה בילדה. היא ידעה שההצעה הבאה שלה תהיה מיותרת לחלוטין, אבל זו הדרך היחידה לשכנע אותה. "אז בואי נעשה ככה: אני אענוד את הצמיד על פרק היד שלי ואצא. אני אלך לידם ואת תראי שהם לא יודעים שאני שם."
"אבל – " חני התחילה.
"אל תדאגי. אין להם עניין איתי." קטעה אותה פנינה. "תעמדי על יד הדלת ותציצי החוצה. תתעטפי בוילון הזה" היא הצביעה על הוילון הכהה והכבד שהיה תלוי לצד הדלת, "שלא יראו אותך." היא הורתה.
חני עשתה כפי שציוותה ופנינה ענדה את הצמיד. היא וידאה שהילדה מוסתרת, פתחה את הדלת וחצתה את סף דלת הכניסה אל הרחוב החשוך. החובות הרימו את מבטם כששמעו את הפעמון הקטן שבדלת, אבל לא נראה שראו את פנינה המתקרבת אליהם. הם המשיכו להסתכל על חנות העתיקות הקטנה במבט אטום.
פנינה נעמדה כמה צעדים בודדים מהחוב הראשון והראתה לחני איך היא מניחה את ידיה על מותניה, נשענת קדימה ומוציאה לו לשון בצורה מוגזמת ביותר. אחר כך התקרבה לשני ונופפה לו בידיה אל מול עיניו בעוד היא קופצת במקום. אף אחד מהם לא נתן את ליבו לזקנה המשוגעת שמולו. מבטם המשיך להיות ממוקד בחנות הקטנה וגופם קפוא. היא התרחקה מהם והחלה לחזור לכיוון החנות. היא נעצרה כמטר מהדלת ופצחה בריקוד קצבי ביותר, מסתובבת במעגלים כמו כלב הרודף אחרי זנבו, לפני שקדה להם קידה דרמטית, פתחה את הדלת ונכנסה חזרה פנימה בחיוך רחב.
"ראית?" היא שאלה את הנערה.
"ראיתי." חני יצאה מבין כפלי הוילון הכהה.
"אז את רוצה אותו?" פנינה הושיטה את ידה עטוי הצמיד אל הילדה.
היא נראתה מהוססת. "אין לי כסף לשלם עליו." היא אמרה.
נשיפה חסרת סבלנות נפלטה מפנינה. כל פעם אותו הדבר. "אני אשאיל לך אותו. בתמורה לשעתיים מזמנך."
"למה את מתכוונת?" הנערה צמצמה את עיניה לכדי חריצים.
"אני רוצה שתחזרי לכאן מחר בשעה שש בערב בדיוק לשעתיים ותחזירי לי אותו.".
"אבל מה את רוצה ממני בשעתיים האלו?" חני מוללה שוב את שולי הסוודר שלה.
"שתשבי ותארחי לי חברה." ענתה פנינה בנימה התמימה ביותר שיכולה היתה לגייס. "מה כבר יכולה אישה זקנה כמוני לרצות, חוץ ממישהו לדבר איתו?" היא הוסיפה.
שתיקה השתררה ביניהן. חני הסתכלה שוב לכיוון הדלת ואז לצמיד שהושיטה לה הזקנה, כשוקלת את האפשרויות שעומדות בפניה. מדוע היא כל כך מתלבטת? הילדה לא ידעה עדין את כל העובדות, אבל אפשר היה לחשוב שהציעה לה רעל במסווה. האם אינה רואה שהיא עצמה עונדת אותו ברגע זה?
"את בטוחה שזה יעבוד?" שאלה הנערה בהיסוס.
"ראית בעצמך."
"אוקיי, תני לי את הצמיד."
פנינה הסירה את הצמיד מידה בחיוך מסופק והושיטה אותו לחני. כשאורה התעמעם כל כך, עד שלא היה ניתן כמעט לראות אותו, חיוכה של פנינה התרחב. התפקיד הזה אולי נכפה עליה, אך היא בהחלט טובה בו מאוד.
"נתראה מחר." הילדה הניחה את ידה על ידית הדלת. "לילה טוב ותודה."
"לילה טוב, חני." הספיקה פנינה לומר לפני שנערה יצאה בצעדים זהירים אל הרחוב החשוך. פנינה יצאה אחריה אך לא חצתה את סף הדלת.

באותו הלילה, כשעצמה את עיניה לבסוף ונרדמה, פנינה היתה שוב באוהל בחלומה. הסתנוורה שוב מהאור החזק, ושמעה שוב את בכיו הצורם של התינוק. היא הרגישה שוב את משקלו של החוב צונח עליה, ואז את משקלו של העונש. פנינה התעררה עם מועקה גדולה ועיניים רטובות. מידי פעם היא תהתה האם יתכן שהבורא שכח מהדברים הנוראים שעשתה, או שאולי אפילו שכח ממנה. אבל לא. כי היא עדין כאן, מבצעת את התפקיד שהטיל עליה כעונש. והנביאים עדין מגיעים. לא, הבורא אינו שוכח. לראיה, הוא שלח לה מידי פעם חלומות על עברה שמהם היא התעוררה בדמעות. והבוקר, לראשונה מזה זמן רב נרטבו עיניה שוב כאשר אמרה את התפילות.

