אמא שלי תמיד היתה רואת שחורות. מאז שאני זוכרת את עצמי, היא הזהירה אותי מכל דבר רע שיכול לקרות: שאחנק אם אוכל מהר מדי, שאפול במדרגות אם לא אחזיק במעקה, שינשוך אותי הכלב של השכנים, שהחתול החמוד שליטפתי יתגלה כחולה בקדחת הקרציות, למרות שזו בכלל מחלה של כלבים, ושאתאשפז בגלל זה בבית החולים. היא אפילו הזהירה אותי לא לקנות כריך מהמכונה שבבית החולים, כי הוא יהיה מקולקל. אז הלכתי וקניתי ממכונה אחרת, שעמדה קצת בצד, כשאמא שלי לא ראתה. והקאתי כל הלילה. מזל שכבר הייתי בבית חולים.
מגיל צעיר מאוד הבנתי לעומק את משמעות הביטוי "נבואה שמגשימה את עצמה". אתם מבינים, כל מה שאמא שלי הזהירה שיקרה – אכן קרה. וברור לי שאם היא לא היתה אומרת את זה, אם היא לא היתה מתעקשת להזהיר אותי, אף אחד מהדברים הללו לא היה קורה.
אתם מבינים? בגלל הגישה שלה, בגלל האזהרות הבלתי פוסקות שלה, אני עשיתי לה דווקא. לא יכולתי לעצור את עצמי. היא פשוט הרגיזה אותי כל כך! כשאמרה לי שאני אוכלת מהר מדי, אכלתי מהר אף יותר. כשאמרה לי שאפול במדרגות, רצתי בהן בזיגזג. וכשאמרה לי שינשוך אותי כלב, הלכתי וליטפתי כל כלב שפגשתי, במיוחד אם הוא נראה עצבני. ורק ליתר בטחון, גם כל חתול, שניה לפני שהיא התחילה לומר לי שאחלה בגלל החתול. ועם הכריך כבר הבנתם מה קרה.
כשהייתי קטנה חשבתי שככה זה אצל כולם. לא הבנתי שרק אמא שלי כזו, פסיכית על כל הראש. עם השנים הבנתי שהמקרה שלנו חריג, והתחלתי לכעוס. למה, שאלתי אותה, בכעס, בצרחות, בדמעות, למה את חייבת להיות כזו? למה את חייבת להזהיר אותי כל הזמן מכל מיני אסונות? את לא מבינה שהאזהרות האלה, זה מה שגורם לכל התאונות? והיא היתה מסתכלת עליי, עיניה מלאות עצב, ועונה: "את עוד תביני".
כמה פעמים בחיי ניסיתי להתנתק ממנה. ברחתי מהבית לא מעט, באף אחת מהפעמים הללו זה לא נגמר בטוב. בכל לילה כזה, בו תכננתי בריחה, הייתי מוצאת על השולחן במטבח פתק עבורי. "לא תספיקי ללכת שלושים צעדים, ותעקמי את הרגל" (כמובן שהשתדלתי בכל מאודי להכנס לכל בור ולהתקל בכל מהמורה שראיתי בדרך); "תאבדי את הארנק" (כמובן שיצאתי מהבית כשאני מנופפת בו בכח) ; "ברחוב הזה והזה תפגע בך מכונית" (כמובן שהלכתי בדיוק לרחוב הזה והזה, וכמובן שבדיוק שם פגעה בי מכונית).
כל הצרות שיכולות לקרות לילדה, או לנערה, קרו לי. כמה פעמים הייתי רוצה שאמא שלי תהיה פשוט עוד אמא היסטרית, כזו שצועקת: "תזהרי לא ליפול!" – וששם זה ייגמר. אבל לצערי זה לא היה המקרה. וברור שלא היו לי קשרי חברוּת ששרדו לאורך זמן – מי רוצה להיות חברה של ילדה עם אמא משוגעת? בכל פעם שעברתי למסגרת חדשה, מיהרתי להתחבר לכמה שיותר ילדות, כדי להנות מקשר חברתי כל עוד זה אפשרי. פעם אפילו הצלחתי לישון אצל חברה! אבל הקשר בינינו נגמר כשאמא שלה דפקה לה על דלת החדר, באמצע הלילה, זועמת, ושאלה אותי למה אמא שלי מתקשרת בכאלה שעות כדי להגיד שבעוד שתי דקות אעקם את הרגל. תחושו הבושה שתקפה אותי היתה כל כך גדולה שפשוט ברחתי משם באותו הרגע, בכפכפים ובפיג'מה. נחשו מה קרה לי בדיוק חצי דקה לאחר מכן, במדרגות. חצי שעה מאוחר יותר הגעתי הביתה, עם רגל נפוחה, אחרי שסירבתי לאפשר לאמא שלי לאסוף אותי במכונית. כשהגענו הביתה קיללתי אותה בכל הקללות האפשריות, כשאני צועקת ובוכה חליפות. והיא, רק הסתכלה עליי במבט עצוב, ואמרה "את עוד תביני".
