הוא בהה שעה ארוכה במראה ומלמל שוב ושוב, כאילו מנסה לשכנע את עצמו: "אתה בן אדם. אתה אנושי. אתה בן אדם. אתה אנושי".
חיים במציאות של רובוטים, סייבורגים ולבסוף גם אנדרואידים, גרמו לו לפקפק אפילו באנושיותו שלו. הוא לא זכר מתי חש בדידות או אהבה, שמחה או צער, אך שכנע את עצמו שכל עוד הרגיש מדי פעם פחד או כעס, וגעגוע לזמנים שהיו ואינם, הרי הוא אנושי.
למעלה משבועיים סבל מאיבודי הכרה ומבעיות התמצאות במרחב ובזמן. הוא הרגיש אירועים של נתק מהמציאות, מעין אפיזודות קצרות של חיים בתוך חלום. הוא לא הצליח להסביר את התופעה למרות חיפושיו הנרחבים במאגרי המידע הרפואיים. התופעה הלכה והחריפה. הוא הבין שהבעיה לא תיעלם מעצמה, ושהפעם לא יצליח כנראה לחמוק מבירור רפואי, כפי שעלה בידו בשנים האחרונות. כשהחרדות הכריעו אותו נאלץ בלית ברירה להזמין לביתו אנדרואיד רפואי לאבחון ולטיפול.
לאחר שהתעייף מחזרות על ה'מנטרה' מול המראה, מבלי שהצליח באמת ובתמים לשכנע את עצמו בנכונותה, התיישב על הכיסא בסלון ונאנח. בשעה שישב בחוסר מעש והמתין לבואו של האנדרואיד, הציפו את מוחו מחשבות והרהורים מהסוג האופייני למצבים של הגעה לצומת דרכים קריטי בחיים.
***
מחשבותיו לקחו אותו מאה שנים לאחור. במוחו הבזיקה אותה סצנה שכל כך אהב להיזכר בה. 'פלאשבק' של ילדותו. הוא בן לא יותר מעשר שנים, מתרוצץ על הדשא, בפארק הציבורי שליד ביתו. הוא מוקף בחברים, וכולם צועקים, מזיעים, רודפים אחרי כדור, שמחים ומאושרים.
הייתה לו ילדות נפלאה. כשאתה ילד יש לך ראייה שונה על החיים. אתה אופטימי, מלא תוכניות ותקוות, שאיפות וחלומות על עתיד מבטיח שבו "השמיים הם הגבול".
הוא נולד לתקופה של התקדמות טכנולוגית מטאורית. המצאה רודפת המצאה. חידוש מייתר חידוש. רובוטים הלכו ותפסו יותר ויותר מקום בחיי היום-יום. הבינה המלאכותית הייתה רק בתחילת דרכה, אבל התקדמה באופן אקספוננציאלי.
הוא וחבריו נהנו מהשפע והיתרונות שהיו לקִדמה הטכנולוגית להציע. כילדים כל חידוש היה מסעיר, וכל שיפור עורר עניין וסקרנות.
הוא נזכר איך בגיל שמונה עשרה השתתף עם בני כיתתו בהרצאה של "נביא זעם", שהעריך כי בתוך מאה שנה, פחות או יותר, תשתלט הבינה המלאכותית על החיים, ותהפוך את האנושות לנחותה בהשוואה לברואיה המלאכותיים.
"אין זה מן הנמנע, כי אחד או אחת מכם – אלו ששומעים אותי עכשיו – יהיה האדם האנושי האחרון על פני כדור הארץ, בתוך עולם מלאכותי על מלא" צעק "הנביא" בקול ניחר.
והוא וחבריו הביטו באיש המוזר שנראה היה כאילו יצא מספרי היסטוריה מעלי אבק, הסתודדו אחד עם השני, וגיחכו.
כמה זלזלו כולם באזהרות מפני הסכנה הטמונה ב-AI (בינה מלאכותית) וכמה צדק אותו מרצה, שהוגדר אז תמהוני רואה שחורות, בתחזיותיו על שקיעת המין האנושי ופינוי מקומו לציביליזציה הבאה – זו של האדם המלאכותי.
