קטגוריות
מסלול רגיל 2024 פרס עינת 2024

אין לך עתיד מאת אביבית פיבך

הוא עמד לפני הדלת והמתין. גלאי היה אמור לסרוק ולזהות אותו ולהחליט האם לאשר את כניסתו. דבר לא קרה. לחזור לאחור הוא לא יכול, זה המוצא האחרון שלו. אם היו אומרים לו שיום אחד הוא יחפש אחר מנבאת העתידות, בשכונות המרוחקות והמוזנחת של העיר, הוא היה אומר שחזאי ההסתברות וודאי יצא מאיפוס. אבל נכון לעכשיו, הוא זה שיצא מאיפוס. 

הוא חיפש את העינית, או איזשהו מכשיר מהבהב, היתה רק ידית קטנה. זה נראה כאילו הוא חזר אחורנית בזמן. לא היה כפתור או קורא טביעת אצבע על הידית, לבסוף הוא לחץ עליה ברוגזה והדלת נפתחה. איך יכול להיות שאין לה שום סידורי אבטחה, הריי יכולתי להיות כל אחד, אנשים כמוה תמיד יהיו חשודים, עברה המחשבה בראשו. הוא כבר חייב להיכנס, פלא שלא עקבו אחריו, אם מישהו יגלה שהוא בא אליה, זה עוד יותר אבוד לו. מה יכול להיות יותר אבוד מהתשובה "אין לך עתיד"?

אף אחד, אף פעם לא קיבל את התשובה הזו, ולא כך הוא תיכנן להירשם בספרי ההיסטוריה. כשאנשים קיבלו ציוני התאמה נמוכים, CLEAR INSIGHT DEEP, או בקיצור CLEAR, שלח אותם לשפר הישגים ולערוך עוד בחינות. אף אחד לא הבין מה המשמעות התשובה "אין לך עתיד". כל הסבר עדיף על העדר הסבר, אפילו ממנבאת העתידות האנושית. 

הוא לא נכנס לחדר, הוא התפרץ לתוכו. רק מי שחוסר האונים הופך אצלו לזעם והזעם לנחישות, מתפרץ כך למקום שלא היה בו מעולם, שנחשב מגונה ואפילו מסוכן. זו התחלה מבטיחה, היא חשבה וחיכתה בסקרנות. היא מורגלת בהבחנה בפרטים דקים, כנראה שלהידחק לשוליים של החברה ולהיות למושא ללעג ולרדיפה, מחדד איזה שהם חושי תפיסה. היא סרקה את הגבר הגבוה, רחב הכתפיים, בעל השיער השחור המלא שמתפרע ומסרב לקבל את הדין. עיניו כבויות אבל עדיין אפשר היה להבחין בזיק מעומעם. על בגדיו היא לא יכלה לומר דבר מיוחד מעבר לכך שהם לא הסגירו דבר. ובעצם זה לא מעט לומר על סגנון לבוש. הוא שומר על עצמו ומצד שני, הוא הסתכן ובא לבקש את עזרתה.

היא הצטערה לאכזב אותו, במיוחד אחרי שהוא סיפר את הסיבה שבגינה הוא הגיע. כשהיא אמרה לו שהיא אינה קוראת עתידות, אלא קוראת בעבר, ועוד ביקשה שישלם על הפגישה, התגבר בו הכעס עליה, אבל עוד יותר על עצמו. למה הוא נשאר להקשיב להסברים שלה שהחלוקה לזמנים היא מלאכותית והזמן הוא מתמשך ומתהווה. העתיד, מתי הוא מתחיל בעוד חודש או שעה, אולי הוא כבר התחיל?

הוא הסתובב בחדר, עיניו התעכבו על מגדל עץ גבוה שניצב על השולחן. הוא היה מרשים והאנשים הקטנים עליו, חלקם טיפסו וחלקם ירדו מהמגדל. היה בו משהו מוכר.

"מתנה מחבר ותיק," היא אמרה והמשיכה לדבר בשטף, מתעלמת מכך שהוא לא מקשיב לה.

"אבל אולי מה שעבר לא עבר? למשל הפרח הזה שהתייבש ונבל, היא הצביעה על הורד היחיד באגרטל, הוא לא יכול להיות יותר מת ממה שהוא, אין קץ לקיצו. מותו הוא הווה ועתיד מתמשכים."

גם החרדה חסרת זמן, היא חסכה ממנו את האבחנה שנשענה מתוך אינסוף מפגשים עם מבקשי עזרתה. החרדה שובה את העבר, ההווה והעתיד, משתלטת על הזמן.

