"אני מצטערת."
הקול השקט של ענתי מלטף אותי וכיסא הפלסטיק חורק. היא בטח התיישבה. הבושם שלה מתפשט בחדר ומנסה להדחיק את הריח הקבוע של חומרי החיטוי.
אבל היא לא צריכה להתנצל. אני יודע בדיוק למה היא באה היום. היום זה היום שבו זה ייגמר. הסיוט הזה ייגמר וטוב שכך.
צעדים רועמים מהמסדרון ונשמעים היטב מבעד לדלת הסגורה. הכיסא חורק. השמיכה מתהדקת סביבי ואני מבין שבעצם היה לי קר עד עכשיו. מזל שענתי פה.
לא באמת חיכיתי לרגע הזה, אבל אני לא עצוב כמו שחשבתי שאהיה. השלמתי עם זה ואני מבין שזה מה שצריך לקרות. כנראה שהיינו צריכים לעשות את הפרידה הזו כבר מזמן. אנחנו בסך הכל נשואים שנה וחצי בערך, ואני אוהב אותה יותר מדי בשביל לדפוק לה את החיים. נאור הליצן הזה בטח כבר לא יספיק להגיע. ממש חבר טוב. מאז שהבן שלו נולד הוא בא בקושי פעמיים.
היא מלטפת את ידי ברכות, כמו מפחדת לפגוע בי. מנוע המזגן מטרטר מחוץ לחלון וכיסא הפלסטיק נגרר לפתע על הרצפה. היד שלה מתנתקת והצעדים שלה מרחיקים אותה ממני.
"כמה רעש יש פה ולך זה לא מפריע," ענתי כנראה סוגרת את כנף הזכוכית כי נהיה שקט יותר.
שקט מדי.
ענתי שותקת כמה שניות לפני שהיא ממשיכה לדבר. "הגיע הזמן לשחרר. לעבור הלאה. שנינו יודעים את זה בתוכנו. בחודשים האחרונים לא היה שינוי. שום התקדמות. ואני מאבדת תקווה. מיום ליום אני נגמרת מבפנים."
אני רוצה להגיד שאני מבין אותה ואני מסכים איתה לחלוטין. אני בדרך כלל מסכים איתה, אולי בגלל זה הסתדרנו כל כך טוב כל השנים האלה. היא לופתת את ידי בחוזקה ואומרת בקול רועד, "אתה יודע שניסינו הכול. בדקנו את כל הטיפולים האפשריים ושום דבר לא עזר. אז הגיע הזמן שנקבל את המצב הנורא הזה שבו אנחנו נמצאים ונפסיק להילחם. אין לי כוח יותר. אני לא מסוגלת."
אני שומע שהיא בוכה והלב שלי יוצא אליה.
דפיקה עדינה בדלת. היד שלי נשמטת אל הסדין הקר.
"אפשר?" אני שומע את הקול המוכר של כרמי. יש לו קול דק כזה, צפצפני משהו. הוא די טיפש אבל כולם עושים לו פה כבוד כי הוא מנהל המחלקה.
"בטח," ענתי עונה. "תיכנס."
הדלת חורקת וסנדלי הקרוקס של כרמי משמיעות רעש מוזר בכל צעד שלו על הרצפה הדביקה. "אני מצטער להפריע," הוא מצפצף, "אבל הגיע הזמן." מישהו צריך לספר לכרמי על ההמצאה הזו שנקראת דיאודורנט.
"מה? כבר?" ענתי אוחזת לי שוב את היד שנעזבה לא מכבר, אבל הפעם חזק עוד יותר. היד שלה חמה וקצת דביקה, למרות שהמזגן מצנן את החדר לכדי קיפאון של ממש.
כשנאור בא לבקר הוא תמיד מכוון את הטמפרטורה של המזגן ל-10 מעלות והייתי קופא עד שמישהו היה נכנס ומסדר את זה. הספקתי ללמוד שלמזגן הזה יש שתי אפשרויות מקפיא או מרתיח ומהצפצוף שלו אי אפשר לדעת לאיזה כיוון זה יילך.
"ד"ר שילה מיד תגיע לפה ותסביר לך הכול."
אני כבר שמעתי את ההסבר הזה יותר מפעם אחת. וגם היא. ובכל זאת ענתי ממלמלת משהו שנשמע כמו "תודה".
בימים הראשונים הכול נשמע מעומעם כמו חלום. לא הייתי בטוח אם אני ער או ישן. לא הבנתי איפה אני ומה קורה. רגע אחד אני נפרד מענתי ונוסע עם נאור והחבר'ה לטיול, ואז פתאום אני שומע צפצופים בלתי פוסקים. רק אחרי תקופה ארוכה הבנתי מה בדיוק קרה.
