"חכה רק רגע, ילד. אני כבר לא צעיר" אמר האיש המבוגר, שניסה לטפס בזהירות בלי לדרוך על גלימותיו הבלויות והארוכות על האבנים וההריסות שמובילות למגדל העצום ששכן, היכנשהו בקצה העולם, ניתן לומר. נער צעיר סתור שיער ועטוי שריון רכן על האדמה המוריקה, והמתין בעודו סופג את הנוף. 'כאן הכל התחיל ונגמר' חשב. שנים רבות עברו מאז הקרב האחרון של גיבורי הנבואה. הוא התאמן כדי להתחקות אחר עקבותיהם במשך כל השנים האלו. אם הוא לא ימצא את מה שחיפש כאן – אזלו לו האפשרויות, זה היה קצה החוט האחרון שלו. "אתה לא חייב לעלות סבא, אני יכול להיכנס ולהגיד לך מה מצאתי כשאצא" אמר הנער בחיוך "*סאברד*" תיקן אותו האיש, "אני לא צעיר, אבל לא עד כדי כך קשיש בשביל להיות הסבא שלך. ואני כן חייב לראות זאת בעצמי. יש לי אחריות אחרי הכל". הוא הגיע מתנשף לקצה המדרגות, ונעמד עם הנער אל מול הדלתות הענקיות, שאיש לא טרח לסגור מזה שנים. סבארד, שהגיע לקצה הצוק בו מוצבת הכניסה למגדל, שם לב לחשש של הנער כשהוא הביט מבעד לדלתות. הוא טפח על כתפיו בעידוד, ועשה צעד פנימה, אל המסע האחרון של גיבורי הנבואה.
הצמחייה החלה לפלוש אל פנים האולם הגדול, שהיה שרוי בהריסות. הם החלו לחפש אחר כל רמז אפשרי. "אני לא מבין" אמר סאברד בעודו הופך אבן וחושף שריטות שחורות על האדמה "הכל התגשם חוץ מהחלק האחרון. מה אנחנו מפספסים?". לקחו כמה רגעים כדי להבין שהנער, שניצב ליד הכס האפל שהיה פעם שייך למנהיג השדים, אוחז בדבר מה. קלף ישן. הוא היה מוכה אלם, ופניו החווירו בעודו קורא את הכתוב. סאברד מיהר אליו, "מה קרה? מה כתוב שם?" הנער גילגל את הקלף במהירות, והסתובב חזרה אל הדלת בצעדים נחושים. "לאן אתה הולך?" צעק אחריו סאברד, שלא מצא חן בעיניו לרדת כל הדרך כאשר רק לפני כמה רגעים עלה אותה בקושי רב. "אל מסע המנצחים, לסיים את הנבואה" אמר הנער בחיוך לסאברד המבולבל והחליק לתוך כיסו עצם חלק וכחול "ועכשיו אני מרגיש שיהיה לנו מזל".
'כשהשמיים יכוסו שחור, והעולם שממה, ושדים טורפים מהלכים אימה, שמשאירה את האנושות קפואה, שלושה נערים עם יכולת בלתי רגילה, יצאו למסע אל הגשמת התקווה'
השעה היתה שעת יום מוקדמת, למרות החושך שכיסה את העיר. המון צנוע התכנס ליד השערים, כאשר דמות עם גלימות בלויות הרימה ידיה, מחווה לתחילת הנאום. משהשתורר שקט יחסי, הדמות התחילה לדבר: "אנו מתכנסים כאן, אחרי כמעט שני עשורים דוממים, שני עשורים של פחד. של הישרדות. שני עשורים בו המין האנושי הולך אימים בידי כוחות הרשע שהשחירו את השמיים והשחיתו את האדמה.
אך היום אנחנו לא מתכנסים כדי לדון בדברי אבל. היום, סוף סוף, אנו מתכנסים ובפינו דברי תקווה.