אין לי עתיד, אין לי עתיד, מה זה משנה איזה עבר מפואר היה לי, הוא חשב, אין לי כוח להתפלספות שלה. רק כשהיא שאלה – מה בדיוק היתה התשובה של CLEAR? הוא חזר להקשיב.

"הציונים של כל מדדים שלי היו בין 95%- 97%, סיימתי בהצלחה שלוש שנות עבודה במכון הארצי עם המלצות מצוינות. נחשבתי למועמד עם הסיכויים הטובים ביותר להתקבל למכון הבינלאומי לחקר ה ARTIFICIAL INSIGHT. אבל כשהכנסתי את שמי, המסך הפך בוהק ומסנוור והופיעו עליו שלוש מילים "אין לך עתיד". לאף אחד אין הסבר מה זה אומר ולמה. וכידוע, אי אפשר לערער על ההחלטה של CLEAR." 

זה היה ברור לה, משהו לא תקין התגלה בזיכרונות שלו. בעקבות 'מלחמת- הזיכרון' והפסיקה של CLEAR, נאסר על קריאה ושינוי של זיכרונות בשל פגיעה בפרטיות ובמהות האנושיות. אך קבלה לתפקיד לאומי, חייבה וויתור על סודיות הזיכרונות. 

"חייבים לחזור לזיכרונות העבר שלך ולבדוק היכן הבעיה. אומנם אני מתנגדת לקריאה של זיכרונות על ידי אחרים, היא אמרה, אך אתה יכול להעלות את הזיכרונות שלך, הם בבעלות שלך."

"לא עולה בדעתי איזשהו זיכרון שיכול למנוע את קבלתי ובכלל, איך אני אמור להיזכר במה שאני לא זוכר?"

גם באור העמום, הוא הבחין במבט שלה, לא היה בו לעג, אלא חיוך משועשע. הוא לא אהב את המשפטים העמומים האלו- "תזמין את הזיכרון וכשתהיה מוכן להיזכר, הזיכרון יעלה" אבל  במצבו אין לו מה להפסיד. הוא עצם את עיניו וניסה להתרכז בזיכרונות, בתמונות מהעבר. 

"אני משחק כדורסל, בחצר הקטנה של הבית, אני בן שש בערך, קשה לי לשלוט בכדור. מישהו, אני לא רואה אותו רק שומע, אומר לי 'כל הכבוד' וצוחק. "

"מה אתה מרגיש?" 

"שמח, גאה שהצלחתי, וגם שהאיש ששיחק איתי גאה בי." 

הוא ניער את ראשו, כאילו מנסה לטלטל מכונה שהתקלקלה בתקווה שהיא תחזור לעצמה באורח קסם. 

"זה הקול של אבא שלי אבל זה לא יכול להיות הוא. זה גבר  גבוה, אי אפשר לראות את הפנים שלו. ואז אמא שלי קוראת  "מחפשים אותך", אני בוכה כי אני רוצה שימשיך לשחק איתי. הוא נעלם, אני מחכה לו הרבה זמן. זה מוזר, אבא שלי נכה."

"לך עוד יותר לאחור, תישאר בבית של הורייך."

"אני מביט בתמונה של מהנדסי ה  AIמהדור הישן, לפני שה 'I' הפך מאינטליגנציה לתובנה. כולם בחלוקים כחולים וסנדלי טבע, אני בן ארבע. כבר אז רציתי להיות מהנדס במכון. אה, זה אבא שלי בתמונה, אני לא בטוח, מישהו חוטף לי את התמונה מהיד וצועק עליי "אמרתי לך לא לגעת בתמונה הזו!". אני בוכה."

הוא פקח את עיניו בבת אחת. 

"אלו לא הזיכרונות שלי! אבא שלי היסטוריון לא מהנדס AI, והוא לא הולך. מישהו השתיל לי את הזיכרונות האלו או שאלו זיכרונות של חלום."

CLEAR" לא היה פוסל אותך בגלל חלום. משהו השתבש בזיכרונות שלך וזו הסיבה שCLEAR  לא יכול לנבא את מידת ההתאמה שלך לתפקיד. הוא לא יכול לקבל החלטה על בסיס מידע חלקי ולכן הוא נתקע וכך גם העתיד שלך." 

היא ראתה על פניו שהשאלות תוקפות אותו והוא מנסה לעכל את המידע החדש. 

"היחיד שיכול לשחק בזיכרונות הוא CLEAR!" 

CLEAR"  יכול לסרוק את הזיכרונות אבל הוא החיל את האיסור לשנות אותם גם על עצמו," היא השיבה.

