בלילה שוב חלמתי על החורבן, על העולם שלא הכרתי ונהרס כליל. על בניינים שבורים, על רעידות אדמה. על אש שורפת שכילתה כל דבר חי, אחריהם הגיעו מים שזרמו עד שהטביעו הכל, מעליהם סופות וגזים רעילים ואז ריקנות, הכל שחור.
הקול המוכר פעם בראשי, "מה שקרה, הוא שיקרה. אין דרך אחרת מלבד ההרס המחזורי. רגליים נטועות בקרקע, עיניים לכוכבים, רק זה שישנה את דרכו ישנה הכל."
אבל הבוקר, נשאר רק מעט מהחלום. ישבתי במרפסת ביתי והסתכלתי על הנוף המדברי של עולם האדמה, לאור השמש החיוורת שהחלה לעלות מהמזרח. זיכרונות עמומים מהחלום עוד נשארו בראשי.
קוראים לי רובי ג'וניור, נולדתי כאן בעולם האדמה. תמיד אהבתי את העולם הזה. את השקט שלו, המדבר האינסופי והטבע הגולמי. אני לא אוהב לחלום.
החלומות האלו, 'חלומות הנבואה' כמו שקרא להם ג'יימי אחי הגדול, החלו לפני שנתיים בערך, כשהייתי בן 15. אני זוכר את זה כי הורי עשו לנו ארוחת ערב חגיגית. באותו היום הם הגיעו לפריצת דרך בפתרון רעידות האדמה בכוכב ושמחנו ממש. אבל בלילה, החלום הופיע.
"זה לא מקרי, זה חייב להיות קשור," חזר ואמר לי ג'יימי מאז. אבל שום דבר מתרחישי האימה לא קרה, אז הנחנו לזה. אני בעיקר ניסיתי להדחיק את זה. לא רציתי לפתור את החידה הזאת, לא רציתי להתעסק בה, אהבתי את החיים השקטים שלי.
יכולתי לשבת כך עוד שעות ארוכות ולהרהר, אבל הגיע הזמן לצאת לעבודה. קמתי וחזרתי לכיוון הבית והשמש השנייה, שהחלה לרדת לכיוון האופק במערב, סנוורה אותי קלות.
בעולם זה האור לעולם לא נעלם, כאשר שמש אחת החליפה את השנייה בכל שעות היום. אבל הערב הן הכינו מופע מיוחד שלא רציתי לפספס. המחזור הסולארי של שתי השמשות הגיע ויהיה בשיא שלו עד מחר בערב. זה קורה רק פעם בכמה שנים והזוהר מעל כוכב האדמה יהיה מרהיב. זאת גם תהיה הפעם הראשונה שאני בוגר מספיק לטוס ולראות את זה מהחלל, סיבה מספיק טובה לנתק את רגליי מהאדמה.
סיימתי להתארגן, העמסתי על הגב את תרמיל הציוד ועליתי על רכב המשיכה שלי. בליווי זמזום קל הרכב הניע ושייט מעל האדמה במהירות. היום הוא רעד במיוחד, הרוחות המדבריות היו חזקות יותר לאחרונה. נסעתי לכיוון ימת פלורה, שמה כשם המחוז בו התגוררתי עם הוריי. באמצע המדבר היבש, מימיה נצנצו אלי וסימנו את הדרך. הם נבעו ממעיינות עמוקים מאוד, חלק ממאגר עצום ששוכן מתחת לפני האדמה בכל רחבי העולם. למרות הנסיעה הקצרה מביתי, אהבתי לראות איך הנוף השתנה במהירות רבה, החל משיחים קטנים בצד הדרך, דרך עצים גבוהים מפוזרים על הקרקע ועד ליעד, הלב הירוק.
לבסוף התקרבתי אל פיסת אדמה גדולה מלבנית ובתוכה ערוגות ארוכות עם צמחים בעלי פרחים סגולים, הגורם העיקרי לגידולם.
"בוקר טוב סאנד," חייכתי לעבר הדמות שישבה כפופה ונראתה עובדת במרץ.
"בוקר טוב גם לך רובי," ענה סאנד והתרומם, אך עדיין לא הגיע לגובה רב. סאנד היה מגזע עפרי, ילידי הכוכב. גופו הנמוך והמכווץ, שנראה כאילו חובר לקרקע, הקל על ידיו החזקות להגיע לאדמה בקלות. "שבוע חדש ומלא חיים הגיע!" אמר סאנד באיטיות בקולו העבה ,והמשיך לסדר את הצמחים.
"שבוע טוב גם לך," עניתי, "מה שלום המשפחה?"
"תודה רבה, השבח ליוצר הצומח והחי. אתמול אפילו נהנינו מארוחה נהדרת שדרטי הכינה לי ולילדים," אמר והזיז מעט את שיערו המדובלל שהזכיר ענפי עץ מתלפפים, "ניסוי מוצלח של ירקות שורש ירוקים, ממש כמו העיניים שלך."
סאנד צמצם את עיניו הגדולות, לשונו החומה ליקקה את שפתיו והביט באופק לרגע. כשחשבתי שאאלץ להביא ממחטה לנגב את פיו, מבטו חזר למיקוד. הוא התנער והתכופף חזרה לערוגתו והמשיך בעבודה.
