במשך ארבעים יום וארבעים לילה לא הושגה הכרעה במערכה הקשה שהתנהלה בין צבא הפלשתים לבין חֵילוֹת יהודה וישראל. בבקרים היו הלוחמים יוצאים לקרבות העקובים מדם זה מול זה- מי בחרב ובחנית ומי בקשת ואשפת חצים, ובערבים הם היו חוזרים מיוזעים ומותשים למחנותיהם הזמניים, מלקקים את הפצעים וקוברים את המתים.
כל הקצינים והחיילים שלקחו בה חלק הכירו היטב את דמותו של גּוֹלְיָת- הלוחם הפלישתי שהתבלט לא רק בגלל ממדי גופו החריגים אלא גם בזכות אומץ לבו הרב. אך רק מתי מעט מהם ידעו שאותו ענק מפחיד היה בעצם פציפיסט מושבע בנשמתו.
גּוֹלִי נולד בשפלת פלשת ביום הזכרון לרעידת האדמה שזעזעה את העיר עזה בדיוק שני עשורים קודם לכן וגרמה למותם הטראגי של כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה מנכבדי האומה, לרבות חמשת סְרָנֶיהָ. במשך שנות ילדותו וראשית תקופת נעוריו הוא נחשב כביישן וכנחבא אל הכלים, נמנע בעקשנות מלהשתתף בתעלולים ובמעשי המשובה של בני גילו, והעדיף ללקט פרחי בר, לְכַיֵּר בטיט דמויות של בעלי חיים, לכתוב שירים נוגים – הראשון מבינהם שזכה להתפרסם, דרך אגב, נפתח בשורה 'לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז' – ולקרוא מגילות עתיקות. מסיבה זו הוא הפך להיות מושא ללעגם של בני שכבתו והדבר גרם לו להתכנס עוד יותר בתוך עצמו, להתרכז בלימודיו ולהרחיב את השכלתו.
איתרא מזלו ובגיל שש־עשרה לקה אותו גולית במחלה כרונית חשוכת מרפא וכתוצאה ממנה השתנתה צורתו באופן ניכר: ראשו גדל, תווי פניו הפכו להיות בולטים וגסים, ידיו ורגליו התארכו מאד ועוד טרם הסתיימה תקופת צמיחתו הגיע גובהו ללמעלה מחמש אמות (אמנם לאחר מותו טענו בני משפחתו שהמדידה הנכונה היתה שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, אבל נראה שזו היתה הגזמה יחצ"נית חסרת בסיס עובדתי). נתון מרשים זה לא חמק מידיעתו של הממונה על הגיוס בפלשת והצעיר גבה הקומה נלקח לעבודת הצבא בניגוד לרצונו – חלומו היה להמשיך להיות אמן ואיש רוח דווקא – והוכשר להיות חייל ממושמע ויעיל. באותה עת גם חדלו הנערים האחרים מלהציק לו והחלו לחפש את קירבתו במהלך האימונים המפרכים, ובזמן הקרבות עצמם העדיף כל אחד מהם להתמקם מאחוריו או לפחות מצדדיו.
המלחמה שפרצה בגין שאיפתם המתמדת של היהודאים מזה והפלשתים מזה לשלוט במבואותיו המערביים של דרום ההר היתה הראשונה שבה הוא השתתף, ושפיכות הדמים האכזרית – משני עברי קו החזית – נגעה מאד ללבו שנותר רגיש ומלא אהבה וחמלה לבני האדם באשר הם. "לשם מה לגרום לסבל אנושי מיותר אם אפשר לפתור את המחלוקת ביננו בעזרת קרב ביניים אחד?" פנה גולית האלטרואיסט למפקדיו והעלה בפניהם פתרון צבאי שהיה מקובל למדי בעת היא, תוך שהוא מתאר באריכות את סיפורו המרתק של סִינוּהֶ המצרי, מתקופתו של המלך סֶנוּסְרֶת הראשון, ואת התמודדותו המוצלחת עם אחד מבני רֵתֵ'נוּ. "אני מוכן להתייצב בפני חיילי האויב ולהציע להם לבחור את האיש הטוב ביותר שלהם כדי שיתעמת אתי ראש בראש. אִם הוּא יִלָּחֵם וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָהֶם לַעֲבָדִים; וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו- וְעָבְדוּ הֵם אֹתָנוּ".