כשהתגייסתי לצבא ביקשתי לשרת בבסיס מרוחק, והשתדלתי בכל מאודי שלא לצאת הביתה. אלה היו הימים טרום הטלפון הנייד, ואמא שלי היתה מתקשרת אליי לבסיס ומשאירה לי הודעות מטרידות עם תרחישי אימה. שכמובן התגשמו כולם. עד שהחיילים ששירתו עמי התחילו פשוט לטרוק את הטלפון ברגע ששמעו את קולה מעברו השני של הקו. במשך זמן קצר היתה לי הפוגה, עד שהיא השיגה – השד יודע איך – מספרי טלפון של עוד ועוד עמדות וחמ"לים בבסיס, וההודעות לא הפסיקו לזרום.
בשלב מסוים, בעקבות אחת התאונות ההזויות שקרו לי בבסיס (כדור שנפלט מרובה פגע בעמוד של טלפון ציבורי, הנתז חזר אליי ונפצעתי בזרוע. בסך הכל קרע קטן בגיד) הוחלט שאשתחרר. נלחמתי כדי להישאר, הסברתי שמדובר בפציעה קטנה שלא פוגעת בתפקוד שלי. אבל לאור כל התאונות שקרו לי בזמן הקצר שהייתי שם, מישהו כנראה חשש שאהרג בזמן השירות. או, אולי, שהבסיס יעלה באש. כך או כך, כעבור פחות משנה של שירות צבאי השתחררתי מצה"ל.
אחרי השחרור החלטתי לברוח שוב, רחוק ככל האפשר מאמא שלי ומהאובססיה שלה לגרום לי לחבלות. טסתי שליש עולם מבלי לספר לה, רציתי לראות את הזריחה מהר פוג'י. איכשהו, הפעם לא עשיתי דווקא ולא נסעתי להר הכי גבוה בעולם, אולי כי הייתי בטוחה שכאן אמא שלי לא תגיע אליי ואולי כי החלטתי לעשות את מה שאני באמת רוצה בלי קשר אליה. אבל כשעצרתי ללון באכסניה, בדרך למעלה, הגיעו פתאום כמה שוטרים יפניים נרגשים מאוד. החלטתי שאני לא ממתינה לשמוע את מה שיש להם להגיד אלא בורחת, ממשיכה לטפס, מתרחקת מהם כמה שאפשר. אטמתי את אזניי כמה שיכולתי, עד שאיש בטחון שהיה מעליי צעק לי "miss, be carfull". הפניתי אליו את הגב ורצתי למטה בחמת זעם, עוד הספקתי לשמוע את המילה "leg" כשהחלקתי ושברתי את הרגל.
בזוגיות מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד. כלומר לא לאורך זמן, רק עד שהאינטרקציה עם אמא שלי הבריחה את הבחור התורן. אני לא מאשימה אותם, גם אני במקומם לא הייתי נשארת. מה הם צריכים את הצרות האלה? אבל בכל זאת החלטתי להביא ילד או ילדה לעולם. פגשתי מישהו שמצא חן בעיניי, והספקתי להכנס ממנו להריון לפני שהוא נמלט. לא סיפרתי לו כי לא רציתי ממנו שום דבר נוסף, ובכל מקרה, גם אם הייתי מתקשרת הוא בטח לא היה עונה.
הלידה היתה טראומטית, כמובן. אני לא יודעת איך אמא שלי מצאה אותי בחדר הלידה, אבל ברגע שנכנסה היא התחילה לצעוק על המיילדת: "את לא רואה שהעובר במצוקה?" הוא לא היה במצוקה עד לאותו הרגע, כמובן. בבת אחת, כל המכשירים התחילו לצפצף ואמא שלי נתבקשה בתקיפות לעזוב את החדר. אני כמעט ואיבדתי הכרה, נלחמתי בשיניים להשאר ערה כי לא רציתי לפספס את הלידה. עוד הספקתי לשמוע אותה צועקת מבחוץ "מהר, היא מאבדת את ההכרה!" לפני שכסה את עיניי מסך שחור. לא אסלח לה על זה לעולם. מצד שני, יש כל כך הרבה דברים עליהם לא אסלח לה לעולם, כך שעוד אחד זה כבר לא משנה.
