הנערה האדמונית ישבה על רצפת האבן הקרה של המשכן, רכנה מעל בריכת מעיין הנבואה שזהרה בכחול ובהתה בהשתקפותה. קולות הקרב הקרבים הידהדו בהיכל השומם אבל הנערה לא הקשיבה להם; כל ששמעה היו פעימות ליבה, ואת פכפוך נביעת המעיין.
"השמש הולכת לשקוע בקרוב." קול נשי שנשמע פתאום מהכניסה להיכל גרם לגופה להתכווץ אך כשהפנתה מבט וראתה את האורקל מתקרבת אליה, שריריה נרפו שוב.
האורקל הייתה אישה שחורת שיער, שזופה וגבוהה; רצועות משי כחולות ורפויות נתלו מכתפיה, תפורות יחדיו לכדי שמלה, ואת פרקי ידיה הבולטים עיטרו צמידי נחושת. כשהגיעה למרחק נגיעה מהנערה האורקל ריככה את קולה.
"הבהלתי אותך, ילדתי?"
הנערה ידעה שאין טעם לשקר. האורקל לא נזקקה לחיזיון בכדי לראות את התשובה המרוחה על פניה. במקום לענות, הנערה חזרה לבהות בהשתקפותה.
"במים הזוהרים אפשר לחשוב ששתיהן כחולות." התחילה בקול דק "לפעמים… לפעמים אני תוהה מה היה יכול להיות אילו זה כל מה שהייתי; סתם עוד מישהי, לא מיועדת לשום דבר ולא התקווה של אף אחד."
"ייעוד הוא דבר שאנשים כמהים לו כל חייהם, מירה." האורקל רכנה לצידה והביטה גם היא במי הבריכה "ומעטים אלו שמגלים את גורלם שלא לאחר מעשה. אלו שלך נודעו לך מוקדם, אולי מוקדם מידי, אבל-"
"אני יודעת." מירה התנערה והרימה את מבטה "אלו רק חלומות בהקיץ."
האורקל, מצידה, הנידה בראשה ונגעה בלחיה של מירה ברכות "העתיד הוא משקל כבד מנשוא; מי כמוני יודעת."
"אבל לא מדובר רק בעתיד שלי. אם אני לא אצליח…"
"גם אני נהגתי להרהר בנוגע אלייך." האורקל הרימה את ידה במחווה מהסה ועצרה אותה "מהרגע בו קיבלתי את הנבואה שאלתי את עצמי על דמותה של אותה נערה בעלת עין כחולה ועין ירוקה, התקווה האחת והיחידה שלנו לעצור את המזימה של שליט הכאוס. איך יראו חייה, האם היא תסבול, איזו מן אישה היא תגדל להיות. עכשיו אני יודעת שלא יכולתי לחלום על מישהי מתאימה ממך. הגורל הביא אותך לכאן מירה, זה מקומך."
הנערה הנהנה בשקט כשלפתע נכנסה לחדר קבוצה של כעשרה אבירים. כל אביר לבש שריון פלדה מבריק שעוטר בדוגמאות שושנים, אך היה קשה לשים לב לפרטים אלו בין כתמי הדם והבוץ שכיסו אותם מכף רגל ועד ראש. אחריהם נכנס בריצה נער בלונדיני, לבוש בשריון דומה לזה של האבירים אבל נמוך מכל אחד מהם כמעט בראש, והביט סביב בתזזיתיות.
"מירה? מירה!" קרא ומיהר אל הנערה, מתנשם "קו ההגנה השלישי כבר נפל. זאבי העטלף… הם פשוט ממשיכים להופיע, לא משנה כמה מהם הובסו. הגדוד המבורך של סא'אן נעלם בערפל שהופיע משום מקום, והאלפים…" מבטו עבר אל האורקל "אנחנו מפסידים".
"כל זה כבר לא חשוב, הוד מעלתך." האורקל פנתה אליו כמציבת עובדה "הזמן שנקנה לנו יקר ערך ונוצל כראוי."
"היא צודקת, תראה." מירה פתחה את נרתיק העור הקטן שחגרה וחשפה אזיק זהב משובץ אבני אודם.