הקצין הבכיר שהנהיג את הצבא הפלישתי כבר מאס בקרבות העֲקָרִים, בשינה על הקרקע הסלעית ובמזון התפל שהוגש לו ולחייליו במחנה החם והמאובק באֶפֶס דַּמִּים, וכל רצונו היה לשוב, עטור מדליות ושבחים, לביתו הקריר והנוח המשקיף על הים הגדול. מסיבה זו הוא היה קשוב לרעיונות מקוריים ואימץ את ההצעה החדשה בחום. אלא שאף אחד מהם לא לקח בחשבון את האפשרות שכֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, בִּרְאוֹתָם אֶת הַנָּפִיל הָאַמִּיץ וְהַמְּיֻמָּן שֶׁהִתְיַצֵּב מוּלָם, יָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיֵּחַתּוּ וַיֵּרָאוּ מְאֹד.
חלפו ימים רבים עד שמישהו מבין העבריים העז להענות לאתגר, ולתדהמת כולם לא היה זה חייל ותיק ומנוסה אלא רועה צאן אלמוני. כמה חבל אפוא ששמו הפרטי נשכח מאז וכל המאמצים לשחזרו עלו בתוהו: כן, מדובר בבן הזקונים של יִשַׁי בן עוֹבֵד ונִצֶּבֶת בת עָדְאֵל ואחיו של אליאב… ולא, לא היה זה אבינדב או שִׁמְעָא… ובבית לחם, עיר הולדתו, התרוצצה איזו שמועה שפעם, כשהגיע שמואל הנביא למקום כדי לזבוח לאֲדֹנָי, הוא בחר משום מה דווקא בו להיות עזר כנגדו… ושהנער הזה היטיב לאחוז בכינור ואפילו נהג לנגן בפני המלך עת בִּעֲתַתּוּ רוח רעה… אה, וגם על כך שבהגיעו לגיל הטיפש־עשרה הוא לא הפסיק להתפאר בפני בני משפחתו ומכריו על גבורתו הרבה: פעם אחת סיפר להם כי הרג במו ידיו אריה שתקף את עדרו ופעם אחרת אמר שהיה זה דוב; אבל כשהתבקש לספק הוכחות לטענותיו אלו הוא בחר להתחמק בתרוצים שונים ומשונים, והפך בהדרגה לחוּכָא וְאִטְלוּלָא בפי כל.
כך או כך, משפרצה המלחמה עם הפלישתים התקנא בן־ישי הצעיר באֵחיו הבוגרים שגויסו לצבאו של שאול ודרש שינתן לו להצטרף אליהם, אבל אף אחד לא התייחס אליו ברצינות. כרגיל. הוא לא אמר נואש והצליח לשכנע את אביו המודאג להתיר לו ללכת לשטח הכינוס בעמק האלה כדי להביא מזון לבני משפחתם הלוחמים, כמו גם איזושהי תשורה 'צנועה' לקצין הממונה עליהם כדי שיציב אותם בעמדות שבהן סיכוייהם להיפגע נחשבים כנמוכים. עם התקרבו לשם כבר היה הקרב היומי בעיצומו, והוא נעמד על גבעה רמה וצפה בו בעניין רב כשאליאב, שהפך לאחרונה להיות שר מאה, הבחין בו ורגז עליו מאד: "למה נָטַשְׁתָּ את הַצֹּאן שלנו בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי רַק לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ!"
הנער ההרפתקן והיהיר, שלעת ערב גם שמע את קריאת התיגר שאותה הפנה גולית הפלישתי לעבר בני עמו והופתע מכך שאף אחד מהם איננו מעז להתייצב מולו, התעלם מהנזיפה הבוטה. הוא הבין שנקרתה לפניו הזדמנות פז לעשות לעצמו שם ולזכות בתהילת עולם ברוח הבטחתו של אותו איש מוזר עם המעיל העבה והשֵּׂעָר הארוך שלפני מספר שנים ניבא לו גדולות ונצורות ואף משח אותו בשמן. ולא פחות חשוב, קסמו לו מאד גם התחיבויותיו של שאול לְזַכּות את מי שיכה את הענק האימתני בעושר רב ואף לתת לו את בתו הבכורה לאשה, וכי אֵת בֵּית אָבִיו שֶׁל הַמְּנַצֵּחַ הוּא יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל.