"הם עדין שם." אמרה חני כשנכנסה לחנות בשעה שש בדיוק. היא היתה חיוורת.
"כן. הם שם." פנינה ענתה.
"הם היו שם כל היום?"
"כן."
"אבל למה? איך?" פנינה שמעה את ההיסטריה בקולה של הילדה שהפך גבוה.
"בואי נרד למטה." פנינה החוותה לכיוון גרם המדרגות הצר שמאחורי הדלפק. "שם אענה לך על כל השאלות שלך."
חני לא זזה ממקומה. אבל כשפנינה החלה לרדת במורד המדרגות, היא שמעה את צעדיה ממהרים אחריה.
"תה או קפה?" היא שאלה כשהגיעו לחדר המגורים. הילדה הביטה סביבה. עיניה המבוהלות סרקו את המרחב. הן קפצו משולחן העץ העגול שעמד לצד המדרגות, למטבח הקטן בו עמדה פנינה ואז לשאר הפריטים בחדר.
"רק מים." חני ענתה אחרי שתיקה קלה והתיישבה באחד הכיסאות סביב שולחן העץ.
פנינה עיקמה את אפה. "לא תשתי איתי משהו חם ביום קר שכזה?"
"נתת לי מספיק." ענתה לה הנערה והושיטה את ידה לפנינה. "נראה שאצטרך את זה לעוד יום."
"תכף נגיע לזה. בינתיים, תה או קפה?" פנינה לא ויתרה.
"בסדר, תה." ענתה לה הילדה בתבוסה.
פנינה חייכה והפנתה את גבה אליה כדי להכין להן שתי כוסות.
"למה הם עוד שם?" שאלה שוב חני. "מה הם רוצים?"
"אותך" ענתה פנינה בלי להפנות את מבטה אחורה.
"אותי? אני בכלל לא הייתי פה." אמרה הנערה וקימטה את מצחה.
"הם לא יודעים את זה. אמרתי לך אתמול שהצמיד יעלים אותך מעיניהם. את לא זוכרת? פנינה שאלה בפליאה.
"אז מה, הם חושבים שהייתי פה מאתמול?"
"כן."
"והם חיכו כל הזמן הזה?"
"כן."
"אבל למה? למה הם רוצים אותי? אני סתם אחת. יש מלא כמוני."
"לא. כמוך אין מלא." פנינה הסתובבה ובידיה החזיקה שתי כוסות מהבילות. את הראשונה הניחה בפני חני ואת השניה בצידו השני של השולחן. היא הסתובבה שוב ולקחה צלחת עוגיות, שאותה הניחה במרכז השולחן לפני שהתיישבה בכיסא מול הילדה.
"את נשמעת כמו סבא שלי." חני נשפה וחצי חיוך עלה על שפתיה. "גם הוא חושב שאני מיוחדת. אבל לא מסכים להסביר לי מה בדיוק מיוחד בי."
"את נביאה." אמרה פנינה בפשטות. היא לקחה נשימה והושיטה לחני את צלחת העוגיות. "הן טעימות, כדאי לך. הבן של האופה הביא אותן." היא הוסיפה בניסיון למתן את המתח שיצרו מילותיה. פנינה ידעה שהיא צריכה להתאזר עכשיו בסבלנות. היו לה כישרונות רבים, אבל סבלנות לא היתה אחד מהם. מאות שנים בתפקידה השפיעו מעט מאוד על אורך הרוח שלה.
"אני מה?" שאלה חני בתדהמה.
"נביאה, דוברת אמת, מוארת, תבחרי את המילה המועדפת עליך." אמרה פנינה ולא הורידה את הצלחת חזרה לשולחן. "אז את לוקחת? או שאצטרך להחזיק את הצלחת עוד הרבה זמן?"
חני הושיטה את ידה ולקחה עוגיה. פנינה לקחה גם היא לפני שהניחה את הצלחת חזרה במרכז השולחן.
שתיהן שתקו והביטו זו בזו בלי לזוז. פנינה עצרה את נשימתה ותהתה בינה לבינה אם הילדה תצליח להוציא עוד מילה מפיה הערב או שאולי פשוט תברח מפה. הבורא יודע שגם זה כבר קרה לה.
"אבל אין דבר כזה נביאים." אמרה חני לבסוף.
"יש." פנינה נשמה לרווחה, שמחה שהנערה נתנה לה רשות להניע שוב את איבריה, וטבלה את העוגיה פעמיים בתה שלפניה.
"באמת? אז אם אני נביאה, מה את?" התריסה הילדה.
"אני שומרת הנביאים." ענתה פנינה וגלגלה את עיניה. היא נגסה בעוגיה הרטובה. פיסה ממנה נפלה לתוך הכוס המלאה ותה ניתז על השולחן "התפקיד שלי הוא להגן עליך עד שתוכלי להתייצב מול חובך ולהיות ראויה להתחיל בהכשרה שלך." היא אמרה בנימה עניינית. "זו הסיבה שיש לי את הצמיד הזה לתת לך." פנינה שפשפה בידה את שולחן העץ בניסיון לנגב את התה שנשפך, אבל הצליחה רק למרוח אותו.
