קטגוריות
מסלול רגיל 2024 פרס עינת 2024

העידן החדש מאת רן ארד

שלום עידן,

קראתי את סיפורך "רגעים נצחיים" בעניין רב. הרעיון של אדם שאינו חווה את הזמן כלל, אלא את כל חייו בבת אחת, הוא מרתק ויוצא דופן. המספר מעניין, מצד אחד הוא מעורר הזדהות ורחמים, ומצד שני הוא פסיכופת גבולי. הכתיבה שלך זורמת, והתיאורים שלך חיים ועשירים.

עם זאת, ולאחר מחשבה נוספת, הגעתי למסקנה כי הסיפור אינו מתאים לקו התמתי של כתב העת שלנו. "עט עתיד" מתמקד בסיפורי מדע בדיוני רציניים, העוסקים בחקר הטכנולוגיה והשלכותיה על האנושות, החברה והפרט. סיפורך, לעומת זאת, נוטה יותר לכיוון הפנטזיה האורבנית, עם אלמנטים של ריאליזם מאגי שאינם עולים בקנה אחד עם הגדרת המדע הבדיוני הקלאסי כפי שאנו רואים אותו.

יצירתך היא ייחודית ועשירה, ואני מעודדת אותך להמשיך ולכתוב. אולי תוכל לשקול לשלוח את הסיפור לכתב עת אחר, המתאים יותר לסגנון הכתיבה שלך.

שוב, תודה על שיתוף הסיפור שלך איתנו.

בברכה,

שולמית, עורכת "עט עתיד"


שלום שולמית,

תודה על התשובה המפורטת, אני שמח שאת אוהבת את הכתיבה, גם אם לא את התוכן.

לגבי ההגדרה 'פנטזיה אורבנית' – אני מבין מה את אומרת, אבל אני רוצה לציין שרק לאחרונה אנחנו יודעים על אנשים שאין להם דיבור פנימי או בלי יכולת ליצור דימויים חזותיים. הרבה אנשים לא יכולים לתאר לעצמם איך אפשר לחשוב בלי קול פנימי, זו חוויה זרה לחלוטין לכל מה שהם מכירים. אנשים עם דמיון חזותי לא מסוגלים לדמיין (אירוני, לא?) מצב שבו אי אפשר לראות משהו בעיני רוחם. האם זה באמת עד כדי כך בלתי אפשרי לגלות אנשים כמוני, שחווים את הזמן בצורה אחרת?

אני לא מנסה לכתוב פנטזיה, אלא פשוט לתאר את המציאות שלי. עבורי, העבר, ההווה והעתיד הם כמו תמונה אחת גדולה של הירונימוס בוש, שבה הכל קורה בו זמנית. ילדות, בגרות, הורות, זיקנה – הכל מצוייר זה לצד זה, חי וזז מולי בכל רגע, כמו תוכנית שלמה של כל חיי. זה מוזר אפילו לי, לפעמים, אבל זה מי שאני. אני לא אומר שאת צריכה לשנות את הכללים של כתב העת בשבילי – אני רק מקווה להבהיר שסיפורים כמו שלי לא חורגים מגבולות האפשרי עד כדי כך.

תודה בכל מקרה על ההזדמנות לשתף את החוויה שלי,

עידן


עידן היקר,

מכתבך היה מעניין לקריאה, אם גם מעט הזוי. זו בהחלט התגובה הכי מקורית שקיבלתי אי פעם על דחיית סיפור.

ניסית להראות שהסיפור שלך על אדם שאינו חווה את הזמן דומה לשונות אחרת במוח האנושי, כמו קול פנימי או יכולת דמיון, זו אינה השוואה הוגנת. הגיבור שלך יודע כל מה שעתיד לקרות לו, זו שבירה ברורה של מוסכמות מדעיות, ללא שום הסבר מניח את הדעת בסיפור. גם אם אקבל את זה, הפעולות של הגיבור לא הגיוניות. אם הוא יודע מה יקרה, למה הוא לא ממלא לוטו? למה הוא לא משקיע במניות שהוא יודע שעתידות לעלות? יותר מזה, אם הוא (או אתה) רוצה שמדענים יכירו את התופעה הזו, למה אתה לא פונה אליהם ומראה להם שאתה יודע את העתיד? זה לא דבר שקשה להוכיח אותו.