הנבואה החזיקה אותנו. כי אחרי כמעט שני עשורים, היום אנו נותנים את ברכתינו למסעם של שלושת גיבורי הנבואה" הוא החווה בידיו אל עבר 3 צעירים בבגדי מסע. "אחת צועדת בדרכי החרב והמגן, השני בדרכי הקסם, והשלישית בדרכי האור. יחד, הם יצליחו להגשים את הגורל החקוק באבן, הם ינצחו את כוחות הרשע השדיים ויצילו את כולנו".
שלושת הנערים הקשיבו בשקט, והסתכלו זה על זה מעט נבוכים כאשר הנואם עצר להפוגה של מחיאות כפיים ותשואות- למרות שתשואות היא מילה מחמיאה לקריאות העייפות שנשמעו מהקהל. זה היה ברור שלוקח לעם לגייס את שביב האופטימיות האחרון שנשאר בהם כדי לכבד את המעמד.
הנואם, לעומת זאת, הצליח להחזיק מעמד וקולו נשאר רם ומדוד: "המסע יהיה קשה, אבל אתם יכולים לו. ככתוב בנבואה, 'המסע להגשמת התקווה'. כולנו מאחוריכם. מי ייתן וקרני השמש הראשונות יסמנו את חזרתכם בשלום לעמינו." הוא החווה ושני שומרים פתחו את השערים המבוצרים והכבדים של העיר. "צאו והביאו את התקווה, גיבורי הנבואה. אתם הם השלושה. צאו" האיש העטוי גלימות הוריד מעט את ידו, ועיניו העייפות בהו באופק האפל, ובדרך היבשה בלי טיפת חיים. הוא הוסיף בקול שקט ורפה יותר כאשר שלושת הנערים ניפנו אל עבר השער והחלו לחצות "ותצילו את כולנו."
'האחד בדרך הקסם ילך, יזמן כוחות שירעידו את האוויר והאדמה. השניה בדרך החרב והמגן, ותביס את אויבינו בלהבה. השלישית תקרא אל כוחות האור, השורף את החושך ומביא נחמה. אף אויב לא יוכל להם, הנקראים השלושה'
"אני בהלם. איך סאברד לא התעלף באמצע הנאום הזה" אמרה שיריאה, הצעירה מבין השלושה "הוא כמעט שכנע אותי שאנחנו גיבורים". אנזו חייך קלות "לא סתם בחרו בו לשאת את הנאום, הוא הבחור לגלם תקווה בעיר שלנו. כשנודע לו על הנבואה, זאת היתה כמעט משימת חייו להפיץ אותה" שיריאה צחקה "איזה מהפך היה בעיר, במקום לדבר על כמה גרוע היבול וכמה נרעב, כולם חיכו שנתגלה אליהם במלוא הדרינו" "הם חיכו לראות מי יהיו הגיבורים שיצילו את העולם" סיכם אנזו.
"ששש" ורנה נעצרה לפתע והסתובבה לעבר השערים. השניים הסתובבו למשמע קול צעדי ריצה קלות וראו את אחד הילדים של העיר רץ לעברם. ורנה חזרה על עקבותיה לקראת הילד וכרעה על ברכיה, נזהרת שחרבה לא תגע באדמה. הילד התקרב מתנשף והושיט לה ביד קטנה אבן חלקה וכחולה, עם כתמים לבנים "זאת אבן מזל" אמר לה הילד "קחו אותה לדרך" ורנה הסתכלה על האבן וחייכה "מציאה טובה. לא רואים צבעים כאלו בטבע יותר. באמת מזל גדול" היא החזירה את מבטה והרחיבה את החיוך אל הילד "תודה. עכשיו אין סיכוי שניכשל" "בכל מקרה אתם תצליחו" אמר הילד בביטחון "כי ככה כתוב בנבואה". ורנה נראתה קפואה לשבריר שניה, וחזרה לעצמה מיד "נכון. כך כתוב." היא פרעה לילד את השיער "נתראה בקרוב, כשהעולם ינצל" הילד ניפנף וחזר אל תוך העיר.
