"ואז אני מת." דנזן אמר.
מצמצתי כמה פעמים, מקווה שהוא יחייך את החיוך ששמור ל – "אני רק צוחק" שלו. אחר כמה שניות נאנחתי. לא חושב שאי פעם שמעתי תוכנית שהכילה את הביטוי 'ואז אני מת' ואהבתי אותה. וכבר שמעתי הרבה תוכניות מפוקפקות. פעם דנזן חשב על תוכנית שהצריכה שאשאר מתחת למים עשרים דקות בבריכה שורצת צלוחים כועסים של הדוכס אלקיזור. פעם אחרת הוא החליט שאנחנו יכולים להעתיק תכולה של כספת שלמה, שני טון דגנים וירקות שנגנבו מפשוטי העם. תוך עשרים דקות. כמובן בלי שהשומרים ישמעו משהו. אבל התוכנית הזו ניצחה את השאר. לא שדנזן נתן לדברים קטנים כמו מוות להפריע לו.
כבר שנים שאנחנו נלחמים בשדים. ההורים שלנו, הלכו אל רבי המג, קבוצה של קוסמים עם כוח לשנות את העולם במרכיבים הבסיסיים שלו. כן, להקפיא הרי געש, להצית אגמים או להפוך פאי שזיפים שיצא מהתנור לצונן מספיק בשביל לאכול מיד. רבי המג הקשיבו לבעיה. ואז החליטו להסתלק בספינות הענקיות שלהם מהעולם. מצאנו ספינה הרוסה שלהם. פרימדה שגימדה את הארמון הגדול ביותר בעולם.
שבעת רבי המג שנשארו מאחור שלחו נציג לארקוס, המלך הטוב, נבואה. אביר טהור, ינצח כמה מנהיגים רשעים, יציל כמה אנשים בצרה. ימצא חרב קדושה וכל הבלגן. המלך הטוב בחר בדנזן להיות הכלי הקדוש אם תרצו. כמובן, וכמו כל נבואה טובה, היא הייתה מלאה בביטויים לפרשנות. צל ואור. מלכים מרושעים וכל מני שטויות שאפשר לפרש לפי הצורך.
בתאכלס, זה הסיפור של דנזן, הוא היה זה שגדל עם עול כבד על הכתפיים. הסיכוי היחיד שלנו. כן, חתיכת אחריות לגדול איתה. גדלנו יחד בין כותלי כנסיית האור. הוא חונך להיות האביר המושלם. אני הייתי שם יותר במקרה. טוב, לכנסייה היה ייעוד אחר עבורי. אני הייתי אף אחד, בן של איכר. הסיבה היחידה שנבחרתי, הייתה שנולדתי באותו יום, באותה שעה ובאותה דקה כמו דנזן. אני נבחרתי על ידי הכנסייה להיות הבירש שלו. להיות מי שעושה את החטאים שחייבים להעשות. בשביל שהוא ישמור על טוהר מוחלט.
אם הוא היה צריך לנצח מלך מרושע בדו קרב "הוגן" בשביל להגשים חלק מהנבואה, אני הייתי צריך להגניב טיפה ארסן לקערת מרק הפטריות המוקרם של המלך. לא מספיק בשביל להרוג אותו, אבל מספיק בשביל שהמלך יבלה את הלילה לפני הדו קרב בשירותים המפוארים שלו בארמון.
זה לא שדנזן לא היה טוב במה שהוא עשה או היה צריך עזרה באופן מיוחד. הוא היה ממש טוב, ואני צריך לדעת. מאז ששנינו יכולנו להחזיק חרב, הייתי שותף האימונים שלו.הוא ניצח אותי כמעט תמיד. בכל שיעור אסטרטגיה, הייתי שם, לאתגר אותו. אבל לא הייתי שם כדי לפצות עליו, הייתי שם כדי לקיים את הנבואה וכדי לוודא שהוא נשאר טהור.
אבל דנזן היה טוב. ממש טוב. ביום הולדת עשרים ושתיים, פשטנו על טירת מלך המעמקים. הוא ודנזן נלחמו בין שוניות קסומות. הקרב לקח רק חמש נשימות. דנזן השיג את חרב הגורל ממנו. בקושי שנה אחר כך, נלחמנו בנסיך השחור. הקרב החריב את קן העורבים, טירת הקיץ של הנסיך. בקרב הזה דנזן השיג את מחילה. חרב קדושה נוספת. היינו צריכים את החרבות האלו, כלומר, אחת הייתה מספיקה. כל אחת מהחרבות החזיקה מספיק מהות אלוהית כדי להרוג את אדון השאול במכה אחת.