אני מבינה שאתה רואה את הסיפור שלך בצורה שונה, וזה בסדר גמור. אבל כאן בדיוק ההבדל בין מדע בדיוני קשה למדע בדיוני רך או פנטזיה. הוא לא סתם סיפורים על אנשים מוזרים, הוא מבוסס על מדע, על תיאוריות, על ניחושים מושכלים. הסיפור שלך, למרות שהוא מקורי, פשוט לא מתאים לתבנית הזאת.

אל תיקח את זה אישית. לא כל סופר חייב להיות אייזיק אסימוב. יש לך קול ייחודי, ועם קצת עבודה, אולי תוכל למצוא את הבית הספרותי המושלם לסיפורים שלך.

בברכה,

שולמית, עורכת "עט עתיד"


שולמית שלום,

את צודקת לגמרי, זה באמת נשמע מאוד מוזר. "אדם יודע את העתיד, אז למה הוא לא עשיר?" שאלה מצוינת. האמת? אין לי מושג. אני יודע שזה נשמע כמו תירוץ, אבל זה פשוט ככה. אני לא ממלא לוטו כי אני יודע שאני לא ממלא לוטו. כמו שלפעמים אני אומר דברים שאני מצטער עליהם אחר כך, אבל אני אומר אותם בכל זאת. זה כאילו יש לי תוכנית כתובה מראש, תוכנית שאני לא בוחר. כשאנשים מדברים על בחירה חופשית ועל זה שהם לא היו מודעים לתוצאות של המעשים שלהם, אני מרגיש כמו עיוור צבעים שמנסים לתאר לו מה זה פוקסיה.

אני לא הולך למדענים מאותה הסיבה, אני יודע שאני לא הולך. אני מרגיש שאני לא מצליח להסביר. התמונה כולה מצוירת כבר, אני רואה אותה מולי, אני עושה את הדברים שאני יודע שאני עושה. גם זה שאני מספר לך את כל זה, אני עושה את זה לא כדי להוכיח משהו, או כדי שהסיפור שלי יתקבל, אלה כי זה מה שאני עושה. יש לי תחושה שזה אולי כי השרת האלבני של "עט עתיד" קורס בקרוב וכל המידע נמחק, אולי זה קשור לזה שאין לגילוי בעצם השלכות.

בכל מקרה, תודה על הנקודות למחשבה שאת נותנת לי, ועל הסבלנות שלך למוזרות שלי.

עידן


עידן,

אני מעריכה את הדמיון ואת חוש ההומור שלך, אבל אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק עם המשחקים האלה. לבדוק איפה מאוחסן שרת זה לא ממש הישג מרשים, כל אחד יכול לעשות את זה עם קצת גוגל. כן, זה שרת אלבני זול, וכן, הוא קורס מדי פעם. כל הכבוד לך.

אני מבינה שאתה רוצה להיות שונה, מקורי, אבל יש גבול לכל דבר. נמאס לי מההיתממויות וההומור העצמי, נמאס לי מההתפלפלות על גבולות המדע הבדיוני והפנטזיה. אם היו מגישים לי סיפור בו הגיבור חושב שהוא יכול לחזות את העתיד אבל לא לשנות אותו, הייתי שואלת למה הוא לא פשוט מנסה לעשות משהו, קטן אפילו, הוא לא סקרן בכלל? ואם אתה מתעקש להמשיך עם המשחק, יש לי שיטה פשוטה לבדוק הן את ידיעת העתיד שלך, והן את חוסר היכולת שלך להשפיע עליו: אתה תגיד לי בדיוק מה אכתוב במכתב הבא; אני מבטיחה לך שאני לא אעשה את זה.

אני חוששת שאנחנו מתקרבים במהירות לסוף השיחה הזו.

שולמית


היי שולמית,

אני מנסה לפעול לפי העצה שלך. בחלק מהימים אני נועל את הנעליים בסדר הפוך. בימים האלה אני מרגיש סחרחורת כל הבוקר, כאילו התמונה כולה יוצאת מפוקוס לכמה זמן, ולאחר כמה שעות הכל חוזר למיקוד הרגיל. באותן כמה שעות, אני לא רואה בדיוק את כל התוכנית, ואני מתחיל להבין את הדברים האלה, את חוסר הידיעה, חוסר המודעות לעתיד. זה חולף, אבל באופן כללי אני מרוצה מהניסוי. זה מעניין לראות איך העולם משתנה כשאני משנה את התכנית, אפילו שינויים כל כך קטנים.