בשנים הראשונות הוא נמנה עם אלו אשר האמינו שכל שינוי או התפתחות במדע ובטכנולוגיה הם לטובה. כמו רבים וטובים מבני הדור הצעיר באותה תקופה, ראה בנבואות הזעם ניסיונות של המבוגרים והזקנים להישאר רלוונטיים ולשמר בידם את השליטה בעולם, במקום לפנות את מקומם למי שהעולם שייך לו עכשיו – דור העתיד.
אי אפשר לעצור את הקִדמה, הטכנולוגיה וההתקדמות, דיקלם עם חבריו, ומי שלא מסתגל ומתאים את עצמו לשינויים – שייעלם, ו'ברוך שפטרנו'.
המין האנושי דווקא השכיל להשתמש בבינה המלאכותית לטובה. בניגוד להַתראות ולציפיות, היכולות הטכנולוגיות לא שימשו ליצירת כלי נשק מתוחכמים או מסוכנים יותר, אלא דווקא להגנת האנושות מפניהם. המשאבים הוסטו מהצד הצבאי ומפיתוח אמצעי לחימה, הרס והרג, לתחומים ששיפרו את איכות החיים ואת מצב האנושות והסביבה.
הבינה המלאכותית סייעה בפתרון מצוקות מזון ומים, הפחיתה את הזיהום הסביבתי, פתרה בעיות צפיפות ותחבורה, והקלה על התנהלות בני האדם כמעט בכל תחומי החיים. רובוטים ביצעו כמעט כל תפקיד או שירות שנדרשו לבני האדם בשגרת יומם. את הזמן שהתפנה ניצלו בני האדם לפיתוח תחומי טכנולוגיה והיי-טק חדשים, ולא פחות חשוב, להרחבת תרבות הפנאי ושיפור איכות החיים במצב של "נוכחות" (או כפי שהיא מכונה בפסיכואנליזה: "being"). עם השיפור ברוב תחומי החיים גם פחתו העוני, המצוקה והפשע. היה זה תור הזהב של האנושות, ומלחמות ומקרי פשע נחשבו 'נחלת העבר' ונראו, אם בכלל, בשולי העולם השלישי או החברה הנורמטיבית.
התחום המשמעותי ביותר שבו תרמה הבינה המלאכותית היה ללא ספק הרפואה. לא זו בלבד שמחלות חשוכות מרפא הלכו ונעלמו מן העולם, אלא רמת החיים ואיכות החיים הלכו והשתפרו לבלי הכר. פרוצדורות רפואיות הפכו פשוטות יותר ומסוכנות פחות, ניתוחים בוצעו כעניין של מה בכך, ללא צורך ביד אדם, הרדמה או התאוששות. טיפול בפציעות או במחלות הפך לעניין של תחזוקה שוטפת. אדם טופל כאילו היה כלי רכב: רגל שנפגעה הוחלפה ברגל מלאכותית ביונית שאפשרה יכולות טובות יותר. ראייה או שמיעה שנחלשו, תוקנו בלייזר. מחלות פנימיות טופלו בננו טכנולוגיה, וחיידקים ווירוסים נוטרלו באמצעי מערכות חיסון והגנה מתוחכמות שהוחדרו לגוף. תוחלת החיים עלתה בעשרות שנים.
הוא היה מה שמכונה "אדם מן הישוב". בשנות העשרים למד, ומצא עבודה שהניבה לו הכנסה נאה ואפשרה לו רמת חיים סבירה ונוחה. הוא חי במרכז העיר ונהנה מהשפע התרבותי שהיה לה להציע.
הוא קיים כמה מערכות יחסים לא ארוכות לאורך כל שנות השלושים והארבעים של חייו, אך נותר רווק מאושר. לא "בער" לו להתחתן ולהקים משפחה. 'יש זמן' חשב לעצמו. 'החיים רק התחילו, וכל העתיד עוד לפניי'. בינתיים העדיף לנצל את הנאות החיים, אשר הפכו יותר ויותר מסעירות ומרטיטות ככל שעבר הזמן והתפתחה הטכנולוגיה.
עם הזמן תופעת הסייבורגים הלכה והתרחבה ותפסה מקום מרכזי בחברה האנושית. יותר ויותר בני אדם חיו עם איברים וחלקי גוף מלאכותיים בשיעור הולך וגדל. לעיתים אפילו עלה שיעור חלקי גופם המלאכותיים על חלקיהם האנושיים.
