"Ground control to Major Tom"
"…ויד"
"Ground control to Major Tom"
"דיוויד!"
הוא הרים את ידו אל אוזנו, נוגע קלות במכשיר הקטן שנח בתוכה. המוזיקה המיושנת פסקה, ואיתה, למרבה הצער, חלק מהשלווה שהביאה. הוא נשען לימין, נותן לכיסא המרופד תוצרת קסטור לסובב אותו באיטיות אל הקול שקטע את השיר. החדר הלבן נראה קר וריק מלבד מספר פוסטרים שנתלו לא מזמן, נושאים תמונות של זמרים ישנים כל כך, שלא תשמעו את שמותיהם מחוץ לסרטי נוסטלגיה. הרהיטים האפורים לא הועילו לאווירה, וגרמו לדיוויד לתהות בכל פעם מחדש מה עבר בראשי המעצבים שהחליטו לקחת השראה מסרטי מדע בדיוני שנוצרו לפני סבו. הוא אף פעם לא הבין אופנה. כשנגמר הסיבוב מצא את עצמו יושב מול לוסי מקנון, בידה המסך הקטן שליווה אותה לכל מקום. עמיתתו לעבודה הביטה בו בקוצר רוח, עיניה הכחולות מפצירות בו להקשיב לה לשם שינוי. נאנח, הוא התיישר בכיסא, האפור גם הוא, מכין את עצמו לשיחה.
"אז," פתח בטון ענייני למרות רצונו לחזור למוזיקה המרגיעה. ככל שיגמור עם זה יותר מהר, כך ישאר לו יותר זמן לשמוע שירים לפני שיאלץ לצאת. "מה קורה לוסי?"
קוצר הרוח הפך לזעף קל כשהיא החלה לדבר, אצבעותיה לא משות מהצג שאחזה. "דיוויד, אתה יודע בכלל מה השעה?" שאלה בעצבנות.
"תשע?" ניחש, מקווה בכל ליבו שהגזים בהערכתו. זה לא נשמע טוב.
"אחת עשרה" עכשיו היא כבר כמעט נהמה, "וחצי". היא שילבה את ידיה ונאנחה, מניחה לשערה החום והקצר ליפול קלות על פניה לפני שהתיישרה שנית והביטה ישירות אל תוך עיניו. "דיוויד, אתה צריך להיות שם עוד פחות מחצי שעה".
לעזאזל, הוא שכח מזה לגמרי. הוא כבר ידע שאזנה לשירים טובים – עם העדפה לכאלה מלפני מספר עשורים או יותר – גרמה לו לאבד תחושת זמן, אבל הוא לא חשב שהמצב כל כך גרוע. דיוויד זינק ממקומו באותו הרגע, אסף מספר חפצים קטנים מרחבי החדר המנוכר, התארגן במגושם והכניס בחיפזון את צרור המפתחות שלו לכיס מכנסיו. אז דחף אותו פנימה שוב כשהחללית הקטנה התלויה עליו איימה להפיל אותו החוצה. הוא אפילו לא נפרד לשלום מלוסי המיואשת כששעט לעבר דלת הכניסה.
הוא יצא מהמשרד בריצה, נועל את נעליו תוך כדי בליעת גלולת חלבון. הוא בקושי שם לב למסדרון הקר שחלף בו, מורגל לקור של המבנה, כשלחץ במהירות על כפתור המעלית הישנה. מבין שהיא במרחק עשרים קומות, דיוויד ויתר במהירות ורץ למדרגות, קופץ אותן בשלשות. מחדר המדרגות החלק והלבן התפרץ לאולם כניסה חלק ולבן ממש כמותו, מכיל רק שני עציצי פלסטיק מזויפים שדמו למקור כמו שתי טיפות מים. הוא יצא מבניין הקומות, מתחיל כבר להתנשף, ונכנס לרכב קטן ולבן שחנה בדיוק בכניסה. ברגע שסגר את דלת הנוסע וחגר את חגורת הבטיחות, המכונית זנקה לפנים, לא מחכה לו שיסדיר את נשימותיו. מזיע ומותש, דיוויד נשען לאחור, מנסה להרגיע את הלמות ליבו. אצבעו עברה קלות על המכשיר הקטן באוזנו, מחדשת את שטף המוזיקה שנקטע בפתאומיות מוקדם יותר. מעכשיו הגעתו בזמן תלויה רק ברכב.
