היא רצה לאורך הרחובות ההומים, רוכלים צעקו קריאות מכל עבר והיא לא ידעה אם הן מכוונות אליה או שמא לסובבים אותה. היא לא עצרה לרגע ודילגה מעל סלעים ואבנים, שועל שנס מפני רגליה הרצות וכמה ילדים משוטטים.
כשהתקרבה אל הבית עצרה באחת. אסור שאמה תראה אותה ככה מפוזרת ובהולה. היא סידרה את נשימותיה שדהרו כעדר, הכניסה קצוות משיערה שנפרע אל מאחורי אוזניה ותלתה על עצמה חיוך נינוח, כמו שלימדו אותה כשהגיעו אורחים. והם תמיד הגיעו.
לחייה בערו אך היא לא יכלה לעשות דבר כדי לשנות זאת ולכן נקשה פעמיים על הדלת, בנקישה קצובה, כפי שנהגו כל בני משפחתה ונכנסה בצעדים קלים אל הבית.
הדממה הייתה מעיקה ולא נעימה לאוזניה. מעולם לא היה שקט בבית שלה. תמיד הלמו סירים, תמיד מישהו צחק או בכה או התלחשש בחדר האחורי. תינוק אחד לפחות היה זוחל קבע על המחצלת, אך לא היום.
הבית היה מסודר למופת, כמו שכנראה מעולם לא היה. אף קערת חרס לא נחה על השולחן ואפילו הרוח לא שרקה מהחלון כהרגלה, כאילו הצטנעה ולא העזה להשמיע את קולה בלי שאר המקהלה.
היכן כולם? חשבה בליבה. מדוע איש לא קרא לי להצטרף? ואיפה אמא שתמיד עומלת על דבר-מה ריחני במטבח? היא הגיעה לכאן בכל המהירות כדי לספר להם על החדשות, אך איש לא היה בנמצא כדי לשמוע.
לחייה עדיין בערו, אך האודם המצטבר שינה במהרה את צבעו לכדי כעס. איכה ייתכן ועזבו אותה לבדה? האם פגעה או עלבה באחד מבני המשפחה ועל כן נטשוה? הרי תמיד השתדלה להתחלק בָּכל עם אחיה הרבים ולהיות קשובה לדברי הוריה. אמנם הייתה רצה ברחובות, מה שלא התאים לנערה בגילה ובמעמדה, ואולי לא למדה היטב את התורה כמו השאר, אך למה זה הלכו בלי לומר לאן?
היא עמדה לבדה בשקט בבית הנקי והזר ולא זעה, שמא חלום הוא, ובכל רגע ייכנס מישהו שיזעק או יצחק או יבכה או יאכל או יבשל או יתלחשש או יפרע את שערה בחיבה.
אך איש לא עשה זאת.
יתרה מכך, איש לא עשה זאת יותר לעולם.
דם.
זה היה הדבר הראשון שפגשו עיניה בהיכנסה לחצר. שלולית קטנה בוהקת באדום, קרני שמש ריצדו בה כאילו מתגרים בחיוּת שאינם עוד ביצור האומלל.
מאחורי תל אבנים קטן הגיח גבר גדול מימדים, כמעט ענק, שאחז בידו מאכלת מגואלת בדם. פניו היו חרושות כתמים וחריצים כמו שדה חיטים. זקנו השחור והסבוך הזדקר מכל עבר כמו חיילים לא ממושמעים ומבטו השחור ננעץ בה בכעס.
"מה לך להיות כאן ילדה? לכי!" קרא לעברה והיא נסוגה בבהלה אחורנית ונפלה בחבטה על ישבנה.
השוחט נאנח ורכן מעט לקראתה, היא התנשפה בבהלה אך הוא רק הושיט אליה את ידו הפנויה. היא הייתה גדולה ומגושמת כמוהו ועליה שאריות של עור ודם. משראה שהיא אינה נאותה לתת לו את ידו, השתופף ורכן על שתי ברכיו מולה, עד כמה שגופו הגדול אפשר לו. עיניו הקודרות נראו כעת בהירות יותר ורכות יותר.