"אוקיי…" עכשיו זה היה תורה של חני לגלגל את עיניה. "ומי הם שני המוזרים האלו בחוץ?"
"שאלה מצוינת!" שיבחה אותה פנינה. "אלה החובות שלך."
"חובות? איזה חובות? על מה את מדברת?" חני התרוממה מכיסאה והתרחקה מפנינה לכיוון המדרגות. "אין לי שום חובות!"
קולה של הילדה נשמע מבוהל, ופנינה שיערה שאם תקום גם היא ותנסה להתקרב אליה הילדה תברח ממנה. אולי אל מחוץ לחנות, ואז היא תשלם על כך בנשמתה. פנינה ידעה שבכוחה לעצור את הנביאה הצעירה. למלמל תפילה לבורא ולחסום את המדרגות. אבל היא העדיפה שלא להבהיל כך את הילדה ונשארה ישובה בכיסא. במקום זאת, היא לקחה נשימה עמוקה, וגייסה את הקול הרגוע ביותר שיכלה להוציא מגרונה.
"אסביר לך הכל, בבקשה חיזרי לשבת."
"אני מעדיפה לעמוד, תודה." חני התעקשה.
"בסדר, תישארי שם. אבל תזכרי שאם תברחי מפה מבלי שחיזקתי שוב ההגנה של הצמיד, הם ימצאו אותך."
"אבל מה הם רוצים ממני?" עכשיו הילדה נשמעה מיואשת, וידיה מוללו את שולי חולצתה.
"הם רוצים שתפדי אותם." פנינה אמרה כמעט בלחישה והורידה את מבטה אל שולחן העץ.
"הם רוצים שמה?"
"נשמות עתיקות נושאות איתן חוב מחייהן הקודמים." פנינה החלה. "בכדי להתעלות הנשמה צריכה לפדות את חובה. פדיון של חוב יכול להתרחש בדרכים רבות, ולרוב לנשמות יש תקופות חיים רבות לנסות, אבל הנביאים…" היא עצרה ולקחה נשימה עמוקה. "אלה לא גברים מוזרים שעומדים שם בפינת הרחוב, חני." פנינה נאנחה והניחה את ידיה העבות על השולחן. "אלה החובות שלך, שלבשו צורת אדם כדי להגיע אליך. את צריכה לפדות אותם."
"אני לא…" חני בלעה את רוקה וניסתה שוב "אבל איך?"
"את זה רק את יודעת. ספרי לי מה חלמת הלילה."
נראה היה שהשאלה עצרה את הפאניקה הגוברת בילדה "עכשיו את ממש נשמעת כמו סבא שלי." היא צחקה צחוק מריר. "למה זה חשוב מה חלמתי?"
"את אומרת שלא חלמת?" פנינה הרימה גבה.
"לא…" ענתה חני והיה ברור ממשיכת ההבהרה הפתוחה כי השיחה הזו מרגיזה אותה. "אני אומרת שזה לא משנה כי אני לא צופה את העתיד או מה שזה לא יהיה שנביאים עושים. אני רק רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי."
פנינה נשמה עמוקות. לפעמים הם התנגדו, הנביאים הצעירים. לפעמים הם לא רצו להיות מה שהם. כן, היו כאלה שהאמינו מיד. חיפשו תמיד הסבר לחריגות שלהם ואחזו בכל כוחם בגילוי של פנינה. באותו החוזק שבו אדם שדינו מוות אוחז בקרנות המזבח. אך הילדה הזו, היה ברור, היא מהמתנגדים.
"חני, אני מנסה לעזור לך. את לא הגעת אלי במקרה. את כוונת לפה. היית חופשיה לבחור בכל סמטה אחרת בעיר העתיקה, אבל את כבר היית פה פעם, בחלום, וזיהית את המקום. אל תגידי לי שזו הפעם הראשונה שהחלומות שלך התגשמו." פנינה רכנה מעט לכיוונה של הנערה.
"לא." אמרה חני בקול חנוק לפני שקולה התגבר "לא חלמתי אף פעם על המקום הזה או עליך."
"את בטוחה?" לחצה פנינה.
פנינה שמעה את חני מרוקנת את האויר מראותיה בקול בזמן שהתיישבה על המדרגה האחרונה. "אם אני חולמת, אני לא זוכרת את החלומות שלי." הילדה הרכינה את ראשה וכיסתה אותו בידיה. "זה לא הגיוני שאני מה שאת אומרת."
לרגע הרגישה פנינה את עיניה מתרחבות בהפתעה, אך מיהרה להחזיר את פניה להבעה הרגילה שלהן. היא הביטה בילדה ברכות.
"פשוט לא חלמתי מאז ש…" הוסיפה הנערה אחרי שתיקה.
"מאז שמה?" שאלה פנינה בעדינות.
"מאז שחלמתי את המוות של אמא ואבא שלי" הרימה חני את ראשה, נשענה אחורה ושילבה את זרועותיה כמסמנת שהשיחה הסתיימה.