ביום הראשון של האביב, דנזן קרא לי לאוהל הפיקוד שלו. באוהל חיכו לי סארין, רב המג האחרונה וראול, הכוהן השחור של רות'וס. דנזן חיבק אותי ואמר, "אני יודע איך נביס את השדים."
הבטתי סביבנו, סארין ישבה על כורסת שדה בגלימות רב המג הצהובות שלה, סרט שחור קשור סביב מותניה. כרגיל, עם גב ישר מדי, ברכיה הצמודות פונות לכיוון קיר האוהל בצורה צנועה. היא שידרה תחושת עלויונות, כל רב מג שפגשתי שידר תחושה כזו, אבל סארין עשתה זאת הכי טוב. ספר עב כרס ישב על ברכיה ואצבע דקיקה סימנה את המקום אליו הגיעה.
"דנזן, אתה יודע שאני מאמין בך. אבל כבר חמישים שנה שהשער פתוח." זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיינו בשיחה הזו. גם לא החמישית. אבל תמיד עשינו את אותו משחק, אחד מאיתנו הציע תוכנית, והשני איתגר אותו.
"נכון. אבל יש לנו דרך להרוג את מורדוך!" דנזן איגרף ושחרר את ידיו. תנועה שהוא תמיד עשה כשהוא התאפק לא לגלות סוד או פרטי תוכנית שהביאה אותנו על סף מוות בטוח.
ידעתי שאני יכול לחכות עד הוא ישבר ויספר, אבל לא עמדתי בפיתוי. "מורדוך נמצא בצד השני של השער, בגיהנום. רק המשרתים שלו נכנסים לעולם. שלוש מערכות ועשרות אלפי אבירים מתים הוכיחו שאי אפשר לסגור את השער מהצד שלנו."
"אבל אני יודע איך." דנזן רטט מהתרגשות. השריון שלו עושה את הקול המוזר.
"דנזן, יש לי רעיון טוב יותר. פנו אלי מכת מוות חדשה שאני לא מכיר. אולי שווה להצטרף אליהם." לא הייתי רציני. מאות אלפי בני אדם הצטרפו לכתות שסגדו לשדים והתאבדו בטקסים, בתקווה להגיע לגיהנום ולהצטרף לצד המנצח. אנשים חסרי עמוד שדרה שהעדיפו עינויים בגיהנום בשביל הסיכוי לחזור כחיילים לעולם. דנזן ואני היינו מושקעים בקרב, גם אם בסוף נשאר רק שנינו. ידעתי שנמשיך להלחם.
"זה המקדש הגדול של רות'וס!" דנזן כמעט צעק.
"מה?"
"מי שמת במקדש הראשי של רות'וס, מגיע לעולם הבא עם החפצים שלו! זה היה מתחת לאף שלנו כל הזמן הזה!"
"חוקי אלוהות בסיסיים? מה זה קשור עכשיו? דנזן, אולי שד הפסולת הכה לך בראש חזק יותר ממה שחשבנו?" חלק ממני התחיל לדאוג.
"אתה לא מבין. דיברתי עם ראול. אם אמות עם החרבות הקדושות בבית הסגידה, אגיע לגיהנום איתן. ואז השד יחטוף."
"אתה מתכוון תגיע לגן עדן איתן," תיקנתי אותו. "איפה שבפירוש אין שד גדול שצריך להביס בשביל להציל אותנו."
"אה, אבל אם אבצע חטא מספיק חמור בשביל ללכת לגיהנום –"
התיישבתי על כורסת שדה ליד רב המג. היא הביטה עליו מעבר לגשר אפה בהתנשאות. בכל יום אחר הייתי אומר משהו מרושע על זה, אבל באותו רגע הייתי טרוד מדי. ושפשפתי את עיני. חיפשתי סיבה לא לתת לדנזן למות. למה האדם היחיד שהיה לי למשפחה ישר חשב על להקריב את עצמו כל פעם, בכל הזדמנות? "זה לא יעבוד," פסקתי. "חטאים שמבוצעים למטרה טובה, נסלחים בשערי גן עדן."
דנזן חייך את החיוך הגדול שלו ונמתח. הוא נראה כמו גיבור מסיפור אגדות, גדול מהחיים. אני מניח שהוא באמת היה. הוא הגניב מבט אל ראול. אף פעם לא שימח אותי לראות את דנזן מחפש אישור מהכוהן. כוהן לאל אפל שאיכשהו השתחל למעגל הפנימי של אביר האור האחרון. התולעת לעס כרע עוף בעמידה, שאריות אוכל צנחו מפיו וחתיכות נתקעו בזקנו השחור הארוך.
