"הודעה דחופה? מה כבר יכול להיות דחוף." נערן חג'זי שאף ארוכות מהסיגריה הכחולה והשהה בכוח את העשן בריאותיו השחורות עד שהלה חרך בהן, עד שכאב קל ליטף אותו מבפנים. רק אז נשף הכול בפניו של האיש לבוש החליפה השחורה שבדיוק התיישב מולו. "מה כבר יכול להיות דחוף שאנחנו לא יודעים עליו."
"זה לגבי הסניפים בצפון." האיש בחליפה אמר בפנים חתומות.
"אמורה להיות שם שריפה בקרוב. באת להודיע על השריפה?"
"לא, לא שריפה."
"הציפורים?"
"לא."
"אז מה?"
"הדבר הכי גרוע שיכול לקרות."
"נו, מה אתה בונה מתח סתם. אבל אם זה באמת חמור כמו שאתה אומר אז תצא רגע ותקרא לסילביה. אין לי כוח להודיע לה מילה במילה את מה שאתה הולך לומר עכשיו, ובטח גם לא לך." בזמן שהאיש הלך לקרוא לסגנית הוותיקה, נערן לקח שאיפת פרידה מהסיגריה, ולמרות שהייתה במלוא אורכה מעך אותה בכוח כנגד המאפרה. צורתה התעקמה לכיוונים שונים וכך נערן השאיר אותה שם. "אתה שם לב שהסיגריה שלך לא נכבתה?" שאלה סילביה ברגע הראשון שנכנסה.
"לעזאזל." סינן נערן.
"אז חדשות מהצפון? זה לגבי הציפורים? אני מתה לדעת איך זה יתפתח."
"לא, לא הציפורים."
"האיש החשוב כאן אומר שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות."
"נו, מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות?"
"הפתקים – הם כבר לא עובדים."
"מה זאת אומרת? הם לא יוצאים מהמכונות?"
"מתי בפעם האחרונה פתחת כאן חלון?" סילביה כיווצה את פניה בגועל תיאטרלי.
"יוצאים, אבל מה שכתוב בהם לא קורה."
"לא יודע. מה אמרת, אדון נכבד, סליחה פספסתי?"
"והיא עדיין דולקת הסיגריה, כן?"
"שהפתקים לא –"
"היא תיכבה לבד."
"לא היא לא."
" – קולעים אל מה שקורה אחר כך."
"אבל חיכו מספיק זמן?"
"ומתי בפעם האחרונה הייתה כאן מנקה?"
"כן, בטח."
"לא מזמן."
"רגע. רגע. רגע." נערן עצם את עיניו, הניד את ראשו והניף את ידו בתנועה של גירוש זבובים. הוא השעין את מרפקיו על השולחן ואת ראשו עליהם ושהה כך במשך מספר נשימות עמוקות. "נתחיל איתך." אמר לסיגריה, הרים אותה ובתנועות חדות הטיח אותה כנגד המאפרה, מה שהתגלה כמשימה מורכבת בגלל העיקולים שקיבלה בפעם הקודמת. נערן קידם את אצבעותיו עד קרוב לקצה הבוער ומעך אותו בעוצמה מכל הכיוונים, ואז לחץ אותו כלפי מטה לכמה שניות. "אתה יודע איך זה עם הפתקים הרי, זה לא תמיד עובד בצורה שמצפים, וכל העניין של הזמן בכוונה לא מקבל יחס. אז מה זה אומר שהם לא עובדים?"
"למשל אחד קיבל בפתק שעד הגשם הבא העסק הנוכחי שלו יצליח כלכלית ויום לאחר מכן העסק קרס באופן חסר תקנה, פשיטת רגל והכול, וכשהוא חזר לבית בערב ירד עליו גשם חזק. למישהי נגנב הרכב; הפתק בישר לה שכשהיא תלך לחפש אותו היא תגיע למשרת ניהול בכירה. כשהיא חצתה את הכביש לכיוון תחנת המשטרה כדי לקבל עדכון על מצב התלונה מכונית דהרה ברמזור אדום ודרסה אותה. המשפחה שלה חמישה ימים לתוך השבעה כבר הגישה נגדנו תביעה. עוד הרבה סיפורים, כאלה שאין בהם מקום לפרשנות."