רוני היא הדבר הכי טוב שקרה לי. הילדה כל כך מתוקה, שלפעמים אני מתקשה להאמין שהיא שלי. והכי טוב, זה שנטרלתי את ההשפעה של אמא שלי עליה. אם אמא שלי היתה רק מתחילה לדבר עליה, רק מנסה להגיד את השם שלה – הייתי מנתקת. או בורחת. הייתי כבר אלופה בלהתחמק, בלא לשמוע מה אנשים אומרים לי. אם הייתי רואה ברחוב, או באוטובוס, אדם זר שנראה כמחפש בהיסוס מה, הייתי מתרחקת ממנו מהר ככל האפשר. גם אם זה אומר לזנק מהאוטובוס בתחנה הלא נכונה או לעלות לאוטובוס הלא נכון, גם אם זה אומר כמעט להדרס. כן, כמעט, כי כשלא קיבלתי את המסר, לא נחבלתי.
המזל האיר לי פנים רק כשהייתי עם רוני שלי. כשהייתי לבד, לא הייתי מצליחה להתחמק אלא המשכתי לקבל את המסרים, וכמובן – להיפצע, להחבל. רוני התקשתה להבין מה קרה לאמא, אבל תמיד אמרתי לה שהכל בסדר והיא חייכה אליי את החיוך המתוק שלה. ואז, הכל היה באמת בסדר.
לפעמים אני חושבת שחוץ מאשר אז, בחדר הלידה, אמא שלי ריסנה את עצמה בכח בכל הנוגע לרוני. לפעמים הטלפון היה מצלצל באמצע הלילה, ולמרות שידעתי שזו אמא שלי הייתי עונה. ואז, הייתי שומעת בצד השני צלילים משונים, מעין התנשפויות, כאילו חלק ממאבק, והשיחה היתה מתנתקת. אולי כי אמא שלי ידעה, שברוני היא לא תצליח לפגוע. אולי, כי אם רק אני מקבלת את המסר, ולא מעבירה אותו הלאה – מה שכמובן לא העליתי על דעתי לעשות אי פעם – הכל בסדר. כך או כך, המסרים הללו לא הגיעו לרוני. והיא נשארה מוגנת.
בניגוד לאמא שלי, אני האמא הכי רגועה בעולם. אני תמיד חושבת שיקרו לבת שלי דברים טובים. שהיא תצליח, שהיא תשאר בריאה ושלמה. ואני דואגת גם להגיד לה את זה כל הזמן. כשהיא רק התחילה ללכת, אמרתי לה: "אני בטוחה שתצליחי לעשות עוד צעד מבלי ליפול!" וכך אכן היה. עוד ועוד עידודים, מצדי, ועוד ועוד הצלחות, מצידה. גם אני מנבאת נבואות שמגשימות את עצמן, חשבתי לעצמי יום אחד בהנאה. ממש מחשבה יוצרת מציאות.
לפעמים אני מנסה לנבא דברים טובים גם עבור עצמי. למשל, אני מנסה לשכנע את עצמי שאצליח למצוא עבודה, שאהיה בריאה ושלמה ושהכל יהיה בסדר. מחשבה יוצאת מציאות, נכון? אבל אז אמא שלי מצליחה, איכשהו, להגיע אליי ולהעביר לי איזה מסר. ואז, אני נפצעת בדרך לראיון, או שהמעלית נתקעת למשך שעות, או שפורצת שריפה, או שקיר מתמוטט. פעם כבר מצאתי עבודה, ושבוע אחר כך החברה פשטה את הרגל. כמובן, הם לא יודעים שזה בגללי. אבל אני הרגשתי כל כך רע עם זה, כל כך אשמה, שהחלטתי פשוט להפסיק לנסות.
אבל, יודעים מה? זה בסדר. אני מצליחה להסתדר עם הקצבה מהביטוח הלאומי, ולפחות אני יודעת שרוני תשאר מוגנת.