דנזן חטף גביע מהשולחן, ושפך יין על המפה בלי לשים לב. "יש שלושה חטאים שלא נסלחים. אמירת שם האל לשווא. לקיחת החיים של עצמך והריגת איש דת. כמובן שאני לא אהרוג איש דת, יש לנו מעט מדי. ולא אשא את שם האל לשווא. זה לא סביר."
ראול הנהן בראשו, שם לב שיש לו אוכל בזקן וניסה להבריש את הלכלוך החוצה.
"למה זה לא סביר?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. כאב ראש החל להזדחל מאחורי עיניי.
"כי אם אני הולך למות, למה שאפגע באל בלי סיבה רגעים לפני כן?"
כיסיתי את פניי ביד אחת עיסיתי את גבותיי בתסכול. כן, הכאב ראש תפס לו מקום מכובד מאחורי עין שמאל שלי.
"אז אנחנו הולכים למקדש, אני מתאבד, ואז כשאני מת, אני מגיע לגיהנום וסוגר את השער."
"ולא מפריע לך לבלות עידנים בגיהנום?"
"ככה לפחות נהיה יחד." הוא חייך את החיוך הבלתי נסבל שלו. זה פחות עודד אותי ממה שכנראה הוא חשב. אחרי הכל, גם אני ביצעתי את החטאים שלי במטרה טובה, לא?
וככה מצאנו את עצמנו במקדש הגדול של רות'וס, המקדש נבנה על צלע הר תלול, רק בלילה היה אפשר לראות את שעריו ואף מנורה או לפיד לא הצליחו לשרוד את הרוחות העזות. נאלצנו להשאיר את הצבא מאחורינו במחנה. רק ארבעתנו נכנסנו למקדש; דנזן, ראול, סארין ואני.
כאשר נכנסנו למקדש, דנזן לקח אותי לצד ואמר לי, "חשבתי על כך רבות. לקחת שתי חרבות קדושות איתי זה לא מוסרי. שתיהן ישארו תקועות בגיהנום. קח את חרב הגורל איתך, תחזיר אותה לכנסיית האור."
אני אשקר אם אגיד שלא חשתי גוש תקוע בגרוני או דמעות בזווית העין. עד אותו רגע, לא באמת הפנמתי שלא אמשיך בהרפתקאות יחד עם דנזן. אבל מה יכולתי להגיד, לקחתי את החרב בנדן שלה ודחפתי אותה לחגורה.
המקדש הראשי של רות'וס היה המקדש הכי פחות מקבל פנים שראיתי. קירות מתפוררים מאבן אפורה כמו המוסר של האל. פסלים של אבירים ומפלצות סודרו לאורך הקיר. אור הלפידים שלנו הטיל צללים סביב הפסלים. בחנתי פסל של אביר שנראה לי מוכר כשדנזן קרא אלי. צעדתי על רצפה מכוסה אבק ומצאתי את דנזן בחן ארון קבורה פתוח במרכז חדר. במקום לאחוז בלפיד, דנזן השאיר אותו בחור באחד הקירות. ריקוד הלהבה גרם לצללים הארוכים לנוע כלפינו וחזרה כאילו הם היו שדים חיים. חשתי עקצוץ על עורפי וידעתי ששיערי סומר. חיפשתי מי מתחבא בכל צל ובכל פתח.
הייתי כל כך עסוק לחפש רוצחים בצללים, שלא ראיתי את זה שהתחבא באור הלפידים. אנקת כאב חנוקה מאחוריי גרמה לי להסתובב. ראול, הנחש, דקר את דנזן בגבו, הלהב שלו בצבץ מחזהו של חברי.
רגע ארוך מבטי נע בין הלהב לבין פניו של דנזן לפני שגודל האסון הכה בי. דנזן האידיאליסט, לא הספיק לחטוא. כלומר שהוא יהיה תקוע עם החרב הקדושה שלו בגן עדן, כנראה עם אשכול ענבים או משהו טהור שכזה.
שלפתי את חרבי הסתערתי אל הרוצח. הוא ניסה לשחרר את החרב שלו, אבל היא נתפסה בצלעותיו של דנזן ונפלה עם חברי לרצפה. ראול ניסה לברוח ממני, מעד על אבן משחוררת ונפל. התקדמתי אליו בצעד מהיר. "למה?" שאגתי עליו.
רגלו הסתבכה בגלימה שלו והוא ניסה לזחל ממני, הכיתי בו עם החרב שלי, הלהב חותך בגבו.