הוא היה צעיר מכדי לזכור את 'מלחמת-הזיכרון' אבל התוצאות שלה וכמה קרובים היו בני האדם לאסון, עוד צרובים בתודעה ונלמדים עד היום. השילטון היה בעד קריאה בזיכרונות של האזרחים. בחינה של זיכרונות תחשוף את הבוגדים והפושעים ותגן על החברה, נטען. שינוי זיכרונות ישחרר את בני האדם מהסבל והחרדות שהם מנת חלקו של המין האנושי מבראשית. בני האדם יהיו מאושרים ורגועים כל הזמן, גן עדן עלי אדמות, סוף לרגשות השליליים. המתנגדים טענו שבלי החוויות השליליות אף חוויה לא תהיה בעלת משמעות, לא נלמד דבר מהניסיון, ולא נוכל להיות אמפטיים לאנשים, ולמעשה, נאבד את מהותנו כבני אדם. השפעת הסמים חולפת, את טכנולוגית המציאות המדומה מפסיקים בלחיצת כפתור, שינוי בזיכרונות זה לנצח. ומעבר לכך, זו החדירה הכי הרסנית לזכות לפרטיות של האדם, ויעניק לשלטון שליטה מוחלטת על בני האדם. היום נפחית את הסבל ומחר מישהו 'יעצב' בני אדם כרצונו. 

הוקמה מחתרת שהתנגדה, היו מרדפים, מאסרים, חקירות ועינויים, אנשים נפצעו, רגליים נשברו, והיו גם הרוגים, הרבה הרוגים. ואז בנו של ראש הממשלה נהרג בהתנקשות והיו שמועת שמנהיג המתנגדים נפגע והפך למשותק. רגע לפני התהום, הצדדים החליטו להביא את המחלוקת בפני CLEAR כגורם ניטרלי, תבוני, שמחויב לטובת המין האנושי. החלטתו, הסכימו הצדדים, תהייה סופית. CLEAR פסק ששינוי של זיכרונות עלול להפר את חוק האפס המורחב- יכול להיגרם נזק לאנושות ולאנושיות ואסר על התערבות, כל התערבות בזיכרונות. היה יוצא מן הכלל אחד- מותר לשלטון לסרוק זיכרונות של מועמד לתפקיד שמצריך סיווג ביטחוני מיוחד. 

זה בדיוק מה שהוא רוצה עכשיו, למחוק את השבוע האחרון. את התדהמה המשתקת שהרגיש כשקיבל את התשובה 'אין לך עתיד', ואת הטירוף שאחז בו מאז. וגם את הפחד מהמוות שנרמז בתשובה, וגרוע יותר מהמוות, את ההבנה שהוא יצטרך לחיות עם הכאב שהחלום שלו נמחק לעד.

"אני יודעת, זה מפתה להיפטר מכל הכאב והצער. אבל בשביל למחוק את הכאב אתה צריך למחוק את כל הזיכרונות בהם למדת והתכוננת להתקבל להיות מהנדס, ואת כל השיחות שניהלת עם החברים בנושא והחלומות, ואת ההתלהבות, וההתרגשות של כל שלב בדרך, ולבסוף גם את הרצון שלך להיות מהנדס AI במכון הבינלאומי."

מי הוא יהיה בלי כל הזיכרונות האלו? האם הוא עדיין יהיה הוא? הוא חשב.

הגבר הגדול הזה נראה כעת כמו ילד, מכורבל בתוך עצמו, מכווץ מייאוש, היא הרגישה את הכאב שלו מחלחל אליה. 

היא הפתיעה אותו כששאלה "למה אתה כל כך רוצה להיות מהנדס AI?". כל כך הרבה שנים שהוא במסלול, כבר מזמן שלא שאל את עצמו למה בעצם.

"זה מדהים, לא? יצרנו גולם ולימדנו אותו ללמוד, להסיק מסקנות ולחשוב, וכעת הוא מלמד אותנו לחשוב באופנים שטרם ידענו, להראות לנו היכן אנו טועים, ממה אנו מתעלמים, ואין לו אף אינטרס מלבד טובתנו." 

אולי, היא התחילה לחשוד, קורה כאן משהו מעבר לסירוב לראות חלקים מהעבר שלא מתאימים לסיפור המוכר והנוח.

"מי שחיבל בזיכרונות שלי הוא חובבן. לשתול את הדמות של אבא שלי כאילו הוא יכול ללכת ושהוא מהנדס AI זה מגוחך…כמו גנב שמשאיר כרטיס ביקור."