פנינה נאנחה. אז היא אחת מאלה. זו לא היתה הפעם הראשונה שפנינה נתקלה בנביא צעיר שנעל את חלומותיו, אבל הבוראה יודע שזה מסבך את התהליך.
"בואי נצא לטייל." פנינה קמה מכיסאה.
חני נראתה מופתעת ולא התרוממה ממקומה על המדרגות.
"קדימה! אני צריכה לחלץ את העצמות היבשות האלה." פנינה התעקשה.
"יש לך שעה." אמרה חני אחרי מבט חטוף בשעונה.
"זה יספיק." פנינה התרוממה וסובבה את גבה אל הילדה. היא פתחה את הדלת שעמדה בקצה הרחוק של החדר וחיכתה.

הן יצאו לסמטה אחורית צרה וחשוכה. כשהגיעו לפינת הרחוב פנינה פנתה שמאלה, לכיוון האבנים העתיקות שבהן תוקעים פתקים אלו שלא הצליחו עדין לפדות את חובם. הנערה הלכה אחריה, לא ממש על ידה, ומידי כמה צעדים העיפה מבט מעבר לכתפה.
"הם לא עוקבים אחרינו." אמרה לה פנינה.
"לאן אנחנו הולכות?" שאלה חני.
"את נעלת את חלומותיך." פנינה נעצרה לפני גרם המדרגות שהוביל אל הרחבה הגדולה. "צריך לפתוח לך אותם." היא החלה לרדת במדרגות.
"למה את מתכוונת?" שאלה חני ופנינה שמעה את הילדה יורדת אחריה במהירות. "אני לא רוצה לחלום!" היא המשיכה, אבל פנינה לא עצרה.

ברחבה היו כמה עשרות מתפללים שנראה היה שלא נרתעו מקור הערב. חלקם עמדו בצמוד לקיר הגדול ונעו, חלקם ישבו על כסאות ומלמלו דברים שרק הבורא אמור לשמוע. בשולי הרחבה ישבו אנשים שפנינה זיהתה כבר את פניהם ותהתה אם אי פעם הם עזבו את המקום.
"בואי" היא כיוונה את חני אל עזרת הנשים, והנערה הלכה איתה, אבל באי רצון.
"תני לי את הצמיד וגעי באבנים" היא הורתה לה כשעמדו ממש בצמוד לקיר העתיק.
"אבל הם ימצאו אותי" מחתה הנערה.
"זה יקח רק דקה. הם לא יספיקו להגיע אליך." הבטיחה לה פנינה.
חני צייתה, ואור גדול ומסנוור האיר את החשיכה שסביבן. נראה שאף אחת מהנשמות שסביבן לא ראתה אותו, אבל פנינה נאלצה לעצום את עיניה בזמן שהניחה יד על ראשה של הנערה ומלמלה "פתח את חלומותיה."
מאחורי עפעפיה של פנינה האור שבקע מהילדה גדל והתעצם כל כך עד שלרגע היא הרגישה אותו עוטף גם אותה, נכנס אל מתחת לעורה, לפני שנחלש שוב.
"מה עשית?" שאלה הנערה כשהגישה לה פנינה חזרה את הצמיד.
פתחתי את החלומות שלך. עכשיו תוכלי להתנבא בלילה לגבי מקור החובות שלך."
"אבל אמרתי לך שאני לא רוצה לחלום! בפעם האחרונה שחלמתי ראיתי את ההורים שלי מתים." קולה ההולך וגובר של הנערה הסגיר את הפחד שהרגישה. משהו בפנינה התכווץ, אבל היא הזכירה לעצמה שזה אינו תפקידה לרחם על הנערה, אלא לשמור עליה ולהדריך אותה. הרחמים הם תפקידו של הבורא. היא הפנתה את גבה אל הנערה והחלה לחזור לכיוון ממנו באו.
"חכי, לאן את הולכת?!" צעקה אחריה הנערה, ולאחר רגע הופיעה על ידה "למה עשית את זה?"
"לא היתה לי ברירה אחרת." ענתה פנינה בעצבות ולא האטה את קצב ההליכה, אפילו שהרגישה שהילדה מתקשה לעמוד בו. "לא תצליחי להציל את נפשך ולמלא את ייעודך אם לא תראי מיהם בעלי החובות שלך בחלום." היא המשיכה ללכת והילדה הלכה אחריה בשתיקה זועפת.

"הם לא פה." ציינה חני, קולה מופתע, כשהגיעו לפינת הרחוב.
"כמובן שלא" אמרה פנינה "הם ראו אותך כשהסרת את הצמיד על יד האבנים העתיקות והלכו לחפש אותך שם."
"הם יחזרו?"
"לכאן לא." אמרה פנינה כשפתחה את דלת החנות וסימנה לחני להיכנס.
"אני מפחדת לחלום." אמרה חני בקול קטן ופנינה הרגישה את הרעד שבו. רעד של דמעות שמתחילות לטפס במעלה הגרון.