הנחתי את התיק שהבאתי, הוצאתי את כליי והפעלתי את המוזיקה בשתלים באוזניי. זה היה אלבום שעובר במשפחה במשך דורות, קלאסיקות של כדור הארץ. אהבתי יותר מכל את השירים ברצועת 'רוק ורוק כבד', לפי הסיווג שנלקח מהארכיון של סבא. היו שם כמה שמות מוזרים ללהקות, 'Queen' הייתה אחת מהן וגם 'Metallica', כנראה על שם איזו מתכת כבדה שהיה להם בכדור הארץ. לא ממש חקרתי על השמות האלה, זה בכל זאת היה לפני יותר ממאה שנה. אבל את המוזיקה אהבתי, משהו בכלים הייחודיים שניגנו ובקולות הזמרים חיבר אותי לעולם הישן שההורים מספרים עליו מדי פעם. מהר מאוד המוזיקה השתלטה עלי והתחלתי לעבוד במהירות.
לא הייתי חייב לעדור את האדמה, יש לנו מספיק מכונות ורובוטי שטח שיעשו את זה בשבילנו. אבל מגיל קטן תמיד אהבתי לעשות את זה, להרגיש את האדמה בידיים.
"רובי, אתה יכול לעזור לי עם הערימה פה?" שאל סאנד.
"בטח," עניתי והרמתי בהנפה את הפרחים הארוזים אל העגלה שלידו.
"ממש התחזקת רובי ועם השיזוף הזה אתה נראה ממש בוגר, כמו אבא שלך."
"אתה רואה למה אני חוזר כל בוקר? אני אוהב את המחמאות שלך," חייכתי אליו.
"נחמד שאתה פה רובי, מאוד משעמם לעבוד עם כל הרובוטים מסביב. בכלל, מאז שהגעתם ועזרתם לנו אנחנו רגועים יותר."
כשהוריי הגיעו לעולם האדמה עם שאר המייסדים, הם גילו עולם טוב לחקלאות, צמחיה עשירה ומזינה והרבה משאבי אנרגיה, אך יחד איתם ילידים פרימיטיביים מפוזרים בכל מקום, עובדי אדמה מהזן הקדום ביותר. הם עבדו את האדמה בשיטות עתיקות יומין, שאבו דלק אנרגטי בצורה לא יעילה בעזרת חפירות רבות, בעזרת סדיקות של הקרקע וניצול קטן בלבד של האנרגיה המופקת. בתמורה הכוכב החזיר ברעידות אדמה רבות, והילידים נאלצו לעבור ממקום למקום בכל פעם.
"אנחנו משתדלים," עניתי, "אבל יש עוד הרבה עבודה להרגעת הקרקע."
הזמן עבר לי מהר היום, היה יבול מצוין והרבה עבודה. כשהסתכלתי בשמש החלשה שעלתה באופק הבנתי שסוף היום הגיע. גם שריריי הדואבים רמזו לי שהגיעה העת לחזור לנוח. סידרתי את כליי בתאים המסודרים בתיק, כאשר שמעתי כמה צפצופים קוראים לי ליד אחד השיחים.
כשהתרוממתי ראיתי את אואזיס מציץ ומתקרב אליי, בהתחלה בריצה על ארבע ואז האט והלך על שתי רגליו החזקות. אואזיס הוא יצור קטן, מסוג 'לוחש חולות', בשיא גובהו הגיע בערך למותניים שלי. הוא דמה לשועל מדבריות שהכרתי מספרי הילדים שהוריי הביאו מכדור הארץ, בגופו הקטן והזריז, בצבעו החום-זהוב ובאפו הקטן והכדורי. בנוסף היו לו אוזניים גדולות מאוד וטפרים בידיו ורגליו, שעזרו לו לחפור באדמה ולנוע מתחתיה.
אואזיס דיבר אליי, קולו הורכב מצפצופים קטנים, הברות לוחשות ומעט יללות רכות.
"בגלל זה איחרת, כבר חשבתי שלא תבוא היום," חייכתי וליטפתי קלות את פרוות ראשו הצמרירית של אואזיס. "והבאתי לך מתנה, אמא הכינה לך את תבשיל השורשים שאתה אוהב." הוצאתי מהתיק קופסה קטנה וכשפתחתי אותה אדים יצאו מתוכה. "הנה, זה חמים וטעים."
אואזיס קפץ קלות בשמחה ולקח ממני את התבשיל, חיסל אותו בכמה ביסים. זה הצחיק אותי.
"צפפפשש סיפסיפסיפ, ששפששפ," אמר לי אחרי שסיים.
"באמת? זאת יכולה להיות תגלית חשובה," קראתי, "איפה גילית את המתכת?"
"פססשששש ספספ," הסביר והצביע לאזור הררי מזרחית אלינו. לוחשי החולות ניחנו ביכולת לחוש מתכות וחומרים בכלל, מתחת לפני האדמה, בזכות הרטט המיוחד של כל חומר. אנחנו והעפריים לפנינו נעזרנו בהם רבות בחיפוש אחרי משאבי טבע שונים.
