פעמים רבות הבטתי אל עבר האופק. תהיתי איך נראות ערים סואנות, כמה חם במדבר וכמה קר בשלג, מהו ניחוח כלניות בשדה פורח ומלבלב ואיך מרגיש אוויר הים המלוח. תמיד חלמתי לטייל בעולם הגדול, לראות נופים מרהיבים ולחזות בתופעות טבע נדירות. חלום זה הוענק לי על ידי הוריי שעוררו את סקרנותי ואת אהבתי העזה לפלאי הבריאה. אבי היה גיאולוג ונהג להקריא לי ספרי טבע, אתגר אותי לשנן מפות ולימד אותי לנווט באמצעות הכוכבים. אמי עסקה בזואולוגיה וחקרה בעיקר ציפורים, אבל היה לה ידע נרחב בכל הקשור לעולם החי. היא ידעה להקביל כל דבר שקרה לי במהלך היום לדפוס התנהגות של יצור חי כלשהו, למשל כשטיפסתי על עץ, היא מיד הייתה מפרטת על האנטומיה של אורנגאוטן – קוף שנחשב לאחד המטפסים הטובים בעולם.
כשהייתי בן עשר, תקפה אותי מחלה קשה שריתקה אותי למיטתי. רופאים בדקו אותי על בסיס יום-יומי, אמי ואבי דאגו לי וטיפלו בכל צרכיי. ביקשתי מאבי שימשיך להקריא לי ספרים וללמד אותי על העולם, ובכל סיום הקראה לפני שהשכיב אותי לישון אמר: "בקרוב תבריא, תרכוש חברים ותטיילו יחד מסביב לעולם. אתה תהיה עד למאורעות על-טבעיים ותמצא את התשובות לכל שאלותיך ביצירתיות, הרפתקנות והתמסרות". חיבקתי את הוריי וקיבלתי נשיקה במצח מאמי לפני שכיבתה את האור.
באותו הלילה היה לי חלום מיוחד. שחיתי בים עם דגים ולוויתנים מכל מיני סוגים. הם חגו מסביבי וליוו אותי בשיירה צבעונית וקרני השמש הכסיפו את קשקשיהם. לפתע המים הפכו לגרגירי חול, רגליי שקעו עד הקרסול וחשו את החום מלטף אותן. מצדדי עקרבים ונחשים הזדחלו ועצי דקל התעוותו וריצדו באופק. ללא התראה, רגליי החלו להחליק והאדמה התקשתה למשטח קרח דק. גלשתי על אגם קפוא, פתיתי שלג צנחו מהשמיים הישר על ראשי והלבן כיסה את כל הנוף מסביב. בעודי מחליק, נפער חור בהמשך האגם שמוביל אל המים הקפואים והעמוקים. אני מנסה לסטות מהמסלול ללא הצלחה, נופל פנימה ושוקע ללא יכולת לנשום. פתאום שתי ידיים מושטות מלמעלה ומושכות אותי. מבעד למים ראיתי פנים מטושטשות של ילד וילדה שלא הצלחתי לזהות.
התעוררתי ובשעון על יד מיטתי השעה הייתה אחת עשרה בבוקר, שזה הרבה יותר מאוחר משעת ההשכמה שלי מאז שחליתי. כתמי דם לא נראו על חולצתי ולא חשתי את צריבת החנק הרגילה של הבוקר. לא כאב לי בחזה, לא התקשיתי לנשום וגרוני לא היה יבש! קמתי מהמיטה בהתלהבות ומיהרתי לספר לאמא ואבא, אבל כשיצאתי מחדרי וקראתי בקול… לא קיבלתי תשובה. לא ראיתי אותם ולא שמעתי דבר. כל סימני החיים עזבו את הבית. לאחר בדיקה מקיפה חזרתי אל המסדרון והבטתי בדלת הכניסה הראשית. חששתי שהתסמינים יתעוררו בשנית אם אצא החוצה, אבל הפחד שלא אראה את הוריי היה כבד מנשוא. הורדתי את הידית בהיסוס, פתחתי את הדלת והסתנוורתי מאור השמש הבוהקת שפגע ישירות בעיני. עלי השלכת החומים כיסו את האדמה, עצי הברוש העירומים למחצה ריקדו למשב הרוח, השמיים היו צבועים תכלת ומעוטרים בעננים אפורים שמוקמו בתפזורת מסתחררת מעל ראשי.