נשמע צלצול. מבעד לזכוכית היה ניתן לראות איש נוסף עם חליפה שהיה נראה כמו שיבוט של האיש שישב כעת בפנים.
"אבל מה, בטח הפתקים מהסוג הכי זול, לא? אפשר למנף את זה מבחינה עסקית, להזכיר לאנשים שאיכות המוצר שהם מקבלים היא בהתאם לכמה הם מוכנים לשלם." נערן שיחק עם פסלוני המתכת שקישטו את שולחנו וסידר אותם בשתי שורות. הוא אהב במיוחד את האחד שפניו נראו כמו מסכה אפריקאית והשאיר אותו לעמוד באמצע בין כולם, תוויו הארוכים והזועפים מכוונים אל האיש המחולף.
"לא, לא הכי זולים."
"אבל גם לא הכי יקרים. אין סיכוי שפתק כחול יפספס."
האיש ניסה להביע באמצעות פניו שזה בדיוק מה שקרה, אך כדי לוודא שהמסר עבר הוסיף: "כן, גם פתקים כחולים."
נערן סימן לאיש שעמד בדלת לחכות. "נו, מה הפלא אבל שזה קורה בצפון. סימון הרי דפוק לגמרי. כבר מההתחלה הוא לא הבין. כל הזמן היה שׂם מיתוסים במקום סיפורים אישיים וסיפורים אישיים במקום מיתוסים. מילים איפה שצריך ציורים. מה אפשר לעשות, או שיש לך את זה או שאין, יש דברים שאי אפשר ללמד. איך הוא הגיע לשם מההתחלה אתה שואל, אני גם לא יודע, בחיי."
"לא אתה מינית אותו?" שאלה סילביה ועיניה לא משו מהסיגריה המקומטת ומנד העשן העולה ממנה.
נערן לחץ על כפתור ירקרק והזמין את האיש בדלת להיכנס. "מה אתה רוצה? אחד כמוך לא מספיק להיום?"
"הודעה דחופה אדוני המנהל."
"נו, נו."
"חברת נביאדיה התחילו להפיץ מכונות עם פתקים כמו שלנו. עוד לא ברור אם הם הצליחו לשים ידיים על הטכנולוגיה שלנו או שהם פיתחו שיטה משלהם."
מיד בתחילת דברי שליח נערן פזל לעבר סילביה, סורק אותה מכל הכיוונים במטרה לאתר תנודה או עקצוץ קל. "אה. זה באמת חדשות לא טובות," אמר בעודו מתבונן בה בחשד. סילביה ראתה שהוא מסתכל עליה והחוותה בעיניה לכיוון הסיגריה שכעת הגחלת נראתה בה היטב.
נערן עצם את עיניו והחזיק את החלק העליון של אפו. בהתחלה דמה כמנסה להרגיע את עצמו אך הוא נשאר כך זמן רב ונראה היה שמחשבותיו נודדות אל מחוזות רחוקים. "סיפרתי לכם פעם איך אנחנו הגענו לטכנולוגיה של הפתקים? אם הסוד גם כבר ככה ידוע לכול."
"אנחנו עוד לא יודעים אם הסוד ידוע לכול-"
"אתם מכירים עורכי דין? כמו אלנקווה והצוות שלו?"