"מי את ילדה?" שאל, ולא נותר שמץ של כעס בקולו. "מה מעשייך כאן?"
ראשה הלם מהחבטה שקיבלה, ומראה שלולית הדם עוד טישטש את ראייתה, אך שאלתו של האיש כמו הפיחה בה רוח מחודשת, וגאוותה צפה ועלתה.
"אני ביתו של יהוידע הכהן!" אמרה בנחישות ויישרה את גבה. ועל אף שקולה רעד במקצת; היא לא נפנתה ליפול ברוחה. היא ידעה שעצם אמירת המילים מחזקות אותה וגורמות לסובבים אותה לכבד אותה ולירוא מפני כבודה. "את אלעזר אני מבקשת."
האיש הביט בה רגעים ארוכים, כמו בוחן אם דוברת אמת, ולבסוף החליט שהיא ככל הנראה איננה משקרת והתרומם. היא שוב נוכחה עד כמה גדול הוא לעומתה. כמה גדול הוא לעומת כל שאר יושבי הארץ.
"בואי אחריי. אבל שמרי על פיך ואל תוציאי הגה. אם אשמע צליל ולו הקל שבקלים לא יעזור לך כל ייחוס שבעולם." איים, כאילו לא די היה במאכלת הזרוקה כדי להפחידה.
היא קמה על רגליה והלכה אחריו אל מאחורי החצר וקוצים רבים שרטו את ידיה ופניה כשלא נזהרה אך היא לא העזה למחות שמא תעיר את חמתו.
מולה נגלתה בקתת קרשים רופפים, שנראה כמו מקום בו אנשים מאחסנים את כליהם הכבדים. בלבה קיוותה שלא יהיו שם עוד כלי רצח, כי לא בטוח שתוכל לעמוד בהבטחתה לשתוק, אך למזלה נראה שתל הקרשים הרעוע טומן בחובו רק נער צנום, שגילף מקל עץ בתנועות מיומנות. הנער הרים את מבטו במה שנראה כתערובת של בהלה וסקרנות, וסקר את האורחת הלא קרויה.
"מי הילדה שהבאת עמך, אדוני?" שאל.
אדוני? היא תהתה, הרי השוחט כלל אינו נראה כאדון מכובד, והנער כלל אינו נראה כמשרת או עבד. אך מה שהפתיע אותה יותר היה קולו. הוא לא היה נערי כלל, אלא חזק ועמוק ומחוספס כמו המקל המגולף בידיו החזקות. במבט שני, הוא לא היה כה צנום. ידיו היו שריריות ואחזו איתן באבן החדה איתה גילף מה שנראה כמו ראש של חיה. כתפיו היו רחבות יותר משל אחיה הגדולים, שלא נחשבו כחלשים במיוחד.
היא נוכחה לדעת כי נעים היה לה להסתכל בו, ואפילו לשתוק, למרות שלא הייתה מורגלת בכך, ופשוט להתבונן וללמוד אותו. היה במראהו משהו מוכר וחמים, כמו בית. היא אפילו לא ניסתה להיעלב כשקרא לה ילדה.
"זוהי ביתו של יהוידע הכהן. הגיעה עד לכאן כדי לחפש אותך. אולי תסביר לי אתה מדוע." היא לא הסתכלה בשוחט, אך ידעה כי עיניו רושפות בכעס, כמו כשפלשה לחצרו, וכי לא בטוח כי הסבריו של הבחור יניחו את דעתו.
אלעזר הפנה את מבטו אליה סוף סוף, ועיניו היוקדות פגשו בעיניה. זרם נעים כמו מפל מפכפך עבר בגופה.
"מה שמך?"
"ציון." ענתה בחולשה, אך לא מפחד, כי אם ממבוכה גדולה שעטפה אותה, עת עיניו חקרו את עיניה.
"ציון." חזר אחריה בנחת, כאילו השוחט לא עמד שם ביניהם וכעסו מאיים לפרוץ. "ציון בת יהושבע ויהוידע הכהן."
"אתה מכיר את אמי?" חתכה את דבריו השלווים בהתרגשות.
"דם מדמי." ענה בשלווה. "אחות היא לאמי."