"אני מבינה אותך." פנינה הביטה בילדה. היא נראתה כל כך קטנה בחלל הצפוף והחשוך של החנות. אלומת אור חלשה שכמעט לא ניתן לראות בגלל הצמיד. פנינה בעצמה חלמה לעיתים חלומות שבה ראתה דברים שלא רצתה לראות.
"מה שראית בפעם האחרונה היה מאוד מפחיד, אבל את רק ראית את מה שעתיד לקרות. זה לא קרה בגללך."
"אני לא הצלחתי לעצור את זה. אז זה כן קרה בגללי." אמרה הילדה בקול שהוא כמעט לחישה.
"את היית רק ילדה צעירה." אמרה פנינה בקול חלש לא פחות. היא לקחה נשימה עמוקה ושחררה את האויר מריאותיה לאט.
"כדי לזכות במחילה אמיתית ומלאה עלינו גם למחול לעצמנו. רק כך יזמן לנו הבורא שעה נכונה למחילה." היא לא ידעה מהיכן הגיעו המילים, אבל הרגישה את האמת שבהן. לרגע, כתפיה הרגישו מעט קלות יותר. כאילו חלק מהעול שהיה עליהן זמן רב, הוסר.
חני השפילה את עיניה ופנינה לא יכלה שלא להתקרב אליה ולכרוך את זרועותיה סביבה. כשעשתה זאת היא הרגישה איך חני כמו נמסה לתוך החיבוק וגופה הקטן שרעד, הסגיר את ניצחונן של הדמעות. הן עמדו ככה כמה דקות, וליבה של פנינה התמלא בחמימות שלא היתה בו תקופות חיים רבות.
"תישני כאן הלילה." פנינה אמרה לבסוף ברכות כשהרגישה שדמעותיה של הילדה פסקו. חני ניתקה את החיבוק והתרחקה מפנינה.
"מה? לא! שעתיים. אמרת שעתיים. אני צריכה לחזור כבר."
"מדוע לא? אוכל לשמור עליך כאן בזמן שתחלמי." פנינה הופתעה מנימת האכזבה בקולה. היא רצתה שהילדה תישאר.
"אמרתי לך שיש לי סבא. הוא עיוור והוא צריך אותי, הוא לא יכול להיות לילה שלם לבד. בבקשה תתני לי ללכת" התחננה חני. "אני אחזור מחר, באותה השעה, אני מבטיחה."
פנינה שתקה לרגע וחשבה. אי אפשר לתת לילדה ללכת בלי הצמיד כי החובות ימצאו אותה והיא לא מוכנה עדין למעמד הפדיון. מצד שני, יתכן וחלומותיה לא יהיו ברורים אם תענוד אותו בלילה. אך עיניה המתחננות של חני הכריעו את ההתלבטות.
"בסדר. לכי." פנינה אמרה." אבל חזרי לכאן מחר, באותה השעה."
"תודה!" אמרה הנערה בהקלה.
"תודי לי כשתפדי את חובותיך." פנינה לקחה את פרק כף ידה עטור הצמיד בשתי ידיה ומלמלה "שמור על הנביאה יום אחד."
חני יצאה אל הסמטה החשוכה ונעלמה.
בלילה, כששכבה פנינה במיטתה בין השמיכות והכריות הרכות, לא התמלאה שוב שנתה באור חזק ותינוק בוכה. שנתה היתה שלווה, אך לא נטולת חלומות. היא חלמה על הילדה בבגרותה וראתה אותה מתוך ענן, כמו מנקודת מבטו של הבורא. חני החזיקה בזרועותיה תינוק רך ולוחשה לו מילים שפנינה לא הצליחה לשמוע. חיוך עלה על שפתיה כשישנה ונותר עליהן גם כשהתעוררה בבוקר, אפילו שלא זכרה את החלום שגרם להופעתו.

בערב הילדה נכנסה לחנות שוב בשעה שש בדיוק, כפי שהבטיחה. היא היתה רטובה מהגשם החזק שירד בחוץ ורעדה מקור. פנינה חיכתה לה והחוותה בידה לכיוון גרם המדרגות שהוביל אל חדר המגורים.
"הם חזרו." חני אמרה לפנינה שעמדה בגבה אליה ומזגה תה חם לשתי כוסות הזכוכית.
"חזרו לאן?" שאלה פנינה וגופה נדרך.
"לכאן, לפינה שהם היו בה אתמול" אמרה חני בזמן שהורידה את מעילה ואת הצעיף שכרכה סביב צווארה.
"זה לא יתכן." פנינה הסתובבה להביט בה, שתי כוסות התה בידיה.
"לכי תראי בעצמך." הנערה משכה בכתפיה.
פנינה הניחה את הכוסות על השולחן ועלתה לחנות. הילדה צדקה. שני החובות עמדו שם, מול החנות, וחיכו.
"הסרת את הצמיד מידך?" צעקה פנינה בעודה יורדת במדרגות.
"לא!" צעקה חני חזרה.
"האם חלמת הלילה?"
"כן."
"ספרי לי." דרשה פנינה והתיישבה לשולחן העץ מול הנערה.