"מדהים אואזיס, מחר תבוא איתי ותראה לי? אולי נפתח שם אתר חדש."
איזה כיף זה למצוא דברים חדשים, תמיד הופתעתי מההזדמנויות שהעולם הזה גילה לי בכל יום. יש פה אנשים שלא חושבים כמוני. האמת, רוב הנערים בגילי חולמים על מסע לכוכבים אחרים וקריירה בתור נווטים וטייסים. עשיתי את זה גם כמה פעמים, הטסתי בשביל אבא חלליות קטנות שהוא בנה, לא התרחקתי מדי, עד הירח הקרוב וחזרה. אפילו טסתי עם משלחת לירח 'כור החציבה' פעם, לעזור לאסוף את משקעי הפולוניום בבריכות הרותחות שלו.
ואז בחלל השחור והשקט, כשהכוכבים מנצנצים מסביב, משהו קרא לי והתרגשות קלה פרפרה לי בלב. אבל כשחזרתי למחרת לחלקת האדמה היציבה והמוכרת נרגעתי. השקט שהקרינה לי, הסדר שידעתי שקיים בצמחים, שהתחילו בזרע והסתיימו בפרח סגול ומרהיב, הרגיע אותי ונתן לי תחושה של בית. ולא הייתי צריך יותר מזה. לא היה את זה בחללית, בירח או בכוכב אחר.
ובגלל זה החלום הזה הטריד אותי כל כך, רגליים נטועות בקרקע, עיניים לכוכבים, רק זה שישנה את דרכו ישנה הכל, אמר לי. עוד לא הצלחתי להבין מה זה אומר אבל את הכוכבים אני אשאיר לאחרים, אין לי שום רצון בהם.
קבעתי עם אואזיס שיגיע אל ביתנו מחר מוקדם בבוקר וכל אחד הלך לדרכו, אואזיס למאורה שלו ואני בחזרה לארוחת הערב שאמא כבר הכינה.
כשהגעתי הביתה, כבר עלו באפי הניחוחות המוכרים.
בארוחה המשפחתית, כל אחד סיפר על היום שלו. ג'יימי כרגיל דיבר בהתלהבות על החידוש האחרון שהתקין יחד עם אבא בדגם החדש של חללית המיפוי.
"ואז אבא אמר לי תפעיל ושניה אחרי הכל רעד! הייתי צריך לקפוץ משם ישר לרחבת הטיפולים."
"רוברט! אני לא מוכנה שג'יימי יהיה שפן ניסיונות בדגמים הראשונים!" קראה אימי.
"מרי, את יודעת שג'יימי רק מתלהב," צחק אבא. "בסך הכל קצר קטן במערכת החשמל, זה תוקן תוך רגע. ואיך אצלך? מה עם הצמח הזה שאמרת שאת בודקת? 'אלוגרין'?"
"'אלורד', אתה תמיד מתבלבל. וניסיון יפה לשנות נושא, אנחנו עוד נדבר על זה אחר כך," אמרה אמא והמשיכה, "הצמח מדהים, האנרגיה שהוא תורם לסביבה מצוינת. לדעתי זה יוסיף מאוד לפרויקט הסולארי שאני רוצה לחנוך, הוא עוזר לייצב את רמות האנרגיה."
"אז את ממשיכה עם הפרויקט? מדהים אותי שאת מספיקה כל כך הרבה. חי, צומח ודומם על כל הכוכב לא מספיק?"
"זה התפקיד, בתור ראש המחקר בעולם אני חייבת לקדם את זה, חוץ מזה שאני אוהבת את זה," חייכה ופנתה אלי, "ואיך אצלך רובי?"
התכוונתי לספר אבל בדיוק נשמעו סירנות עולות ויורדות מכל עבר. למרות שידענו את הנוהל זה הפחיד בכל פעם מחדש, כל הגוף שלי נדרך.
השולחן וכל הארונות כוסו במעטה מתכת, אנחנו זינקנו מהשולחן ורצנו לעבר החדר הבטוח. ההתראה הספיקה בדיוק כדי שניכנס לחדר וכל הבית רעד.
אמא ניגשה למסך המרחף בצד החדר ובדקה את הגרפים שהחלו לקפוץ עליו. היא מלמלה לעצמה משפטים מקוטעים וכל שהצלחתי לשמוע היה "זה לא טוב" ו"אלו חריגות קיצוניות".
המון קריאות בשלל כלי תקשורת החלו להגיע ואבא ניהל את צוותי החירום.
מזמן לא הייתה רעידה, החודשים האחרונים היו שקטים לגמרי.
"זה ממש הפתיע אותי הפעם," אמרתי לג'יימי שהביט יחד איתי בהורינו מתפעלים את האירוע.
חדר הביטחון נבנה כך שלא רעד או הושפע מרעידות האדמה וידענו שגם הבית יחזיק מעמד, אבל לא כל האתרים בחוץ.
"ג'יימי, יש לנו קריאת חירום מסקטור ג' שקרוב אלינו. העפריים שם מדווחים על נפגעים רבים," קרא אבא.