באותו רגע חלפה צמרמורת בגופי. לקחתי כמה רגעים לחרוט את התמונה הזו בזכרוני, ולאחר מכן סרקתי את האזור כדי לבדוק אם מישהו נמצא בקרבת הבית. ניגשתי לשער הכניסה הגבוה והחלוד בקצה שביל הגישה ונתקלתי במחסום בלתי נראה שמנע ממני להמשיך. הושטתי יד קדימה והבחנתי בפעימות שקופות באוויר אל מול כף ידי. מדוע אני לא יכול לעבור? רצתי מסביב לבית בפאניקה תוך כדי גרירת ידי על הקיר השקוף בניסיון למצוא פרצה. ניסיתי לטפס על עץ ולעקוף אותו מלמעלה, חפרתי מתחת לאדמה במטרה לעבור מתחת ואפילו זרקתי חפצים לעברו והם חדרו לצד השני. כל נסיונותי היו לשווא. זעקתי למרומים בתחושת תסכול, תבוסה וחוסר אונים.
אני אשאר כאן לבד לנצח. כשההבנה הכתה בי, חזרתי פנימה בתזוזה הדומה לזו של אדם שיכור, נשכבתי על הספה בסלון ובכיתי לתוך הכרית עד שיבשו בתוכי כל הדמעות.
בימים הבאים, תחושת חוסר האונים כרסמה בי והשאירה אותי נטול כוחות. לא אכלתי או שתיתי במשך יומיים, לא הרגשתי עייפות ולא תקפו אותי תחושות רעב או צמא. בשלב זה נזכרתי בסיפורים המפחידים שילדים היו מספרים לפני לפני שנאלצתי לעזוב את בית הספר. הלכתי לחדר האמבטיה ונעמדתי מול המראה, אך השתקפותי לא הופיעה ובמקומה ראיתי את הכיור שהיה ממש מאחוריי ואמור היה להיות מוסתר על ידי גופי.
ברגע ההוא, הבנתי שאני לא הבסתי את המחלה… אלא המחלה הביסה אותי.
"אני… מת?" אמרתי בקול חלש ורועד. נפלתי על ברכיי בהלם, ראשי התמלא ברעש לבן. זה מסביר הכל- אני לא רעב כי אני לא צריך לאכול, אני לא עייף משום שאני לא זקוק לשינה, ההורים שלי לא כאן כי אני לא כאן… אבל אני כן? הרמתי את מבטי אל עבר התקרה ושאלתי בבכי למה אני עדיין כאן? למה אני לכוד פה ולמה אף אחד לא בא לקחת אותי? דמיינתי את עצמי פורק את כל הזעם שלי על הרהיטים מסביבי, מנתץ את המראה עם כלי החרסינה שבתוכו הייתה מברשת השיניים שלי ומשליך את הדלי האדום הדהוי על אריחי קירות האמבטיה. אבל במציאות, נשארתי באותו מנח, מבטי מושפל לעבר הרצפה, גפיי ללא יכולת נוע כאילו הפכו לאבן ומיתרי קולי מפיקים צלילים שבורים כמו רוח הנושבת דרך נטיפי קרח.
