החורשה נפרשה לפניי, כעיר שחורה מתחת לשמי הלילה של שישי. הירח היה מלא, והייתה הפסקת חשמל בשכונה. רק צמרות העצים נראו בבירור, גזעיהם והאדמה שתחתיהם היטשטשו לכדי מסה שחורה אחת. לא אמור להיות בחורשה הזו שום דבר מעניין במיוחד. היא נשתלה על ידי המדינה או קק"ל או משהו כזה, בת כמה עשרות שנים. ראיתי אותה כמעט כל יום בדרך חזרה אל הדירה. שמעתי פעם שגם למראה נושן יש רגע של הולדת. עיקולי השורשים היו אפורים באור הלילה, מטווים נתיבים אל תוך החשכה. האלכוהול הקל את צעדיי, ובזכות מה שעישנתי תנודות האוויר הרגישו כמו ליטופים עדינים על לחיי. מצאתי את עצמי חוצה את הכביש אל סף החורשה. עצי האורן והברושים לא היו מרווחים במיוחד. גם מקרוב, מרבית אור הירח לא הצליח לחדור בעדם. התמקדתי על נקודה חשוכה בין העצים, והבחנתי בקו המִתאר המתפתל של גזע או ענף. צעדתי לתוך החורשה.
רקפות וחצבים התחככו בשערות רגליי. בחנתי אותם, אפורים כמו פטריות באור הירח הקלוש. צעדתי עמוק יותר ויותר לתוך סבך העצים בעוד עלים יבשים ומחטי אורן התפצחו תחת כפות רגליי. תהיתי אם הלילה הזה נחשב ליל קיץ מאוחר או ליל סתיו מוקדם. כבר שנים שהסתיו כמעט ונעלם, נכבש על ידי שמש קופחת, נשטף על ידי ים של אגלי זיעה שנטפו מאוגוסט לתוך ספטמבר ואוקטובר. נשענתי על גזע עץ ונשמתי עמוק. הריחות של החורשה היו רבים ועדינים. ניסיתי להבחין ביניהם: זו החזזית, זו הפריחה, זה גזע העץ וזו העלווה. הרגשתי את החספוס של הגזע שעליו נשענתי, את היציבות שלו. נאנחתי ועצמתי עיניים.
כשפקחתי עיניים הייתי בדירה. עמלתי מול קנבס ענק, והייתה לי סיגריה דלוקה בפה. מוזר. צעדתי צעד אחורה. הפה שלי נפער. חודש שאני לא מצייר וזה מה שיוצא ממני? התמונה היתה דרמטית, המושאים ענקיים. נראה שמשכתי את מבט הצופה מעלה, אל מעבר למסגרת. הפליאה שלי כצופה, והטכניקה של הציור הזכירה לי ציורי בארוק, אבל היה שם משהו אחר. התמונה לא הייתה מיתית או תנכית, ונראה שהיא משכה את הקורא לא לתוך עצמה אלא מחוצה לה, אל האין. כשהבטתי בפרטים מסוימים זכרונות הכו בי. לפתע נזכרתי איך ציירתי צל מסוים, שריר של רגל, נוצה, להב. הקנבס היה רחב. עם כל פרט ופרט הזכרונות שלי חזרו אליי. לא היה לי מושג איך הגעתי מהחורשה הביתה, והיה לי ברור שלא ישנתי. הטלפון שלי היה מרוקן לחלוטין מסוללה. הבטתי החוצה מהחלון. השמש ישבה נמוך, מעל צמרות הבניינים, בכיוון מערב. הציור הזה שאב ממני את כל השבת, אבל למי אכפת?
לפנות ערב שוב ירדתי אל החורשה. החשמל חזר אל הבתים, אבל מנורות הרחוב הקרובות לחורשה נותרו כבויות. החלטתי להיכנס לחורשה ממקום אחר, כדי שמשהו מהחידוש של החוויה הראשונית ייווצר שוב. השתחלתי לתוך החורשה במקום שבו העצים היו צפופים והחשיכה הייתה עמוקה ואטומה כדיו. השורשים התפתלו על הרצפה והכשילו את רגליי. העברתי יד מיוזעת על מצח מיוזע עוד יותר. זה ליל קיץ, הבנתי, אבל לא חם עד כדי כך. אני סתם מזיע כמו חמור. עברתי ליד השביל המגודר, רקפות מציגות עצמן לראווה ליד שביל התחום במוטות וחוטים. לפי השילוט של המועצה, הייתי אמור ללכת בתוך השביל הזה. סביב השביל מרבית הצמחייה דוללה באופן מלאכותי. הוא לא אמור להיות כאן, חשבתי לעצמי. בחנתי את עיקוליו המאולפים. כמו גידול סרטני על גבי החורשה הזאת. עד היום אני לא בטוח אם זאת היתה מחשבה שלי או לחישה שהגיעה אליי, אבל חשתי במילים בכל מקרה. הפנתי גב לשביל והמשכתי ללכת.