אני מתנצל על כך שנמאס לך, שוב, זה מאותם דברים שאני יודע שקורים, אבל לא יכול לשנות אותם. אני מנסה במכתב הזה לשנות, אבל לא ממש מצליח. מה שמביא אותי לבדיקה שאת מציעה, בה אני כותב לך את מה שאת כותבת במכתב הבא… סליחה מראש על הטון האישי מדי. את כותבת לי שבן הזוג שלך נפגש עם האקסית שלו בלי ידיעתך. אני יודע שזה לא ענייני, אני נשבע שאני לא מרגל אחרייך, אחריו או אחרי האקסית שלו. פשוט, יש לי את התוכנית הזאת בראש, ו… קשה לי להתעלם ממנה. זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר כל הזמן.

שוב סליחה אם אני פוגע בך. אני לא מנסה להתנער מאחריות בשום צורה. אני ממשיך לנסות דברים, לשלוט בחיים שלי, כמו שאת אומרת. אם זה בסדר, אני מקווה להמשיך לכתוב לך.

עידן


אני לא מאמינה! איזו חוצפה! ההתנהגות שלך עוברת כל גבול! איך אתה מעז לערב את החיים הפרטיים שלי בכל העניין הזה? אני לא מבינה מה אתה חושב שאתה עושה, אבל זה חצוף ומגעיל. זה שבן הזוג שלי יצא עם האקסית שלו בלי להגיד לי, זה עסק שלי, ושלו, ואולי גם שלה, אבל ממש לא עסק שלך.

אתה מדבר על "תוכניות" ו"ניסויים", כאילו החיים שלי הם מעבדה. אם אתה רוצה להמשיך לכתוב סיפורים מוזרים, בבקשה, אבל תשאיר את החיים שלי (ואת האתר שלי) מחוץ לזה.

אתה עוד רוצה להמשיך לכתוב לי?! היית מעניין עד עכשיו, המשכתי את ההתכתבות איתך כי הייתי סקרנית עד להיכן תיקח את זה, אבל הגזמת מאוד. אני ממליצה לך בחום להפסיק עם כל המשחקים האלה וללכת לעשות משהו מועיל בחיים שלך, כמו למשל לקפוץ מגשר.


שולמית,

אני מבין למה את כועסת. אני באמת מצטער על מה שכתבתי. אני לא יודע למה אני עושה את זה. זה גורם לי להרגיש קצת מטורף, לעשות דברים שאני יודע שיכאיבו לאחרים. אני מנסה להשיג שליטה, אבל לא מצליח. אני מרגיש כלוא. התכנית הזו שאני רואה מולי, אני כבול אליה, לא מסוגל לצאת מהתמונה.

אני יודע, בוודאות, שבשום שלב בחיים שלי אני לא קופץ מגשר. אבל, מוזר כמו שזה נשמע, הידיעה גורמת לי לרצות לנסות פתאום. לא כדי לפגוע בך, אלא כדי להרגיש משהו. אני רוצה לדעת שאני לא רק ציור, קפוא, ללא שליטה. אולי זה נשמע מטורף, אבל אני מרגיש כל כך ריק מבפנים, שאפילו רעיון כמו קפיצה מגשר גורם לי להרגיש חי.

אני יודע שלקפוץ לא עוזר לאף אחד, בטח לא לך. אני פשוט מנסה להבין את עצמי ואת כל מה שקורה איתי. אני לא יכול ככה יותר, אני חייב לצאת.

עידן


עידן,

בהתחלה כעסתי, אבל עכשיו אני דואגת לך מאוד. המכתב שלך הבהיל אותי. אני יודעת שזה מוזר, אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא הגיוני, אבל אני מתחילה להאמין לך. היו יותר מדי צירופי מקרים מוזרים, יותר מדי דברים שהתאימו. דברים שלא יכולת לדעת בכלל.