"חלמתי שאני בבית שלי, אבל אני את. כלומר, הייתי את וראיתי הכל מנקודת המבט שלך." חני השפילה את מבטה והושיטה את ידיה להחזיק את כוס התה שלה. "זה היה מאוחר בלילה. ופתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת. ראית אותי הולכת לכיוון הדלת. הצמיד לא היה עלי ורצית לצעוק לי שלא אפתח, אבל לא הצלחתי…אה, את לא הצלחת להוציא קול. ראית אותי פותחת את הדלת והחובות, נכנסו פנימה. סבא שלי נעמד ובירך אותם. הוא זיהה אותם, למרות שהוא עיוור. הם קראו לך, כלומר לי, כלומר לך אבל אני הייתי את. אז הלכתי לקראתם ואז… הם פשוט נעלמו" היא סיימה והשתתקה בציפייה.
איזה חלום מוזר. פנינה מעולם לא נדרשה לפרש חלום כזה. הנביאים תמיד היו הם בחלומות ולא מישהו אחר. בטח שלא היו היא.
"בואי ננסה לנתח יחד את החלום" פנינה הפרה את השתיקה. "היינו את, סבא שלך ואני יחד בבית שלך?"
"כן" ענתה חני.
"ואת היית אני?"
"את היית אני" תיקנה אותה חני.
"כן." הסכימה פנינה. "ולא היה שם אף אחד נוסף?" היא התקשתה להבין איך הילדה תפדה את חובותיה ללא האנשים שלהם היא חבה אותם.
"אה… החובות גם היו שם." הנערה הסבירה.
"כן, כמובן אמרה פנינה בחוסר סבלנות, "אבל אף אחד נוסף?"
"לא, זהו." חני ענתה.
"והם הגיעו לבית שלך ושל סבא שלך, קראו לך וכשהלכת לקראתם הם פשוט נעלמו?" פנינה שאלה, שומעת את התסכול גובר בקולה.
"כן." הילדה ענתה ונשמעה מאוכזבת.
"חייב להיות עוד חלק לחלום." פסקה פנינה ואז הנמיכה את קולה ודיברה בעיקר לעצמה. "אמרת שבחלום הצמיד לא היה על היד שלך. זה רמז. אולי הוא מפריע למסרים להגיע או גורם לך לשכוח חלקים מהחלום. אבל את לא יכולה לישון בבית שלך בלי הצמיד, ואת לא מסכימה לישון פה בגלל סבא שלך, אז מה אני אמורה לעשות?" פנינה עצמה את עיניה והזעיפה את גבותיה. "כן. אין ברירה אחרת." אמרה לבסוף "אני אצטרך לבוא איתך הלילה לבית שלך ולשמור עליך בזמן שתחלמי בלעדיו. "
"את רוצה לבוא לישון אצלי?" התפלאה הילדה.
"לא." אמרה פנינה "את תישני. אני אשמור."
"אבל סבא שלי…מה אם החובות יגיעו כי אני לא עונדת את הצמיד, אני לא רוצה שהוא ייפגע."
"אל תדאגי" הרגיעה פנינה את הילדה המבוהלת. "הבורא יודע שיש לי דרכים להבטיח שהם לא יוכלו להיכנס לבית. אני לא שומרת הנביאים רק בגלל שיש לי את הצמיד הזה." היא הצביעה על פרק ידה של חני.

פנינה מעולם, בכל תקופות חייה בתפקיד הזה, לא נכנסה לביתו של נביא צעיר. וככל שהדבר היה משונה, איכשהו היא ידעה שזה נכון. עכשיו, כשעמדה מחוץ לדלת הדירה בקומת הקרקע, ריחם המתוק של מאפים טריים ממלאים את אפה, היא הזכירה לעצמה שתחושות הבטן שלה מעולם לא הטעו אותה.
"סבא, זאת פנינה. פנינה, זה סבא שמואל שלי" חני אמרה כשפנינה נכנסה לחלל הדירה.
שמואל. צמרמורת עברה בגופה.
"שלום שמואל." היא התעקשה לענות. הגם שגרונה נסגר לרגע, כמו מסרב להגות את השם המוכר. האיש הזקן שישב לשולחן בפינת האוכל לא היה גדול ממדים, אך היה בו משהו מרשים. אולי היתה זו ישיבתו הזקופה, שלא אפיינה אנשים בגילו. או אולי זקן השיבה הארוך שנראה כאילו נח על חזו. עיניו היו עכורות, ופנינה נזכרה בעיוורונו.
"תודה שהסכמת לארח אותי הערב בביתך." היא חייכה אליו.
"חיכיתי לפגוש אותך בחיים האלה, פנינה." הוא חייך אליה חזרה ופנינה הרגישה חמימות נעימה מתפשטת בה.
"סבא," חני חייכה חיוך נבוך לפנינה "לפעמים הוא אומר דברים מוזרים."
"ואני חיכיתי לפגוש אותך" פנינה ענתה לשמואל, מתעלמת מדבריה של הילדה. "חני מיהרה מאוד לחזור אליך בערבים שביליתי איתה, ורציתי לפגוש את האדם המיוחד שהיא מדברת עליו. בזמנים האלה מעטים הם הצעירים שכל כך נהנים לבלות איתנו הזקנים."