ג'יימי לא היסס. "אני לוקח את רכב הצלה גראנד," קרא ורץ לעבר היציאה.
אבא המשיך לקבל קריאות ולנתב צוותי הצלה אבל נראה שהפעם המצב לא פשוט.
"כן, אני שולח לך צוות, אבל זה ייקח קצת זמן, תחזיקו מעמד," קרא לעוד מכשיר והרים אחר. "מה קרה?!" הוא זעק. "זה לא טוב, אני שולח את יחידת הכיבוי".
"מה קרה?" שאלה אמא אבל אבא לא ענה, הוא מייד לחץ על כמה כפתורים בלוח הבקרה מולו והתחיל בשיחה חדשה.
"שלח את כיבוי 3 לאזור פ', הכי מהר שתוכל," אמר ולאחר שניתק מלמל לעצמו, "אני לא יודע אם יש לנו מספיק כח אדם."
"רוברט, אזור פ'? הפולוניום?"
"כן, קרתה שם תקלה בגלל הרעידות, קיבלנו דיווח שיש פיצוץ גדול באזור."
"זה לא טוב… זאת נראית התקפת רעידות חריגה ממש, תראה," הצביעה אמא על המסך.
"יש צפי להפסקה? אנחנו לא יכולים לעמוד בזה עוד הרבה זמן."
"אני לא יודעת, אני עדיין מריצה את החישובים."
"אבא, יש במה לעזור? מה אני יכול לעשות?"
"אני לא יודע רובי, אני מעדיף שלא תהיה בחוץ במצב כזה…" אמר אבא ועוד התראה קטעה אותו.
"אוי לא," קראה אמא.
"מה עכשיו?" שאל אבא.
"מכשירי הרגעת הקרקע מודיעים על חוסר בדלק, הפולוניום באמת הפסיק לזרום."
שיחה נוספת נכנסה, אבא רק מלמל "אני מבין" והנהן אבל עיניו אמרו הכל. כשניתק הסתכל עלי ואז על אמא. התיישבתי בפינת החדר, ידיי תפסו את רגליי, הפחד השתלט עלי.
"מה? דבר!" קראה לו אמא.
"כל הפולוניום הלך. יחידת הכיבוי מנסה להציל משהו, אבל הסיכויים קלושים."
הרגל שלי החלה לרעוד. חשבתי על ג'יימי, רק שלא נתקל בפיצוץ. ומה עם סאנד והמשפחה שלו, הם בסדר?
"אנחנו צריכים להשיג עוד ממנו ומהר," אמרה אמא ואז ברגע אחד, הכל נדם. המכשירים נרגעו, ההתראות נעלמו והקרקע שקטה.
"זה נגמר?" שאלתי.
"נראה שכן," אמרה אמא כשבדקה את המכשירים, "הכל התאפס."
"ואוו, זה היה קשוח," אמר אבא והתחיל בשיחות סטטוס עם כל הצוותים בשטח. ג'יימי עדכן שהוא בסדר ובדרך לעוד אתר שהתרסק. אמרתי לו בקול רועד שיבדוק גם אצל משפחת סאנד.
"רובי, איך אתה?" שאלה אמא, "אתה נראה קצת חיוור, בוא קח כוס מים." היא הגישה לי את הכוס, "הכל בסדר, אנחנו אחרי."
לאבא אמרה, "אני אדאג עכשיו למה שחסר."
היא ליטפה את ראשי והמשיכה ללוח הבקרה. היא יצרה קשר עם הפדרציה בשביל להשיג את הפולוניום החסר, לחצה עליהם להטיס לנו משלוח חירום.
הדופק שלי קצת ירד עכשיו, כבר חשבתי שהתרגלתי לרעידות ולמצבי החירום, אבל הפעם הרגשתי רע, משהו החמיר במצב.
כמה שעות אחר כך ג'יימי חזר וסיפר קצת על מה שקרה, ועדכן שיצא שוב מוקדם בבוקר לעזור בפעולות השיקום. הלכנו כולנו לישון בלב כבד, מוכנים להתראות במקרה שיגיעו רעידות עוקבות. אחרי הרבה מאוד ימי שקט, הכוכב הזכיר לנו שהוא עדיין השולט, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות מולו בשביל לחיות חיים יציבים באמת.
בלילה החלום היה קשה מתמיד. כנראה שרעידות האדמה השפיעו עלי כי הכל רעד גם שם. ראיתי את העולם שלי נחרב, את הלב הירוק שסוע, השיחים עקורים ומפוזרים בכל מקום ומחוז פלורה כולו מלא בחריצים וסלעים שיצאו ממקומם. ושוב הקול הדהד, "האדמה רוצה לרעוד, רוצה לפגוע במי שפוגע בה. הרצון לשקט יוביל לחורבן, יציבות תושג רק בעזרת תעוזה."
*****
בבוקר הכל נראה לנו כמו סיוט רחוק. ג'יימי כבר יצא לפני שקמתי אז אכלתי ארוחת בוקר קלה לבד. אבא ניהל את כל השיחות מהסלון, בודק מי צריך עזרה וניווט את הצוותים בשטח. אמא בדיוק סיימה עוד שיחה בין-חללית וקמטים הצטברו במצחה.