המחשבות הסתחררו בראשה עד כי איימו להפילה שוב ארצה מזעזוע. אלישבע אחות אמה הרי כבר איננה, ושום בן אינו שרד.. אלא אם כן..
"אני.. איני.. לא ידעתי כי-"
"האוכל נא לדבר עם הילדה לבדי, אדוני ? רוצה אני לומר לה דבר סוד." אלעזר המתיק בעיניו לעבר השוחט. בעיניה החדות הבחינה ברכות החנפנית שנחה עליו עת דיבר עם אדונו, מושיעו ומסתירו. הוא ידע להעלים היטב את ההתחנחנות כשיצא השוחט מהבקתה הקטנה מלהכיל ולהישיר אליה את עיניו שסערו מאינספור גלים של רגשות והבעות. לא היה קץ בעומק שבעיניו הגדולות.
"איש לא ידע." אמר לה בשקט. "מלבד אביך שהשבעתיו כי לא יגלה מאום לדודתי, עד אשר חמת המלכה תישכח ואוכל לשוב ולהסתובב חופשי בסמטאות העיר ולקנות בשווקים בשר ודגים כמו שאר העם." הוא פרש ידיו לצדדים בפשטות, כמו רוצה לומר עד כמה פשוט הוא רוצה להיות, ואינו יכול. על ידו השמאלית הייתה צלקת ארוכה שלא נתפרה היטב.
"מדוע לא תגור איתנו?" המילים יצאו מיד מפיה בלי שהספיקה לחשוב, ועיניה לא משו מהצלקת המחרידה.
"אביך הציע לי זאת, כמובן." אמר והפשיל את שרוולו כדי לכסות את ידו. "איש גדול אביך. אך אין יהיה זה נבון להפקיר את סודי בין לשונותיהם של אחייך הרבים." דבריו נשמעו באוזניה כלעג והיא התכווצה בעלבון. אחיה היו כל עולמה. איתם שיחקה, איתם רבה עד דמעות, עליהם הגנה, בידיהם הייתה מוגנת. את אחיה הגדולים העריצה ואת הקטנים אהבה עד כאב. היא ידעה היטב שהוא צודק כשלא בטח באחיה הקטנים שלא יתרברבו בנער המסתורי שמסתתר בביתם, אך אמרה בכל זאת בראש מורם, "אחיי הם שומרי הסוד הטובים ביותר. לא תמצא כמותם עוד בכל יהודה."
"אולי." אמר, וידיו הלמו בחזרה באבן שתעצב את המקל שלו כיד דמיונו. "אך חיי יקרים לי מכדי להמר על כך."
"איה משפחתי?" השאלה נקרעה ממנה ולא יכלה עוד להישאר בפנים. כבר שלושה ימים שלא ראתה אותם או שמעה מהם. היא העבירה את ימיה האחרונים בין חיפושים ברחובות ובבתי השכנים לבין הבית, שמא חזרו ותפספס אותם. היא ידעה שהתשובה תהיה אצל אלעזר.
המילים שאמר לה אז אביה חזרו שוב ושוב בראשה והיא ידעה שברגע שהוציא את המילים מפיו- יקרה משהו רע. כך אמר לה פעם אחד הכהנים, יש אחיזה מלמעלה למילים שבאות מלמטה. מלאכי מרום מגוללים את המילים מלשונותיהם של בני האדם שעולות השמימה ומפזרים אותם מטה אל האדמה, כמו מטר שם הם קוצרים ברכה או קללה, תלוי מה זרעת בפיך.
היא ידעה אז, באותו ערב בו אמר לה אביה בשקט האופייני לו, כי אם תזדקק יום אחד לעזרה, תחפש את אלעזר. היא קיוותי כי לא תזדקק לעולם לעזרתו, אך ידעה שיבוא היום והיא תזדקק לרחמיו של גבר עלום שנמצא אצל שוחט בנחלת בנימין שמכלה את ימיו בקריעת חיות אומללות לגזרים.
היא ידעה שאביה היה גדול, ואולי אפילו נביא. אבל נבואתו הביאה חורבן על ביתם ולא גאולה.