ידעתי שאני חייב לקום ולחשוב איך להתמודד עם המצב שאליו נקלעתי, אבל לא היה לי מושג מה ניתן לעשות. סקרתי את חדרי הבית בחיפוש אחר קצה חוט שיעזור לי למצוא דרך להשתחרר מהכלא העל-טבעי שמחזיק אותי שבוי בביתי שלי. פתחתי את כל הארונות בחדר השינה של הוריי, הצצתי במגירות הסכו"ם במטבח, הרמתי לוחות עץ שהיו מנותקים בחלקם מהפרקט בשטח הסלון. לבסוף הגעתי לעליית הגג, שם היה חדר הספרייה שלנו. היו שתיים עשרה כונניות מסודרות בשלוש שורות, כל שורה מייצגת את הספרים השייכים לכל אחד מבני הבית. החלק שלי אמנם כלל ארבע כונניות כמו החלקים של הוריי, אבל רק שתיים מהן איכלסו ספרים. השתיים האחרות נמצאות לצורך סימטריה ובשביל לאפשר לי להוסיף תכנים חדשים עם הזמן. תחילה, רפרפתי על כל המדפים וניקיתי מהם קורי עכביש שהצטברו עם הזמן. באחת הכונניות שלי מצאתי את הספר האהוב עליי- אטלס שקיבלתי מאבא ואמא ליום ההולדת האחרון שלי. פתחתי אותו וראיתי את הברכה שהם כתבו עבורי והיא כללה את אותו משפט שאבי נהג לומר לי: "בקרוב תבריא, תרכוש חברים ותטיילו יחד מסביב לעולם. אתה תהיה עד למאורעות על-טבעיים ותמצא את התשובות לכל שאלותיך עם יצירתיות, הרפתקנות והתמסרות". עיני החלו לדמוע והצמדתי את הספר לחיקי. האטלס היווה כקורה האחרונה שנשאה את עולמי לאחר שהיתר קרסו. הוצתה בי הנחישות למצוא את התשובות לכל סימני השאלה בנוגע לתופעה העל-טבעית שפקדה אותי! הנחתי את האטלס בצד והתחלתי לקרוא במרץ את הכותרות המייצגות את תחום הכתיבה על כל מדף בכל כוננית השייכת להוריי. על אחת הכונניות של אמי, הבחנתי במדבקה "על-טבעי" מוצמדת למדף הגבוה ביותר. ערמתי כמה ספרים מהמדפים התחתונים וטיפסתי עליהם כדי להגיע לקטגוריה הרצויה. זיהיתי את הספרים המחקריים על פי כותרתם והנחתי אותם על הרצפה על גבי האטלס. לאחר מכן לקחתי אותם לחדר השינה שלי, פרשתי אותם על שולחן הכתיבה ובחרתי אחד מהם.
לאחר שעתיים רצופות של קריאה, הבנתי שזו לא תהיה משימה שתושלם בן לילה. לכן החלטתי לבנות שגרה שתייעל ותמתיק את התהליך. החל מהשעה שמונה בבוקר, אני בונה זמני קריאה לאורך היום שאורכים בין שעתיים לשלוש. בין זמני הקריאה, אני יוצא להפסקות בהן אני משחק עם הצעצועים שלי, יושב בחצר לשאוף אוויר ולנוח או קורא מהאטלס שלי. כאשר מגיעה השעה אחת עשרה בלילה, אני מפסיק לקרוא, נכנס למיטה וישן עד הבוקר על אף שאיני זקוק לשינה על מנת לתפקד כראוי. אני ממשיך לעשות זאת כדי לשמור על צלם אנוש ולאפשר למחשבותיי לנדוד, לדמיין ולתת לעצמי תקווה שחלומות אלה יהפכו למציאות בקרוב מאוד.