"מה הבעיה אמא?"
"אין משלחות בזמן הקרוב, אנחנו לבד."
"למה?"
"כרגיל, נהלים של הפדרציה. היא לא תשלח משלחת לאזור כל עוד יש התראות על פיראטים. נוסף לזה, חגורת האסטרואידים 'סייקל' הגיעה לאזור."
"קצת מוקדם לעונה, לא?"
"ככה זה, כשצריך משהו, הכל משתבש."
"אז מה נעשה?"
הפעם לא היו התראות. רעידת האדמה הזאת תפסה אותנו לא מוכנים וכלים התחילו לעוף לכל מקום.
רצנו כולנו לחדר הביטחון, ושוב הנוהל חזר על עצמו.
"יש לנו שעות ספורות לפני שהמכשירים שלי בשטח שובתים וכל האתרים שלנו יהיו בסכנה," אמרה אמא אחרי שהסתכלה במסכים.
"זה כולל את הבית מרי," אמר אבא.
"חייבים להשיג את הפולוניום, זאת הדרך היחידה."
"אבל איך? תסתכלי על "סייקל", היא נכנסה בדיוק עכשיו ביננו לבין 'כור החציבה'." אבא הצביע על המסך וחגורת אסטרואידים מאיימת, אלפי אבנים ענקיות באורך עשרות מטרים כל אחת ריחפו מולנו, "חלליות האיסוף שלנו לא יוכלו לעבור, לפחות לא בזמן."
היססתי. כל תא בגופי צעק לי להתחפר בכיסא ולא לזוז מהחדר עד שהמצב יירגע. אבל ידעתי שאני חייב לעזור.
"אני אטוס," אמרתי ולא האמנתי שהמילים יצאו מפי.
"מה פתאום! איך תטוס?" אמרה אמא.
"חללית הסיור. היא קטנה מספיק לעבור בין האסטרואידים. ויש לה מתקן איסוף לפולוניום. כבר עשינו את זה בעבר, אתה זוכר אבא? כשחללית המקצרה התקלקלה לך."
"עשינו את זה בזמנים שקטים, עם חלליות סיור נוספות לידך, אין לנו את המשאבים האלה עכשיו. אין סיכוי."
"גם ככה תכננתי לטוס היום, שכחת? לראות את הזוהר של המחזור הסולארי?"
"עם האסטרואידים ועכשיו גם עם התראות הפיראטים? זה לא יקרה רובי."
"אבא, אין לנו ברירה."
"זה לא משנה, בכל מקרה לא תוכל לאסוף את הפולוניום. המכשירים בחללית הסיור הקטנה לא יצליחו למצוא את הנקודה הנכונה לאסוף את החומר. המחזור הסולארי ישבש לה את המכשירים, היא לא מכוילת לכזה התקף מגנטי."
אבא מייד יצר קשר עם מחלקת החלל. "אני צריך טיסה דחופה," אמר ופניו התעקמו כששמע את התשובה, "מה זאת אומרת כל הטייסים יצאו? כמה פיראטים כבר הגיעו?" קרא למכשיר, "אבל אנחנו חייבים את הפולוניום, אם הכל יקרוס לא יהיה לפיראטים מה לגנוב גם ככה."
לא יודע מה אמרו לו בצד השני, אבל הוא ניתק בכעס. "שוב נהלים ועוד נהלים," קרא למכשיר הדומם.
אחד המסכים פתאום הבהב, אבל זו לא הייתה התראה כלשהי, אלא קול מוכר.
"מי זה בכניסה? אואזיס?" שאלה אמא כשהביטה במסך.
"נכון, שכחתי שקבעתי איתו הבוקר!"
רצתי במהירות לכניסה, דילגתי כשיכור וניסיתי לייצב את עצמי על הרצפה הרועדת.
"אואזיס! למה לא מצאת מחסה? זה מסוכן!"
נכנסנו לחדר בחזרה ואז הבנתי.
"אבא, זה הפתרון!"
"מה?"
"אואזיס! בעזרתו אני אוכל לכייל את המכשירים למצוא את החומר. הוא יכול לחוש בו."
אמא ואבא הביטו אחד בשני.
"אין סיכוי רובי, אני לא שולח אותך לסכנת מוות," קבע אבא.
הם הביטו במסכים בחוסר אונים, ראו את האתרים שלנו ברחבי הכוכב רועדים, שמעו את הקריאות מכל מכשירי הקשר. הם ידעו שחללית הסיור יכולה לעשות את זה והם ידעו שהפתרון שלי יכול לעבוד אבל זה היה מסוכן מדי. אולי באמת אני צריך לשבת פה בשקט ולא להפריע, הם ידעו איך לסדר את זה.
פתאום הכל החשיך מול עיניי. לא ראיתי כלום אבל שמעתי הד מהחלום בלילה. "הרצון לשקט יוביל לחורבן, יציבות תושג רק בעזרת תעוזה." מצמצתי בעיניי וחזרתי למציאות, שוב ראיתי את החדר כרגיל.