כשהעמקתי לתוך החורשה משהו הזדחל על כף הרגל שלי. קפצתי לאחור בעוד השתנקות פתטית להחריד זינקה לי מהפה. המלאכותיות של החורשה השרתה לה נופך עקר ומאולף, אבל היו בה נחשים וחזירי בר שתקפו בני אדם מפעם לפעם. הסתובבתי סביב עצמי בעודי סוקר את האדמה. העיניים הסתגלו לחשיכה, וראו שלא היה שום דבר עוין על האדמה. אין פה כלום או שאני רק לא רואה כלום? אגלי זיעה נטפו מהמצח שלי אל אדמת החורשה. הרמתי את הראש וראיתי קרן ברורה של אור ירח חודרת מבין העצים, בערך מאה מטר ממני. צעדתי לכיוונה, וכמה צעדים ממנה, משהו נגע לי ביד. המגע היה עדין, קטיפתי. פניתי לכיוון המגע הזה, אבל לא היה שם כלום. הסתובבתי לכיוון אור הירח, מעדתי, בלמתי את עצמי עם הידיים בעזרת עץ קרוב, והמשכתי במהירות לכיוון האור. הגעתי אל קרן אור הירח משופשף ומתנשף.
הבטתי על העצים שמסביבי. לא היה שם כלום. היער, החורשה העלובה הזאת, הייתה בדיוק כמו שהייתה בשישי ובדיוק כמו שהייתה תמיד – רגילה ומלאכותית, משעממת. נשענתי על העץ המחוספס, הנעים, והבטתי אל הירח. נשמתי עמוק וצחקתי מעצמי, שאני בורח מרוחות רפאים ביער כמו ילדה קטנה.הבטתי למטה. היה שם גזע רחב של עץ כרות. הוא היה סדוק, וחזזית מילאה את הסדקים שלו. זה הזכיר לי את הכדים היפניים האלה, שממלאים אותם בזהב. העץ נותר אפור גם תחת או הירח, וגם כשבחנתי אותו בדקדוק. הבטתי בקליפה של הגזע הקטום. עץ זית? הוא הקדים את החורשה הזאת. מסכן. הפנתי את מבטי שוב למעלה.
לפתע, יד שחורה הזדחלה אל קרן האור . לא היה מדובר בעור כהה, אלא בהיעדר מוחלט של אור, במסה של אפלה כבדה, עמוקה ותהומית. החושך הפולשני הזה היה יד רק במובן שקו המתאר שלו נראה כמו יד. היד התארכה לתוך האור, מושטת קדימה. צללית של אדם נחפשה לאור הירח. היא עמדה מולי, גבולותיה מנצנצים בקרן אור הירח. עמדתי על רגליי והבטתי לתוך החלל שבו אמורים היו להיות פנים. האם התהום מביטה בי בחזרה? צעדתי שמאלה, והצללית הסתובבה על צירה לכיווני. העיניים שלי החלו לצרוב. קרני אור נשברו על קו המתאר של הצללית, חצו מעל התהום בדמות אדם הזאת.
שמעתי פעם על מישהי שחלתה במחלה סופנית, ולקחה אל-אס-די. היא ראתה את כל משפחתה וחבריה יושבים סביב שולחן אוכל ארוך, והמוות ישב ביניהם. תהיתי אם ככה הוא נראה. לא. המחשבה הופיעה. המוות הוא סעד הניתן לבני אדם. אני זקוקה לסעד מבני אדם. עזור לי, עזור לי, אתה כל כך חזק – הזעקות מילאו את נפשי, הרעש שלהן מהדהד בתוך הגולגולת שלי. הקולות היו שונים ומשונים, רק אחד מהם הגיע מכיוון הצללית שעמדה מולי. צנחתי ארצה וחפנתי את הראש שלי בין הברכיים. אני פה לבד. לא ישנתי טוב כבר כמה ימים. עייפות ושינויים בתאורה עלולים להביא למצבים היפנוטיים ופסיכוטיים. הזכרתי לעצמי. ניסיתי להכריח את עצמי לקום, אבל נפלתי על האדמה שוב. הרמתי את הראש לאט. הצללית נעלמה, והקולות החרישו לאט. אני הוזה. נשמתי עמוק. עכשיו אני אקום, אלך לדירה ואשכב לישון. כשאתעורר, אני צריך לקבוע תור לרופאה.