"מה השלל?" שיריאה התקרבה לורנה והביטה באבן "יש לילד הזה חוש אסתטי מפותח, אין ספק". ורנה החזיקה את האבן אל מול השמש "זה נראה כמו עלה כותרת של פרח באבן, נכון?" "ולך יש דמיון מפותח ורנה" סיכמה שיריאה את דעתה "זה נראה לי כמו אבן עם כתמים וקישקושים". ורנה הכניסה את האבן לכיסה, לכסנה מבט לעבר שיריאה וחייכה בהתגרות "טוב את עוד מאוד צעירה, בטח לא יצא לך לראות פרח" שיריאה בלעה את הפתיון והזעיפה פנים. היא מאוד שנאה כשציינו את גילה הצעיר "מי שמדברת, זקנת השבט". ורנה המשיכה לחייך, זקפה את גבה בגאווה ומיקמה את עצמה בקדמת הקבוצה "ברור שכן, אני זוכרת שבגיל חמש ראיתי פרח. היו לו עלי כותרת לבנים, ומרכז צהוב.." היא נעצרה שוב כדי לשלוף את חרבה, וכמעט בו זמנית ידיו של אנזו נורו לצדדים כאשר זרמי חשמל טיילו עליהן, ושיריאה יצרה כדור אור בין ידיה. שבעה יצורים חייתיים, עם קרניים, עיניים שחורות לחלוטין ושיניים חדות התקבצו על הדרך ודהרו לעבר השלושה.
משאמדו את הסכנה, שיריאה המשיכה בשיחה "כבר סיפרת לנו אלף פעמים" היא ירתה את כדור האור כאשר התקרבו החיות מספיק כדי להסתנוור, ובעוורונים ייללו וניסו להסתער לכיוון הכללי של הנערים "סיפור טוב אפשר לספר גם אלף פעמים" אמר אנזו בעודו מתחמק משד מסתער, נוגע בו ושולח דרכו חשמל שעבר בשרשרת לארבעה מהשדים הקרובים שהעלו עשן. "אני בטוחה שכשתראי את הפרח הראשון שלך לא תפסיקי לדבר על זה" אמרה ורנה כשחרבה מונפת בקלילות וחותכת בדיוק רב בחזם של שני שדים שהתקרבו אליה "לדעתי יהיו לי דברים מעניינים יותר מפרחים אחרי שהעולם יינצל. כמו שפע של מזון שיצמח לנו בשדות סוף סוף. אבל אם זה משמח אתכם.." אמרה שיריאה בעודה נוגעת במגן שעל גבה של ורנה, שהבהיק והחל לרטוט מכח. "את לא מבינה" אמרה ורנה והתקרבה להדוף במגינה כמה שדים שניסו להסתער על הקוסם "מזון זה בסיסי להישרדות. אבל אלו הדברים היפים שבעולם שמזינים את הנפש" המגן של ורנה רטט ושלח את השדים המסתערים כמה מטרים אחורה. "את נשמעת כמו אנזו" חייכה שיריאה והסתכלה לעבר הקוסם המדובר, שישב מכופף מאחורה מגינה של ורנה, מרוכז. "לא סתם זה מופיע בנבואה" אמר כשעיניו עדיין עצומות, וגיצים מבליחים מידיו. השדים החלו להתאושש ולנסות להתקדם כנגד הרטט ההודף אותם. שיריאה גלגלה עיניים "באמת חשבתי שזאת שורה מיותרת. לא מספיק שאין שדים יותר?" האפקט ההודף של המגן נחלש, והשדים החלו לעוט לעבר השלושה. אנזו פקח את עיניו, בוהק כתום השתקף בהן "לא" ענה. ורנה הסיטה את המגן ובדיוק כאשר השדים זינקו ירה אנזו את זרם הלהבות הענק לעברם, שחרך אותם לפחם בעודם באוויר. השדים נפלו ארצה, חרוכים, וללא ניע. "מה שנותן לאנשים תקווה הוא לא חיים לבדם. הם צריכים דברים לחיות בשבילם" הוא ניקה את ידיו המפוייחות בבגדיו "זאת המשמעות האמיתית של הנבואה". שיריאה הסתכלה זעופה בשדה הקרב ואז על העיר "כן. כי אם זה לא כתוב על חתיכת קלף, הם לא היו מאמינים בנו. לא משנה העובדה שאנחנו מוכשרים מספיק להוריד להקת שדים בעיניים עצומות". ורנה ניקתה את חרבה קלות לפני שהכניסה אותה חזרה לנדן, "נכון. או שהיית מעדיפה שפשוט יאמינו לחבורת נערים חצופים שמחליטים שהם יצילו את העולם?" "כן, הייתי מעדיפה" אמרה שיריאה והסתובבה חזרה אל הדרך "קדימה, אני מחכה לחלק הקשה באמת של המסע. כפי שנחזה בנבואה" אמרה בעוקצנות. ורנה ואנזו הסתכלו זה על זה והחלו לצחוק. השלושה התקדמו יחד על הדרך, ובאופק המגדל העצום, יעדם.