"זה נכון. חנינה שלי היא משהו מיוחד." חיוכו התרחב עוד יותר. אני מתכוון שחיכיתי שנים רבות לפגוש אותך, עוד לפני שחני סיפרה לי שפגשה אותך." הוא אמר ועיניו ננעצו בה. "אבל אני חושב שאת מחכה זמן רב ממני." היא ידעה שאינו יכול לראות את פניה, אבל הרגישה שאיכשהו הוא יכול לראות את נפשה. "אני יודע למה באת." פנינה הביטה בחני שהיה נדמה שהתכוונה לקטוע אותו שוב, אך הוא הרים את ידו אליה כמבקש שלא תגיב והילדה נותרה בשתיקתה. "אני יודע שחני היא נביאת אמת, ראיתי את הזוהר בוקע ממנה בפעם הראשונה שהניחו אותה בזרועותיי. אם נותר בי ספק הוא נעלם ביום שביתי ובעלה נהרגו בתאונת הדרכים, כשהיתה בת שש. היא התחננה שלא ייסעו, ולא עזר כמה פעמים אמרתי להם שייקחו את החלומות שלה ברצינות. הם לא הקשיבו."
"עברו שנים רבות מאז שפגשתי בן משפחה שיודע, שרואה את האור ומבין מה היא משמעותו." אמרה לו פנינה.
"אני מודה שקיוויתי שתמצא שומר או שומרת לפני עזיבתי את פרק החיים הזה. מישהו שיוכל להנחות אותה, לעזור לה להפוך למה שהיא נועדה להיות. אך אני מרגיש שזמנה איתך כמעט נגמר." שמואל נאנח קלות.
הוא צפה שהיא תמות בקרוב? פנינה תהתה. לא שהמחשבה הפחידה אותה, להיפך. אך היא ידעה שזה בלתי אפשרי.
"נגמר? אבל מה עם החובות האלה? איך אני פודה אותם?" התפרצה חני.
"אנחנו קודם נבין מחלומותיך מיהם בעלי החובות שלך ונאתר את נשמותיהם בחיים האלה" התחילה פנינה בקול רך. "כשחוב לובש צורה אנושית זו ערובה לכך שגם נשמתו של בעל החוב וגם זו של החייב נמצאים על פני האדמה באותו הזמן וששתיהן הגיעו לבגרות על פי המסורת. זה מאורע נדיר. נשמה יכולה לחכות תקופות חיים רבות מבלי לזכות לאפשרות לפדות את חובה."
מי כמוה ידע זאת . גרונה נחנק במפתיע אך היא כחכחה בו ולקחה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה.
"כשנמצא אותם נבקש מהם למחול לך ולפדות את חובך. המקרה שלך מעט מורכב יותר. כי נצטרך ליצור מפגש של שתי הנשמות בעלות החוב יחד, אחרת החוב הנותר לפדיון עלול לשאוב את נפשך לאבדון לאחר פדיון החוב הראשון."
"לשאוב את נפשי לאן?" קולה המזועזע והמבועת של חני גרם לפנינה כמעט להתחרט על מילותיה. אבל הילדה חייבת להבין את הסיכון.
"לאבדון." פנינה ענתה בקול יבש שלא הביע את החרדה שחשה גם היא כשחשבה על האפשרות שזה מה שיקרה לחני.
"חנינה," אמר שמואל "בואי נתמקד בביצוע המשימה שמוטלת עלינו."
"ואיך בדיוק אני אמורה לדעת מיהן הנשמות? או איפה הן? או איך לארגן כזה מפגש?" קולה של חני הלך ונהיה גבוה עם כל שאלה ששאלה.
"את תראי הכל בחלומות שלך." ניסתה פנינה להרגיע.
"אני לא רוצה לחלום יותר! אני לא רוצה להיות נביאה. אין לי כוח לכל הדבר הזה! אני רק רוצה להיות ילדה רגילה, בלי חובות שעוקבים אחריי." חני צעקה ודמעות בצבצו בעיניה. "אני רק רוצה שהם ייעלמו ויעזבו אותי בשקט." היא כיסתה את פניה בידיה ובכתה לתוכן.
פנינה הביטה לרגע בשמואל בחוסר אונים, אך הוא לא אמר דבר.
"אני יודעת שזה מפחיד, אבל את לא יכולה להיות ילדה רגילה. את נולדת נביאה." אמרה פנינה בקול רך והניחה יד עבה על גבה הרועד של הנערה. "בכל תקופת חיים הבורא מאפשר לנו ייעוד, למידה או תיקון. עלינו להיות אמיצים מספיק כדי להסכים לעבור את הדרך. לתת לנפשנו לחוות את מה שהבורא, בחוכמתו האינסופית, מבקש עבורנו. אני איתך, את לא לבד. אנחנו נצליח. את תראי שהחובות האלו ייפדו. אני בטוחה בכך." מעולם לא הבטיחה פנינה לנביא שיצליח, אבל המילים יצאו מתוכה מבלי שחשבה עליהן, וכששמעה אותן ידעה שהן נכונות.