על הדלת כעת דפק עוד אדם עם חליפה, וכששם לב לפעמון שלצד הדלת צלצל בו. נערן לא התייחס אליו. "מה זה עורכי דין, אתם יודעים? את יודעת סילביה?" נימת תוקפנות התווספה לקולו. "יש טענות עם אמת בתוכם ובגלל שהם צודקות אז מקשיבים להם, מחליטים לפסוק ולהכריע לפיהם. עד כאן הגיוני. אבל מה יעשה מישהו שאין לו טענה עם אמת ורוצה בכל זאת כל מיני דברים? אני קצת מפשט את זה, כן, אבל זה בשביל שתבינו, אבל כן בגדול ככה המציאו עורכי דין, אנשים שהמטרה שלהם היא לזהות איך נשמעת טענה שיש בה אמת, ללמוד לחקות אותה עד שהם מצליחים להפיק טענות שנשמעות בדיוק כמו טענות עם אמת, מה אומרים, איך מדברים, הכול, רק בלי שיהיה צריך שבאמת תהיה אמת. הכול הכול – חוץ מהעניין עצמו, מבינים? זה לא תיאור מדויק של אלנקווה?"
האדם שמחוץ לדלת צלצל שוב. משלא נענה עשה תנועה מפותלת כלשהיא עם ידיו, ואז הניח אותן אחת על השנייה והחל לנקר בקצות האצבעות את דלת הזכוכית בנקישות רמות.
"לאן אני חותר סילביה, את יודעת? תסתכלי עליי, עליי סילביה ולא על הסיגריה הארורה. אתם מבינים, ככה אותו דבר עם הנבואה. החוכמה הייתה ללמוד לחקות את כל המסביב, אבל את הכול כולל הכול, את הדרך בה הוא ראה דברים והבין אותם לעומקם וחיבר ביניהם עד שראה איך הם מובילים בשביל נאה ומסותת אל עבר העתיד המסוים, שגם אותו צריך לדעת איך לנסח, מה לומר ובאיזה טון. ללמוד טוב טוב את הכול – חוץ מהעניין עצמו, ממה שגורם לו בכלל לנבא: הדרייב הזה שלו להוציא את הצדק והאמת לאור, האמונה שלו שעם כל נבואה שהוא משחרר העולם הופך להיות מקום טוב יותר."
להט דבריו עוד עמד באוויר ונערן הפנה את מבטו אל השליח הראשון: "אתה, אתה יודע על מי אני מדבר? אני מקווה שלא צריך להתחיל להסביר הכול מההתחלה. כמה זמן אתה איתנו? אתה חדש, לא? אבל לא משנה הרי, זה מחומרי ההכשרה הראשונים שכל אחד צריך לעבור, אם אני זוכר נכון. אבל גם אם קראת, מה כבר הצלחת להבין מכמה מילים, כל עוד לא פגשת בו. אי אפשר להעביר את זה, לא יודע למה אנחנו מנסים. זה משהו אחר, משהו אחר. אם היית מציע לך כל דבר שתרצה, כאן במקום, מה היית בוחר?" -השליח קימט את פניו בהתלבטות אם הוא אמור לענות על כך- "מה, כסף, כבוד, איזה סטייק טוב ועסיסי? אתה מבין, לא משנה מה היית בוחר – זה מסוג הדברים שהייתה להם אפס משמעות עבורו, הם לא היו קיימים בעולם שלו בכלל. אתה יודע מה הוא היה עונה אם הייתי שואל אותו? קל מאוד, רק תשובה אחת, כל מה שהיה אכפת לו ממנו: אמת, ה-אמת, האמת והצדק הארורים שלו, כל העולם מבחינתו. את מבינה סילביה, כל דבר שהוא עשה – הכול בשביל מטרה אחת, להוציא לאור את האמת הזאת שבערה בו כמו אש, זה נשמע אידיאליסטי אבל אצלו זה כבר היה עניין גופני, אם הוא לא היה מוציא אותה – האש הייתה שורפת אותו מבפנים, כמו ברפלקס הקאה כל התגלות שעלתה בו הוא היה חייב לפלוט החוצה בדרך כזו או אחרת, אם בנבואה אם במעשה סימבולי אם במגילות קלף עבש שהיה כותב ושולח." נערן נאנח. "ואיך מורשתו ככה התפוררה. איך ממה שבער ללא הרף נותרו הררי אפר אפרפר הקורסים למגע הקל ביותר. איכה ישב בדד והכול בפנים צנח אל תוך עצמו כמו כוכב ענק שהגיע זמנו, ומה נותר לו לעשות, איזו ברירה כבר הייתה לו מלבד כיכר הכסף וצרעתו."