"כל הכלים נעים אל מקומם, בדיוק כפי שנחזה." האורקל נעמדה, יישרה את שמלתה והכריזה "אם תסלחו לי, אני צריכה לעשות עוד מספר הכנות לקראת בואו. אחזור בקרוב."
הנער התיישב לצד מירה ושניהם צפו באורקל הולכת. מסביבם האבירים ניצלו את רגעי ההפוגה היקרים שקיבלו בשביל לשבת, לחבוש את פצעיהם ולהתפלל, כל אחד לאל המועדף עליו. מירה הייתה שמחה לעזור להם, להקל עליהם, לעודד אותם אפילו טיפה, אבל איך יכלה לעשות זאת כשהיא יודעת שיש סיכוי שכל המאמצים שלהם היו לשווא?
כשהסיטה את מבטה, מנסה לא ליפול לתוך בור הייאוש הזה, מצאה מולה מראה מעודד עוד פחות.
"לוּק, אתה פצוע!" אינסטנקטיבית, היא שלחה את ידה אל הפצע המדמם שללחיו של הנער ומשכה אותה במהירות כשעל פניו הופיעה עווית כאב.
"זה… אני בסדר, רק פצע שטחי. רודולף אומר שכל עוד יצאת מהקרב עם אותו מספר של גפיים אפשר לקרוא לו הצלחה כבירה."
מירה לא צחקה, עיניה פעורות בדאגה וחשש "אתה לא אמור להיות שם בחוץ ולהילחם לוק! אתה הנסיך, ויש לך תפקיד כאן, ואתה תיפגע, ו…אתה פשוט לא יכול."
"מירה," הנסיך חייך חיוך רך וחמים "את יודעת שזה לא נכון."
"כן זה כן…!"
"אני לא יכול להתחבא בזמן שהאנשים שלי מסכנים את חייהם. אני לא יכול להישאר אותו ילד מפונק שפגשת כשהכרנו. אני השתניתי; את שינית אותי".
"אז…" היא השתדלה להישמע אסרטיבית "תשתנה חזרה! אני לא רוצה להיות הסיבה שתעשה דבר כל כך מטומטם כמו להיהרג."
לוק הניד בראשו "זה המקום שלי, מיר, אני יודע את זה עכשיו. כל מה שאת עשית זה להראות לי את הדרך שתמיד הייתה שם."
הנערה בהתה בו בשתיקה ואז התנפלה עליו בחיבוק "כשכל זה יסתיים אני הולכת לכלוא אותך בתא מרופד."
לוק צחק בחום וליטף את שיערה. לרגע אחד, בפעם הראשונה מזה נצח, הנערה הרגישה בטוחה. גם עם הקרב שבחוץ, גם כשהעת בה יצטרכו להוציא לפועל את התוכנית הספק נועזת ספק נואשת שלהם התקרבה במהירות; משהו בגופה, או שאולי בגופו, לחש לה שהיא יכולה להוריד מגננות, שהיא לא לבד.
לצערה, הרגע הזה לא נמשך זמן רב.
מירה הרגישה בנוכחותו של שליט הכאוס הרבה לפני שנכנס לטווח הראייה שלה. קירות המשכן התחילו לרעוד בפתאומיות וגופו של לוק התרחק משלה במקצת אך ידיו עדיין אחזו בה.
"את חושבת שזה…?" לוק התחיל ומירה הנהנה.
"זה הוא."
"תפסו עמדות!" האורקל פקדה כשנכנסה להיכל כרוח סערה "הכאוס מתדפק על דלתנו!"
מירה ולוק נעמדו תוך שהוא לוקח את ידיה "בהצלחה."
"לוק," מירה חיפשה את המילים הנכונות תוך שהסתכלה עמוק בעיני השקד שלו "למקרה שדברים לא ילכו כמו שצריך… אני מצטערת שאמרתי שלא יצא ממך כלום; זה לא נכון."
"אולי." לוק הנהן בחיוך קלוש "כך או כך, את תהיי כאן לראות אם זה יקרה."
"אני רואה כבר עכשיו."
מתמוגג מעט, לוק נשק למצחה והצטרף לשאר האבירים שנעמדו במבנה סהר מול הדלת. האורקל בינתיים הצטרפה אל מירה והניחה יד על כתפה.
"השמש תשקע עוד מספר רגעים."