"בבקשה, אני לא חמוש," הוא התחנן והתגלגל אל גבו. עיניו פעורות בפחד.
"למה רצחת אותו? אתה הרגת את כולנו!"
"הכנסייה עבדה קשה מדי בשביל לשלוח את כל הנשמות לנהר."
סטרתי לעצמי, מנסה לסדר את מחשבותי. הכוהן דיבר על הנהר מזופת של המסדר שלו. כל בני האדם עמדו למות, והוא חשב על כמה משרתים יהיו לכהונה שלו בצד השני כשהם שטו בנהר המחורבן שלהם לעבר גן העדן המושתן שלהם!
ראול בלע בקול, "לא יכולנו לתת לטיפש להצלי–"
המילה האחרונה הפכה לצרחת כאב כאשר כרתתי לו את הרגל מתחת לברך.
"הוא נתן לך חסות. הוא הכיר בכנסייה שלכם בפומבי!"
"לא חשבנו שהוא יצליח לסגור את השער, הוא עמד להרוס שנים של עבודה."
תפסתי בחוזקה בשיערי, מנסה להבין מה לעשות.
הוא רמז שהכנסיה עבדה עם הכתות.
לשמאלי, שמעתי חרחור, הבטתי הצידה וראיתי את סארין שוכבת על צידה, פניה אפורים, קצף אדום ניגר מקצה שפתיה. ראול בטח הרעיל אותה. אולי הוא פחד שיש משהו שהיא תוכל לעשות בשביל להרוס את התוכנית המפגרת שלו.
סירבתי לקבל את זה, עשרים וחמש שנים שהייתי הצל של דנזן ובסוף נכשלתי, דקות מנצחון. אחרי שאפילו הוא נפרד ממני ונתן לי את חרב הגיבוי שלו לקחת בחזרה.
חרב הגיבוי שלו.
אוי כמה ששנאתי את התוכנית. אין תוכנית עם הביטוי "ואז כשאני מת" שיכולה להיות טובה.
"אתה רוצה לחיות?" שאלתי את ראול בקול הכי מאיים שלי?
"כ-כ-כן."
"תבקש מהאור לתת לך לחיות."
הוא הצמיד ידיו בתפילה ומלמל.
הצמדתי את החרב מגואלת בדם אל צווארו, רק אז קולט שהחדר הואר בצבע אדום ואמרתי לו "תבקש בקול."
"כ-כ-כן, רות'וס, אדון המתים. בבקשה תן לעבדך הנאמן לחיות ולשרת אותך עוד הרבה שנים."
דקרתי אותו בחזה. מה זה עוד חטא אחד לבירש.
אוי כמה ששנאתי את התוכנית. אבל לא הייתה ברירה אחרת.
הסתובבתי לחפש את דנזן, אבל הגופה שלו כבר נעלמה, במקומה פסל חדש עמד, מפואר יותר מכל הפסלים האחרים במקדש. הבטתי בפסל, עם פני אחי, חברי, עומד עם שתי חרבות מורמות כאילו הוא עמד לתת מכה אחרונה. הבטתי בחרב הגורל בידי. בלהט הקרב, שלפתי אותה במקום את החרב שלי. ניקיתי אותה מדמו של הרוצח ומדמעות. הנבואה כשלה. דנזן לא ילחם בקרב שכל חייו היו אמורים להוביל אליו.
בצעדים כושלים עליתי על הבמה וטיפסתי אל תוך הארון.
מרפקי נשען נגד בד שחור שכיסה את ריפוד הארון. טוב חשבתי לעצמי, לפחות לא יראו את הדם. עד אותו רגע, באמת חשבתי שאולי יש סיכוי שאקבל את כל הדברים שהכוהנים הבטיחו לדנזן אחרי מותו. לא בחרתי להיות בירש, אף אחד לא בוחר בזה. חלק נכשלים והאביר שלהם נופל מגדולה בגלל זה. חלק לומדים להנות יותר מדי מהעבודה שלהם. אבל לא אני. אף פעם לא הכאבתי למישהו יותר ממה שהיה צריך בשביל שדנזן יוכל להציל אותו. לא אנסתי, לא גנבתי יותר ממה שהיה צריך. אפילו את מה שידעתי שאני עומד לעשות, עשיתי בשביל אחרים. וגם את זה, ידעתי שכנראה כולם יניחו שדנזן עשה. עצמתי את עיני, סיננתי "רות'וס יא בן אלף", וחתכתי וריד באמצעות הלהב הזוהר.