הם נסעו במהירות על הדרכים, הנוף שניבט מחוץ לחלון דמה יותר לציור מופשט וצבעוני מאשר לעצמים של ממש. פסים מטושטשים הביטו בו בחזרה בעודו מנסה לפענח את הצורות על פניהן חלפו, שקוע במחשבות, והמכונית המשיכה לשעוט בפראות שכל רכב מהדור הקודם לא היה מסוגל לשלוט בה. לאחר מספר פיתולים כמעט בלתי אפשריים הם החלו להאט, ועד מהרה הגלגלים עצרו באנחת רווחה. מסוחרר קלות, דיוויד יצא מהרכב.
"תודה, ג'ורג'!" זרק לכיוון בובת הקוף הירוקה שנחה על מושב הנהג. אז סגר את הדלת בחוזקה, ותוך שניות כבר לא הייתה אלא צלילית לבנה מעבר לענן אבק גדל ומתרחק. הוא נד בראשו, ג'ורג' בהחלט יודע לנהוג. מסתובב לאחור, ראה דיוויד שהבובה הפרוותית הורידה אותו בדיוק מול יעדו – בניין לבן וגבוה, שסמל עגול וכחול מתנוסס עליו בגאון. הוא הגיע. דיוויד הציץ בשעונו ונשף בהקלה. באופן מפתיע, הוא אפילו הצליח להקדים בכמה דקות. מזדקף, החל ללכת בצעד בוטח ובגב זקוף, נכנס אל תוך המבנה הרחב. הוא חלף על פני אנשים רבים הממהרים קדימה, לא עוצרים לרגע, במסדרונות לבנים שנראו כמעט סטריליים מרוב ניקיון. פה ושם נתלו על הקירות החלקים תמונות, ולמרות ההמון העובר ללא הפסקה, מרצפות הבז' היו מבריקות כאילו הועבר עליהן סמרטוט לפני מספר שניות. תוך מספר רגעים הגיע לפתח חדר גדול ומסודר להפליא. הוא הציץ בשעונו. כן, חצי דקה זה עדיין להקדים.
"תומסון!", שמע לפתע קול קורא לו מאחור. דיוויד הסתובב, מופתע לראות את ג'ון מקדים לא פחות משהופתע לגלות שהוא עצמו עשה את אותו הדבר. ג'ון סטון, גבר רחב ומחויך בעל שיער מאפיר, התקדם לעברו בהתרגשות. הוא תמיד התרגש כשהגיעה השעה, ולא משנה כמה פעמים היא כבר חלפה. דיוויד, שותף לאותה התרגשות, חייך ונופף קלות.
"סטון!", זרק לכיוונו באותו הטון, "מה שלומך?"
"מה שלומי?", השיב בקול גדול, "מה שלומך? אני לא האחד שיעזוב עוד כמה שעות. איך ההרגשה?"
"מה אתה חושב?", אמר דיוויד ברגשות מעורבים. לא משנה מה יגיד, הוא יתגעגע למקום הזה. אחרי הכל, כל חייו עברו עליו שם. הוא משך קלות בכתפיו, מנסה להעביר את התחושה, ושחרר אנחה חלושה. גם כשההתרגשות האדירה, תמיד קשה לעזוב את הבית.
לרגע שתיקה כבדה עמדה באוויר, ההבנה שהפרידה בפתח. הם עמדו בדממה, מביטים איש ברעהו, כשג'ון שם לב למכשיר הקטן באוזנו של דיוויד. "אתה באמת עומד לקחת איתך את הענתיקה הזו?", שאל בעודו מצביע על האוזנייה המיניאטורית שבצבצה קלות.