קירות המשכן נרגעו אט אט, אך כשהפסיקו לרעוד שלוש מפלצות הופיעו בכניסה להיכל.
גם לולא היו להם כנפיים, זאבי עטלף היו חיה מבעיתה. הקשר ביניהם לבין זאבי בר רגילים היה קלוש; אלו היו יצורי בלהות, גדולים כמו דוב בוגר. פרווה שחורה כיסתה את גופם, עצמותיהם העבות נראו כאילו נדחסו תחת עורם ואפילו בלטו החוצה פה ושם, וכל ניב שלהם היה חד כתער וארוך כמו פיגיון. לסיום, כמובן, היו כנפי העור הענקיות שבלטו מצדי גופם והסתיימו בטופרים מבריקים.
שלושת זאבי העטלף נכנסו פנימה באיטיות, נוהמים ונושפים. האבירים ניסו לאגף אותם ולהפריד ביניהם אך אלו המשיכו קדימה בצעדים מחושבים ואסרטיביים.
"ששש…" קול נשי מעושה היסה אותם והם עצרו בצייתנות, מפנים את הדרך אל תוך ההיכל "אנחנו רק אורחים כאן ילדים; התנהגו בנימוס."
אחריהם נכנסה להיכל אישה לבושה גלימה וברדס שחורים עליהם נרקמו נוצות עשויות חוט זהב. פניה הוסתרו מאחורי מסיכת עורב שחורה ולמרות זאת, היה אפשר לשמוע את החיוך שבקולה.
"נלחמתם בגבורה רבותיי." התחילה הסגנית של שליט הכאוס, מתענגת לה על כל מילה "עמדתם בכל מחויבות, נדר ושבועה. אני מציעה שתניחו את הנשק ותחזרו הביתה במקום לעשות משהו מטופש כמו להישאר כאן ולמות. האורקל תהיה הראשונה לומר לכם שהגורל יתרחש איתכם או בלעדיכם; המלצתי היא, אל תבחנו את רחמנותו."
אף אדם בחדר לא זז, והאישה משכה בכתפיה "כרצונכם. לפחות תשתדלו לא להפריע, הא?"
"איפה הוא?" מירה שאלה בעצבנות.
"סבלנות מותק." הסגנית ניקתה את גרונה ואז הכריזה "לכבוד הוא לי להציג בפניכם את שליח הנחש אפפ, מחריב נס ציפור הזמן, סוף כל הסופים, הראשון לחוסר שמו… הוא."
הסגנית החוותה בתנועת יד גדולה ולתוך ההיכל נכנס גבר שחור שיער, עורו האפור צפוד בצורה ששיוותה לו מראה חסר גיל. שקעי עיניו הריקים והמדממים, חסרי העפעפיים, לא הקלו במיוחד על להעריך את גילו. למרות מראהו החולני הליכתו הייתה יציבה ובטוחה; השליט החזיק את ראשו מורם, מופנה קדימה, לא טורח להעיף אפילו מבט חטוף באיש מהנוכחים מלבד מירה. הוא לבש שיריון עור שחור וממוסמר בעל כתפיים מחודדות ועל ידו הימנית עטה כפפה שנראתה כאילו הייתה עשויה ברזל יצוק, אך אצבעותיה נעו בחופשיות מטרידה.
"אדוני." הסגנית קדה בפניו קידה כל כך עמוקה שמקור המסכה שלה כמעט ושיפשף את הרצפה.
השליט החווה בידו ואמר בקול מנוכר, מרוחק "קומי, ורמינה יקרה. קחי את המנוחה שמגיעה לך."
הסגנית התרוממה מעט, נועצת בו מבט קצרות ואז הולכת אל מאחוריו, לוקחת את זאבי העטלף איתה לפינת ההיכל ומגרדת מאחורי אוזנו של אחד מהם.
"אז," הוא התחיל "לענייננו."
"זרמי הזמן הביאו אותך לכאן, יצור נתעב," האורקל הכריזה בקול מלא חשיבות "לפגוש את גורלך. נפילתך ידועה מראש, הנבואה תתממש".
"אל תקחי את זה יותר מידי אישית, הוד קדושתך," זווית פיו התעקלה למעין חצי חיוך מעוות שלא הפך את פניו מגואלות הדם לידידותיות יותר אפילו במעט "אבל דעתך לא מעניינת אותי במיוחד. בטח לא כשזה מגיע לנבואות."