'השלושה האמיצים, גיבורים ללא חת, יחדיו יכו כיד אחת. בקרב האחרון הם יעמדו, צבא של שדים להם לא יכלו. מול ראש השדים הם יוצבו, בקרב גורלי גם את ראשו יכרתו. העולם ינצל בקול תשואה, וכך השלושה יהפכו לאגדה'
האבק התפזר מזירת הקרב לאחר כישוף הפיצוץ האחרון שאנזו הצליח לסחוט. מתוך ההריסות זרועות תמנוניות פרצו את האבנים, וגופה של השדה נחלץ מבעד להריסות. הם הצליחו לכרות את רוב זרועותיה, אך השדה חייכה מבעד לדם בפיה. "קרוב" ליחששה. "בפעם הבאה יהיה קרוב יותר" סיננה שיריאה בזמן שהיא מניחה את ידיה על גבה של ורנה, שזהרו באור חמים שסגר לאט את הפצעים החמורים של הלוחמת. אנזו וורנה הודו לאלים על הצהרותיה הבטוחות בעצמן של שיריאה. המצב היה מסוכן. תמנו להם מלכודת, והם נפלו בפח. לא ניתן היה לצפות ששד ילמד את שפת בני האדם, ולאחר שהם פרצו את ההגנות של המגדל ונלחמו בצבא שדים יומיים רצופים, לשמוע קול קורא לעזרה מתוך המגדל היה דבר הגיוני בעיניהם. ומסתבר שזה לא היה סתם שד, אלא מנהיגת השדים, והיא גם חזקה באופן שהם לא נתקלו בו בעבר. בכל זרוע שלה החזיקה השדה כח אחר, והזרוע המסוכנת ביותר היתה עדיין שלמה – הכח ששואב חיים. לנוכחות של שדים ישנו כח משחית את הארץ ומונע מצמחים לגדול, אבל זה היה משהו חזק יותר – מרוכז יותר. הם לא הצליחו להתקרב מספיק בשביל לכרות את הזרוע, והיו חייבים לחשוב על תוכנית שונה.
ורנה החזיקה את צידה הדואב, וחשה במשהו קשיח. "יש לי תוכנית" לחשה לחבריה, ואז השדה החלה להצליף באחת מזרועותיה הנותרות והאדמה רעדה. ורנה אנזו ושיריאה רצו למקום מסתור בזמן שורנה מנסה ליצור עוד עננת אבק שתסתיר את המקום אליו הם רצים, עד שתוכל להסביר להם את התוכנית. אנזו ניסה לטעון קסם קרח לעבר השדה, וורנה הניחה את ידה על ידו "חכה, אני צריכה שתשמור את הכוח שלך". אנזו הנהן "על מה חשבת?"
