חייזרים מאת צחי ליבנה

אף אחד לא מאמין לי שחטפו אותי חייזרים. סבא שלי נהג לומר: 'אם כולם אומרים לך שאתה שיכור, אז לך לישון'. אז הלכתי לפאב, השתכרתי, והלכתי לישון.
                                                                                   אלמוני

הלילה היה חשוך, וירח לא נראה בשמים. בתוך החורש החשכה הייתה רבה יותר. הודיה פילסה את דרכה בין העצים וחשבה לעצמה: "איך הכנסתי את עצמי למצב הזה?" השיחים שרטו את רגליה החשופות מתחת לחצאית ולפתע קרע שיח קוצני את שרוול חולצתה, והיא חנקה יפחת בכי קטנה. העצים תמו לפתע והיא נפלטה אל הכביש. היא התיישבה בשול הכביש ובחנה את סביבותיה. הכביש היה צר ומפותל ובעיקר חשוך. הודיה לא ידעה היכן בדיוק היא נמצאת. אף מכונית לא עברה שם, ומדי פעם נשמעה יללה של איזו חיה שצמררה אותה. היא קמה והחלה פוסעת בצד הכביש. לפתע הבחינה באורות רחוקים. היא חיכתה עד שזיהתה את המכונית ואז נעמדה במרכז הכביש ונפנפה בפראות בידיה. המכונית עצרה כמטר לפניה. היא פתחה את הדלת שליד הנהג. "מה את עושה?" צעק עליה, "יכולתי בקלות לדרוס אותך."

"אף אחד לא עובר פה, ופחדתי שלא תראה אותי."

"טוב, תכנסי. שבי." היא התיישבה במושב שלצדו. "תחגרי" אמר לה, והיא חגרה את חגורת הביטחון בצייתנות. היא בחנה את הנהג. הוא היה כבן חמישים, מזוקן, ועל פי מראהו ומבטאו זיהתה שהוא ערבי. הוא שתק, והודיה חשה שלא בנוח. היא לבדה בלילה בשום מקום עם ערבי. תחושת הרווחה שפקדה אותה כשהמכונית עצרה לה התחלפה בחשש. 

"אז מה את עושה פה לבדך בשעה כזאת?" שאל הנהג, "איך הגעת לכאן?"

"אני לא יודעת, זאת אומרת, אני לא זוכרת…"

"סליחה, את צוחקת עלי?" הוא נשמע מעט יותר תוקפני והודיה נצמדה מעט, בלי משים, אל הדלת. הנהג כנראה הבחין בכך ושאל בטון מרוכך יותר: "מה שמך?"

"הודיה. הודיה גלוברמן."

"ומאין את?"

"אני מחדרה."

"נעים מאוד. אני חמיד כבהא, מברטעה. אני מנהל בית הספר בישוב שלי." 

"תודה לך. עוד לא הודיתי לך."

"על לא דבר."

"העברית שלך טובה…"

"תודה. את דתיה?"

"נכון, איך ידעת?"

"לפי הלבוש שלך."

"אם תוכל לקחת אותי לאיזו תחנת אוטובוס… יש עלי קצת כסף, אני אוכל לקחת אוטובוס הביתה…"

"לא, אני לא חושב. אני אקח אותך לתחנת המשטרה. השוטרים שם כבר יטפלו בך."

"אבל למה? באמת שאין שום צורך. אני רק רוצה לחזור הביתה…"

"מצטער. את חייבת להבין אותי. אספתי אותך בכביש. את לא יכולה, או לא רוצה לומר לי מה קרה לך. אני בוודאי שאינני יכול לדעת מה קרה לך. אולי עברת איזו טראומה, אולי אפילו תקיפה. אני זה שאסף אותך, ואני לא יכול להרשות לעצמי שיבואו לחקור אותי, אולי אפילו להאשים אותי בכל מני דברים…"

"אבל באמת שאין לך מה לדאוג. אני רק רוצה לחזור הביתה. אני לא אזכיר אותך בכלל…"

"ומה תאמרי להורים שלך? מה אם הם יפנו למשטרה? תביני, המצב שלי רגיש…"

"למה רגיש?"