משהו בזחיחות של השליט גרם למירה לאבד את שלוותה.
"היא צודקת." קראה ולקחה צעד קדימה "אני מתכוונת לעצור אותך, כאן ועכשיו."
"אני יודע שזה מה שאת רוצה לעשות." מבטו חסר העיניים חדר תחת עורה "אני יודע שאת תנסי."
"ואצליח."
"כאן דעותינו חלוקות אבל אל דאגה, את תקבלי את אותה ההצעה כמו כל אחד אחר. הניחי את נשקך, קחי צעד אחורה וחזרי הביתה. אני מבטיח שלא יאונה לך כל-"
"לחזור הביתה." מירה חזרה אחריו בקור יוקד "אתה רדפת אחריי מאז שנולדתי, אף מקום לא היה מספיק בטוח מפניך; לא השארת לי אף בית."
שליט הכאוס השתתק ולרגע נראה היה שהבעת פניו משתנה, אבל אז הוא המשיך בשלווה "אני לא מצפה ממך להבין מירה, עדיין לא. את צעירה מידי, קרובה מידי; האמת היא שאת קורבן של הנבואה הזו לא פחות ממני."
"קורבן של הנבואה?!" עיניה נפערו והיא הרגישה את הדם פועם באוזניה.
"מיר, מה את…?" לוק התחיל אבל קולו גווע כשראה את מירה מתקרבת לשליט בעיניים רושפות.
הנערה הושיטה יד לנרתיק הצד שלה, סוגרת את אצבעותיה סביב ניצב קריסטלי ושולפת אותו בתנועה ארוכה. במהירות מסחררת ובסנכרון מושלם עם תנועתה של מירה, צמח מתוך הניצב גביש קריסטל שקוף, חלק וארוך. כשסיימה את התנועה נחה בידה חרב זכוכית צלולה לגמרי ששברה את אור הלפידים והאירה את ההיכל בצבעי הקשת. צעד אחר צעד, הנערה סגרה את המרחק בינה לבין שליט הכאוס שהמשיך לבהות בה בשקעי עיניו הריקים, לא זז אפילו במעט.
"לא, זה אתה שפגע בי." אמרה בקול חד כתער "הנבואה היא זו ששלחה אותי לוודא שאני אהיה הקורבן האחרון של שליט הכאוס הדגול." סיננה את שמו כאילו היה גסות.
הגבר צחק, משועשע "את ממשיכה לקרוא לי ככה בכל פעם שאנחנו נפגשים; בסוף אני עוד אעלב."
הנערה קראה קריאת קרב ושיספה בכוח לעבר ראשו של השליט, אבל זה התחמק בתנועה מהירה ומיומנת, מתחת לחרבה ולאחורי גבה. היא הסתובבה במהירות, תוקפת שוב, והפעם הוא הדף את הלהב בעזרת כפפת המתכת שלו. עוד דקירה ועוד שיסוף, אך שליט הכאוס המשיך להתחמק מפגיעה בתנועות קלילות וחינניות.
"אפשר לחשוב שאת לא באמת מנסה להגשים את הנבואה מירה." הוא נזף בה אחרי שתפס בקצה החרב והסיט אותה הצידה.
"זה בדיוק מה שאני עושה!"
מירה הנחיתה עוד מהלומה אך השליט עצר אותה בקלות, אוחז בבסיס הלהב בעזרת הכפפה. היא המשיכה לדחוף את החרב לכיוונו אך ידו לא זזה.
אחרי כמה רגעים ארוכים מירה הורידה יד אחת מהניצב, נשארת באותה התנוחה ומיישירה אליו מבט "אני רק רוצה שתדע."
"כן?"
"שאני לא אתגעגע." אמרה ופתאום, בתנועה מהירה, שלחה יד לסגור את האזיק הזהוב סביב זרועו.
תנועה מהירה, אבל לא מהירה מספיק.
השליט עזב את חרבה תוך שהוא זז הצידה, גורם למירה לאבד שיווי משקל. הוא החווה עם הכפפה לכיוון הנערה, גורם לגופה לקפוא ולאזיק לרחף מתוך ידה אל חלל האוויר. גיחוך מופתע נפלט מפיו בזמן שבחן את החפץ והוא הניח למירה ליפול אל הרצפה.