הרמתי את הראש. ריחות ריקבון הכו בי, מהולים בריח צואת כלבים. עמדתי לאט על רגליי, והתחלתי לצעוד לעבר השביל המסומן, הרחק מקרחת היער הקטנה שבה פגשתי את הצללית. צעדתי עוד ועוד. כשהבטתי לאחור, לא ראיתי יותר את קרחת היער. הלכתי עוד ועוד, אין לי מושג כמה זמן עבר מאז שהצלחתי לקום. לא רציתי שתהיה לי האפשרות לברוח אל הטלפון. למרות זאת, ידעתי שהחורשה לא גדולה עד כדי כך. הייתי אמור לחצות אותה כבר. ספרתי שלוש נשימות עמוקות.
בשאיפה הרביעית, נחיריי התמלאו בריח של תותים ומי ורדים. מעולם לא ראיתי עץ תותים בחורשה. בכל מקרה, זה לא היה ריח של תותי עץ קטנים ולבנים. הריח הזה הרגיש כמו לטבול את האף בקופסה מלאת תותים שנקנו מדוכן צמוד לשדה. ריח הורדים הזכיר לי רחת לוקום שסבתא הייתה מביאה מהשוק. מישהו צעד אליי מבין העצים. הוא היה היצור היפה ביותר שראיתי מימיי. עורו היה לבן, חיוור וקורן, שערו בצבע כסף, חלק וארוך. עיניה היו אפורות-כחולות ושפתיה היו קטיפה שחורה. הוא לבש טוניקה ארוכה, שהתנפנפה בעדינות ברוח. זה הוא או היא? תהיתי אם לשאול לשמו של היצור או ללשון הפנייה, אבל היצור הרים אצבע קפוצה אל שפתיו העבות. היצור עטף אותי, ונישקתי אותה. היא הפשיטה אותי במהירות, ולאחר זמן קצר האקט שלנו הושלם. היצור קם מעליי ודחף אותי מטה. הוא הפנה את גבו אליי, פשט את הטוניקה וזרק אותה על הפנים שלי. כשהורדתי אותה ממני, היצור כבר נעלם. הטוניקה נפרמה בין אצבעותיי והפכה לאבק שהתפזר ברוח. עצמתי עיניים.
התעוררתי על אדמת החורשה עם עלות השמש. הרמתי את הבגדים שלי משורשיו של עץ סמוך. התלבשתי לאט. הרגשתי את גלי הצמרמורות, השאריות של הסקס, פועמות בתוכי. חזרתי הביתה, וציירתי. תמונות של לילה, של שמי כוכבים, ירח ועננים, של עיירות המנצנצות בין גווני החשיכה. הן פעמו מהיד שלי אל הקנבס, שלושה ציורים ענקיים ביום אחד. הסתכלתי בדף שלי. התגובות לציור מאתמול היו טובות, טובות יותר מכל מה שקיבלתי בשנים האחרונות. בחנתי את הציורים שסיימתי לפני כמה רגעים. אף פעם לא ציירתי ככה. אני לא יודע מה קרה שם בחורשה. יכול להיות שהזיתי, יכול להיות שסתם נרדמתי וחלמתי חלום רטוב. אני לא יודע מה קרה שם, אבל זה עבד. ואם זה עובד, למה לשנות? הבטתי אל השמש השוקעת. השמים נצבעו באדום, כחול וסגול. הודעתי לבוס שלי שאעדר ליומיים.
הלילה הזה היה חם מקודמו, ובשמיים לא היו עננים. החורשה הייתה בהירה מתמיד, ותהיתי אם זה עלול להפחיד את היצורים, או לפזר אותם. אור נוטה לפזר חלומות. חששתי שלא יקרה עוד משהו. אני חושש שאשאר שפוי, הבנתי. האמנים הטובים ביותר היו משוגעים. הלכתי, הפעם במורד הגבעה, מכיוון שנכנסתי מכיוון חדש. לא בדיוק. הזכרתי לעצמי. האמנים הטובים ביותר היו קרובים לשיגעון, חיו במתח מתמיד עמו. ברגע שהם חצו את הסף אל תוך השיגעון עצמו, היצירות שלהם נבלעו בשקט של המוות או בהשתקה של הפתולוגיה.