 "כי אני ערבי."

"אז מה?"

"חמיד נאנח אנחה עמוקה ואמר: "במדינה שלנו, הערבי הוא תמיד החשוד המידי.  אני לא יכול להרשות לעצמי להסתבך…"

השוטר התורן ביקש מהם להמתין על הספסל עד בוא החוקר. כעבור רבע שעה הגיע החוקר והכניס אותם לחדר. חמיד סיפר את גרסתו והודיה אישרה שאינה זוכרת דבר. החוקר ביקש מחמיד להשאיר את הפרטים שלו ומספר הטלפון אצל היומנאי ואמר שיפנו אליו במידת הצורך, ושחרר אותו לדרכו. "בת כמה את?" שאל את הודיה, והיא ענתה "בעוד ארבעה חודשים שמונה עשרה."

"אם כך את עדיין קטינה. אזמין חוקר נוער."

שוב חיכתה על הספסל עד שנקראה להיכנס לחדר אחר, שם ישבה מולה בחורה לבושה אזרחי. "את חוקרת הנוער?" שאלה הודיה. "לא, אני פסיכולוגית."

שוב חזרה הודיה על סיפורה וחזרה וטענה שאינה זוכרת דבר. הפסיכולוגית כתבה זמן מה ואז הישירה מבט אל הודיה ושאלה: "הודיה, את מספרת לי את האמת?" "כן" ענתה הודיה בעיניים מושפלות. 

"כי לי את יכולה לספר הכול, בלי חשש. הכול נשאר כאן ולא יוצא." 

הודיה שתקה.

"ספרי לי מה את כן זוכרת."

"הייתי בבית של החברה שלי בחדרה. נפרדנו ויצאתי כדי לחזור הביתה. אני זוכרת רק שיצאתי לרחוב, וזהו. התעוררתי בכביש שביער."

הפסיכולוגית שוב כתבה בדפים שלה, ואז אמרה: "אני חוששת שנצטרך לאשפז אותך בבית החולים במחלקה הפסיכיאטרית." 

"למה?" נזעקה הודיה "מה, אני משוגעת?"

"לא, לא משוגעת, אבל עליך להבין שמצבך מסוכן. מאחר שאיבדת  את הזיכרון כך לפתע, יש סכנה שזה עלול לקרות לך שוב. את מבינה באיזה סיכון היית? יכולת להיתקל שם בטיפוסים שיכלו לאנוס אותך ואפילו לרצוח אותך. אנחנו לא יכולים לקחת סיכון, חייבים לבדוק מה הבעיה, את מבינה, נכון?"

הודיה הרכינה את ראשה, וביקשה בלחש כוס מים. האישה הביאה לה מים בכוס חד פעמית והודיה לגמה את כולה. 

הפסיכולוגית רכנה אליה, הישירה מבט לתוך עיניה ושאלה: "הודיה, את רוצה לספר לי מה באמת היה שם?"

"את לא תאמיני לי."

"נסי אותי."

"בדרך מהבית של החברה שלי אני מקצרת דרך הפארק, פארק גדול עם עצים ודשאים ובריכה. הפארק היה חשוך. פתאום ראיתי מולי מרחף מין גוף שחור ענק מעל הקרקע. הוא היה שקט מאוד, בלי שום אורות, כהה ובעל צורה לא מוגדרת. הוא נחת על הדשא ופתח עגול נפער בו. שום יצור לא יצא, אבל הרגשתי שאיזה כוח מושך אותי פנימה, כאילו נשאבתי. הפתח נסגר אחרי. היה שם מין אור סגול כהה כזה, וחשתי שהכרתי מתערפלת. יכולתי להבחין בצללים כהים סביבי. אני חושבת שערכו בי בדיקות כלשהן, לא בטוחה, הייתי מעורפלת לגמרי. הרגשתי תחושה מוזרה מאוד, כאילו אני מפוזרת על כל המרחב, הרגשתי שאני הרבה אנשים, לא אחת, קשה לי להסביר את זה. אם לא הרגשת את זה לא תביני… ואז נפתחה מין מנהרה צרה וארוכה, כמו צינור ארוך וישר, ואני הסתכלתי לתוכו, ויכולתי לראות עד הקצה שלו, ושם ראיתי את העתיד. את כל מה שיקרה לי ולאחרים. הייתי מרותקת אבל אז הצינור נסגר, ואחר כך נעלם, ובאותו רגע שכחתי את כל מה שראיתי. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל אז מצאתי את עצמי ביער. רצתי אל הכביש ושם עצרתי מכונית שעברה, חמיד, שהביא אותי לכאן, טוב, את זה אתם כבר יודעים."