"מה הבעיה?", החזיר דיוויד, עובר למגננה. "קיבלתי אישור. חוץ מזה, הכל כבר צרוב, ואפשר להתחבר איתה לקשר. אף אחד לא יקח ממני את המוזיקה שלי, אפילו לא שם".
"תומסון, הדבר הזה יותר זקן ממך, שלא לדבר על השירים בתוכו", פתח, אך אז שם לב לשעון שנתלה על הקיר בכניסה לחדר – או, יותר נכון, לשעה – והזדקף. "טוב, עכשיו זה לא הזמן. אם לא תתחיל לזוז, באמת תאחר לשיגור של עצמך".
דיוויד, שפתאום הפך מודע עד מאוד לתקתוק מחוגי השעון, הביט בו במבט רך. "נו, מה זה כבר שנתיים? כשאני אחזור לא תזכור בכלל שטסתי".
"טיסה נעימה", אמר ג'ון בקול עמוק והושיט לו יד.
"תודה", השיב כשלחץ אותה.
אז הסתובב לאחור ונכנס פנימה, ניחוח קל של חומרי ניקוי מכה באפו. החדר הרחב היה מלא בציוד לקראת הטיסה: חליפות לבנות וגדולות, קסדות חלקות, כיסאות שכיבה צחים ומכשירי מדידה שונים. הוא הלך, עובר על פני הציוד הרב שהקיף אותו, והתיישב על כיסא שנראה יותר נוח ופחות כאילו צץ מתוך קטלוג של קסטור. לא רק שהעיצובים האלה, שברגע הראשון נראו כאילו לקחו אותם מסרט מדע בדיוני ישן להחריד, היו מוזרים, הם אפילו לא היו נוחים במיוחד. למען האמת, כל החדר הזה נראה קצת כאילו יצא מאותו סרט. ההבדל העיקרי היה שבחדר החפצים לפחות בצעו את מטרותיהם נאמנה, לא רק דמו ליצירי הדמיון של מעצבי תפאורה מלפני מי יודע כמה שנים. כאמור, הוא מעולם לא הבין אופנה.
דיוויד הזדקף קלות לשמע צליל צעדים מהירים, ותוך רגע נכנסו לחדר מספר אנשים. חמושים בתגי שם התלויים בסרט יפה סביב צוואריהם ובעטים כדוריים בכיסי חולצותיהם, הם התקרבו אליו והחליפו דברי נימוסין. מספר דקות מאוחר יותר כבר עטה עליו, בעזרתם האדיבה, את אחת החליפות הלבנות שהיו במקום. החליפה עשוית הבדים הסינטטיים הרגישה כבדה ומגושמת למדי על גופו, מגרדת קלות כשהניע את מפרקיו בחדות, אבל הוא לא התלונן. הבגד הזה עתיד להיות שותפו הנאמן למסע ארוך, וכנראה שלא פעם יהיה היחיד שיעמוד בינו לבין המוות. חוץ מזה, מגע הקוולאר הרגיש מוכר, גם אם לא נעים במיוחד. בזמן שהמדענים סביב החלו להפעיל מכשירים שונים לבדיקה אחרונה, דיוויד ניסה לנוע קצת סביב, לוודא כי החליפה אכן הותאמה כהלכה.
בתום חצי שעה ומספר בדיקות לחץ מסחררות, הוא כבר חזר להתהלך בבניין, עושה את דרכו לכיוון היציאה. אנשים העיפו בו מבט בעודו חולף על פני המסדרונות, גבו כפוף קלות בחוסר נוחות, לפני שמיהרו הלאה בדרכם. אמנם לא בכל יום רואים אדם בחליפת טיסה עובר על פניך, אבל בכל זאת יש להם דברים חשובים יותר לעשות. כמו לדאוג שיגיע ליעדו בשלום. הוא נפרד מהמבנה לשלום, לפחות לשנים הבאות, הוא יצא מבעד לדלת האחורית. אור בגוון צהבהב של אחר הצהריים המוקדמים סינוור אותו בצאתו מהבניין. בחוץ עמד רכב קטן עם בובת דוב צהובה במושב הנהג. דיוויד נכנס לשאטל, מברך את הלן בשלום, והכין את עצמו לפרידה. שוב נסיעה, הפעם קצרה ואיטית מקודמתה. הוא הניח לעצמו לעצום לרגע עיניים ולהירגע. עוד מעט יגיע הרגע.