הייתה שעת ערב מוקדמת. שכבתי על הספה בסלון עם ספר בידיי, האש בערה באח וחיממה אותי בזמן שגשם קליל נקש על החלונות. למזלי הרב, השדה שנוצר אפשר לי להרחיק לכת עד המחסן שבו אוחסנו עצי הסקה שאבי אגר לקראת החורף. במהלך הצהריים כשהאוויר היה קר אך לא מקפיא ניצלתי את ההזדמנות להביא משם כמה בולי עץ. בזמן הקריאה נשמעה חריקה מכיוון המסדרון שהזניקה אותי מהספה בבהלה. דלת הבית נפתחה ושמעתי שני אנשים משוחחים ביניהם. התחבאתי מאחורי הספה והמתנתי לראות מי הם ומה הם עושים בבית שלי. אחד מהם לבש מעיל חום ומכנסיים שחורים ונעל נעלי עור שהיו רטובות ומכוסות בוץ. הוא התלונן לאיש שלידו על הגועל שנדבק לנעליו. הבחור השני היה גבוה בחצי ראש מהאיש עם המעיל החום וגם שמן יותר. מלבושו שחור מכף רגל ועד ראש, כולל שפמו העבה שנפרש בקו ישר מעל לשפתיו. שניהם הורידו את כובעי המגבעת שלהם והצלחתי לראות את פניהם. לשניהם היו אפים ארוכים וצבע עור חיוור. לא זיהיתי אותם כלל. האיש בשחור אמר לגבר המתלונן: "זה חיסרון מזערי ביחס לפסטורליות והמרחק מהעיר הומה האדם שתרוויח מבניית בית בשטח זה". בניית בית? לא הבנתי מה זאת אומרת… הרי יש פה בית – הבית שלי ושל הוריי! הם רוצים להחריב את הבית שלי! המחשבות הפכו במהרה לחרדות. לא הייתי מוכן לאפשר לאף אחד לגרום נזק לדבר היחיד שנותר לי מהקיום הגשמי שלי. הייתי מוכרח לגרום להם לעזוב וללא שיקול דעת כלל, קפצתי ממחבואי מאחורי הספה וצעקתי לכיוונם "אתם לא יכולים להרוס את הבית הזה!". פניהם הופנו אליי והם היו נראים מפוחדים, אבל הם לא הסתכלו ישירות בעיני, אלא על הספה שמלפני. הגבר בחום שאל את עמיתו: "שמעת את זה? משהו זז מהכיוון של הספה. ולמה האח בוערת?". "אני לא בטוח. האנשים שהתגוררו בבית הזה נטשו אותו לפני זמן רב… אף אחד לא אמור להיות פה", האיש בשחור הגיב בלחש. עיניהם ממשיכות לסרוק את הכיוון שלי אך לא מוצאות את מטרתן. "אני כאן! אתם לא רואים אותי?" שאלתי אותם בכעס. "אולי מישהו מתבדח איתנו. לפעמים נערים באים למקומות נטושים כאלה ועושים בעיות" אמר האיש בשחור בהתחלה בטון רשמי, ואז הקליל אותו במעט עם גיחוך. הם לא שמים לב לקיומי. ואז נזכרתי שאני "רוח". על פי מה שלמדתי עד כה מהספרים המחקריים שקראתי, אנשים נוטים לתאר פגישות עם המתים אירוע בלתי ניתן לתפיסה על ידי חוש הראייה. תוך כדי תהליך הפענוח בראשי, האיש בשחור הוביל את האיש עם המעיל החום אל פנים הבית כדי להעביר לו סיור. צעדתי לעברם בצעדי ענק ורקעתי על רצפת העץ כדי לגרות את שמיעתם. זה אכן עבד אך התגובה שלהם לא הייתה מה שציפיתי… עם כל רקיעה עיניהם נפערו והם נצמדו אחד לשני יותר ויותר. הם גמגמו שאלות אחד לשני בניסיון להסביר את המתרחש, וכשהתקרבתי עד כדי מרחק נגיעה מהבחור בשחור, משכתי קלות במכנסיו. האיש זינק לאוויר וצעק בקול גבוה, מה שגרם לתגובת שרשרת דומה מהגבר שלבש חום וגם ממני. התרחקתי כמה צעדים אחורה והם פרצו בריצה אל הדלת, פתחו אותה מהר ככל האפשר וצעקו "רוח רפאים!". לאחר כמה שניות של בלבול, התאפסתי על עצמי והלכתי לבדוק האם הם עדיין בחוץ, אך לא ראיתי דבר מבעד לגשם ולחושך. שחררתי נשיפה של הקלה וראיתי את הרצפה המלוכלכת מרגליהם של שני הגברים. ניגשתי לנקות אותה עם דלי שמילאתי בו מי גשם וסמרטוט רצפה ששלפתי מאחת המגירות במטבח. החל לצוף בי חשש שעוד אנשים כמוהם יגיעו וינסו לגזול ממני את היקר לי מכל. לא רציתי להפחיד אנשים ולגרש אותם, אבל כל מי שיגיע במטרה למוטט את ביתי לא יותיר לי ברירה ואאלץ להשתמש בכל אמצעי שעומד לרשותי כדי לדאוג שלא יחזור.