"את זוכרת עוד משהו?"

"לא, זה הכול. בעצם, עוד היו לי מין קולות כאלה בראש, צלילים משונים, שהסתובבו לי בתוך הראש במעגל, אבל הם נחלשו ואז נעלמו…"

הפסיכולוגית כתבה עוד קצת ואז ביקשה מהודיה להמתין לה. היא יצאה לחדר הסמוך והודיה הבחינה שהיא מדברת בטלפון אך לא שמעה מה אמרה. ואז נכנס איזה קצין, והם התייעצו זמן מה. כשחזרה אמרה לה: הזמנו את הוריך לאסוף אותך. הם יחליטו איך לטפל בך." שוב המתינה הודיה על הספסל במסדרון. אחרי זמן מה הגיע אבא שלה, מאיר גלוברמן, בעל זקן עבות, ציציות וכיפה גדולה לבנה על ראשו. הוא ניגש אליה וחיבק אותה חיבוק חזק וממושך. הפסיכולוגית קראה לו לחדרה והורתה להודיה להמתין במקומה. לאחר כעשר דקות יצא האב והם הלכו.

הם נסעו בשתיקה. לבסוף שאל האב: "את רוצה לספר לי מה היה?"

"אתה לא תאמין לי."

"חז"ל אמרו: ניכרים דברי אמת. אם אמת בפיך אני אאמין לך."

הודיה סיפרה לו שוב את סיפור חטיפתה על ידי החללית המסתורית, כשסיימה אביה שתק ארוכות. "ידעתי שלא תאמין לי" אמרה הודיה.

 "ביתי" אמר לה אביה, "אני אדם מאמין. אני מאמין בקדוש ברוך הוא, אני מאמין בתורה הקדושה ובכל החכמים, אבל אני לא מאמין בחייזרים."

"נו, ידעתי שלא תאמין. חבל שסיפרתי לך."

"ילדתי, אין חייזרים. יש שתי אפשרויות: או שאת משקרת, אינני יודע מה הסיבה, שזה חמור מאוד בפני עצמו, או, מה שיותר חמור, שאת באמת מאמינה בסיפור ההזוי הזה, ואז כנראה נצטרך להפנות אותך לפסיכולוג, אולי לפסיכיאטר, ומי יודע מה יקרה אחר כך… זה גם מה שהפסיכולוגית המליצה."

הודיה שתקה, ואחר מלמלה: "ידעתי שלא יאמינו לי."

"נדבר על כך בבית"  אמר האב ושתק במשך כל שאר הנסיעה. 

כשנכנסו הביתה נגשה אליה אמה, חיבקה אותה ואמרה: "דאגנו כל כך. קראתי תהילים כל הזמן. העיקר שאת כאן, תודה לאל. עכשיו תכנסי למקלחת ואחר כך תלכי לישון קצת, וכשתקומי נדבר."

כשהתעוררה קראו לה הוריה אל שולחן המטבח. אביה שתק ואמה אמרה: "יש פסיכולוגית אחת, יהודית זליגמן, היא מטפלת במגזר שלנו. היא בעצמה אישה דתיה. אני אקבע לך תור אצלה."