כחמש דקות מאוחר יותר הרכב כבר נעצר ברחבת בטון גדולה. דיוויד פתח את הדלת, לא שוכח להודות לבובה על הנסיעה, ויצא אל האוויר היבש. הוא התקדם, מרגיש מסורבל בחליפה המיוחדת, והחזיק בידו את הקסדה המגושמת. בצידי הרחבה המוצקה התנשאו לגובה קולטי ברקים אדירים, מפלצות מתכת. תעלה עמוקה כמעט וחצתה אותה, משתרעת לאורך שני שליש מרוחבה, וצינורות ומכלים גדולים ואפורים נראו בכל מקום, מסתווים בשטח. במרכז, על כן רחב ויציב שהגיע בשיאו כמעט עד לגובה קולטי הברקים, נח טיל עצום ומרשים. גופו בהיר ודק ביחס לגובהו, נוצץ לאור השמש הדרום מערבית, ומדחפי ענק ניצבים משני צידיו, מוכנים למלא את תפקידם. קודקודו דמוי החוד היתמר בגאון.
דיוויד נע אל עבר הבמה, מפלס את דרכו בים של אנשים עסוקים. משהצליח להתחמק מכל העוברים והשבים, הגיע למרכז הרחבה העצומה. שם, בצידה האחורי של החללית, נבנה משגר מתכת גדול ומרשים. הוא נעצר מולו, גופו מתוח בציפייה. נשימה עמוקה. הוא נכנס דרך הדלת הפתוחה בתחתית מתקן הפלדה, נעמד במעלית הקטנה. בעודו נושא איתו רק את החליפה שלגופו, הקסדה שבידו, והנגן שבאוזנו, עלה למעלה במהירות, מכין את ליבו שפעם בקצב דומה. תוך מספר שניות עצרה המעלית, והדלת נפתחה לכיוון חדר קטן וצפוף למדי, מלא מסכים שונים ומגוונים. מוקף בהם עד שבקושי היה נראה, נח כיסא מרופד ושוכב, מזמין אותו להצטרף אליו.
דיוויד נענה להזמנה וחצי התיישב חצי נשכב על הכיסא, חוגר את עצמו במספר לא רגיל של חגורות בטיחות. כמה דקות מאוחר יותר נכנסו לתא מספר אנשים, מוודאים כי הוא אכן רתום כהלכה וכל המכשירים פועלים. הם עזבו כפי שהגיעו, כמעט מתעלמים מקיומו, ודיוויד נשאר לבדו עם מחשבותיו בעודו מחכה במשך שעה לתום כל הבדיקות של הרגע האחרון. הכיסא הכהה בו ישב היה נוח, גם אם התנוחה קצת מוזרה, וחוץ משעמום שעזר לשכוח מההתרגשות, לא היו לו בני לוויה. שקוע בעולמו, הוא האזין בחצי אוזן למוזיקה בראשו, משתדל לנקות את מחשבותיו ככל שניתן. גם אם המשימה שלו ייחודית, הוא לא הראשון. האחרים שרדו את זה טוב מאוד, אז למה שהוא לא יצליח? המנגינה המוכרת שהציפה אותו, מילאה את ראשו ברוגע רגעי, והוא ידע שהכל יהיה בסדר. הכל ילך בהתאם לתוכנית.
אז נשמע קול באוזניה, קריאת הכנה לשיגור. המוזיקה נעצרה, הרצינות צפה, והרגיעה נעלמה כמעט כלא הייתה. דיוויד וידא בפעם האחרונה שהוא חגור למקומו היטב והגישה למסכים סביבו נוחה. הוא נשם עוד מספר נשימות עמוקות וחבש על ראשו את הקסדה, מוכן ליציאה.