"מי שיש לו יכולת לשבש זיכרונות לא יכול להיות חובבן. אולי הוא השאיר לך רמזים במכוון, אולי יש חלק מהעבר שלך שאתה צריך לגלות."

"את מתכוונת למשהו אפל בעבר של אבא שלי, מישהו שפוגע בי בכדי לנקום בו?"

"אולי זו לא נקמה, אתה לא קריא על ידי אף סורק וחזאי סבירויות, אתה בלתי ניתן למעקב ולפיקוח. זה עונה לך לשאלה, איך זה שעדיין לא באו לעצור אותך, וגם למה הסורק לא קלט אותך כשהגעת אליי. יש הרבה אנשים שהיו שמחים להתחלף איתך."

"את אומרת שמי שעשה את זה רצה להגן עליי או להיטיב איתי במחיר שהוא גוזל ממני את העתיד שלי?! אני כבר לא יודע במה להאמין, זה לא אבא שלי, הוא לא הולך, הוא לא היה מהנדס AI, ובטח שאין לו את היכולת לשנות לי את הזיכרונות." 

היא חשבה, כל כך הרבה "לא", הוא מסרב לראות, העתיד שלו שבוי בידי העבר, היא מנסה להראות לו, אך הוא חייב לרצות לראות בעצמו.

"את יודעת, הפעם היחידה שהוא תמך בי בלי סייג, היתה כשהגשתי מועמדות להתקבל לתפקיד מהנדס במכון. 'בן, אני גאה בך' כך הוא אמר ואני שמעתי את המילים שכל כך רציתי לשמוע…אני לא מאמין שהוא שינה לי את הזיכרונות כדי למנוע ממני את התפקיד שהכי רציתי בחיי." 

"אז אתה רוצה לעסוק באמונות או שאתה רוצה לדעת?"

כמה ילד מכיר את ההורה שלו? כמה הוא התעניין בו מעבר להיותו אבא שלו? נעלם. האיש שנעלם בחדרו. מידיי פעם מגלף מגדלים ודמויות מעץ, מעדיף טכנולוגיה על פני קשר עם בני אדם. הוא נהג לומר "הבעיה אינה בטכנולוגיה, אתה יכול להרוג נקי ובשקט בעזרת מאייד נוזלים או מכווץ כלי דם, ואתה יכול להרוג בצורה מלוכלכת ורעשנית בעזרת מקל ואבן. מה שדומה בשני המקרים הוא האדם האלים שמשתמש בטכנולוגיה". אבל המקרים האלו קרו לפני ש CLEAR קיבל את התפקיד לפקח ושמור על טובת המין האנושי.  

"נניח שאסכים לקבל שזה אבא שלי, הדמות המחוקה, נניח שפעם הוא הלך ושהיה מהנדס AI, וחיפשו אחריו והוא נמלט ונעלם ובסוף חזר משותק ברגליו והפך להיסטוריון, אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולהתקבל למכון הבינלאומי?"

אולי הוא לא מתאים, אין בו את הסקרנות להבין מה קרה באמת. הוא לא מוכן או לא מסוגל לשאול את השאלות החשובות. אבל אני חייבת לתת לו עוד צ'אנס, היא חשבה, אם לא בשבילו אז לפחות בשביל מי שמאמין בו. 

"כן, תוכל להתקבל לתפקיד שרצית ולהמשיך כאילו מעולם לא קיבלת את המסר "אין לך עתיד", וכאילו הזיכרונות עם אביך הם זיכרונות כוזבים וכאילו לא היית פה ולא דיברנו מעולם." 

קול אחד בתוכה גער בה על תשובתה המתריסה וקול אחר אמר, אם את רוצה לעזור לו, זו הדרך.

הוא שתק. עכשיו הוא היה בטוח בזה, היא יודעת משהו ולא מוכנה לספר לו. הוא צריך לגלות בעצמו, זה כמו משחק, או בחינה. מאז שפגש אותה, התרבו השאלות במקום התשובות. מבטו שוב נלכד על המגדל, איך אפשר לדעת מי מהדמויות הקטנות על המגדל עולה ומי יורדת ואולי הן בכלל בורחות או נופלות. הוא שאל אותה מה היא חושבת.

"מדהים איך אנשים יכולים לחבר בין שני דברים שנמצאים במקרה זה לצד זה ולהיות עיוורים לדברים אחרים שקשורים זה לזה. הכל תלוי בסיפור."