למשל, השרת האלבני נפל, כמו שאמרת. איבדתי את כל ההתכתבות שלנו, אפילו את הסיפור ששלחת. הגיבוי האחרון הוא מלפני חודש. אני לא מאמינה בכאלה דברים, אבל אני מפחדת שזה רומז משהו, שזה סמל שמשהו קרה גם לך. פתאום נראה שבמקרה שלך, הכל יכול לקרות. אולי לזה התכוונת כשכתבת שלא יהיו השלכות?

אני יודעת שאתה אדם חכם ויצירתי, אני רואה את זה במכתבים שלך. בבקשה, תשתמש ביכולות האלה לטובה. אל תעשה שום שטות. תיצור איתי קשר, אני דואגת לך.

שולמית


שולמית היקרה,

מצטער שעבר הרבה זמן מאז המכתב האחרון שלי. הכל כל כך שונה עכשיו.

אני עשיתי את זה. קפצתי. לא מגשר גבוה, אבל קפצתי. זה היה מוזר. הרגשתי כאילו אני נופל לתוך חלום. עכשיו אני בסדר, פיזית לפחות. אבל משהו בי השתנה, אני לא שבוי יותר בתוך התמונה. לפעמים אני כבר לא בטוח אפילו מה זה אומר, כל העניין הזה עם חווית העבר והעתיד, הכל ביחד – אני זוכר שחשבתי ככה, אבל אולי זה היה רק דמיון, או אולי באמת הקפיצה שינתה אותי מאוד.

יש פעמים שהתמונה מתבהרת, ולכמה רגעים, אני יודע בדיוק מה יקרה. עכשיו שאני לא חייב לפעול לפי התכנית יותר, אני יכול לעשות משהו בקשר לזה. התחלתי להשקיע בקריפטו ובמניות, וגם אמרתי לעוד אנשים במה להשקיע. הרשות לניירות ערך טוענת שאני סוחר במידע פנימי ומריץ מניות, הם הקפיאו את החשבונות שלי. רודפים אחרי גם עוד אנשים, אנשים שנראים מסוכנים הרבה יותר. אני חושב שעשיתי טעות. 

אני מפחד, שולמית. מה יקרה עכשיו? איך אמשיך לחיות? האם ככה אתם חיים כולכם, כל הזמן תוהים ומתלבטים? איך אתם מתמודדים עם זה? זה נראה לי גדול מדי, כל החלטה קטנה יכולה לקבוע דברים כל כך גדולים להמשך חיי, אני יכול להידרס כשאני חוצה את הכביש, אני יכול לאבד את הכל ברגע. אני מרגיש אבוד, תודה שאת עוד איתי.

אני מקווה שהם לא מצאו את חשבון המייל הזה עדיין, השתמשתי בו רק לכתיבה. יש סיכוי שאת מעבירה לי קצת כסף כדי לברוח? (זה מוזר לי לא לדעת את התשובה) אני אתן לך כמה טיפים להשקעה בתמורה, את תרוויחי פי אלף לפחות.

עידן


עידן,

כל הכבוד על הקפיצה, אני שמחה שיצאת מזה בשלום. ברוך הבא למועדון חוסר הידיעה. כן, כולנו ככה, מתלבטים ותוהים, מפחדים מהעתיד. אם זה ממש מפריע לך, יש מקצוענים שעוסקים בזה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, כל מיני אנשים עם תארים ארוכים. אני, מצידי, עורכת מגזין – אני טובה בכתיבה, לא בנפשות. אז אם אתה מחפש כתף לבכות עליה, אני מציעה לך לחפש אותה במקום אחר.

ולבסוף, אם כל זה רק היה בשביל להגיע בסוף למכתב "נסיך ניגרי", אני חייבת למחוא לך כפיים, זו השקעה מאוד גדולה. עד כדי כך גדולה, שהתחלתי לחשוב שהיא לא הגיונית בכלל: לרגל, לחקור, לנחש, כל זה בשביל קצת כסף? אבל, במיוחד אם באמת יש לך כוחות על טבעיים, וזה השימוש שמצאת להם – במובן מסוים אני לא מופתעת, אבל אתה עדיין אדם פתטי.

אל תטרח לענות. אני חוסמת את הכתובת שלך, ורוחצת היטב את הידיים.

ודרך אגב, הסיפור שלך לא היה כזה טוב.

שולמית