"Commencing countdown, engines on"
הוא הטה את ראשו בחדות, עוצר את השטף המוזיקלי שהתחדש. כנראה שבטעות הפעיל את המכשיר הקטן בעזרת הקסדה. דיוויד הניד קלות את ראשו. עכשיו ממש לא הזמן לאבד ריכוז. הספירה לאחור נמשכה, מלווה בחימום המנועים הרקטיים. תחושת ציפייה אדירה עמדה באוויר, בתא הקטן ומחוצה לו. הוא התקשה להכיל את הלמות ליבו. בעשר השניות האחרונות, רגע לפני ההמראה, נרעד הטיל על המשגר. הובערו המדחפים.
3…
2…
1…
הגיע הזמן. מי ייתן, והאל יהיה איתו.
הטיל העצום, עשוי מתכות ופולימרים שונים, התרומם בכבדות, מאיץ עם כל מאית שניה. עד מהרה נשארו במקום רק סימני שריפה, גל הדף וצליל 'בום' על קולי ומרהיב. הוא באוויר. הכבידה המועצמת הכתה בדיוויד בפתאומיות, מפתיעה למרות היותה צפויה. לא משנה כמה תירגל לקראת היום הזה, שום דבר לא יכול היה להכין אותו לרגע האמת. הרעש, הטלטלות, התאוצה, גם אם למד על גופו איך להתמודד איתם, זה היה כאין וכאפס ביחס למה שחווה אז. הוא הרגיש את עצמו נדבק לכיסא, מודה בכל רגע פנוי למחשבה על הרתמות שעיגנו אותו אליו. תוך מספר שניות ההלם הראשוני נעלם, והוא חזר לשליטה. עיניו סרקו את המסכים, מוודאות שהכל תקין, וגופו הכין את עצמו לרעידות שעוד יבואו.
והן לא איחרו. תוך דקות בודדות הרגיש דיוויד דחיפה קלה בגבו, הפרה רגעית באיזון של החללית האדירה. מכלי הדלק הריקים התנתקו, ואיתם גם השלב הראשון. מספר דקות והטיסה הפכה לחלקה כמעט לחלוטין. הוא בחלל. או, יותר נכון, הוא הגיע לתרמוספירה. הכוח שמשך אותו לאחור התמתן, בעודו חומק מהשפעת כדור הארץ. הסביבה שהוצגה בשני הצגים הגדולים מולו התכהתה, משקפת את המצב בחוץ. רק עוד קצת ויוכל לעזוב את מקומו. בינתיים עיין במסכים שסביבו. מימינו הוצגה מפה קטנה, עליה חץ זעיר המדמה טיל. לכל אורכה נפרס קו מקוטע ומעוקל, מסלול הטיסה. כך חוברו כדור הארץ ותחנת היעד שלו, מאדים. הקו הקיף את כוכב הלכת האדום שתמיד היה מעבר לפינה, מתגרה אך לא נוגע, והעיד על הדרך הארוכה שעוד לפניו.
"תחנת הקרקע לתומסון", נשמע קול שקטע את מחשבותיו. "תומסון, האם שומע?"
"תומסון לתחנת הקרקע," השיב, נזכר שהמכשיר באוזנו יכול לשמש גם כקשר. "שומע חזק וברור. 59 ."
"גובה של 150 קילומטרים מעל לפני הקרקע, אין סטיות במסלול. תומסון, אשר הערכה".
"מאשר," ענה בעודו בודק במסכים כי זה אכן המצב. "מגיע לתחתית LEO . כ-350 קילומטרים מתחת לאקסוספירה. מסלול תקין."
"טוב מאוד. השלב הראשון חזר לארץ בהצלחה." שלחה תחנת הקרקע בענייניות. "תומסון, האם התאוצה התייצבה?"
דיוויד בדק בצג הסמוך לו, מאתר במהירות את המספר הנכון. "כן," החזיר בהתרגשות קלה, "יציב על ה-1,200 הצפוי."