"צמיד זהב," אמר בקול, עדיין צוחק "זה כמעט ומקסים".
תלוי באוויר ומסתובב סביב עצמו, האזיק החל לקמול, מאבד את הבוהק שבו ומתפורר לאפר.
"מה זה היה אמור להיות בדיוק?" שליט הכאוס רכן מעליה ושאל בחיוך.
"אזיק חוסם קסם…"
"לא, אני הבנתי את זה. אני מתכוון – את חכמה מידי מכדי לחשוב שדבר כזה יעבוד; מה ניסית להשיג עם זה?"
על הרצפה, מירה הרשתה לעצמה לחייך חיוך קטן "זמן."
באותו רגע ממש לוק זינק על השליט ממאחוריו, אוחז באזיק האמיתי ומנסה לסגור אותו סביב פרק כף ידו. לוק ניתלה על גבו של השליט ואחז בו מגרונו, אבל זה הצליח להושיט יד מעבר לכתפו ולתפוס בשיריון של הנסיך.
"זו הייתה טעות." סינן ובתנועה חזקה הניף את לוק, משליך אותו לתוך קיר.
מירה פלטה צעקת אימה כשראתה את גופו של לוק נופל כמו בובת סמרטוטים אל תוך בריכת המעיין, אבל לא היה לה זמן להתעסק בכך. עיניו של השליט עדיין היו נעוצות בלוק כשקול נקישה מתכתי לכד את תשומת ליבה.
"ילד טיפש." שיריונו של השליט התחיל להדיף ערפילים שחורים "אין תהילה או כבוד במוות. כל מה שאתה מקבל זה למות. ועכשיו-"
הוא לא הספיק לסיים את המשפט והאזיק נסגר סביב פרק כף ידו במעין נקישה מתכתית. הערפילים הפסיקו להיווצר ובמקומם הופיע זוהר ארגמני. נראה היה שהשליט הולך לומר דבר מה אבל פתאום, בבת אחת, הוא נעלם ואיתו האור האדום.
"לוק!" מירה רצה אליו, לא עוצרת אפילו לרגע לחגוג את הצלחת התוכנית שלהם, והרימה את ראשו בשתי ידיים מהמים הקרירים.
גופו הרזה שכב בתנוחה מוזרה, רגלו מעוקמת בצורה לא טבעית כלפי מעלה. מבטו נראה מבולבל ומטושטש אבל מירה לא מצאה על ראשו סימן לחבלה חמורה מידי.
"אנ-אני מצטער…" לחש תוך שעיניו מנסות להתמקד בפניה "אני לא הצלחתי להחזיק…"
"לוק, זה עבד…!" היא ניסתה להרגיע אותו ואולי גם קצת את עצמה "אתה עשית את זה, ניצחנו".
לוק מצמץ פעמיים, שפתיו מתכווצות לכדי הברה, אבל זו נקטעה על ידי גיחוך נשי שהגיע מצד ההיכל.
"מה?" מירה קפצה לרגליה ואספה את חרב הקריסטל, נועצת מבט בסגנית שהתרפקה לה בנינוחות בין זאבי העטלף השכובים.
"אני אמרתי משהו?" ורמינה התממה תוך שהיא מלטפת את סנטרו של אחד הזאבים.
"כן. מה מצחיק אותך?"
"שום דבר," מתמתחת, הסגנית קמה על רגליה "אני פשוט נהנית מהאופטימיות שלך."
"שליט הכאוס הובס, הנבואה התגשמה. במקומך הייתי בורחת, כמה שיותר מהר."
"אם את אומרת." ורמינה משכה בכתפיה "אגב, תמיד רציתי לשאול – מי הגאון שחשב על הכינוי שליט הכאוס? כלומר, הוא קצת… חסר מעוף, את לא חושבת?"
"הנבואה בישרה על בואו של שליט הכאוס כבר לפני שני עשורים." האורקל אמרה ולקחה צעד קדימה "ועל נערה, בעלת עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה, שתוכל להביס אותו".
הסגנית פרצה פתאום בצחוק מתגלגל "זה פשוט נפלא. אני חייבת להודות שאהבתי יותר את הנוסח של הנבואה המקורית, אבל גם זו לא רעה".