הלילה היה חמים ומואר יותר. יצאתי מאוחר, מחשש שאתקל במשפחות שיצאו לפיקניק, אבל האפשרות להיתקל במטיילים אחרים הייתה נוכחת להחריד. ראיתי מישהי בזווית העין, אבל לא הצלחתי להבין מה היא. הסתובבתי לכיוונה וראיתי בת אנוש הולכת בין העצים, גבה אליי. הדמות הייתה מטושטשת. רציתי להאמין שזה סימן למשהו. עקבתי אחריה במהירות בעודי מנסה לצעוד בשקט ככל שניתן. אך על אדמת החורשה, המלאה בשורשים, מחטי אורן ועלים יבשים, לא ניתן להישאר שקט לזמן רב. היא הסתובבה אליי.
היא הייתה אנושית לחלוטין, ודי מכוערת. פצעונים עיטרו את לחייה השמנות, האף שלה היה שבור, ועיניה היו עיני עגל חומות מעל שקיות כחלחלות. התלתלים השחורים שלה דווקא היו יפים, עד כמה שניתן היה לראות אותם בחושך. היא עמדה שם, קפואה, כאילו עמדתי לדרוס אותה. נזכרתי עד כמה רע זה נראה שגבר זר עוקב אחרייך ביער בלילה.
"אהלן" אמרתי בהיסוס, "אני אלון, אני פה מהאזור, באתי לטייל קצת."
"באמצע הלילה?"
"כן, לפעמים אני אוהב להיות ככה, לבד." זה לא נשמע אמין. היא צעדה צעד אחורה.
"אוקיי אלון. גם אני אוהבת להיות פה לבד, אז אם תוכל לתת לי להיות לבד, זה יהיה נהדר." היא צעדה עוד כמה צעדים אחורה, וגם אני התרחקתי. היא נמלטה, התרחקה במהירות, ואני המשכתי לעמוד במקום עד שלא ראיתי אותה יותר. תהיתי אם אולי הגיע הזמן לחזור לדירה. נזכרתי שלא קבעתי תור לרופאה. עדיף ללכת הביתה. לנוח. להבין מה הולך. למרות המחשבות הסבירות הללו, רגליי נשארו נטועות על הקרקע. אני לא אצא מכאן בידיים ריקות.
העמקתי לתוך החורשה, בלי שום כיוון ספציפי, העיקר להתרחק מהקצוות ומהמתולתלת. לפתע, אחד העצים זז. לא ברוח, לא כתוצאה מתנועת חתול או ציפור או חזיר בר, העץ פשוט זז. חייכתי חיוך עצום, ממזרי. מיהרתי לכיוון התזוזה והעץ התפלתל אחורה, כמעט באי-נוחות או ביישנות. אחזתי בחוזקה בענף נמוך אחד. זוג עיניים, ירוקות ובוהקות, הביטו בי. עור שזוף וחלק, שיער גלי בצבע ערמונים. אישה. תפסתי בפרק כף ידה העדין, והיא תפסה בידי, הנחתה אותה אל האגן שלה. היא נישקה אותי, ואחזה בפרק כף היד של ידי השנייה, הימנית. הנשיקה הייתה עדינה, מתגרה, סוחפת. קירבתי אותה אליי והיא התנתקה לרגע, מתנשמת. יד עדינה טיילה על העורף שלי, ועצמתי את עיניי. היד השנייה המשיכה לאחוז בפרק כף ידי, אצבע עוברת בעדינות מעל הוריד שלי. היא לחצה על נקודה בדיוק מתחת למרפק.
מחט חדרה לתוך הזרוע שלי. נאנקתי בכאב ונרתעתי לאחור. ניסיתי לשחרר את היד שלי, אבל האחיזה שלה הייתה חזקה מדי. מולי לא עמדה אישה, אלא עץ שעֻוַּת ופוסל לצורה של אדם, עם שפתיים מכוסות עובש חיוור ועיניים של חזזית בוהקת. הציפורן שלה התחפרה עמוק לתוך האמה שלי. היא משכה אותי אליה ונישקה אותי שוב, אותה נשיקה רכה, סוחפת ומסיחה, בזמן שהציפורן שלה טיפסה במעלה הורידים לכיוון החזה. היא התנתקה ממני ודחפה אותי לרצפה, ידה אדומה מהדם ששאבה ממני. היא דילגה למקום אחר, נעלמה כמות שהופיעה. נאבקתי בעיניי שלא ייעצמו. החזקתי בהכרה שלי כמלח המחזיק ברפסודה מאולתרת בשעת סערה. לפתע, ריח החרא והריקבון של האדמה פרץ לנחיריי. נשענתי על אורן קרוב על מנת לייצב את עצמי. מדמם וחלש, צלעתי את דרכי אל עבר הקצה הקרוב ביותר של החורשה. בדרכי לשם, הבחנתי בזווית עיני בתלתלים חומים-שחורים על גזע עץ. הפנתי את מבטי לכיוונם. המכוערת ישבה שם, פשוקת רגליים ועירומה, בזמן שמישהו או מישהי ירדו לה. ידה אחזה בשיער כסוף-בוהק, ארוך וחלק. צלליות של אנשים, שחורות וחשוכות יותר מכל, חוללו סביב שניהם.