היה זה נפוץ לראות ברחוב עוברים ושבים בעלי גפיים מלאכותיות, ולאחר מכן גם עיניים, אוזניים ואפילו חלקי צוואר וראש מלאכותיים. אפילו הוא עבר החלפת יד ורגל ימין, והשתלת עין ביונית, לאחר תאונת דרכים שעבר. הדבר נראה טבעי ואיש לא התרגש מכך.
השינוי בגישתו לחיים בכלל – ולבינה המלאכותית בפרט – חל, כאשר רמת הפיתוח והגימור של איברים מלאכותיים – "חלקי חילוף אנושיים" כפי שקראו להם – הפכה כה מוצלחת, עד שאפשר היה להחליף באיבר מלאכותי כל איבר בגוף האדם, למעט המוח שנותר בשר ודם. הדברים הגיעו לידי כך שאי אפשר היה לזהות אם הייצור העומד לפניכם אדם בעל מוח אנושי בלבד, ויתר גופו מלאכותי.
בשלב זה כבר היה בשנות השישים של חייו, והוא שם לב שהוא מתחיל להתקשות לעמוד בקצב ההתפתחות האנושית. התופעה הזו של אנשים שכל מה שנשאר מגופם האנושי הוא מוח, החלה להציק לו.
הוא שאל את עצמו לא פעם מדוע זה מפריע לו. מה זה משנה אם אדם מכיל 20%, 50% או אפילו 90% רכיבים טבעיים, כל עוד האיבר המרכזי והחשוב מכולם – המוח – נותר אנושי? הרי בסוף גוף האדם הוא אוסף חלקים שמופעל על ידי הוראות מהמוח, אז מה זה משנה אם החלקים מכילים דם, עור ועצמות, או סיליקון, שבבים אלקטרוניים וחלקי מתכת?
לא הייתה לו תשובה טובה לשאלה. זה פשוט הפריע לו.
פתאום הכול נראה לו לא טבעי. אולי זה משום שבשלב זה של חייו כבר לא היה אדם צעיר, והיה פחות פתוח לשינויים מרחיקי לכת בתדירות כה גבוהה. או שאולי מערכת היחסים המשמעותית ביותר שהייתה לו עם בנות המין השני הייתה עם סייבורגית בעלת גוף מלאכותי, אשר שברה את ליבו ואת תקוותיו להקים משפחה.
הוא היה בטוח שהיא האחת. הם חלקו חיים משותפים למעלה מעשר שנים, והוא כבר תכנן כיצד יקימו משפחה, ייצרו ילדים בצלמם, יפרשו יחד לבית קטן בכפר, ויזדקנו יחד בשיבה טובה עד מאה וחמישים.
אלא שהחלום התנפץ כרעם ביום בהיר. בלי שום סיבה נראית לעין היא פשוט הודיעה לו שהחליטה לסיים את הקשר, ועזבה, מותירה אותו עצוב וכועס. חודשים ניסה להבין איפה טעה. בסוף החליט שהאשמה לא בו אלא בה, או ליתר דיוק במה שהיא. 'מה ציפיתי מסייבורג חסרת לב. לב אנושי הכוונה', נזף בעצמו. מאז, לא העז עוד להיקשר לאף אחת, לא משנה כמה מגופה אנושי.
כך או כך, הוא החליט שאינו רואה עוד בעין יפה את ההתקדמות הטכנולוגית, והתייחס מעתה ואילך לכל התפתחות כזו בחשדנות, סלידה, ואפילו כעס.
אבל ה"רע ביותר" היה עוד לפניו.
ברגע שפורסמה בספרות המדעית, עשר שנים מאוחר יותר, פריצת הדרך המאפשרת החלפת תאי מוח אנושיים ברשת נוירונים מלאכותית, הוא פיתח חרדה אמיתית. לפתע נזכר באותו "נביא זעם" שבהרצאתו השתתף בצעירותו, והבין שנבואתו הפכה למציאות, והתגשמותה המלאה היא רק עניין של זמן.
העברת כל תאי המוח האנושי למערכת ממוחשבת, או במילים פשוטות, שיגור התודעה האנושית לאמצעי אחסון נתונים מכאני, שאינו מתכלה וניתן לשדרוג ואפילו להחלפה בכל עת, היוותה למעשה שלב מתקדם באבולוציה. מעבר מאדם לאנדרואיד.