שני ביקורים נוספים התרחשו מאז המקרה הראשון. פעם אחת הגיעו שני גנבים שתכננו לבזוז את הבית. בפעם אחרת, חבורה של ארבעה נערים, שתי בנות ושני בנים, השליכו בקבוקי זכוכית כמעשה קונדס. לא נדרש יותר מדי מאמץ כדי לגרום להם לברוח, אז הרשיתי לעצמי להשתעשע קצת לפני שנסו על נפשם. הרמתי חפצים והזזתי אותם מול פניהם, גררתי אצבעות על משטחים שיפיצו רעשים מסוגים שונים ואפילו הפשטתי את מכנסיו של אחד הגנבים.
באותו זמן, כבר סיימתי לקרוא חמישה ספרים, ובאף אחד מהם לא הוצעה דרך לשחרר נשמה מהעולם הגשמי. כל המחקרים שקראתי עד כה הציגו מקרים ותופעות שקרו בזמן פגישה בין בני אדם לנשמות שלא המשיכו הלאה, ופחות עסקו בדרכים לשחרר אותן לחופשי.
באחד מימי הקיץ, מזג האוויר היה שמשי ונעים. אני הייתי בהפסקה בחדרי וניסיתי ליצור מוזיקה באמצעות תיפוף עם כף מתכת על מערך צעצועים וחפצים שסידרתי בשורה על רצפת חדרי. כשהצלחתי ליצור מקצב שאהבתי, נשמעו שלוש דפיקות בדלת הכניסה. "שלום! מישהו גר פה?", שמעתי דרך חלון חדרי הפתוח. הוצאתי את ראשי וראיתי ילד וילדה עומדים בפתח הבית. זו פעם ראשונה שהגיעו לכאן ילדים. יצאתי מהחדר אל גרם המדרגות ושמעתי את חריקת דלת הכניסה. הצצתי מלמעלה בסקרנות. הילדה לבשה שמלה לבנה פרחונית ללא שרוולים וכפכפי אצבע בצבע חול, שערה היה זהוב ומקורזל, וחיוכה העדין שבה את מבטי כאשר התהלכה במסדרון בעקבות חברה. הילד היה נמוך ממנה במקצת, שערו בגוון חום בהיר והייתה לו חולצה משובצת בצבע ירוק. "את רואה? אין פה שום דבר. כל הסיפורים על הרוח בבית הזה בטח היו סתם שטויות", אמר לילדה לפני שהתרסק על הספה בסלון כאילו חזר לביתו שלו מותש מיום ארוך. הילדה עיוותה את פרצופה במחווה של הפסד. "בסדר ניצחת, אפשר עכשיו ללכת מפה?" היא רטנה. נדמה היה שאין לילדים האלה כוונות רעות. ככל הנראה האנשים שהברחתי מכאן הפיצו את השמועה שהבית רדוף רוחות. מחשבה זו העלתה בי צחוק שהוציא אותי מריכוז, וכתוצאה מכך, נשענתי על מעקה הברזל החלוד והוא זז בחריקה מכובד משקלי. הילדים שמעו זאת וזינקו אחד אל השנייה. ניסיתי לעצור את הצליל ותפסתי את המעקה בחוזקה. קפאתי במקום כדי לא לעשות תנועות פתאומיות נוספות. הילדים נראו מסוקרנים ומפוחדים באותה עת, והחלו להתקדם לאט אל גרם המדרגות. "יש כאן מישהו?" הילדה שאלה בקול רך וחלש. רציתי לתקשר איתם וחשבתי כיצד אעשה זאת. ואז עלה במוחי רעיון! הלכתי על קצות