"אני מוכן להתמודד אתו," הוא קרא בקול דקיק בזמן שהחיילים היגעים ישבו מסביב למדורה כדי להתאושש ולסעוד את לבם, וזכה לקיתונות של לעג מכל עבר. כרגיל. אך לאור התעקשותו ונדנודיו הבלתי פוסקים נאלץ אבנר- שר הצבא, להביאו בפני המלך. "לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו," הסביר לו שאול בחיוך סלחני, אך בן־ישי הנחוש טען בלהט כי הֶעָרֵל הגוי מחרף ומגדף מדי יום ביומו את אלוהי ישראל ואסור לעבור על כך בשתיקה, והכהנים והלויים שהיו עדים לדו־שיח המשונה תמכו בעמדתו. ומכיוון שנראָה כי זהו גם רצונו של אֲדֹנָי צבאות – כמה חבל ששמואל עצמו לא יכול היה להגיע באותו יום למחנה כדי לאמר את דברו – נאלץ שאול לעמוד במילתו ולהסכים לקיום הדו־קרב ואף הלביש את הנער במדים חדשים, נתן קוֹבַע נחושת על ראשו והעטה עליו שריון קשקשים. ומה רבה היתה מבוכתם של הנוכחים באוהל המלכותי בראותם שרועה הצאן הרזה והנמוך איננו מצליח לזוז ממקומו בגלל כובדו של הציוד הצבאי. מסיבה זו הוא נאלץ להסירו ולהסתפק במקל, בקלע הפרטי שלו ובחֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים שאותם הוא אסף בקפידה מגדת הנחל הסמוך.
וכך, עם כלי תקיפה דלים ומגוחכים וללא כל מיגון, התיצב היהודאי הצנום מול הפלישתי החסון והמחומש היטב לעימות קצר אך מכונן בין השמשות.
"הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?" התפלא גולית לנוכח קלות הדעת של יריבו, ובתוך תוכו כבר נכמרו רחמיו על העלם יפה התואר הצועד אל מותו הבטוח עוד בטרם צימח זקן על לחיו.
"הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ אֱלֹהִים בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ," נעמד בן־ישי על קצות אצבעותיו ועיבה את קולו כדי להראות ולהשמע בוגר ומאיים קצת יותר; ובמקביל, שלח אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי בְּקִדְמַת רֹאשׁוֹ.
פעולתו זו אמנם הצליחה להפתיע את גולית אך מִצְחַת המתכת העבה של קסדתו הגנה עליו מפני השפעתה המזיקה של המכה. ובתגובה אינסנקטיבית לפרובוקציה המילולית ולמתקפה האלימה מצד נציגם הנבחר של אויביו הוא אחז בחניתו הכבדה – שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל משקלה – הטיל אותה בחוזקה לעבר הנער החצוף וחיסל אותו באיבחה אחת.
וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה כִּי מֵת בֶּן־יִשַׁי וַיָּנֻסוּ. וַיָּקֻמוּ הַפְּלִשְׁתִּים וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אוֹתָם. וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד בֵּית לֶחֶם וְעַד חֶבְרוֹן. וַיָּשֻׁבוּ הַפְּלִשְׁתִּים מִדְּלֹק אַחֲרֵיהֶם וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. אחר כך הם נעו על גב ההר צפונה, הטילו מצור על גֶּבַע אשר בבנימין, לכדו את שאול שנמלט והתבצר בה, הוציאו אותו להורג לעיני כל בככר העיר והכריחו את בנו ויורשו- המלך יהונתן, להעלות להם מס כבד במשך ארבעים שנה.
גם תהלוכות נצחון מפוארות עשו להם תושבי פלשת בשערי גת, עקרון, אשדוד, אשקלון ועזה: השבויים הרבים הוצעדו, מושפלים וכבולים בשלשלאות, לצדן של הפרות, הכבשים והעיזים שהוחרמו; חלק מהכלים שנבזזו מהמנוצחים הוצגו אף הוא לראווה; נשות הפלשתים הצוהלות קידמו את פני לוחמיהן האמיצים בלהיט החדש "הִכָּה אַכִּישׁ בַּאֲלָפָיו וְגוֹלְיָת בְּרִבְבֹתָיו"; הידעונים ומגידי העתידות המקומיים המציאו בדיחות שנונות על אותו נביא זקן מרָמָתַיִם צוֹפִים ששוב טעה בתחזית שלו; וההמונים נשאו תפילות הודיה לדָגוֹן ולשאר אליליהם הנאמנים והעלו להם קורבנות וזבחים במקדשים ובחוצות הערים.
*
חלפו שבועות.