השדה החלה להפוך סלעים עצומים בעזרת זרועותיה בחיפוש אחר הנערים. "גיבורי הנבואה…" ליחששה השדה ברשעות "ברחתם בחזרה הביתה?" היא זרקה סלע ענק על אחד ממקומות המסתור באולם הרחב. בכל הפוגה בדבריה הצליפה בחלק אחר של המבנה "השיר שלכם… הוא שיר על פחדנים?… תברחו ילדים… אבל אין היכן להסתתר… נגיע גם לעיר… ונשאב את כל החיים משם" "בלי רגליים?" לפתע חשה השדה חתך באחת מרגליה כשורנה זרקה את חרבה באוויר. מיד אחת מהזרועות המפלצתיות של השדה כיסו אותה וניסו למחוץ אותה, כאשר הרגישה פתאום חתך נוסף מאחוריה, שכמעט הוריד את אחת מהזרועות האחרות. השדה הסתובבה בקול נשיפה רוגז, והופתעה לראות מאחוריה עוד ורנה, מרימה את החרב שלה להנחתה נוספת. השדה החזיקה זרוע לעברה, שהפכה למגן קשיח בזמן שהשדה הסתכלה על הלוחמת הלכודה בזרועה. לפתע היא נעלמה כלא היתה, וזרועה לפתה אוויר ריק. השדה לא הצליחה להגיב כאשר עוד שתי ורנות מגיחות מצדיה הנגדיים וחותכות זרוע כל אחת. בתגובה השדה הצליפה בזרוע רעידת האדמה שלה על הרצפה, שהפילה את הכפילות ארצה. השדה היתה מרוכזת בזירה ולא שמה לב שמעליה, ורנה נוספת צנחה מעל וכיוונה את חרבה על הזרוע שואבת החיים. השדה זזה בדיוק באותו הרגע, והחרב חתכה לאורך גבה של השדה הזועמת. ורנה שינתה את מטרתה והורידה את הזרוע של רעידות האדמה, ואז נפלה בגילגול ארצה. השדה ניסה ללפות את הלוחמת עם הזרוע שואבת החיים, אך האחרונה התגלגלה והתחמקה. השדה תפסה את החרב לפני שורנה הספיקה לאחוז בה, וזרקה אותה הרחק ממנה. השדה חייכה ללוחמת חסרת הנשק והמגן, והתקדמה ללפות אותה עם שאיבת החיים. "קודם את" ליחששה השדה "ואחר כך החברים הפחדנים שלך" ורנה איגרפה את ידיה, וכשהשדה התקרבה מספיק, ורנה צחקה מבעד לכאב ולעייפות "לא קראת את הנבואה כמו שצריך נכון?" היא הניפה את ידה במהירות והשליכה עצם קטן לעבר השדה "כיד אחת" אבן חלקה וכחולה נורתה לעבר זרועה שואבת החיים של השדה, ובתעופתה הכתמים הלבנים שלה כמו בלטו מהמשטח החלק כאור לבן שהפך לעלי כותרת של להב, וחתך את הזרוע שואבת החיים של השדה.
השדה השמיעה קול צווחה שהחריש את הנערים, אנזו בקושי שמר על עיניים פקוחות ושיריאה תמכה בו מבעד למחבואם. התעלול האחרון על אשליית כפילים ששיריאה חיזקה ונתנה להם כוח לחתוך את הזרועות, עלו לשניהם הרבה. כל שנשאר היה לחסל את השדה חסרת הזרועות. הם הצליחו. ורנה חייכה לעברם, ופנתה בצליעה לחפש את חרבה. לפתע נשמע רעש מחריד. השדה נגסה בזרוע השמוטה שואבת החיים, וורנה ניסתה להסתער לעברה ולעצור אותה. "טעות" סיננה השדה והחזיקה בידה של ורנה, שהחלה להחלש. השדה הסתכלה לעבר אנזו ושיריאה, שלחה יד לכיוונם והחלה לשאוב מהם את כוח החיים. "זהו" השדה לחשה כאשר כוחה חוזר אליה "זה יגמר בקרוב, גיבורי הנבואה. אתם חלשים, זה ייגמר מהר".