היא הבטיחה לאדם חיי נצח, והעלתה אותו לדרגה הקרובה לזו של אל, אך בה בעת סימנה גם את קץ האנושות כאוסף ייצורים חיים בשר ודם.
לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שבתוך זמן קצר יעדיפו כל בני האדם לזכות בחיי נצח, ומי מהם שלא יעשה כן יחלוק את מרחב המחייה שלו עם רובוטים ואנדרואידים, שבינם לבין אנושיות אין ולא כלום.
המחשבה על קץ האנושות כפי שהכיר אותה זרעה בו ייאוש, והפכה את חרדותיו לקליניות. עד מהרה מצא עצמו נזקק לטיפול פסיכיאטרי ונדרש לתרופות חזקות רק כדי לתפקד, להרגיש שפוי ולצלוח את הימים.
אלא שהטכנולוגיה לא עצרה לרגע כדי להתחשב ברגשותיהם של אנשים חרדתיים החוששים לגורל האנושות, והוא נאלץ לעקוב בחרדה ובתסכול אחר ההתקדמות המהירה והמעבר מאנושות לבינה מלאכותית.
בתוך שנתיים מיום הפרסום על פריצת הדרך המדעית הושלם בהצלחה הניסוי הראשון של שיגור תודעה ממוח אנושי למערכת נוירונים. שנה לאחר מכן חוקק החוק הבין-לאומי להסדרת מעמדם המשפטי של אנדרואידים כייצורים שווי זכויות וחובות כבני אדם בשר ודם. זמן קצר אחר כך הופיעו האנדרואידים הראשונים בקהילה ובחברה.
אנדרואידים נבדלו מבני אדם אך ורק בהרכב מוחם. האבחנה המקובלת בין אדם לאנדרואיד נגעה אך ורק לשאלה אם מוחו של אדם מורכב מִתאים אנושיים במעטפת בשר ודם או מרשת נוירונים מלאכותית. כל מי שמוחו בשר ודם נחשב בעיני החוק והמדע כאדם אנושי, גם אם שאר חלקי גופו היו מלאכותיים – ביולוגיים או מכניים..
אנדרואידים חיו חיים רגילים כבני האדם בעלי המוח האנושי לפניהם. הם ניהלו שיחות וקיימו קשרים חברתיים מלאים. הם דיממו, גילו רגישות לכאב וחוש הומור, וביטאו רגשות כמו צער או שמחה. הם אפילו הגשימו את הייעוד של כל מין על פני כדור הארץ משחר ההיסטוריה, והעמידו צאצאים, רק שבמקום חיבור בין תאים נושאי DNAבוצעה אינטגרציה של אלגוריתמים הכוללים את המאפיינים הייחודיים של האנדרואידים שהתחברו. למעשה לא הייתה שום דרך לגלות אם מדובר באדם או באנדרואיד אלא בבדיקת מעבדה.
בשלב זה קצה נפשו המוטרדת במתרחש והוא החליט לעשות מעשה. הוא הצטרף לקבוצה מחתרתית שמנתה כמה עשרות חברים אשר חלקו את תחושותיו ופחדיו מהעתיד לבוא. כשהצטרף לקבוצה וסרק את הפרופילים של חבריו לרעיון, מצא שכולם בשנות השמונים לחייהם. 'כמה אירוני', חשב לעצמו, 'שאני, שבעבר לעגתי לכל אותם זקנים שהתנגדו לבינה המלאכותית והתריעו מפניה, נמצא עכשיו במקומם, ומתנהג כמותם. האם משמעות הדבר שצדקו? או שמא ההשקפה היא פונקציה של גיל בלבד? ואולי אני בכלל עדיין צעיר ומרדן, כי הרי גיל 80 של היום, הוא כמו גיל 20 של פעם? או שאולי עכשיו גיל הוא בכלל חסר משמעות?'