הגיבור הלאומי הטרי, שהודות להשגיו במלחמה זכה לא רק לעלות בסולם הדרגות אלא גם לקבל לשרותו נושא כלים צמוד, נאלץ מטבע הדברים לקחת חלק מרכזי בחגיגות הרבות, אבל השמחה לא שררה במעונו ולבו היה כבד עליו. נכון הדבר שגם לפני אותו מפגש חטוף עם הצעיר היהודאי כבר הרג גולית בני אדם, אך הדבר קרה תמיד בסערת הקרבות ולכן הוא לא זכר את תווי פניהם של קורבנותיו. להבדיל, מראהו של אותו עלם אדמוני ויפה עיניים שהעז להתייצב מולו נטול קסדה, שריון ומגן לא סר ממנו, והוא חש עצמו כרוצח שפל. בנוסף, כפי שהתברר לסובבים אותו רק בדיעבד, העיק על מצפונו איזה זכרון טורדני מאחת ההתקלויות הצבאיות הכושלות שבמהלכה מצאו את מותם כמה מבין חבריו הטובים. מסיבה זו ביקש גולית חופשה מיוחדת מהצבא, דחה מעל פניו את עשרות הבחורות החטובות שלבשו את מיטב מחלצותיהן, פרכסו בצבע את פניהן וצבאו על פתח ביתו בתקווה לזכות בחסדיו, ובמקום לבלות עם שאר החיילים במסיבות החשק הפרועות בבתי השֵּׁכָר הסואנים הוא בחר להתבודד בחיק הטבע ולחזור ולעסוק בתחביבו הישן:
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית; מִזְמוֹר לְגוֹלְיָת.
דָּגוֹן, אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי; וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי.
חָנֵּנִי דָּגוֹן כִּי אֻמְלַל אָנִי: רְפָאֵנִי דָּגוֹן כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי.
וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד; וְאַתָּה, דָּגוֹן, עַד מָתָי.
שׁוּבָה, דָּגוֹן, חַלְּצָה נַפְשִׁי; הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ.
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ; בִּשְׁאוֹל, מִי יוֹדֶה לָּךְ.
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי; בְּדִמְעָתִי, עַרְשִׂי אַמְסֶה.
עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי; עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי.
סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: כִּי שָׁמַע דָּגוֹן קוֹל בִּכְיִי.
שָׁמַע דָּגוֹן תְּחִנָּתִי; דָּגוֹן, תְּפִלָּתִי יִקָּח.
אבל כתיבת השירים, כמו גם השעות הרבות בכל יום שאותן הוא הקדיש להתנדבות למען רווחתם של חיילי העבר העריריים והחולים בקהילתו, לא עזרו לרפא את נפשו הכאובה והסוערת, ואט אט השתלט עליו דכאון עמוק: שנתו נדדה בגלל סיוטים חוזרים, חששות ופחדים ליוו אותו מיד עם קומו בבקרים, כאבי הראש שמהם הוא סבל מזה שנים התגברו, תיאבונו נעלם, ולא נותרה בו היכולת להנות מדבר. עד שיום אחד הגיעה אומללותו לשיאה והוא חש שאין בכוחו לשאת יותר את עול האשמה הכבד הרובץ על כתפיו, וַיֹּאמֶר לְנֹשֵׂא כֵלָיו "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ כִּי קַצְתִּי בְּחַיַּי". וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח גּוֹלְיָת אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ!
מה רבה היתה התדהמה בגת לשמע הידיעה על ההתאבדות הכל כך בלתי צפויה הזאת: מקוננות פרצו ביללות ובזעקות שבר; רצים יצאו בדחיפות לשאר הערים הפלישתיות כדי לעדכן גם את תושביהן אודות האירוע האומלל; הוכרז על יום אבל לאומי והדגלים הורדו לחצי התורן; נערים ונערות התקבצו בככרות, הדליקו נרות חרס מעוטרים והשמיעו ניגונים עצובים לזכרו של גיבורם; ויצרן המשקאות הגדול בפלשת בישר קבל עם ועדה שבכוונתו לקרוא על שמו את בירת השְּׂעוֹרִים החדשה שאותה הוא מתכנן להשיק בקרוב.
אלפים ליוו את ארון הקבורה האַנְתְּרוֹפּוֹאִידִי הענק בדרכו האחרונה. הוריו של גולית ושאר קרוביו האבלים הזילו דמעות; מפקדי הצבא נשאו הספדים ארוכים ומלאי פאתוס; ובני כתתו מהגן ומבית הספר היסודי המציאו זכרונות משעשעים מימי ילדותם המשותפת כדי להעלות קצת את המוראל הלאומי. אך גולת הכותרת של טקס האשכבה הממלכתי היתה חשיפתו הפומבית הראשונה של הפַּפִּירוּס שנמצא בכליו של המנוח ושעליו הוא רשם – כנראה זמן קצר בלבד לפני מותו – קינה מרגשת לזכר רעיו לנשק שלא זכו לשוב משדות הקרב:
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.
מִדַּם חַיָּלִים, מֵחֵלֶב לוֹחֲמִים
קֶשֶׁת פְּלִשְׁתִּי לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחַרְבּוֹ לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.
וכל שאר קורותיו המופלאות של המשורר בעל הנפש העדינה שנכלא בעל כורחו בתוך גופו המגודל של הלוחם המפורסם הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְסַרְנֵי פְּלֶשֶׁת.