"שלום ענת," ד"ר שילה נכנסת בשקט מפתיע. בדרך כלל אני שומע את צרור המפתחות משקשק עם כל צעד שלה. כנראה שהפעם היא לא זרקה אותו לכיס החלוק הלבן שלה. הקול שלה דווקא מרגיע. יש לה מעין מנגינה כזו מרגיעה כשהיא מדברת, אפילו כשהיא אומרת מונחים שאני לא מבין. אותה אני כן מעריך, למשל, אבל כנראה שהמנהלים פה מעריכים אותה פחות. אחרת לא היו ממנים מעליה את כרמי הצפצפן.
"שלום דוקטור," ענתי משלבת את האצבעות שלה בין האצבעות שלי, כמו שהיינו עושים בכל פעם שהיינו שוכבים. כמה שאני מתגעגע לזה. לגוף שלה. למגע שלה.
התחתנו באחד המקומות הקיטשים האלה מול הים. בשקיעה כמובן. זה מה שענת רצתה ואני זרמתי עם כל מה שביקשה. אם היו שואלים אותי הייתי מוותר על האירוע הזה, אבל אולי בדיעבד זה טוב שיישארו לענת התמונות המאולצות מהתקופה היפה שלנו ביחד. נאור ירד עליי שאני מוותר לענתי על הכול ושככה גבר אמיתי לא מתנהג. זה קצת מצחיק אם חושבים על זה כי בסוף כולם ויתרו עליי. אפילו אני.
"את מוכנה?" המילים של ד"ר שילה מתנגנות סביבי. היא לא מפסיקה לזוז הרופאה הזו. "הגיע הזמן."
דווקא הפעם לא הסכמתי איתה. הזמן הזה היה צריך להגיע הרבה יותר מזמן. למה הם חיכו כל-כך הרבה? זו פשוט התעללות. אני חושב שאני פה הרבה זמן. אולי שנה. אולי יותר?
"יש סיכוי שהוא שומע משהו?" ענתי שואלת שוב את השאלה שהיא שאלה בכל פעם שנכנס לבדוק אותי רופא חדש. אם רק הייתי יכול לענות לה הייתי צועק לה שכן. שומע הכול. גם מה שאתם חושבים שלא.
שמעתי שסיפרו לענתי על הנזק המוחי הבלתי הפיך. איזה דפוקים. שמעתי שאמרו לה שהסיכוי שאתעורר הוא אפסי ("נמוך ביותר ושואף לאפס," ד"ר שילה הצהירה בביטחון). שמעתי את נאור שהגיע לספר לי שדנה בהיריון עם בן ושאם אני אצא מזה הוא ייתן לי להיות הסנדק שלו. שמעתי את כרמי מצפצף למישהי בטלפון שהוא מת לעזוב בשבילה את אשתו אבל הוא לא רוצה לאבד את הבנות.
שמעתי הכול.
הייתי צריך לוותר על הטיול המיותר ההוא. טוב, אף אחד לא תיאר לעצמו שככה הוא יסתיים. כשאני כלוא במיטה הזו. בגוף הזה.
"ההחלטה הסופית היא שלך כמובן, אבל לפי מה שבדקנו כבר מזמן אין כל עדות לפעילות מוחית," ד"ר שילה עונה את אותה התשובה שהיא תמיד עונה.
זה רק מראה כמה שאתם לא יודעים כלום, דוקטור. כלום. מאז התאונה אתם מקשקשים ולא מבינים שאני פה. בפנים. תקוע בלי יכולת לומר כלום. בלי יכולת לזוז. לצעוק. לקלל.
בהתחלה חשבתי שאני חולם. שאני תקוע בסיוט ועוד מעט אתעורר ממנו ואספר לענתי שחלמתי שאני כמו צמח. משותק לגמרי. איזה קטע הזוי זה היה, אני אצחק איתה, והיא תחבק אותי ותגיד לי שזה היה רק חלום.
אבל זו היתה המציאות שלי. יום אחרי יום. הייתי מתוסכל. אפילו לבכות לא הייתי מסוגל.
לא הצלחתי לדבר אז ניסיתי להזיז את היד. את הרגל. משהו. אבל שום דבר לא עבד. כדי לשמור על השפיות ניסיתי להיזכר בכל מיני דברים ולעשות תרגילי חשבון. להפעיל את המוח. לגרום לו לעבוד. אבל בכל פעם נתנו לי משהו שכנראה הרדים אותי. התנדנדתי בין חלום למציאות. ולפעמים בין הזיות למציאות, תלוי מה שמו בשקית.
בהתחלה כולם היו שם מסביב לשעון. ההורים שלי. אחותי הגדולה. החבר'ה. בכל פעם שהתעוררתי היה מישהו בחדר. אבל ככל שהזמן חלף הביקורים פחתו. עכשיו בעיקר ענתי מגיעה. ולפעמים המשפחה. אחותי מספרת בלי הפסקה על הילדים שלה, כאילו שזה מה שמעניין אותי – למי נפלה שן ואיך הולך ליואב בכיתה א'. אבל הרגשתי שזה חשוב לה להשאיר אותי בתמונה. ואולי היא סתם לא ידעה מה להגיד. אמא שלי בוכה כל הזמן ואבא שלי מניח עליי יד כשהוא מגיע וכשהוא הולך. זהו. מילה לא אמר לי מאז התאונה.