אולי ג'יימי צדק, אולי זה לא מקרי. אין ברירה, אני חייב לעשות את זה.
הבנתי שאני צריך לטוס לחלל בשביל לחזור לקרקע יציבה, כמה אירוני.
*****
אבא המשיך לצעוק בקשר כששיחות נכנסו ללא הפסקה, אמא עברה בין המסכים ועשתה אינסוף חישובים כדי להבין איך מסתדרים. זה היה הזמן הטוב ביותר בשבילי, אז התגנבתי בלי ששמו לב ואואזיס בא איתי. אמרתי לו שזה יהיה קצת מפחיד, אבל הוא אמר שאם זה לטובת הכוכב הוא יתגבר.
הגענו לקומת השיגור המבודדת, שמכשירי התנגדות לרעידות הותקנו בה ודאגו שנוכל להמריא בבטחה.
התיישבנו בחללית, שנינו חגורים היטב. החללית האיצה דרך מנהרת הסלע עד שאור שתי השמשות החליף את אפלולית המנהרה והחללית ניתזה מפתחו הגבוה של ההר הסמוך לאזור השיגור, ששימש ליציאת כלי הטיס. לאחר כמה זעקות רמות של אואזיס, התייצבנו מחוץ לאטמוספירה.
כאן בחושך מסביב שקעה בי ההבנה שאני רחוק מהבית. הרגליים שלי התגעגעו למגע האדמה, גופי השתוקק לאוויר החם ולריח החול באפי.
אז הסתכלתי לאחור אל הכוכב, המראה היה עוצר נשימה. זה הקהה מעט את הגעגוע.
מעל הצבע החום החדגוני של הכוכב זהרו גלים של אור, בכל צבעי הקשת. ההתפרצות הסולארית הייתה עצומה כאשר שתי השמשות שלחו גלי אנרגיה אדירים, החלקיקים הקטנים התנגשו בכוכב שלנו ויצרו מופע אורות מהפנט.
לצערי לא היה לי הרבה זמן להנות מזה וטסנו היישר לעבר חגורת הסלעים הענקיים. משהו חדש עקצץ לי בעור, הרגשתי מוזר. נזכרתי שזה קורה לי כל פעם שאני בחלל.
הפעלתי את הרצועה האהובה עליי באלבום של אבא מכדור הארץ, אותו אלבום שהוא לקח מאבא שלו, "רוק כבד קלאסי" סבא קרא לו. הסולן שר בזעקה צרודה והשיר, משהו עם איש החול, הרגיש לי מתאים, אני הרי סוג של איש חול, לא? גיטרות חשמליות עתיקות ליוו אותנו וניסרו באוויר החללית הקטנה. התחושה עברה לי מהעור עמוק יותר, ההתרגשות מילאה אותי מבפנים.
"מה אתה אומר אואזיס? אתה מוכן?" שאלתי ונענעתי את ראשי לקצב המתגבר של הגיטרה.
"צפפפ שששססצ פששששס."
"אל תדאג, עברנו את החלק המפחיד. עכשיו הולכים להציל את הכוכב."
"ציף פצ צצצששס אייי."
"אתה צודק, זה יהיה שווה את זה."
עכשיו הצטרפו התופים, ממש לפני קטע השיא בשיר. ואז ראינו את הסלע הראשון מגיע.
"זה הזמן לעבוד!" קראתי ועברתי לשליטה ידנית בחללית.
אתמול לפני כל הבלגן, כשהתכוננתי למסע לעבר הזוהר, אבא הזכיר לי איך לשלוט בחללית. הרבה זמן לא טסתי בה אבל זה כמו לשייט על רכב משיכה, ישר זוכרים.
"זה מכשיר שליטה מרחוק שאתקין בהתקני גופך," אמר לי אבא, "זה יהפוך אותך ואת החללית שלך לאחד, תרגיש אותה כחלק מגופך וכל שתרצה תוכל לשדר לה."
הוא סובב את ידי ונקישת מתכת קלה נשמעה כשהמגירה הכסופה בזרועי הוסטה. אבא חיבר את ההתקן שהתאים בדיוק והחליק פנימה. הרגשתי את החום העולה ביד כאשר ההתקן התקבל בברכה והתחושה התפשטה הלאה בגוף. לאחר מספר שניות הרגשתי נוכחות חדשה בראש, כאילו גדלה לי יד או רגל חדשה וכשהתרכזתי בה ראיתי את החללית מולי, מחכה להוראות.
עכשיו היה הזמן לבדוק את זה.
"!Yeah, yeah" הצטרפתי בצעקה למילות השיר והזזתי את החללית ימינה. כנראה שהתלהבתי והזזתי קצת יותר מדי כי סטינו בחדות, אואזיס ואני הבטנו כמו בהילוך איטי בסלע הענק מולנו, התופים רעמו ברקע.
"We're off to never-never land," זמזמתי את מילות השיר בעוד אני עושה תיקונים קטנים בשביל לא לסיים את המשימה מוקדם מדי. הצלחתי.