היה לרגע שקט בצד השני של הקו, עד שהגיעה התשובה לה ציפה וקיווה. "יש אישור לעזוב את קפסולת הטיסה ולנוע לאזור המגורים. בנוסף, העיתונאים רוצים לראיין אותך כשתתפנה. שאלות על הציוד שהבאת ועל החולצה שבחרת ללבוש מתחת לחליפה". אז התחמם הקול, מעיד על חיוך לא קטן. "תומסון, ברוך הבא לחלל."
דיוויד חייך גם הוא. "טוב להגיע."
הוא התיר את החגורות שקִבעו אותו לכיסא, שמח על התאוצה שעיגנה אותו לקרקע. מתמתח, הוא הלך לפינת התא, מכוון את צעדיו אל עבר עיגול בולט מהרצפה. שם, כרע קלות ולחץ על כפתור שחור וקטן במרכז הדלת התחתית. זאת מיד נפתחה, חושפת סולם נמוך שהוביל אותו אל אזור המגורים. החדר היה רחב ונעים מקודמו, מותאם לשהייה ממושכת. בצידו האחד נפרסה מיטה מינימלית אך נוחה למראה, מחוברת לדופן הטיל. סט מצעים עם דוגמת כוכבים עליזה הוצמד אליה היטב בשקית אטומה. הוא חייך, ג'ון בהחלט ידע מה הוא עושה. סביב היו ארונות ותאי אחסון שונים, שומרים על סדר יחסי במרחב המשתנה. בפינה, מופרדים מהשאר, ניצבו מתקני כושר שונים עבור שמירה על כוח שריריו. אחרי הכל, מצפות לו עוד שנתיים של טיסה בחללית הזאת, וזמן לאימון בהחלט לא יחסר. דיוויד הסתובב במרחב המגורים, מוודא ששום דבר לא נשבר או התבלגן במהלך ההמראה הקשה. אז חזר למעלה, אל קפסולת הטיסה.
את השעות שלאחר מכן העביר בעיקר בצפייה בצגים שסביבו, בדיקות תקינות תמידיות ומדי פעם גם הצצה במצלמות החיצוניות של הטיל. רוב הנוף שנשקף מהן היה אפל, כצפוי, אך פה ושם פוזרו כוכבים כנתזי צבע לבן על גבי קנבס שחור. את כדור הארץ לא ראה, אם כי הבחין לא פעם בזיק כחול בפינת התמונה. יכול להיות שרק דמיין זאת. גם אם זה המצב, הנופים בהם צפה היו שונים ומרשימים מכל תמונה שראה לפני כן. הטיסה עברה בצורה חלקה, בדיוק כמעט מפחיד ביחס ללוח הזמנים, כשהלך לישון. דיוויד הגדיר התראות ליתר ביטחון, ירד אל המיטה במגורים, ועצם את עיניו, נרדם במהירות למרות ההתרגשות הרבה.
הוא התעורר לצליל צפצוף קל, קופץ קלות לפני שנזכר איפה הוא. מזל שדאג לרתום את עצמו לפני שנשכב לנוח. רק למקרה שמשהו יקרה. הוא עלה במהירות בסולם, עדיין מסוחרר מהשינה שהופרעה, והתיישב בכיסא הטייס. שם, בצג המסלול השני, ראה הודעה באדום בוהק. למזלו, היה מדובר בהתראה לשם תשומת לב ולא בהתרעה לאור כשל, אבל הוא עדיין הזדקף והכין את עצמו לכל מקרה שיכל להעלות על דעתו. הוא נכנס ל-HEO . מיד יצר קשר עם הארץ, האדרנלין זורם בגופו כמו דם.
"תומסון לתחנת הקרקע. שתי דקות לכניסה למסלול בריחה. התחושה יציבה, והחללית עוקבת היטב אחרי המסלול."
"קיבלנו. תומסון, משהו למסור לפני תחילת התמרון?" שאל הקול מהצד השני, מכין את האסטרונאוט לבריחה הסופית מכבידת הארץ.