"אימא, אני לא רוצה. אני לא זקוקה לזה."

"את מבינה שזה יכול לקרות לך שוב? הפעם יצאת בנס, אבל מי יודע מה יקרה חלילה בפעם הבאה? לא נוכל להסתכן."

"אימא, אני בסדר גמור. בבקשה, תני לי איזה שבוע ואז נראה."

כשהודיה פנתה לצאת, הוסיפה אמה: "אסור להמציא סיפורים כאלה. אמא שלי נהגה לומר שבסוף זה עלול לקרות באמת."

"נו,  אמא, תעשי לי טובה…"

כשהודיה הלכה אמרה אמה לאביה: "כך או כך זה ייקח שבוע לקבל תור."

"נחיה ונראה" אמר האב.

כמה דקות אחר כך רטט הטלפון בכיסה של הודיה. היא יצאה מהבית והתיישבה על ספסל סמוך. "היי, אלישע"

"היי, מה קורה?"

"בסדר…"

"רציתי לומר לך שאתמול אחרי שהלכת נתקפתי בחרטה וייסורי מצפון איומים. לא נרדמתי עד הבוקר, ואת לא ענית לי."

"אבל למה?"

"לא הייתי צריך להוריד אותך שם ולנסוע."

"הכול בסדר." 

"רציתי לומר לך שהשעות שבילינו ביחד היו הנפלאות ביותר בחיי."

"גם אני מרגישה ככה."

ושתדעי שאני אוהב אותך. מאוד."

"גם אני".

"עכשיו ספרי לי מה היה." 

הודיה ספרה לו את כל קורות ליל אמש.

"חייזרים?" שאל אלישע, "זה מה שסיפרת להם? שחטפו אותך חייזרים? מאיפה הבאת את זה?"

"תשמע, הפסיכולוגית ההיא במשטרה, היא הלחיצה אותי, היא רצתה לאשפז אותי במחלקה הפסיכיאטרית, אז זה הדבר הראשון שעלה לי בראש…"

"וגם להורים שלך סיפרת על החייזרים?"

"לא הייתה לי ברירה, הפסיכולוגית דיברה עם אבא שלי."

"והם האמינו לך?"

"לא. אימא שלי רוצה לקחת אותי לפסיכולוגית. איזו זיגלמן אחת. בינתיים שכנעתי אותם לחכות עם זה. אני מקווה שהם ירדו מזה."

"תשמעי, הרגת אותי. חייזרים… טוב, מה נעשה עכשיו?"

"נצטרך להמציא משהו חדש."

"אולי תגידי שאת הולכת לפסיכולוגית…"

"שמע, זה באמת רעיון."

אימא של הודיה החלה לחוש עצבנות. היום כבר החשיך והודיה לא נכנסה הביתה. היא יצאה למרפסת ונשענה על המעקה. הכול היה חשוך והיא לא ראתה מאום, אך שמעה מעין זמזום מוזר, בצליל נמוך, שכמו מגיע מכל הכיוונים. עיניה התרגלו לחושך, ואז ראתה בקצה הדשא מעין גוף גדול וכהה. הוא נחת באיטיות על הדשא. למשך מספר רגעים דבר לא קרה, רק אותו זמזום גבר, ואז נפתח פתח באותו גוף, וממנו בקע אור סגול כהה. אמא של הודיה הביטה כמהופנטת במחזה. ואז, באור הסגול היא זיהתה דמות, שכמו נמשכת אל הפתח, כאילו נשאבת. ואז קפאה באימה, כי נדמה היה לה שהדמות הזאת היא הודיה. קשה מאוד היה לה לקבוע, בגלל המרחק והחושך. הדמות נבלעה בפנים, הפתח נסגר, והגוף השחור החל להמריא אט אט, עד שנעלם.

אמא של הודיה התיישבה על הספסל במרפסת, כשהיא קפואה כולה. האירוע כולו הלך והטשטש אצלה, וכעבור עשר דקות כבר לא זכרה דבר.