עצר לרגע והמשיך: "תראו מה נהיה ממנו. מה נשאר מכל זה. מוקף בשתי חליפות, זכוכית ובטון, אימפריה רעועה."
"אני יודע, אני יודע שהסיגריה עוד דולקת! לא צריך לומר לי!" קרא לפתע בכעס וקם מכסאו. עיניו מכווצות. דופקו מהיר. נערן לקח את הסיגריה הרצוצה והניח אותה על השולחן, ואז הרים את המאפרה בתנופה והנחית אותה על הסיגריה, שוב ושוב ושוב. אפר התבדר בחלל החדר ובדלים התפזרו לכל עבר ונצנוצים הופיעו בענן, וכל המחזה נראה כמו מלאכת זרייה שאמאנית של העלאה באוב. "מלכתחילה הרי זה לא היה יכול לעבוד, אף פעם זה לא היה יכול באמת לעבוד. מפתיע בכלל שזה החזיק עד עכשיו, אתם מבינים. הרי איך אפשר בלי הדרייב הזה שהוליד את כל המסביב, הגוף הרי קורס בלי נשמה שתחזיק אותו." זכוכית המאפרה התנפצה וסחרחורת חזקה תקפה את נערן, כזאת המערבלת את העולם כולו ושופכת מכל דבר למשנהו, השבילים המחברים התגלו והכול התאחד בשורשו והוא בקושי הבדיל בין אנשים, האם סילביה והמנהלת של חברת נביאדיה הן אישה אחת או שתי נשים שונות ואם שתיים מי עובדת אצל מי, שלושת הגופים וחליפותיהם התערבבו אצלו, גוף שלישי בגוף ראשון בשני ולמה הכול כאן מצמיח כנפיים וזוהר במיליון צבעים בוהקים. "תצאו, תצאו מכאן כולכם. אני צריך קצת זמן עם עצמי."
השליחים נסו מהחדר בבהלה.
סילביה נותרה במקומה, מביטה בנערן בעיניים חומלות ודואגות.
דברים התבהרו לרגע קט, ואז חזרו להתכסות. נערן מיקד את מבטו חזרה במציאות וראה מולו קיר עם כתבות עיתון ממסוגרות. עיניו רפרפו מהרה על קיתונות השבחים – הסופרלטיבים, יש לומר – שכבר הכיר היטב. הנה תמונה שלו לוחץ יד עם ההוא, כאן מחייך בהנפקה, שׁם על רקע בית ההכשרה. כותרת משנית דהויה תפסה את מבטו: לאחר מיסוד הנבואה, בעלי משלח יד קרובים בוחנים אף הם את האפשרויות הטכנולוגיות לקידום עיסוקם, ביניהם מכשפים ומעלי אוב.
מיסוד. איזו מילה מצחיקה. מי ניסה למסד משהו בכלל.
בלב מהורהר ודאב נערן פיזר את שברי הזכוכית, מה שהפיח עננת חיים מחודשת באפר השקט. ידו אחזה בסיגריה המעוכה. הוא מלמל לעצמו כמה משפטים, מתוכם נשמע רק זה: "באורי חי באורו כלה."
עיניה של סילביה התרוממו, מנסה להבין אם הדברים כוונו אליה.