הלילות הם הכי קשים. הכל שקט, למעט הצפצופים של המכשירים שמחוברים אליי. או לפחות זה מה שאני מניח שקורה כי משהו מחזיק אותי בחיים. כשאני ישן עולים לפעמים פלאשבקים מהתאונה. אני מרגיש שאני נופל שוב מהצוק ומתעורר בבהלה. וזה מוזר, כי אני בכלל לא זוכר את הנפילה ההיא. אני רק שמעתי עליה מאנשים שדיברו על זה סביבי שוב ושוב. גם זה כבר נגמר. אף אחד לא מדבר על זה יותר.
כבר תקופה שאני מתפלל בכל לילה. אני שוכב ומאחל לעצמי להירדם ולא להתעורר יותר. והנה היום זה קורה באמת.
"אז מה יקרה עכשיו?" ענתי משחררת את האחיזה שלה בי ומקנחת את האף ברעש שפעם הטריף אותי.
אני אתגעגע בטירוף לרעשים שלה. לאנחה הקטנה הזו שהיא עושה כשהיא חושבת על משהו מפחיד. לצחוק המתגלגל שלה עם הנחירה בסוף שתמיד גורמת לה למבוכה. להמהום שלה בזמן שהיא מנסה להתרכז…
"כמו שהסברתי לך," ד"ר שילה ממשיכה ומחזירה אותי למציאות, "אנחנו נעלה את המינון בהדרגה והוא ייכנס לשינה עמוקה עד שהוא יפסיק לנשום."
"זה יכאב לו?" ענת מלטפת את המצח שלי עם היד החמה והדביקה שלה. איך חם לה כל כך? הרי תמיד קר לה והיא מסתובבת עם סוודר לכל מקום גם באוגוסט.
"לא. הוא פשוט יישן."
את מוכנה לחתום על זה ד"ר שילה?
"את בטוחה?"
הנה. בבקשה. גם ענתי לא מאמינה לה, וענתי היא הבן אדם הכי מאמין שאני מכיר. כשנסענו לירח הדבש ביוון היא אמרה שהיא רוצה שלושה ילדים וכלבת לברדור. למרות שתמיד חשבתי ששני ילדים זה מספיק אמרתי לה שזה תמיד היה גם החלום שלי. היא האמינה.
"כן." ד"ר שילה שוב זזה בחדר.
אני מקווה שד"ר שילה צודקת. אני לא לגמרי סומך עליה. הרי הם לא ידעו להגיד משהו חכם בחודשים או בשנים שאני שוכב פה כמו שק תפוחי אדמה על סמים. עד עכשיו הם לא הבינו מה קורה. מטומטמים.
המכשירים שלידי מצפצפים. מישהו נוגע שם.
"זה מוכן," אני שומע את כרמי מצפצף בשקט.
"את מוכנה?" ד"ר שילה שואלת. היא בטח מניחה יד תומכת על הכתף של ענתי במעין הזדהות מזויפת כזו של רופאים עם המשפחות של המטופלים שלהם.
אני רוצה לענות שכן. אני מוכן. מוכן לצאת למסע האחרון שלי. לצאת מהכלא הזה שאני נמצא בו ולעבור לעולם אחר. אומרים שהכול טוב בעולם הבא ואני מוכן ללכת ולבדוק את זה באופן אישי. אבל אף אחד לא שואל אותי.
עוד כמה צפצופים נשמעים ברקע. ריח הזיעה של כרמי מתגבר.
"אני מצטערת, אהוב שלי," ענת מייבבת ומקנחת שוב את האף. פאק. איך אני אתגעגע לרעש הזה שלה.
אני מצטער שאני עוזב אותך ענתי. אני כבר אבוד פה. נתראה בצד השני. תבואי אליי כשתהיי זקנה, טוב? לא מוקדם מדי. אני מבטיח לחכות לך לנצח. בינתיים תחיי את החיים שלך בטוב.
הראש שלי מרגיש כבד מהרגיל ואני מרגיש מנומנם. אני לא מפחד.
"אני מצטערת שלא יכולנו לעשות יותר עבורו," אני שומע את ד"ר שילה אומרת.
תמיד אומרים שבשניות האחרונות כל החיים חולפים מול העיניים. אבל שום דבר בחיים הקצרים מדי שלי לא חולף. אני מנסה לדמיין את ענתי אבל לא מצליח.
הבכי של ענתי הופך למעומעם, כאילו שמישהו הניח על ראשי אוזניות.
הייתי נותן הכול כדי לחבק אותה עכשיו. לנחם אותה.
אני מרגיש עייף וכבד.
עם הזמן היא תתגבר. אני יודע.
אולי תתחתן שוב.
ויהיו לה שלושה ילדים.
וכלבה לבנה.
ונכדים.
וחיים ארוכים וטובים.
זה מגיע לה.
הבכי של ענתי נעלם.