"…נבואה מקורית?" מירה שאלה בחשדנות אבל האורקל קראה בקול "אל תקשיבו לה, היא מנסה לבלבל אתכם בשקרים!"
"שקרים? אני נעלבת, הוד קדושתך." הדרמטיות בקולה של ורמינה נטפה משעשוע "את הנבואה שלי נתת לפני עשרים ואחת שנים; את באמת לא זוכרת?"
האורקל נעצה בה מבט יוקד "נתתי אלפי נבואות לאורך עשורים; ובכל זאת, זה חסר חשיבות. השליט הובס לפני שירד הלילה, הנבואה התגשמה!"
"השקיעה אכן אמורה להסתיים בכל רגע." ורמינה רכנה אל הרצפה, נגעה בה והאזינה בשקט, מחכה.
האורקל, לעומתה, לא בזבזה אפילו רגע.
"תפסו אותה." פקדה והאבירים הקיפו את הסגנית בדריכות.
ורמינה, מצידה, לא התרגשה, מושיטה את ידה הימנית קדימה ונוקשת באצבעותיה. כף ידה החשופה התחילה להתכסות בחומר מתכתי וכשכפפה סיימה להיווצר סביבה הסגנית החוותה בתנועת ספירלה. מתוך רצפת האבן שסביבה פרצו כתריסר שלשלאות מתכת שחורות, נישאות מעלה ונעות במקומן בתנועות חלקות כאילו היו זרועות תמנון במעמקים. כל אחת מהזרועות נורתה לכיוון אביר אחר, מאלצות אותם להתפצל ולהילחם בנפרד. עיניה של האורקל החלו לזהור בגוון דומה לזה של המעיין אבל שתי השלשלאות האחרונות נכרכו סביב ידיה במהירות והניפו אותה באוויר.
ורמינה צחקה צחוק צורם, קולה הופך עבה ונמוך מרגע לרגע. דמותה הפכה מעט גבוהה יותר והסירה את מסיכתה, חושפת פנים גבריות, חסרות עיניים.
"עכשיו כשסיימנו עם זה." שליט הכאוס הסתובב אל מירה וחייך.
"שלא תעז להתקרב אליו!" מירה שאגה כשראתה אותו מתקרב לכיוון שלה ושל לוק, יוצאת מבריכת המעיין וחוסמת את דרכו בגופה.
להפתעתה, השליט נעצר.
"אין לי כל עניין בנסיך, מירה. כרגע כל מה שאני רוצה זה לדבר."
"לדבר?!" הנערה החוותה סביב "בזמן שאתה מנסה להרוג את האנשים שלי?"
"הם עדיין יכולים ללכת. את באמת חושבת שהסיבה בגללה הם כולם עדיין חיים היא שאני לא מצליח להרוג אותם?"
"אתה מנסה להרוג אותי כבר שבע עשרה שנים ונכשל כל פעם מחדש."
שליט הכאוס גיחך במרירות, עיניו הריקות פעורות לרווחה "את… מיוחדת. את יודעת שאת מיוחדת מירה, האורקל בטח אמרה לך את זה אינספור פעמים. אבל יש דברים שאת לא יודעת, ואני כאן בשביל לספר לך אותם. ורמינה ניסתה לעשות את זה בעצמה אבל נראה שכישורי המשחק שלה קצת פחות מוצלחים מאלו שלי."
מירה הסתובבה אחורה והביטה בלוק שעדיין שכב בתוך המים הרדודים והזוהרים שאט אט הפכו אדומים סביבו. היא הייתה צריכה עוד זמן, עד שתמצא פיתרון.
"ולמה שאני אקשיב למה שיש לך לומר?" הפטירה.
"כי כל עוד אני מדבר אני לא פוגע באף אחד," השליט החווה קלות בידו עטוית הכפפה שנעטפה נקודות אור ירקרקות "כי אני יכול לעזור לך לטפל בחבר הפצוע שלך וכי מי יודע, אולי עוד תלמדי משהו."
מירה רטנה בשקט "דבר."
הוא שאף שאיפה עמוקה דרך נחיריו ואחריה התחיל.