היא הרימה את מבטה וראתה שעל פניו של שמואל נפרש חיוך רחב.
"הגיע הזמן" הוא אמר והניח את כף ידו על זרועה של פנינה.
רגע אחד היא הרגישה את ידו עליה ורגע לאחר מכן חשה כיצד היא חוזרת תקופות חיים לאחור. הזקן והילדה נעלמו ואת מקומה של הדירה הקטנה תפסו יריעות אוהל כבדות. היא נצבה מול פני תינוק. התינוק שהובטח לבורא. התינוק שניסתה בקנאתה הרבה לחנוק בשנתו. אותן הפנים שרדפו את חלומותיה יותר שנים מכפי שאפשר היה לספור. הילד שנשא את שמו של הזקן. אותו הילד שהזקן נושא את נשמתו. נביא האמת הגדול מכולם. שמואל.

דפיקה חזקה נשמעה וכמו מתוך חלום פנינה קמה ופתחה את הדלת לחובות שידעה שהגיעו בשבילה. אוויר הלילה הקריר נכנס לדירה הקטנה יחד איתם. היא הסתובבה לחני ולשמואל.
"תקופות חיים רבות חיכיתי לרגע הזה." אמרה פנינה. "מעשיי הנוראיים הכבידו כל הזמן הזה על נפשי." היא עמדה בפני שתי הנשמות שקמו גם הן, בדיוק בזמן שהחובות קראו בשמה. פנינה לא הסתובבה להביט בהם, עיניה היו נעוצות בשני בעלי החוב שלה. "האם תסלחו לי?" היא שאלה.
אך החיזיון לא נגמר. פנינה עצמה את עיניה כשצרחותיו של התינוק מילאו את הכרתה. אורו החזק הציף אותה. עיניה מלאות האימה של חנה צפו בה. עיניה של הנערה. היא הרגישה את החוב ואת עונשה צונחים עליה, על נפשה. כבדים כל כך שברכיה קרסו תחתיה והיא נפלה על ברכיה בתחינה. פנינה הרגישה כשהחובות מאחורי גבה החלו את מערבולות האבדון וידעה שלא יחכו עוד זמן רב. אבל לה לא היה אכפת. כך או כך נשמתה תמצא שקט – או שתתעלה או שתיעלם. כרגע, שתי האפשרויות היו מקובלות עליה.
"מרגע שנכנסת בדלת ביתי הערב" אמר שמואל בקול רועד "ראיתי שאת לא אותה אישה צרת עין. תקופות חיים רבות בתפקידך כשומרת נביאים שינו אותך, כפי שוודאי התכוון הבורא בעונשו." הוא לקח נשימה "אני סולח לך, פנינה. נשמתי עייפה משמירת החוב הישן הזה, ונשמתך ראויה להשתחרר ממנו."
פנינה לא הביטה לאחור לראות אך ידעה על פי העשן השחור הסמיך סביבה שחוב אחד התפוגג ונעלם. שמואל פדה אותה. עכשיו נותרה חנה, שהביטה בה בכעס ועלבון. פנינה ידעה שאילו היתה היא במקומה, יתכן ולא היתה סולחת. היא ראתה זאת בעיניה, ראתה את נשמתה מתקשה להרפות משמירת החוב שכמו מעגן אותה לקרקע, כאילו בלעדיו תתנתק מהגוף ותרחף מעלה. ככל ששתיקתה של חנה נמשכה פנינה ידעה שחלון ההזדמנויות שלה הולך ונסגר.
"אני מבינה." היא אמרה כשהרגישה את כוח היניקה מתחזק מאחוריה. "זו זכותך ואני מקבלת את החלטתך." היא קמה על רגליה והתייצבה מול החוב שידיו כבר היו מושטות לכיוונה וביניהן מערבולת אפורה כהה שהגיעה עד לרצפה. פנינה הכריחה את עצמה להתקדם לכיוונו. היא הבטיחה לעצמה שאם היום הזה יגיע וחובה לא יפדה, היא תלך ברצון לאבדון. אבל עכשיו, ברגע האמת, היא התקשתה לעמוד במילתה.
פנינה הרגישה שכולה מתכווצת מבפנים, כאילו נשמתה מבקשת להיאחז בגידים, בעצמות, בעור. היא לא הרגישה את רגליה, כאילו השרירים בהן קפאו, והרעש החזק של יניקת האויר במערבולת מנע מכל מחשבה או רגש להתגבש בראשה. באיטיות רבה היא התקדמה אל עבר המערבולת עד שידעה שהיא תוכל לגעת בה אם רק תצליח להושיט עוד קצת את ידה.
"אני סולחת לך!" פילחה צעקה את מהומת האויר.
רעש המערבולת פסק בפתאומיות, למול עיניה החוב התפוגג, ועשן סמיך הופיע במקומו. בדממה המוחלטת שנותרה פנינה קרסה לרצפה. נשימות אחרונות מילאו את ריאותיה, שלפתע הרגישו מלאות מכפי שהיו מזה שנים, ללא משקל החוב עליה. "תודה" היא לחשה לפני ששוחררה מעונשה והתעלתה.