"אביך הוא אדם גדול." אמר אלעזר כאילו קרא את מחשבותיה, עיניו מביטות בה לסירוגין בין גילופי העץ, "אציל וישר בעיני אלוהים ואדם. אך אינני יודע מדוע שלח אותך אליי. שלושת ימים שמשפחתך איננה ורק את נותרת מאחור? תמוה בעיני הדבר מאוד."
לא היה לו מושג כמה דקרו דבריו את ליבה המכווץ גם כך. לא היה לו מושג כי מחשבות דומות ואף גרועות בהרבה התרוצצו בראשה כמו עלוקות, מוצצות ממנה את התקווה כי יחזרו להיות כאחת המשפחות. כשהסיט שוב את מבטו מעיניה אל המקל, בלעה את רוקה בחוזקה פן יבחין בסערת נפשה.
"באם אם יקרה משהו רע, ילדתי, חפשי את אלעזר אצל שוחט הזבחים שבבנימין. אם תבוא עלייך צרה, לכי לשם." ציטטה בפניו בנוקשות את הדברים שאמר לה אז אביה כה ברוך, שיניה חשוקות כדי שאף דמעה לא תעז להשתרבב אל דבריה. אסור היה לה להיראות חלשה או בכיינית ליד בן דודה, גם כך הוא חושב אותה לילדה. הוא אינו יודע עליה דבר ומהרגע הראשון הקטין אותה בעיניו.
"הכיצד אוכל לעזור לך, ציון? הרי שנתיים ימים אני במקום הזה, מגן על ראשי פן ייכרת בכיכר העיר, את אביך לא ראיתי מזה שנה ואת משפחתך הרבה קודם, לפני שמשפחתי שלי עלתה לה בסערה השמימה." עיניו המביעות היו אטומות כשדיבר, והיא נרעדה מעוצמת המילים ומשמעותן. את אלישבע דודתה לא ראתה רבות בחייה, אמה תמיד דיברה בחיפזון כששאלו עליה ומיהרה לשנות נושא. עם הזמן, הם למדו, שהעלאת שמה ביום מביאה את אמם לידי דמעות בלילה, והפסיקו להזכירה.
אנשים העריצו את אביה, נשים היו מגיעות אל אמה בלי הרף להתייעצויות ושיחות ארוכות על חליטת צמחים ופירות מתוקים, היא ידעה שהעם אוהב את משפחתה, אך הסיפור הזה הותיר כתם שאיש לא רצה להתקרב אליו, כמו חוששים להידבק, או להיחשב מקורבים מידי לצרעת וכדי לא לגרום נזק – במשפחתה פשוט הפסיקו לדבר על הנושא. משפחה שלמה שהייתה ואיננה ואף לא מילה אחת שתנחם את אבלם, שתרפא את ליבה שותת הדם של אמה.
"אבי אמר כי בידך התשובה, כי תוכל לעזור לי כשאצטרך. אנא, עזור לי! אתה, דם מדמי, הוא תקוותי האחרונה." ברגע שיצאו המילים מפיה היא נוכחה עד כמה מגוכחת ואנוכית היא נשמעת. הרי איך ידע היכן משפחתה אם הוא עצמו במסתור?
"יש לי השערה," אמר באיטיות, וליבה ניתר עד לגרונה. "אך אין בידי שום ערובה כי נכונה היא, ואל לך לקוות לשווא, כי ייתכן מאוד שאני טועה ומטעה."
"תאמר נא לי!"
"יש.. נבואה," הוא פתח, מהורהר.
"נבואה?"
"נבואה שנוגעת לזרע בית דוד, וחושב אני כי אביך התכוון להוביל אותך אליי כדי שתשמעי את הנבואה הזאת."
"בידך הנבואה?"
"לא," הוא אמר ובבת צחוק השתרבבה לעיניו ולקצות שפתיו. "היא נמצאת הרחק מכאן, אצל תופר עורות שיושב בהרים."
"בהרים?" היא הרגישה כי דמה אוזל מפניה, "איך אגיע לשם?"