"סילביה, שמעת פעם על חבצלת חבשוש?" הוא לקח את הנייר שעדיין בער ופשט אותו על השולחן, נצנוצי הגחל האדומים נושכים בעור ידו ומותירים סימני כוויה לצד אלו שכבר החלו להחלים. "ממה שאני מכיר אותך היית אוהבת אותה, את מה שהיא כותבת."
"לא שמעתי."
"מוכשרת מאוד. משוררת." נערן הבריש שאריות מפוחמות הצידה וסידר מחדש: פילטר מאולתר שאצבעותיו קיפלו במיומנות רבה הונח בקצה, ולאחר מכן תכולתו של שקיק שקוף נשפכה על הנייר הכחול. "היא נדלקה על פנחס שדה ברמות קשות. קראה את הספר שלו וכתבה לו, היו ביחד כמה שנים. עשרים שנה הבדל ביניהם, כן? אבל אהבה, את יודעת. הרבה מצידה. היא כתבה לו מכתבי אהבה מטורפים, באמת, את קוראת אותם ואת נסחפת באהבה הזאת גם, באמת סילביה, משהו לא רגיל. פנחס שדה שכנע אותה להוציא את המכתבים לאור בתור ספר. היא לא רצתה, אבל הוא לחץ עליה עד שהסכימה." בתנועות בוטחות אצבעותיו גלגלו את הנייר על תוכנו מבלי שנצרך להסתכל. ליקוק אחד לאורך ובידו הייתה סיגריה חדשה עם קצה בוער.
סילביה הנהנה בקשב.
"בקיצור הספר יצא לאור ומכר המון עותקים, כולם דיברו על זה. אחרי הפרסום היא נכנסה לדיכאון עמוק והתאשפזה. כמה שנים אחר כך היא התאבדה." עיניו של נערן תרו אל חלון הזכוכית הגדול. "קפצה מהגג."
"עצוב מאוד."
"כן. בנזונה לא קטן, פנחס שדה הזה. תמיד חשב רק על עצמו. את יודעת שהוא התחתן ואחרי חצי שנה התגרש כי הוא אמר שהוא לא יכול ליצור במצב של אושר אלא רק מתוך סבל כלשהוא? דיבר על לשקוע מפסגת ההר של האומנות ואש החיים אל המישור השטוח והקר של המסגרת והאזרחות. כל הביקורות והקללות שכתבו עליו הכול נכון, וכל מה שתוסיפי אם תרצי נכון גם, אבל הוא צדק, זה לא סותר. הבין משהו מהחיים האלה." נערן הבליח מבט לכיוון סילביה. "מיסוד הנבואה, הא. מגדל קלפים אחד גדול, זה מה שזה. וזה תקף לכל מה שהחברים שלנו מנסים לעשות גם. את כל מה שהיה אפשר למסד כבר מיסדו, סילביה, אין חדש תחת השמש. אין מה לנסות. זה נכון שלא הייתה לי ברירה, את מבינה, האנרגיה הזאת שפעם הפעילה בי אלף מנועים נעלמה ולא ידעתי לאן, אז מה הייתי יכול לעשות, עם כל מה שהגעתי אליו והתנסיתי בו, לאן כבר הייתי יכול לקחת את כל זה. אבל מצד שני מה ציפיתי שיקרה."
נערן צנח עמוק אל תוך כסאו. הוא בחן את הסיגריה שטרם קרבה אל פיו, עודנה בוערת ואיננה כלה.
בתום כמה רגעי שקט סילביה אמרה: "אני אשאיר לך זמן לעצמך. אגש לטפל בכל הבעיות שצפו."
נערן הנהן.
"על ברנר כבר סיפרתי לך, נכון?" הוסיף לפני שסילביה קמה לעזוב.
סילביה הנהנה.
"נהיה כאן ממש חנוק," אמרה וניגשה לפתוח חלון צדדי.
בצאתה נעמדה לידת הדלת וניסתה לתפוס את עיניו במבטה, ללא הצלחה.