הגעתי הביתה לפנות בוקר וחבשתי את היד שלי. זה נהיה מסוכן. הדבר הזה קרע את העור מספר פעמים כשהוא תלש את עצמו ממני. החרכים האדומים הזכירו לי את הצלקות שהיו למישהי שלמדה איתי . אם אני משתגע, יכול להיות שלא אשרוד את הביקור הבא שם. אבל אם לא, יכול להיות שיש לי פה משהו ענקי. המחשבות שלי נדדו לעבר אותה אישה מתולתלת ששכבה שם עם הדבר הכסוף. היא מוכרת לי. ידעתי שאצטרך לברר מי היא. ידעתי שאני צריך לישון. אבל הקנבס קרא לי. ציורים על גבי ציורים, כל אחד יותר טוב מקודמו, זרמו ממני והלאה אל הקנבס. סצנות של יער, של נשיקות ושל סקס, של זריחות ושל שקיעות, וגם תמונות סוריאליסטיות ופסיכדליות שלא ציירתי כבר שנים. הדירה הייתה מטונפת, ובשארית כוחותיי צילמתי את העבודות והעלתי אותן לדף שלי. התמוטטתי על המיטה.
התעוררתי, רעב ועייף, לצלצול הטלפון שלי. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, והמספר היה לא מזוהה.
"הלו?"
"היי".
זיהיתי את הקול, אבל לא הייתי בטוח.
"אלון?" היא שאלה.
"כן, זה אני".
"היי, אני אסתר, נפגשנו אתמול בחורשה".
"או, היי. איך השגת את המספר שלי?"
"מסתבר שלמדנו ביחד".
"וואלה?"
"כן, תשמע, אני חושבת שבאיזשהו שלב, אחרי שדיברנו, ראית אותי בסיטואציה קצת-"
"אינטימית?"
"כן".
שתיקה, קצרה ומביכה.
"תוכל להגיד לי מה ראית בדיוק?"
היססתי לרגע, לפני שהחלטתי להגיד את האמת.
"ראיתי אותך עם איזשהו בחור חיוור, עם שיער כסוף ארוך".
"אני מבינה. תגיד, אני יכולה לשאול אותך מה עשית שם?"
שתקתי.
"אתה גם נתקלת באותו בחור?" היא שאלה, "או באנשים מוזרים אחרים? או בצללים שחורים, מין תעתועים אופטיים שנראים כמו צלליות של אנשים רגילים?"
"כן", אמרתי בהיסוס. היא נאנחה אנחת הקלה עמוקה. "פאק, טוב לדעת שאני לא משוגעת". לא ידעתי מה להרגיש. כשזה היה משהו פרטי שלי, משהו בין חלום לבין טריפ לבין מציאות, משהו שקל להכחיש, איזו שיטה מיוחדת לקבלת השראה, היה קל יותר לבלוע את זה. האובייקטיביות שאסתר סיפקה ערערה אותי הרבה יותר.
"כמה פעמים כבר היית באינטראקציה איתם?"
היא חשבה לרגע. "אתמול זאת הייתה הפעם הרביעית שלי במין מפגש כזה. אתה?"
"אתמול זאת הייתה הפעם השנייה, או אולי השלישית. נראה לי שזאת תהיה הפעם האחרונה".
"למה?"
"אחד היצורים האלה שאב לי דם מהורידים." נאנחתי. "לא בא לי לדמם למוות, או להתעלף ולקבל מכת חום". זה היה הדבר הסביר וההגיוני להגיד. זה היה תיאור של מה שאני צריך לעשות. הוא לא שכנע אותי, ונראה לי שהוא גם לא שכנע את אסתר. היא חשבה לרגע.