"רק תמסור לאשתי שאני אוהב אותה, ג'ון", ענה, פונה לחברו – וראש הפרויקט – רגע לפני אחד החלקים המורכבים ביותר בטיסה.
"תמסור לה בעצמך", הגיעה התשובה. "טוב, בשעה נורמלית יותר."
"זה בדיוק מה שאני מתכנן", השיב. אז הרצינו פניו וקולו. "מתחיל תמרון בריחה."
דיוויד רתם את עצמו היטב לכיסא הטייס, מוכן לטלטלות הקרבות. הוא רכן אל הצג הקרוב ביותר, לוחץ על כפתור האישור שצץ במרכזו. תוך רגע הרגיש כוח זורק אותו לימינו, בטנו מתהפכת כתוצאה מהשינוי הקל בכיוון התאוצה. המדחפים העוצמתיים פעלו כהלכה, מעניקים לחללית את מעט המהירות שעוד נדרשה לה עבור היציאה משדה הכבידה המוכר. הוא הביט במסכים, מפקח על התהליך ומוודא שאין צורך בהפעלת מדחפים צדדיים נוספים. מספר שניות מאוחר יותר כבר התייצב הטיל לחלוטין, שומר על כיוון תנועתו אל עבר היעד האדום. דיוויד נשם לרווחה. "התמרון הושלם בהצלחה. סטייה קלה במסלול. זמן משוער לתיקון, עשר דקות."
"עבודה טובה, תומסון" שמע באוזנו. "מחכים לעדכון."
לפני שהספיק להגיב, רעד לא צפוי עבר בטיל. מיד קפצו התרעות בחצי ממסכי ניטור, מהבהבות באדום בוהק. "תומסון לתחנת הקרקע, עצם לא ידוע פגע בדופן הקפסולה" הוא נשם עמוק. "מבקש אישור לצאת להערכת מצב."
התשובה הגיעה כמעט מיד. "חכה כמה דקות, אבל יש אישור חריג. תומסון, תיזהר".
"קיבלתי."
דיוויד שיחרר את עצמו וכמעט רץ אל הדלת בדופן החללית. שם, צמודה לכניסה, נחה חליפת חלל גדולה. הוא החל ללבוש אותה, חלק במוחו שלא היה שרוי באימה שמח על האימונים שעבר מראש. תוך מספר דקות עטה על עצמו את החליפה הכבדה. הוא וידא את זרימת החמצן לקסדה וחבש גם אותה, מוכן ליציאה. דיוויד הלך בצעדים כבדים אל מנעול האוויר, פותח את הדלת הפנימית. כשנסגרה, בלי לבזבז שניה מיותרת, לחץ על כפתור איזון הלחצים. ברגע שהופיעה הודעת האישור, הוא פתח את הדלת החיצונית, תופס היטב בגוף החללית ובכבל שחיבר אותו אליה.
תחושת הריחוף הכתה בו בעוצמה שלא תאמן, מדהימה ומוזרה עד כדי שכמעט שכח למה יצא מלכתחילה. אז הזכיר לעצמו את מטרתו, וראשו התבהר. מתקדם בזהירות, הוא הקיף את ענק המתכת מהר ככל שרק יכל, משתדל לשמור על איזון. רק בזכות התרגולים הרבים והמגפיים המגנטיים הצליח להמשיך להיאחז בטיל, וגם אז רעד קלות. אחרי עיקוף שהרגיש כמו נצח, הגיע דיוויד אל האזור שנפגע. הוא החזיק באחת מידיות העיגון ששובצו על גבי החללית, שומר שמא ירחף מהנקודה, ובחן את הפגיעה כמיטב יכולתו. מכתש קטן נוצר במתכת המחוזקת בפולימרים, בערך בגודל מחצית מידו. גם דרך הכפפות העבות הצליח להרגיש את הפגיעה. כנראה אסטרואיד קטן.