"Oh, yeah," המשכתי בצעקה כשהתייצבנו מחדש. עכשיו התחושה המעקצצת הפכה לאנרגיה טהורה, שגעון חלל מלא השתלט לי על הגוף והגיטרות שחזרו לנגן בשיר, ליבו אותו. המשכתי לעשות את דרכי בין סלעים קטנים וגדולים שחגו סביבנו, ניווטתי בהצלחה ביניהם.
למרות החשש משדה האסטרואידים הענק, חללית הסיור הקטנה הוכיחה את עצמה. בעזרת השליטה הידנית והזריזות שלה הצלחנו לקפץ ברווחים בין הסלעים ולא עבר זמן רב עד שהשארנו אותם מאחורינו וראינו את 'כור החציבה' מולנו.
זהו ירח אדמדם, עם מכתשים רבים עליו. בחלק מהם התחבא הפולוניום היקר בתוך בריכות רותחות. הפועלים הרובוטים של המקום כבר זיקקו את החומר המוצק והכינו למשלוח, אותו הייתי צריך. אבל לא ידענו איפה הוא נמצא.
קול סטטי בקע פתאום מאחד המכשירים ואחריו הקול של אבי נשמע מקוטע, "רובי, זה …. בחללית? אמרנו … לא לצאת!"
"אני יודע אבא, אני מצטער. אבל הייתי חייב לעשות משהו, זאת האפשרות היחידה שנשארה."
"תמיד יש עוד אפשרויות, תחזור ונדבר על…." הקשר נותק וצלצול אזעקה נשמע מאחד המכשירים בחללית. דפדפתי בין ההודעות הרבות עד שמצאתי מה הוא רוצה ממני. חלליות זרות נכנסו לאזור.
אוי לא, פיראטים.
"רובי, צא… מייד," קרא אבא כשמכשיר הקשר חזר לעבוד לרגע, "זאת קבוצת 'שודדי האנרגיה'!".
"אני כבר פה אבא. הם עוד רחוקים, אנחנו יכולים להספיק."
"אתה לא יכ… להסתכן רובי."
"אבא, תן לי הזדמנות, אני יודע שאני יכול לעשות את זה."
היה עוד רעש סטטי בקשר ולא ידעתי אם זאת שוב תקלה במכשירים. הוא אמר כן, נכון? אני אקח את זה כאישור, חשבתי לעצמי. הפעלתי את מכשיר הזיהוי בחללית וגם הוא היה משובש לגמרי. ההתפרצות הסולארית הייתה בשיאה עכשיו והמכשירים השתוללו.
"אואזיס, תורך."
אואזיס הגיע למכשירים וכיוונתי את ידו לעבר משטח חלק וארוך.
"זה מדמה בשבילנו את האזורים שאנחנו ממפים בעזרת חללית הסיור," הסברתי לאואזיס בתקווה שיבין, "אנחנו שואבים אליו מפני השטח את כל המדדים הרלוונטיים, כולל ריח, מבנה ותדר של כל חומר כשהחללית עוברת מעליו."
אואזיס הנהן בראשו והניח את ידיו על המשטח. הוא עצם את עיניו וניסה להתרכז, מדי פעם רחרח באפו את המשטח, אוזניו רטטו.
הטסתי את החללית שלנו מעל הירח, כמו לווין בתנועה מעגלית, וחיכיתי לסימן מאואזיס.
מהצד צפצופיי האזהרה של החללית המשיכו לצעוק, התגברו מרגע לרגע.
"רובי, זה ממש קרוב, הם עוד מעט בטווח ראייה," חזר אבא בקשר.
"אנחנו נמצא את זה, אני יודע."
אבל לא ידעתי. הסתכלתי על אואזיס בתקווה לסימן כלשהו אבל הוא היה בעולם משלו, מרוכז כולו, ניסה להרגיש את הפולוניום קורא לו.
המשכנו במסלול שלנו מעל הירח ואז ראיתי אותן. אומנם רק נקודות בהירות קטנות באופק, אבל הן היו ממשיות ומפחידות. חלליות הפיראטים טסו במלוא המהירות לעברנו.
"אתם צריכים לחזור, עכשיו!" צעק אבא בקשר.
"אנחנו חוזרים, אני מבטל…" זעקת שמחה נשמעה לידי ואואזיס קפץ בהתרגשות. הוא הצביע לעבר השטח שהיינו מעליו.
"מצאת?" שאלתי והתעלמתי מקולות ההתנגדות בקשר.
כיוונתי את החללית לירידה מהירה אל פני השטח וכשהתקרבנו ראיתי את מה שאואזיס הרגיש, משטח עצום של פולוניום גולמי, יציב ומוצק, המשלוח שלנו. מעלינו, עדיין מעט רחוקים, היו החלליות הזרות והקול הסטטי חזר לקשר, הפעם זה לא היה אבי.
"רכב חלל, אנו מודים לך שהובלת אותנו למשלוח, אנא עצור ותן לנו להמשיך מכאן. אם תעשה זאת מיד לא יאונה לך כל רע."
אין סיכוי שאני נותן להם לקחת את התקווה שלנו.
"זה הולך להיות צמוד," אמרתי לאואזיס, "תחגור."