"הקבוצה האנטי אנדרואידית" – כך כונתה – פעלה במשך שנה בלבד. בתחילה היא ניסתה לשכנע ולהשפיע על דעת הקהל לעצור את כדור השלג של אובדן הסממן האנושי. אולם בתוך זמן קצר הובהר לחברי הקבוצה כי אין מי שמעוניין להקשיב להם, ולכן חבריה עברו לאמצעים קיצוניים יותר. לאחר כמה הפגנות שקטות, שהפכו אחר כך לסוערות, ולבסוף אף לאלימות, עברו לשיבוש החיים הציבוריים. הם הפריעו לתנועה, שיבשו תקשורת, השחיתו בנייני ציבור ושרפו סמלי ממשל. כשגם דרכים אלו לא נשאו פרי החלו חברי הקבוצה גם בפעולות חבלה. כל אלו זכו להתעלמות מהממסד, עד שחברי הקבוצה פוצצו מעבדה מרכזית לחקר הבינה המלאכותית והביאו למותם של שני מדענים מבטיחים. זמן קצר לאחר מכן נלכדו כל חברי הקבוצה ונשלחו למאסר.
חבריו נדונו לשנות מאסר ארוכות, אך הוא נדון למאסר עולם, מאחר שסירב להביע חרטה על מעשיו. במשך כל תקופת המשפט הוא שמר על זכות השתיקה וישב במבט אדיש ועיניים מושפלות לרצפה.
לאחר חמש עשרה שנים של מאסר בבידוד מוחלט, מבחירה, ראוי לציין, השתחרר מכלאו בזכות חנינה כללית שניתנה לכל חברי הקבוצה.
בשלב זה אנדרואידים היו רוב מוחלט של הייצורים התבוניים החיים על פני כדור הארץ.
במציאות זו של בינה מלאכותית, הוא בחר בהתבדלות והתבודדות. לא היה זה שינוי מהותי מהחיים שלהם הורגל בכלא, בתא מבודד.
הוא הסתגר בביתו ולא יצא ממנו במשך שנים. מכריו וחבריו ניתקו עימו כל קשר עוד כשנכנס לכלא, לפני שנים, ובהסכמה הדדית שבשתיקה נמנעו כל הצדדים מניסיונות לחדשו. מיוזמתו ניתק כל קשר חברתי עם העולם החיצון. בהיעדר אפשרות לזהות אם לפניו אנדרואיד או אדם, החליט שאם יש ספק – אין ספק, ועדיף להימנע בכלל מכל אינטראקציה חברתית. ממילא באותה העת בני אדם בעלי מוח אנושי כמעט ולא היו עוד בנמצא. על אהבה וזוגיות כבר בכלל לא חשב, והחלומות על הקמת משפחה ומעבר לחיים שקטים בכפר הודחקו כלא היו.
היה לו סדר יום טכני. כל יום עשה אותו דבר. עשה אך ורק את המינימום שנדרש ממנו כדי להתקיים: ארוחות מסודרות, מורכבות מכל אבות המזון, שלוש פעמים ביום. תמיד אותו דבר, בלי גיוון ובלי השקעה. התעמל פעמיים ביום. ישן את מספר השעות האופטימלי. התעדכן במתרחש באמצעות תוכנות מחשב תלת-ממדיות ומציאות וירטואלית, ושיפר את הידע במגוון התחומים שענייננו אותו: היסטוריה, פוליטיקה, ותרבות. זמן לא מעט הקדיש גם להאזנה למוזיקה.
עשר שנים "בילה" בבדידות מזהרת בין ארבעת קירות ביתו. עשר שנים מכאניות, סטנדרטיות, קבועות ברמה אובססיבית. הוא היה ודאי ממשיך לחיות את חיי הנזירות שגזר על עצמו, אלמלא התחיל לסבול מאותם סימפטומים מטרידים…
המחשבה על הסימפטומים המטרידים, או אולי רעש הצלצול בדלת הכניסה, קטעו את חוט מחשבותיו והחזירו אותו למציאות.
***
הוא הרגיש מטושטש, ולרגע לא ידע להגיד אם נרדם והתעורר מחלום, או שחלם בהקיץ. הוא קם וניגש לבדוק דרך מסך הכניסה מי בפתח. משראה שמדובר באנדרואיד הרפואי שהזמין, הורה לדלת להיפתח.
האנדרואיד נכנס לדירה והושיט את ידו על מנת ללחוץ את ידו במחוות שלום. הוא התעלם, הפנה אליו את גבו, וצעד לכיוון סלון הבית. האנדרואיד הלך אחריו בהיסוס וחשש.
"נעים מאוד אדוני", פתח האנדרואיד, "אני מבין שאתה זקוק לסיוע רפואי. אני פה כדי לעזור לך. מה הבעיה?"