בשעת צהריים אחת זה קרה. פתאום, בלי שום אזהרה, ראיתי מול עיניי חזיון מבעית. ראיתי את אמא שלי בביתה, נופלת מסולם, שוכבת על הרצפה ונאנקת מכאבים, בלי יכולת לזוז. רוני הלכה באותו היום לחברה והיו לי עוד כמה שעות עד שהייתי צריכה לאסוף אותה. זינקתי ממקומי ולקחתי את המונית הראשונה שמצאתי. מצד אחד, פינטזתי לא מעט על היום שבו אמי תלך לעולמה, ממש התענגתי על המחשבה הזו. מצד שני, היתה בי כזו תחושת בהילות שהייתי פשוט חייבת להגיע אליה בהקדם האפשרי.
"רק רגע בבקשה!" שמעתי את קולה של אמי כשפתחתי את הדלת הלא נעולה. "אמא, ראיתי אותך נופלת מסולם ונפצעת!", קראתי לפני שהספקתי לעצור את עצמי. ופתאום קלטתי את אמא שלי, שעמדה על השלב האחרון בסולם מול הארון הפתוח, מאבדת את שיווי המשקל ונופלת על הרצפה. הפעם זה היה אמיתי, לא חזיון, ואני קפאתי על מקומי באימה. אמי החלה להאנק מכאב, בלי יכולת לזוז. "אני מבינה שזמני הגיע", הצליחה לומר, בין אנקה לאנקה, במעין שלווה מוזרה. "אני מצטערת, מתוקה שלי. ניסיתי להגן עליך, באמת שניסיתי. ניסיתי להגן על רוני. אבל עכשיו את תראי."
"מה? אמא, על מה את מדברת?" חמלה, אהבה, חרטה, דאגה – רגשות שלא חשתי כלפיה מעולם, צפו ועלו בי. "אל תדאגי, אמא, אזעיק אמבולנס והכל יהיה בסדר". אבל, רגע אחרי שאמרתי את זה, ידעתי שזה שקר. ידעתי, שהיא כבר לא תהיה בסדר. ראיתי מול עיניי את האמבולנס אוסף אותה, ואז עובר תאונה כשהיא בתוכו. תאונה שתסיים את חייה. הייתי במצוקה קשה, לא ידעתי מה לעשות. "אם את כאן, סימן שזהו, שזה נגמר", חזרה אמי ואמרה. ואז הוסיפה, בקול שקט "תארי לי בבקשה את מה שאת רואה."
בקול רועד תיארתי לה את מחזה האימים שהציף את מוחי. "זה בסדר, עכשיו את יכולה להזעיק אותו. הסוף שלי כבר הגיע, כך או כך." והיא המשיכה: "ניסיתי לא לספר לך על רוני. התאפקתי כמה שיכולתי. אבל אני לא יכולה… לא עוד. עכשיו אני מבינה מה קרה לאמא שלי זמן קצר אחרי שנולדת."
עמדתי נטועה במקומי. היא מעולם לא דברה איתי על הדברים האלה. לא על אמא שלה, לא על האב שמעולם לא פגשתי ולא על שום דבר אחר שקשור בעבר שלה. ממש כפי שאני מעולם לא דברתי עם רוני – לא על אמא שלי, לא על האב שמעולם לא פגשה ולא על שום דבר אחר שקשור בעבר שלי.
לא ידעתי כלום על המשפחה שלי. בעצם, גם רוני לא יודעת כלום על המשפחה שלה. אמא שלי תמיד התחמקה כששאלתי על סבתא שלי, כפי שאני תמיד התחמקתי כשרוני שאלה על סבתא שלה.
ואז, לאט לאט, התחלתי להבין.
"לא", לחשתי, האימה מזדחלת בגופי. "לא…"
"אני מצטערת, ילדונת", אמרה אמא שלי שוב. "אני ממש מצטערת. עכשיו, תתקשרי בבקשה לאמבולנס."
ההבנה שגורלה של אמא שלי נחרץ, בין אם אזעיק עזרה ובין אם לאו, החלה לחלחל בי. ביד רועדת הרמתי את הטלפון וחייגתי. "אישה מבוגרת נפלה ונחבלה, בבקשה להגיע בהקדם האפשרי". מסרתי את הכתובת, השבתי על השאלות שנשאלתי וניתקתי.
ברגע שסיימתי את השיחה, נגלה לעיניי מחזה איום ונורא: רוני והחברה משחקות בכדור אצלה בסלון. רוני קופצת לתפוס אותו, נופלת ונחבלת בראשה מהמזנון. וכאילו זה לא מספיק, בעקבות כך הטלוויזיה נופלת מהמזנון. עליה.
עזבתי את אמי ושעטתי בדהרה לבית של החברה. אני חייבת להזהיר את רוני!