ורנה צנחה על הרצפה, בקושי בהכרה. אין לה נשק, ואין לה מגן. היא לא יכולה לנער מעצמה את השדה. "לא ככה כתוב הסוף שלנו" סיננה שיריאה לעברה, בקול הולך ונחלש. השדה חייכה "ובכל זאת, השיר הסתיים". ורנה הסתכלה בנואשות סביבה, משהו. משהו. הראייה שלה הטשטשה. "איך זה הלך, מסע המנצחים? הגעתם רחוק, אולי בכל זאת ניתן לראות בכך ניצחון" בזמן שהשדה דיברה, ורנה כמעט איבדה את ההכרה, ואז לרגע היא חשבה שהיא ראתה משהו. פרח לבן? אבל המרכז לא צהוב. היא נלחמה בחשיכה והצליחה למקד את מחשבתה לרגע אחד גורלי. היא שלחה את ידה ולפתה את העצם, שחתך בידיה. "ועכשיו, לכו לישון, גיבורי הנבואה. העולם יישאר.." לפתע השדה לא יכלה לדבר יותר. שיריאה ואנזו הצליחו לפקוח את עיניהם, חלשים. הם ראו את השדה נחנקת, כאשר הפרח, לא – האבן עם הלהבים נעוצה בגרונה של השדה. ורנה היתה תלויה על צאוורה של השדה, ובדחיפה אחרונה – השדה צנחה לאדמה, דוממת. שקט השתרר באולם. שיריאה התאוששה ראשונה "הצלחנו…" היא לחשה, ואז התחילה לצחוק "הצלחנו! הצלנו את העולם…" היא השתעלה והכריחה את עצמה לזוז "גיבורי הנבואה!" היא הרימה את ידה באוויר. אנזו נשם נשימה קצרה וטפח בחולשה על כתפה של שיריאה, מחייך "גיבורי הנבואה, הא? אז את מאמינה עכשיו?" שיריאה חייכה חיוך בוהק "לא, זה לא היה קשה כמו שהובטח." היא התחילה לזחול לעבר חברתה "היה צריך לכתוב שראש השדים היא לפלפית חלשה, נכון…" חיוכה הצטמצם "…ורנה?"
'נכנסו שלושה, ויצאו מחייכים, יחזרו לביתם במסע המנצחים. האור יזרח, יפרחו הפרחים, שלום ושלווה, ישכון לעולמים.'
אנזו ליטף את ראשה של ורנה ואמר בקול שקט וסדוק "זה לא מה שהיה כתוב בנבואה". שיריאה מחתה את דמעותיה והשיבה בהתרסה "היה כתוב בנבואה גם שנחזור בתרועות ניצחון וברוח חג. מספיק שנכנס בשערי העיר כדי להבין מה שווה הנבואה הזאת" היא הסתכלה מטה לורנה, וחשה זריקת אשמה "בעצם זה לא נכון. הנבואה הייתה שווה את זה. ורנה הקריבה את עצמה בשביל התקווה הזו. שלושתינו היינו מוכנים למות בקרב ולא קפואים בתוך חומות העיר עד שיגיעו אלינו. ורנה היתה משוכנעת בדרך הזאת". "אבל את צודקת" אמר אנזו, "אני לא הולך לחייך. לא בכניסה לשערים ולא לאחר מכן. איך אפשר להמשיך? איך אפשר לחיות בעיר, בלי שיבינו מה הקרבנו? לחיות עם השקר…" שיריאה הסתכלה עליו, ושתקה ארוכות. אנזו הבין את משמעות מבטה "אנחנו לא חוזרים". שיריאה הנהנה "אין לאן לחזור. אין גיבורים ואין נבואה יותר. לא בלי ורנה." אנזו הסתכל עליה, והוסיף שאלה שידע את התשובה עליה "ומה לגבי שארית השדים בעולם?" שיריאה הרכינה ראשה "בלי המנהיגה שלהם הם יהיו חלשים. האנושות יכולה לקחת את המושכות מכאן. הם לא יהיו קפואים במקום יותר". אנזו ניסה להנהן, וראשו ניתלה מטה כאשר מחה את דמעותיו שנפלו על ראשה של ורנה בעדינות.