האצבעות אל חדרי, פתחתי את המגירה הימנית בשולחן הכתיבה והוצאתי ממנה מחברת. לקחתי עיפרון שהונח על השולחן וכתבתי בדפים הריקים משפטים שיראו שאין לי כוונה להרע להם. קרעתי את הדפים והנחתי אותם בעדינות על הרצפה בפתח החדר. ברגע שהילדים הגיעו לקומה העליונה, נקשתי על הקיר בחדרי קלות כדי להסב את תשומת ליבם אל הדפים המונחים על הקרקע. הם התקרבו לאט ובזהירות והתכופפו לקרוא את הדפים. על הראשון רשמתי: "שלום לכם. אני רוח אבל אל תיבהלו, לא אפגע בכם", וכך הקריא הילד בקול רם. הוא חזר על אותן פעולות עם הדף השני שבו נכתב: "אני כאן מולכם ואני עומד להרים מהשולחן את המחברת שבה כתבתי לכם את ההודעות. אל תיבהלו". מבטם הופנה אל שולחן הכתיבה, ואכן הרמתי את המחברת כאשר לעיניהם היא הייתה נראית מרחפת באוויר. "שלום מר רוח", הילד והילדה אמרו כמעט בסנכרון מוחלט. כתבתי להם במחברת מי אני ושאלתי אותם מי הם. שמו של הילד היה נולאן ולילדה קראו מאיה. שניהם בני אחת עשרה, והם חברים טובים שגדלו יחדיו. המשכתי להתכתב איתם והחשש על פניהם התרכך והשתנה אט-אט. סיפרתי להם על המחלה שגרמה למותי ומה אני עושה כאן. ההרגשה שאני יכול לחלוק עם מישהו את הסיפור שלי לראשונה הייתה מרוממת ומנחמת. שוחחנו במשך כשעה ועשיתי להם סיור בבית. הראיתי להם את הספרייה, חדרי השינה, המטבח והחצר האחורית. אחרי שסיימנו את הסיור, הם אמרו שהם צריכים ללכת כי מתחיל להחשיך וההורים שלהם ידאגו להם, אך הם הבטיחו שיחזרו למחרת לבקר אותי שוב. שמחתי מאוד ונפרדתי מהם לשלום. אחרי שהם הלכו, עליתי מהר אל חדר השינה ופתחתי את האטלס שלי, קראתי את הברכה שהוריי כתבו וצעקתי בקולות ניצחון "יש! יש! יש!". באותו ערב, במקום להתחייב לזמני הקריאה שלי, הוצאתי את כל הצעצועים וכל המשחקים שהיו בבית, וחשבתי מה אני הולך לעשות עם נולאן ומאיה מחר. ההתרגשות והציפייה גרמו לי לזנוח את הרגל השינה ולהישאר ער כל הלילה במחשבה על פעילויות מהנות וחוויות.
המשכתי להיפגש עם מאיה ונולאן כמעט כל יום מאז. שיחקנו במשחקים שלי ומדי פעם הם גם הביאו את שלהם. באחד המפגשים הם סיפרו על טיולים משפחתיים בעולם. כשהם שאלו אותי האם יצא לי לבקר במקומות רחוקים עניתי בשלילה. הראיתי להם את האטלס שלי וסיפרתי להם על חלומי הגדול לטייל בעולם ולראות את פלאיו האינסופיים. לפתע פניהם הופנו אחד לשנייה והם חלקו מבטים שלא הצלחתי לפענח, כאילו רקמו מזימה אל מול עיני.