"תומסון לתחנת הקרקע," עלה בקשר. "נראה שמדובר בפגיעת סלע חללי, סביר להניח מטאורואיד. אין חדירה. קוטר הפגיעה בערך שישה סנטימטרים, ועומק של חצי. לכסות את השטח?"
"תומסון, תחזור פנימה. אפשר לטפל בזה אחר כך. זה כנראה בגלל הסטייה מהמסלול," אמר ג'ון בטון תקף, "אני חוזר, כנס לחללית."
"קיבלתי" השיב. "בדרך פנימה."
הוא התחיל לנוע אל עבר פתח הכניסה, לא מרפה לרגע מדפנות הטיל. כבל ההצלה ריחף סביבו, לא ברור אם עוזר יותר מאשר מפריע לו בדרכו. הוא המשיך להתקדם בחלל הקר והאדיש, נאחז בכל כוחו ביציר האדם היחיד זה אלפי קילומטרים. לפתע הטלטלה החללית פעם נוספת, חזק יותר.
"תחנת הקרקע לתומסון," נשמע מיד בקשר. "יש בעיה באותות שלך. אין קליטה. משהו קרה". סדרה של רעשים סטטיים בלעה את המשך ההודעה, לא מאפשרת להבין אפילו מילה. השניות התארכו, מרגישות כל אחת כמו נצח קטן בפני עצמה, עד ששוב היה ניתן לפרש את מילות תחנת הקרקע.
"תומסון, האם שומע?" נשמע בקושי מהמכשיר באוזנו. עוד רעשים סטטיים. "תומסון, האם שומע? תומסו-" אז נקטע הקול בפתאומיות, והוא נותר לבד.
מוטרד, דיוויד נע לכיוון האנטנות, ממהר ומודאג מכדי לציית לפקודות. הוא ריחף במהירות לכיוון ראש הטיל, אוחז בכבל האבטחה בעודו הודף את עצמו לאורך הגוף המוצק. שם, מעט מעל קפסולת הטיסה, מוקמו אנטנות התקשורת. בתוך כוך באורך חצי מטר וברוחב כפול הותקנו שתי אנטנות צלחת, כל אחת בקוטר חמישים סנטימטרים. כך לפחות היה המצב בהמראה. כשהגיע למקום, גילה דיוויד כי הכיסוי שהיה אמור להגן עליהן, כמו גם שתי האנטנות עצמן, נהרסו. נראה שמטאורואיד נוסף פגע בחללית, מכוון לנקודה הרגישה ביותר. דיוויד נאנח בייאוש מרוסן. הוא לא יוכל לתקן את הנזק הזה. בעודו מרכין את ראשו בניסיון לבדוק אם, אולי, בכל זאת יצליח להציל משהו, נרעד הטיל מחבטה נוספת, חזקה מקודמתה. מתכת פגעה בפולימר, וראשו של האסטרונאוט ספג מכה חזקה מהקסדה.
מטושטש, הוא ריחף סביב, לא מסוגל להבחין בין ימינו לשמאלו. נשימותיו התגברו והאיצו, מנסות לפצות על ההלם שהכה בו. ראשו החל לפעום בכאב, ותחושותיו הפכו עמומות מעודף חמצן. הוא חש את עצמו מטלטל חדות, לא יודע במה פגע או למה. לפתע, כאילו מרחוק, שמע במעומעם קול אנושי מאוזנו, לוחש לו במנגינה מוכרת.
"Can you hear me Major Tom?
Can you hear me Major Tom?
Can you…"
מולו, גדול ובלתי מעורער, צף כדור הארץ. הגוון הכחול שלו כמעט נצץ בעיניו בעודו נסחף בחלל, בוהה מרחוק בבית אליו כנראה לא ישוב. חסר כוח אפילו מכדי לכבות את המתנגן בראשו, דיוויד עצם את עיניו, יודע שאין ביכולתו לעשות עוד דבר.
* הסיפור נכתב בהשראת השיר 'Space Oddity' של דיוויד בואי ומכיל ציטוטים מתוכו. כל הזכויות לשיר שייכות ל-WCM, לפחות נכון לעשרות השנים הקרובות.