"אני ואת דומים הרבה יותר משכל אחד מאיתנו היה רוצה לחשוב מירה. גם אני קיבלתי כילד גזר דין בדמות נבואה; גם אני לא זה שבחר בה. באותו זמן לא ייחסתי לה משמעות רבה וחזרתי לחיות את חיי הסתמיים. אבל הנבואה? היא עקבה אחרי, צופה, ממתינה; עפה מעליי במעגלים כמו תן-נשר ומחכה שאתפגר בשביל לנעוץ בי את שיניה." גוון קל של סערה החל לצבוע את קולו החדגוני "העתיד שנכפה עליי רדף אותי בערות ובשינה. הוא הזכיר לי שוב ושוב את האפסיות שלי, את חוסר האונים שלי מול הרעיון הערטילאי וחסר הפנים של הגורל. כשחיפשתי נחמה אצל אחרים כל מה שהיה להם להציע אלו סיפורים דומים – נבואה שניתנה, גורל שנגזר ועתיד דורסני שלקח מהם הכל. עד שיום אחד הבנתי שאני לא מוכן להשלים עם גזר הדין שלי!"
כששם לב ללהט בו דיבר, שליט הכאוס עצר ולקח עוד נשימה עמוקה.
"הבנתי שאני לא מוכן לכרוע ברך מול הגורל – החלטתי לרדוף אותו בחזרה. חקרתי כל פינה של העולם המקולל הזה, שאבתי כוח מכל מה שהגיע להישג ידי, חזיתי בדברים שלא יכולתי לדמיין שקיימים. שקרתי, גנבתי, בגדתי ורצחתי; הקרבתי את שתי עיניי וגם את שמי. אין בי אף חרטה לגבי הדרך שבחרתי מירה, פרט לאחת."
"והיא?"
"את." קולו הקר והמנוכר של השליט נסדק שוב והפעם, לא נראה שהוא מתאמץ לאסוף אותו מחדש "כל חיי נלחמתי בנבואה על נערה כחולת וירוקת עיניים, נערה שבשבילי הייתה סמל לכל מה שאני מתעב, בלי להבין שכמוני, היא לא ביקשה להיות זו שתתן לי את התכשיט. אני מתחרט על זה שלא ראיתי אותך כמי שאת מירה וגם אם לעולם לא תסלחי לי, חשוב לי שתדעי זאת."
"בדבר אחד אתה צודק." הנערה סיננה "אני לעולם לא אסלח לך."
שליט הכאוס הושיט את ידו והגיש לה בקבוקון זכוכית ירקרק "תשקי אותו בזה. הוא יחזור לעצמו תוך כמה דקות."
מירה לקחה את הבקבוקון בחשדנות "בגללך לוק גוסס. מה גורם לך לחשוב שאני אסמוך עלייך להציל אותו?"
"כי בעוד רגע, כל זה כבר לא יהיה משנה." אמר והשלשלאות שאחזו באורקל נשאו אותה אליו.
"תשחרר אותי, שד מטונף!" היא צעקה בזעם, תלויה באוויר, אבל הוא הניד בראשו.
"עדיין לא. קודם אני רוצה שתצפי בזה." השליט הניף את ידו ובמכה חזקה באוויר גרם לקיר שמאחורי מעיין הנבואה להתפוצץ, חושף את שמי הלילה והשמש שכבר כמעט נעלמה מעבר לאופק "בליתי את העשור האחרון בלוודא שלא תצליחי לחזות אשליה אחת קטנה, אני חושב שמגיע לי להתענג על רגע הניצחון שלי."
"עוד תבוא נבואה נוספת, בן עוולה. אתה נועדת ליפול, והגורל יתפוס אותך במוקדם או במאוחר."
"ייתכן, וייתכן שלא."
מירה, בינתיים, כבר הייתה בדרך חזרה אל לוק כשמשהו שהשליט אמר קפץ במוחה.
"הזגרת משהו," היא הסתובבה חזרה והביטה בו "לגבי תכשיט."
"אכן."
"שאני אמורה לתת לך תכשיט. מה הייתה הנבואה ה…טוב, המקורית?"
"זה היה משהו כמו, בשקיעה של היום השני לחודש הקציר, בשנת שלוש מאות וחמש למניינם, נערה עם עין כחולה ועין ירוקה תעניק לך תכשיט זהב."