את הניווט עשיתי בעזרת ההתקן המרוחק, פשוט חשבתי לאן לטוס והחללית נענתה. אבל בשביל להשיג את המטען הייתי צריך להפעיל את הקרן הגוררת שלנו בדיוק בזמן הנכון, שתאסוף אותו היישר אל מתקן האיסוף בחללית הקטנה.
הגעתי הכי קרוב שהצלחתי ורגע לפני שהפעלתי את הקרן, יריית לייזר אדומה חלפה סמוך אלינו.
הם לא איימו סתם, הם באמת ירו, חשבתי כאשר עוד יריה שרטה את החללית. לחלליות סיור אין מגן שיחזיק מעמד מול סיירות תקיפה של הפיראטים.
כל מה שנותר לי זה להתחמק. ולהתפלל שאני אצליח.
"יש לנו הזדמנות אחת בלבד," אמרתי לאואזיס והפעלתי את המוזיקה במלוא העוצמה, נתתי לה להשתלט עלי והריכוז שלי התחדד, העלים כל רעש וקריאה אחרים שיכלו להסיח את דעתי.
הגיטרות ניסרו.
חזרתי על עקבותיי וטסתי בכל המהירות לעבר חלליות האויב. הם כנראה לא ציפו לזה כי היריות שלהם סטו לכל כיוון חוץ מעלינו. תותחי הלייזר שלהם נועדו למרדף, לא להתחמק מהתנגשות חזיתית.
התופים רעמו.
ברגע האחרון, כשכבר ראיתי את התותח מול עיניי, נתתי את ההוראה והחללית נפלה במהירות השיא שלה למטה, לעבר הירח. כל ארוחת הבוקר שלי עלתה למעלה והראש שלי הסתחרר אבל התאפסתי וחזרתי מהר למיקוד.
הסולן צרח בכל הכח את הפזמון של השיר.
התקרבתי לפני הקרקע במהירות מחליאה, וייצבתי אותנו ממש לרגע אחד, מספיק בשביל ללחוץ על כמה כפתורים להפעלת הקרן ומשיכת המטען.
"‘Exit light’!" צעקתי ביחד עם השיר וטסנו למעלה, ממש צמוד לחלליות שהמשיכו לירות עלינו ללא הצלחה. התחמקנו ביניהם כמו מכרסם קטן בין המון טורפים.
*****
"זה היה הדבר הכי לא אחראי שעשית מעולם," אמר לי אבא.
"הכי לא טיפוסי לך," הוסיף ג'יימי.
"לא דמיינתי מעולם שאגיע למצב כזה," אמרתי והשפלתי את הראש. כל ההתלהבות מהטיסה והאדרנלין מפעולות ההתחמקות ירדו לי עכשיו וההבנה של מה שקרה חלחלה אלי. דמעות נקוו בעיני.
אמא באה וחיבקה אותי, בכתה איתי יחד. "אתה לא יודע כמה דאגנו!" היא קראה, "אתה סיכנת את חייך והמרית את פינו." היא הביטה עלי בוכה והוסיפה, "אבל אתה בסדר, העיקר שאתה בסדר. אני מציעה שתלך לחשוב על זה ונדבר על זה אחר כך." היא הסיטה את מבטה ממני וחזרה להסתכל על המסך והגרף היציב שנע עליו.
הלכתי בראש מורכן לחדר, אבל הצלחתי לשמוע מרחוק את אבא שניסה לפייס אותה, "הוא בכל זאת הציל אותנו."
הספקנו להעביר את הפולוניום בדיוק בזמן לייצב את המכשירים ושרדנו את רעידות האדמה הקשות שהמשיכו באותו שבוע.
אני הייתי מאושר שחזרתי לאדמה יציבה. כן, הודיתי בפני עצמי שלכמה רגעים הייתי בעולם מלא אושר ואדרנלין, בעולם שאני טס וצורח מול חלליות אויב. זה היה כיף, זה היה מרגש, אבל זה היה שקר, זה נעלם ברגע שנחתי. זה לא מה שרציתי, כל מה שרציתי זה שעולם האדמה יירגע ואוכל לחזור לערוגה הנחמדה שלי ולדאוג שהשיח יוציא עוד פרח סגול.
ובאותו שבוע עוד דבר קרה. החלומות הפסיקו. אולי זה מה שהייתי צריך לעשות בשביל להרגיע את החלום המציק, אולי הגשמתי את ייעודי.
*****
אבל חודש אחרי, זה שוב קרה.
בלילה שוב חלמתי על החורבן, על העולם שלא הכרתי ונהרס כליל. על בניינים שבורים, על רעידות אדמה. על אש שורפת שכילתה כל דבר חי, אחריהם הגיעו מים שזרמו עד שהטביעו הכל, מעליהם סופות וגזים רעילים ואז ריקנות, הכל שחור.
התעוררתי בבכי. לא שוב.
***
מילים מתוך השיר "Enter Sandman" של "Metallica" מופיעות תחת שימוש הוגן.
כל הזכויות שמורות לבעלים החוקיים. אין כוונה להפר זכויות יוצרים.