כשהם חזרו ביום למחרת נולאן סחב על גבו תיק גדול ומאיה הרימה על ראשה מן שמיכה מקומטת בצבע תכלת. "החלטנו לעזור לך להגשים את החלום שלך, והיום אנחנו נבקר באוקיינוס" מאיה אמרה בהתלהבות. תחילה, הייתי מעט מבולבל. נולאן הוציא משאבה מהתיק. קולות ציוץ נשמעו בעוד שהשמיכה התנפחה. כשהיא החלה לקבל צורה, כבר הבנתי במה מדובר. שניהם רצו אל הבאר עם דליים, מילאו אותם במים ושפכו אותם לתוך הבריכה. נולאן הוציא מהתיק דגיגי פלסטיק והשליכם אל תוך הבריכה והגיש לי משקפת. "שים את זה על הראש ותכסה את העיניים. אשים את המחברת שלך בצד. ואם אתה צריך גם להוריד בגדים אז תעשה את זה כדי שלא ירטבו". צחקתי ולקחתי ממנו את המשקפת, אכן הורדתי את בגדיי, הרכבתי את המשקפת, כיסיתי את עיני ושמתי רגליים במים. התחושה הייתה קרירה ונעימה. עבר זמן רב מאז שיצא לי לטבול במים. נולאן הפשיט את חולצתו, קפץ עם מכנסיו פנימה והתיז עליי ועל מאיה. היא נכנסה אל הבית כדי להחליף לבגד ים ושבה בזריזות. כשהיא חזרה ישבנו כולנו בגיגית והם החליטו לשחק במשחק מי יכול לעצור את נשימתו מתחת למים הכי הרבה. מאיה ספרה לאחור "שלוש, שתיים, אחת!", לקחתי נשימה עמוקה וירדתי עם הפנים אל תוך המים. בזכות המשקפת ראיתי באופן צלול את פניהם המתאמצות, את דגיגי הפלסטיק נחים בקרקעית וקרן השמש החודרת מבעד למים. זו הייתה הרגשה נפלאה. הייתי שקוע בהתפעלות מהיופי והחן מתחת למים שלא שמתי לב שמאיה וגם נולאן כבר היו בחוץ, עד שחשתי מגע בעורף שהחזיר אותי למציאות והוצאתי את הראש מן המים. "זה לא פייר, אתה בטח לא צריך לנשום כי אתה רוח!" אמרה מאיה בטון מתלונן. לא יכולתי לדבר איתם בלי המחברת שלי אז בחרתי באפשרות היחידה והמזדמנת- התזתי עליהם מים. הם פרצו בצחוק, התיזו עליי בחזרה והתבדחו על הטיפות הזולגות ממני כאילו הן מרוחות על זכוכית. זו הייתה החוויה הראשונה מתוך מפגשים רבים ומופלאים עם נולאן ומאיה. בפעם שלאחר מכן הם הביאו ארגז חול, עקרבי ונחשי צעצוע ועשבים יבשים קטנים בשביל לדמות את מדבר סהרה. ביום אחר פיסלנו הר געש מפלסטלינה והצבנו אותו בקדמת האח הבוערת. ניסינו לבנות את יבשת אנטארקטיקה עם גושי קרח שהם הביאו בצידנית, אך הודות לחום הכבד, משימה זו הפכה במהרה למלחמת מים.
מזג האוויר נהיה שוב סתווי. שלושתינו שיחקנו והשתוללנו בחוץ. מאיה, נולאן ואני החזקנו ידיים במעגל והסתובבנו מהר ככל יכולתנו ובספירה לאחור כולם שחררו ידיים ועפו אחורה על מיטת העלים היבשים. באחד מהסבבים התגלגלתי והתהפכתי למרחק רב. כשנעמדתי מצאתי את עצמי קרוב מאוד לשער הכניסה. לא יכולתי להתקרב עד לנקודה זו קודם לכן. הרמתי את ידיי אל הסורגים ודחפתי בכל כוחי את המחסום האחרון שנותר לי להביס. השער זז, המתכת החלודה חרקה, השביל נפרש אל מול עיני ורוח גבית דחפה אותי קדימה. הסתכלתי לאחור על נולאן ומאיה שנופפו לעברי, עומדים אל מול ביתי וצובעים אותו באנרגית חיים כמו שלא נראתה אי פעם. נשאר לי דף אחרון במחברת. כתבתי מילות פרידה והנחתי אותה על מיטת עלי השלכת.
חייכתי ואפשרתי למשב הרוח לשאת אותי אל הלא נודע.