הוא סקר את האנדרואיד במבט חשדני וזעוף. אחר כך תיאר בפניו בתמציתיות טכנית את תחושותיו. האנדרואיד עבר על תיקו הרפואי באמצעות התחברות מחשבתית למאגר המידע הרפואי הלאומי.
"אני חייב להגיד לך שזו הפעם הראשונה שאני נתקל באדם בעל מוח מרקמה אנושית", אמר האנדרואיד בהתרגשות. "אני לא זוכר שמקרה כזה תועד בכלל במערכת הרפואית בחמש השנים האחרונות".
הוא הביט באנדרואיד באדישות ולא הגיב.
"תרשה לי לבדוק אותך?" שאל האנדרואיד בנימוס.
לאחר שהנהן בראשו האנדרואיד ביצע את הבדיקות הנדרשות. כל אותו זמן נמנע מקשר עין עם האנדרואיד, שמר על שתיקה ובהה בנקודה בקיר שניצב מולו.
האנדרואיד סיים את הבדיקה ומסר את אבחנתו.
"אדוני, אולי כדאי שתשב כדי שנוכל לדבר על המצב ברוגע".
"דבר כבר", ענה לו בחוסר סבלנות.
"אני מצטער לבשר לך שאני מאתר במוח שלך תחילתו של תהליך ניווני. הבעיה שכיום אי אפשר יותר לשקם תאי מוח אנושי. אתה צפוי לאבד בתוך כמה שבועות את יכולת התפקוד הפיזית והקוגניטיבית שלך, והדרך משם למוות היא למרבה הצער קצרה. הפתרון היחיד הוא לבצע שיגור תודעה לרשת נויטרונים חלופית. הבעיה היא ששיגור תודעה אנושית לא בוצע כבר כמה שנים, כי פשוט אין בו צורך, ואני לא יודע אם זה בכלל עדיין אפשרי".
"כמה זמן יישאר לי במצב כזה?" שאל.
"לכל היותר שישה חודשים", ענה האנדרואיד. "תרצה שאבדוק לך אפשרות לפרוצדורה שיגור תודעה?"
הוא שתק.
האנדרואיד ראה זאת כתשובה חיובית וביצע מיד בדיקת היתכנות און-ליין מול כל אחד ממרכזי שיגור התודעה הקיימים. לאחר מספר שניות עדכן.
"באף מקום כבר לא מבצעים את הפרוצדורה. אין אינדיקציות במערכת לבעלי מוח אנושיים. אבל איתרתי מכון אחד שמוכן להשמיש מחדש את הציוד ולבצע באופן חד פעמי את הפרוצדורה. אפשר יהיה לבצע זאת בתוך כשבוע. לאשר עבורך טיפול?"
הוא המשיך בשתיקתו.
"אדוני? אני מבין שזה לא קל לעיכול, ואני אשאר פה לצידך כמה שתצטרך כדי לקבל החלטה, אבל אני חושב שחשוב שתקבל החלטה כדי שנוכל לשריין לך טיפול? זה יציל את חייך!"
בחלוף כמה שניות נוספות של שתיקה הוא ענה: "אתה יודע, לפני עשרות שנים שמעתי 'נביא זעם' שהעריך שאחד מהנוכחים בהרצאתו יהיה האדם האחרון בעולם. הוא צדק. ובסוף, נראה שאני אותו אדם. והאבסורד הוא שאני האדם היחיד שיודע את זה, ויכול להעיד שהנבואה שניתנה גם התגשמה! אבל אין אף אדם אחר שאוכל לספר לו את זה. אני יכול לספר את זה רק לך – ייצור מלאכותי, שלא מבין בכלל על מה אני מדבר".
האנדרואיד שתק והשפיל מבט.
הוא מצידו ניגש לחלון והביט דרכו החוצה, לפארק שמעבר לרחוב. מרחוק ראה קבוצת אנדרואידים צעירים משחקים משחק כדור במציאות וירטואלית. הם השתוללו וצעקו בהתלהבות. הם נראו בעיניו שמחים ומאושרים.
האנדרואיד קם ועמד לצידו, מניח את ידו על כתפו בניסיון להביע הזדהות ואמפתיה. הוא המשיך לבהות באנדרואידים המשחקים, ולא אמר דבר. טיפות של סליין זלגו מעינו הביונית.