ואז הוא הבין, אי אפשר לדעת, זה אתה שבוחר אם האנשים שעל המגדל עולים או יורדים. הוא יכול לבחור האם לחזור לאחור או שישנה עוד אפשרות, איך הוא לא ראה אותה עד עכשיו? 

"מה את יודעת על 'קבוצת בבל'?" 

"שמועות שאף אחד לא הצליח להוכיח."

למרות שהוא למד וקרא כל דבר שקשור לCLEAR , הוא ביקש שתספר כל מה שידוע לה, הוא רצה לבחון האם הוא חיבר נכון את הפערים בעובדות. 

" 'קבוצת בבל' אולי היא רק משאלה ואולי היא התפתחות טבעית של התובנות האנושית והמחשבית שהכירו במגבלות האחד של השני. CLEAR לא הסכים לקבל על עצמו להיות פוסק בסכסוכים ולמנוע מלחמות, כל עוד חסרות לו היכולות להבחין בין טוב ורע, ולשקול ערכים מוסריים סותרים ומורכבים. הוא מספיק חכם כדי להבין שעליו ללמוד חמלה, אמפטיה לסבל אנושי, רגשות בושה ואשמה ויכולת להרגיש כאב כשאתה פוגע במי שאתה אוהב. ומהצד השני, בני האדם נוטים לפעול מתוך אינטרסים של כוח ושליטה או מתוך שיגעון גדלות והתשוקה להתקרב לשמיים. CLEAR הוא זה שיזם וזימן את 'קבוצת בבל'. הוא בוחר את חברי הקבוצה, מדענים, פילוסופים, היסטוריונים, פסיכולוגים וכו' ונותן להם הגנה וחירות מוחלטים כדי שיוכלו לייעץ לו. זהותם חייבת להישמר חסויה כדי שלא יהיו נתונים ללחצים ולהשפעות. הם לא רשומים בשום מקום."

"ומה החבר שנתן לך את המגדל במתנה, מספר על 'קבוצת בבל'?"

שוב היא חייכה את החיוך המשועשע. 

"החבר שלי חושב שהסיפור על הכישלון של הקמת מגדל בבל לא יוצא נגד השאפתנות של בני האדם להיות הטובים ביותר שניתן, אלא נגד השאפתנות הריקה. הם לא שאפו לקדם משהו בעולם או להיטיב עם האחר, רק להגביר את תחושת העליונות והאגו האישי שלהם."

הוא רצה לשאול מיהו החבר הוותיק וכיצד ידעה שהוא מועמד ל 'קבוצת בבל' אך כבר הבין שהיא לא תוכל להשיב לו. לכן אמר "המגדל, ידעתי שהוא מוכר לי מאיפה שהוא".

בדיוק למען הרגעים האלו, היא מוכנה לגור במאורה הישנה הזו ולעמוד במבטים המזלזלים והחשדניים, למען הרגעים האלו שמשהו חדש נברא, חיבורים וקישורים נוצרים, חללים מתמלאים, כמו לגלות תמונת נוף שנוצרת ברגע שמביטים בה. 

צריך להתקבל לתפקיד הזה, אך אי אפשר להגיש אליו מועמדות, הוא הבין. עתיד חדש התגלה בפניו. ולראשונה, הוא הבחין בעיניה הירוקות ובזיק שנדלק בהן כאילו היא גאה בו.

"מתי הבנת שהזיכרונות שלי אמיתיים?"  

"בני אדם לא יזכרו מה שלא מתאים לסיפור שהם מאמינים בו. אביך היה חייב להסתיר ממך חלקים מהזהות שלו. את הזיכרונות שסותרים, שהוא הלך והיה מדען ונעלם, המוח שלך דחק. עד ש CLEAR   למעשה, אילץ אותך או אפשר לך להיזכר. מאיפה אתה שמעת עליי?"

"מאבא שלי, הוא אמר – "רק אל תלך למנבאת העתידות הקשקשנית הזו"."

"והוא מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שתהפוך כל אבן כדי להתקבל, גם אם זה יהיה ההיפך ממה שהוא יאמר לך."

הוא חייך כמי שהכיר באמת שידועה לו אך לראשונה נוסחה בצורה בהירה. הוא תהה, האם כל המועמדים עוברים מבחנים דומים, או שהוא זכה ליחס מחמיר במיוחד. אך את התשובה לשאלה הזו הוא יבקש ממישהו אחר.

"תודה שעזרת לי לקרוא בעבר שלי ולהשלים את התמונה. החזרת לי עתיד חדש."

"הייתי שמחה להכיר את אבא שלך," היא אמרה.  

 "האמת שגם אני," הוא השיב.