האורקל השתתקה ומירה שאלה בהיסוס "ו…מה היה קורה, אם היית מקבל את התכשיט?"
שליט הכאוס הרהר לרגע "לא זכור לי שהייתה התייחסות לכך; רק שאקבל אותו."
"…וזהו."
"כן." השליט הנהן "תארי את ההפתעה שלי כשהבנתי שאתם מנסים לעצור אותי עם תכשיט זהב. משעשע, אני מניח."
"כל השנים האלה…" מירה אמרה לאט "כל הקרבות, ההרס, ההסתתרות… היו בשביל שאתה לא תצטרך לקבל תכשיט מזהב…?!"
"כשאת מציגה את זה ככה זה נשמע מעט קטנוני."
"מעט?!" מירה הזדעזעה וכנראה הייתה ממשיכה להביע את הזעזוע הזה אלמלא השמש לא הייתה בדיוק נעלמת מאחורי קו האופק.
פתאום קירות המשכן חזרו לרעוד רק שהפעם, החלו להופיע בהם סדקים. מי המעיין כבר לא זהרו באופן רציף אלא הבהבו, מתחילים לבעבע. מירה זינקה קדימה במהירות ורצה בתוך המים הרדודים בשביל למשוך את לוק החוצה כשזעקת אימה פילחה את אוזניה.
"לא!" השלשלאות נעלמו והאורקל יללה כמעט בכאב, נופלת על ברכיה ומחזיקה את ראשה "אתה לא יודע מה אתה עושה! תעצור את זה! ת-ע-צ-ו-ר-א-ת-ז-ה!"
שליט הכאוס נראה כאילו הוא מתענג על קריאות השבר שלה. מירה רכנה אל לוק, בודקת שהוא עדיין בסדר, ואז הסתובבה אל השליט.
"מה קורה כאן…? מה עשית?"
"גורל הוא דבר חזק מירה, מאוד חזק. המציאות שלנו היא לא יותר ממיליארדי גורלות שכרוכים אחד בשני, מלופפים לכדי הקשר הסבוך שמחזיק את הכל במקומו. החיסרון של השיטה הוא שכשכל גורל תלוי בכל גורל אחר, כל מה שצריך הוא לשבור אחד."
מי המעיין הפכו גועשים יותר ויותר, חתיכות החלו ליפול מהתקרה. הזעקות של האורקל הפכו שקטות יותר, אם כי לא פחות כאובות. ואז, פתאום, המים דממו. הם חזרו להיות שקטים כמו שהיו, רק שעכשיו הם גם לא זהרו. זה כל מה שהיו – מים. השליט חייך בשביעות רצון.
"א-אני… אני לא רואה…!" האורקל הביטה מעלה וסביב, מתייפחת, מגששת כאילו הייתה באפלה מוחלטת.
מירה התכוונה לקום אליה אבל השליט הרים את ידו "אל תדאגי לה, היא מתכוונת שהיא כבר לא רואה את העתיד."
"מה זה אומר…?"
"זה אומר שכבר לא קיים רק עתיד אחד לראות," פיו של שליט הכאוס התעקל לחיוך, ובפעם הראשונה הוא הצליח אפילו לרכך את מראה פניו הגרוטסקי "שהגורל חזר לידיים שלנו. אממ…" הוא הביט סביב, הרים את ידו ומסכת העורב ריחפה אליה "אני מניח שזה הזמן שלי ללכת. ורמינה בטח משתגעת מהצמיד ומישהו יצטרך להוריד אותו ממנה."
"רגע!" מירה צעקה הרבה יותר חזק משהתכוונה "מה לגבי הנבואה שלי?"
"נכשלת מירה, הנבואה שלך נגמרה; את חופשיה."
מירה הביטה בפניו של לוק, ליטפה את שיערו וברגע אחד שפכה את תכולת הבקבוקון לפיו. היא צפתה בו בולע בחצי הכרה, כמעט נחנק, והצבע התחיל לחזור לפניו. מירה נאנחה בהקלה.
"אז מה יקרה עכשיו?" שאלה בלי להרים את עיניה מהנסיך.
"מי יודע." השליט משך בכתפיו, מחייך, ואז הביט באורקל "בטח לא היא."