"כן, גם אני נתקלתי בו. תשמע, הוא לא גונב מספיק דם כדי לעשות נזק. הוא סתם עוד מוזה".
"מוזה?"
"ככה אני קוראת להם, ביני לבין עצמי. אני סופרת. לפני שהתחלתי להיפגש איתם, הייתי חסומה לחלוטין. אבל אחרי כל מפגש יש לי השראה בשפע, ומספיק יעילות כדי לממש אותה. יצורים ספק־טבעיים שמספקים השראה. מוזה היה שם הולם בעיניי".
"יכול להיות. יכול להיות ששנינו משוגעים, ובמקרה שנינו הזינו ישות עם שיער כסוף".
היא נאנחה.
"אלון, תשמע, אתה תעשה מה שטוב לך, אבל לי זה עובד ולא מזיק יותר מדי, אז למה לא?"
הודיתי לאסתר על המידע וסגרתי את הטלפון.
כמה שעות לאחר השיחה עם אסתר, אחרי השקיעה, יצאתי שוב לחורשה. החשיכה של אותו לילה הייתה עמוקה ומבטיחה. צעדתי בביטחון בין העצים, בשאיפה להגיע עמוק לתוך החורשה הקטנה, להתרחק כמה שיותר מהעיר שמסביב. הלכתי לאט, כדי ששום פרט חריג לא יחמוק מעיני. הצלליות החלו להופיע בזו אחר זו. הן חוללו סביבי בעודן שולחות לי מחשבות: אתה חזק, אתה יכול, אתה מסוגל, בוא איתנו. הן אחזו בידיים שלי ומשכו אותי אליהן. נעניתי לדרישתן לכמה רגעים, הלכתי לאן שהן הובילו אותי. אבל המחשבות שהן שלחו אליי הפכו לתחינות נואשות יותר, רועשות יותר. פיתלתי את ידיי והשתחררתי מאחיזתן. הפניתי גב אליהן והתרחקתי. ריחמתי עליהן. לא הבנתי מה הן רוצות. הבטן שלי התהפכה כשהמשכתי להעמיק לתוך החורשה.
באותו לילה רוח נשבה, רוח קיץ קלושה. ככל שצעדתי עמוק יותר אל תוך החורשה, הרוח התחזקה. כמה זמן הלכתי? ביום או בלילה רגיל כבר הייתי חוצה את החורשה, או לפחות רואה את הקצה שלה. חייכתי לעצמי. זה עומד לקרות. הלילה היה קריר, אבל כבר התחלתי להזיע. הרוח התגברה והצלליות רקדו. הן שלחו אזהרות, אבל לא שמעתי להן. עקבתי אחר עוצמת הרוח, וצעדתי לכיוון שבו היא הכתה בעוצמה רבה יותר.
אדם שקוף, גבוה וחטוב, עמד יציב בעין הסערה. עורו היה מפוסל מקריסטל, מים זכים זורמים בצינורות דמויי-ניילון סביב עצמות מזכוכית עבה. הוא הביט אליי וחייך. השיניים הזהיבו בעוד מבטו נח עליי, ועיניו הזהיבו כשהוא החל לרחף לכיווני. חייכתי בחזרה, הרוח מכניסה אבק לתוך הפה והעיניים שלי. הרוח געשה סביבנו, אך כשהוא עמד מולי, היא לא הכתה בנו. אצבע שקופה, עברה בעדינות על החולצה שלי. בגדיי החלו להתפרק, סיב אחר סיב. חמימות פעמה מהיד שלו. ידו ליטפה את החזה החשוף שלי, ואז ביקעה אותו. השתנקתי בעוד פצע אדום נפער בחזה שלי. הדם שלי ריחף באוויר סביבי, והיד השקופה חפרה את דרכה לעבר ליבי. שני עצים התכופפו אל גופי, נועצים שיניהם בידיים שלי. מוזה כסופה יפהפיה עטפה את פיה סביב הזין שלי, ושני יצורים אחרים, חומים ועשויים מעפר, שעטו מעלה מאדמת החורשה והתחפרו לתוך הירכיים שלי. האיש השקוף החזיק את ליבי בכף ידו. הוא לחץ, ולחץ, ולחץ.
כל היצורים שסעדו על גופי נראו שבעים ומרוצים כשהמראתי מעלה, מעל מה שנשאר מהגופה שלי. אור הירח הפיל אותי מטה אל החורשה, אך לא היה לי גוף לחזור אליו. נותרה רק צורה, צללית שהאור סירב לה, מסה שחורה משחור.