"אני אבוא איתך, זו לא דרך קלה ואל לה לעלמה צעירה ללכת לבדה בדרכים, וודאי שלא בתו של כהן גדול, שעיני כולם נשואות אליה." הוא נעמד ומלוא קומתו השכיחו ממנה לרגע כי הפכה תוך מספר משפטים מילדה לעלמה וכי חושש הוא לה.
היא קיוותה בכל מאודה שאין לחייה מסגירות את ליבה וכל המחשבות הרעות שצריכות היו להגיע עם משפטי האזהרה הסמויים שאמר – לא השפיעו כהוא זה על התרגשותה. היא עומדת ללכת לצד בן דודה בדרך לא דרך על מנת למצוא את שארי הבשר האהובים עליה כל כך, שנעלמו מחייה כלא היו לפני זמן קצר כל כך שנדמה כמו חיים שלמים.
"ואם יזהו אותך בדרך?" הבינה פתאום. "האין זה מסוכן?"
"לא נלך בדרך הישר, כי אם בדרכים עקלקלות, צדדיות, בהן אין איש מהלך, ואם יחשבו כי ראו אותי – תוכלי לומר כי אני אחיך יונתן, הרי דומים אנחנו. כמו שאמר אברהם על שרה אשתו, כי אחותו היא."
צליל נשיפה קל היה האות היחיד שהצליחה להוציא, וכנראה התפרש כאישור מצידו כי הוא ארז את מקלו באריג כהה, והחל לאסוף כמה חפצים אל חגורתו בצרור. היא לא ידעה איך להגיב מול מילותיו שנאמרו כמו בסתמיות אך עבורה היה זה כמו גל של מים צוננים ביום חם. הרי אברהם ושרה אהבו זה את זו, לא ייתכן כי נתן סתם כך דוגמא כה אקראית על אבות האומה, בלי כוונה נסתרת, הלא כן? אך אלעזר היה כה עסוק באבזור והכנה אדיש לסערה המתחוללת בתוכה.
מלבד יוחנן, לא חשבה מעולם על חתונה, או אהבה. יוחנן היה בן גילה, ובמשך קיץ אחד ארוך ומיוזע חשבה כי רוצה בה כמו שהיא רוצה בו וכי יבוא היום בו יקימו בית משלהם. היא הייתה להוטה לפגוש בו בכל צהריים, כשהשמש במרכז השמיים והחום בלתי נסבל, הם נפגשו תחת עץ התפוח מספר ימים, אך יום אחד הפסיק להופיע. היא חיכתה תחת העץ וחזרה הביתה מלאת בושה ולחייה אדומות ודביקות. הוא לא הגיע גם ביום המחרת, וגם בזה שלאחריו ואחותה תמר, טובת הלב אמרה לה בלילה כי יוחנן החל ללמוד בבית המדרש של אלדד הכהן, שהחל ללמד בחורים צעירים ולהכשירם לעבודת המקדש.
היא ידעה שסיפור אהבתם נגמר שם, תחת עץ התפוח. שעבודת המקדש תכלה את כל זמנו ומחשבותיו והוא לא יפגוש בה יותר.
או אולי זו הייתה רק אהבתה, והתלהבותה מתלתליו הרכים שקיפצו כשהלך, וכי לא היה ממש במה שהיה.
היא הבטיחה לעצמה שלא להתפתות שוב לרגש בצורה כה מוגזמת כמו אז. בכל לילה הרטיבה את כריות ראשה בעצב וברחמים עצמיים, עד בוא רוחות הסתיו שנישבו רוח צוננת על פניה וכמו לקחו איתם את בכייה ואכזבותיה.
היא ניסתה לרסן את מחשבותיה ואת ליבה אל מול אותו הגיון שאמר לה חדלי, אך עיניו הגדולות של אלעזר שוב נחו עליה במבט רך והיא הרגישה כי רגליה עשויות בצק והיא אינה יכולה להזיז אותן. הם צריכים לצאת לדרך. תהא הנבואה אשר תהא, היא מתחילה את המסע שלה למציאת תשובות לכל כך הרבה שאלות לא פתורות.
"בואי איתי, ציון." הוא אמר, ומפיו היה נשמע שמה כמו הבטחה לגאולה של ממש.