קרני שמש החלו לבצבץ לאט ובעדינות מבעד לחלונות האולם, ונפלו על פניה של ורנה. "היא כל כך רצתה לראות את זה" הוא הסתכל לעבר החלון, לראשונה מזה שני עשורים – השמש בצבצה מבעד לעננים השחורים שהחלו להתפזר. "השמש" שיריאה הסתכלה מוכת תדהמה מבעד לחלון, כאילו היא לא היתה אמורה לחזות בנס הזה. "ובפרחים" הוסיף אנזו, ומבטה הפך למיוסר "אתה יודע מה?" אמרה בקול חנוק "צדקתם. זה באמת שווה שורה בנבואה." היא בלעה את רוקה וניסתה להמשיך "אז מה שמניע את האנושות זה היופי הזה. מצחיק כמה שאנחנו שטחיים" היא ניסתה לגחך, אך זה נשמע יותר כמו יבבה. אנזו פנה לורנה, גופה היה רפוי, זה היה מאוד משונה לראות אותה דוממת כך. הוא התכופף לעברה ולחש לה "אנחנו ניקח אותך, לשדות הכי יפים שניתן למצוא. את ידעת, שזה היה שווה את זה" והוא רכן ונשק למצחה.
שיריאה הסיתה את מבטה וניסתה להפסיק לבכות. לאחר שתיקה היא ראתה את האבן, שהכישוף שהם ביצעו עליה כבר הסתיים והיא חזרה להיות חלקה ורגילה. שיריאה התבוננה עליה כמה רגעים, ואז קמה לנקות אותה, והוציאה מכיסה של ורנה קלף מגולגל. אנזו הסתכל עליה בשאלה בזמן שהיא פותחת את הקלף, ובו מילות הנבואה. "במקרה שמישהו יהיה מטורף וסקרן מספיק לדעת מה קרה כאן" היא שיטחה את הקלף על האדמה כאשר הצד הריק כלפי מעלה "אני חושבת שמגיע לו לדעת" אנזו הסתכל עליה בפליאה, ואז ירדה עליו הבנה והוא הנהן "בסדר. אבל בלי ורנה, זה עלול לקחת לנו שעות".
אנזו ושיריאה נשאו בזהירות את ורנה בעודם יוצאים מהמגדל הנורא, כמו יוצאים מחלום רע אל עבר אלומות האור המתפשטות של הבוקר. מאחריהם על הכס, נח קלף. בצידו האחד נבואת השלושה. מצידו השני, אבן מזל כחולה שהחזיקה אותו במקום, מחכה להימצא על ידי נער מטורף וסקרן שאוהב לאסוף אבני מזל, ובליבו מילות הנבואה:
"כשהשמים כוסו שחור, והעולם שממה
ושדים טורפים מהלכים אימה
שמשאירה את האנושות קפואה
שלושה נערים עם רעיון משוגע
ישבו לכתוב ביחד תקווה.
ב' כתב ומחק תשע גרסאות, ג' כתבה ביד רעודה
א' לא יודעת לחרוז
והתקווה הפכה בעולם לנבואה.
וזאת האמת על השלושה, נוכלים או גיבורים, בידך ההחלטה.
העולם ניצל והסכנה חלפה, השקר שהפך לאגדה.
נכנסנו שלושה, יצאנו כנערים
אחת נפלה ושניים עומדים.
העתיד לא ידוע, ונבואות הן למאמינים
מסעינו הבא הוא מסע המנצחים
יצאנו אליו, שלושת האחים
וגורלנו הוא לנוח
בשדה של פרחים"