כשהגיעה ליער ההוא, היא הייתה בגופיה, מכנס קצר, כפכפים והייתה לה ציפורן חודרנית. בטויוטה האדומה שלה היה שליש טנק דלק והיא טעתה באחת הפְּניות בתוך חיפה. הווייז התעקש על מסלול שלא באמת היה קיים, וכשהיא שמה לב שמסביבה כבר אין בתים, אין כבישים או מדרכות עקומות, אלא המון המון עצים, זה היה הרגע שהיא חשדה שמשהו קרה. כאילו מישהו החליף את התפאורה. העצים היו מאוד גבוהים, כאלה שבקושי רואים את צמרתם, וגם אור השמש לא הרגיש ישראלי. יותר כמו אור של דנמרק, אתם יודעים, קודר של המדוכאים. ואז הווייז כבה. ואחריו הטלפון הנייד שלה כבה והרדיו גם. היא הייתה עצבנית באמצע היער המשונה הזה, יצאה מהאוטו וזרקה בקול "מה זה השששטויות האלה" וטרקה חזק את דלת המכונית. "מה זה השטויות האלה" צעקה שוב חזק, רק שזה לא היה הקול שלה. ובעצם זו לא הייתה היא שצעקה. זה היה קול של מישהו אחר. לא מאוד רחוק ממנה. ואם לדייק, זה היה קול של בחורה. והיא הכירה אותה. היא הסתובבה לכיוון ממנו הגיע הקול והרגישה דה-ז'ה-וו. היא כבר הייתה בסצנה הזו בעבר.
"נו בואי כבר, אני מחכה לך על הבמה, עשיתי את הסימן, נראה לך שאת לא יוצאת בסימן?!" ככה צעקה עליה עדי אשכנזי באמצע היער הדני ההזוי שבחיפה.
הדה-ז'ה-וו שהרגישה קודם? זה לא היה סתם. עדי אשכנזי כבר צעקה עליה פעם כאן. הנה, היא תיכף תתקרב אליה ותנענע אותה בכתפיה והיא תענה לה שהיא לא מסוגלת לעלות לבמה. "את לא מה??" עדי עכשיו צועקת, אבל הפעם היא שותקת. היא לא מבינה מה זה. היא הייתה פה כבר, הן היו אמורות לעלות לבמה (שנמצאת איפשהו מאחורי אחד העצים, כן שם) והיא קיבלה שיתוק ועדי ממש כעסה. "הלו, מה יש לך, הקהל מחכה, התאמנו על זה מאה פעם, קחי נשימה ותתאפסי, עכשיו!" והנה עדי תיקח לה עכשיו את היד, והיא לוקחת לה את היד, ועדי מושכת אותה אחריה, אבל היא מנסה למשוך לכיוון הנגדי, "מה זה השטויות האלה!" עכשיו היא עצמה צועקת, ועדי עונה לה "די כבר, זו שורה שלי!" והיא מושכת שוב את ידה שאחוזה חזק בתוך ידה של עדי ואז עדי עוזבת אותה, זה מרגיש חצי בכוונה, והיא מבועתת כי היא מבינה שהיא הולכת ליפול אחורה, חזק אל הרצפה.
היא נופלת, והראש שלה נחבט מאיזו אבן באדמה.
עד כה, כל זה כבר קרה לה, ועכשיו גם ניזכרה. קדמו לסצנה הזו הרבה צחוקים עם עדי, ונראה לה שאולי הן גם היו חברות, אבל אז, ברגע של הנפילה, הנבואה נקטעה. היא נורא נבהלה מהנפילה לרצפה אז פשוט התעוררה. אבל עכשיו, היא עוד כאן, שכובה על הרצפה, מצליחה לראות קצת שמיים קודרים מעליה. בפינה של הראש שלה נעוצה אבן, וזה הרבה יותר כואב לה מהציפורן החודרנית. היא מרימה יד למקום בראשה שנחבל, כואב לה ללטף אותו ויורד לה מלא דם. טוב, לא מלא, קצת. טוב, לא יורד לה דם בכלל. היא מלטפת את המקום ותוך כדי מתרוממת לישיבה. היא מחפשת את עדי, אבל לא רואה אותה. לא הייתה נפש חיה, עדי אשכנזי פשוט נעלמה. "מה זה השטויות האלה" צעקה שוב, אבל היה רק הד חלש "האלה… אלה…" שענה לה. היא הרימה את עצמה מישיבה לעמידה, בדרך יצא לה "אוי" של זקנה, והתחילה ללכת לכיוון הטויוטה האדומה שלה. היא לא הבינה מה אמור לקרות עכשיו או למה היא חווה שוב את אותה נבואה מוזרה, עד שהתיישבה בתוך הרכב והרדיו התחיל לדבר אליה.
"ברוכה הבאה ליער הנבואות הלא-גמורות" כך הודיע לה הקול שיצא מהרדיו.
הכל היה מוזר. "מה זה??"
"ברוכה הבאה ליער הנבואות הלא-גמורות"
"אוקיי… מי אתה 'בקשה?"
"זה לא משנה מי אני, משנה מה הולך לקרות לך בזמן הקרוב" אמר.
"איפה אני?" שאלה והסתכלה במראה לבדוק מה יש מאחוריה. היער המוזר עדיין היה שם.
"את הגעת ליער הנבואות הלא-גמורות. ככה זה כמקשיבים לווייז בתוך חיפה."
"תגיד לי, אתה מסתלבט עליי?" שאלה וקצת הייתה עייפה, ושוב בדקה את הפינה בראש, אולי בכל זאת יורד שם דם.
"יש סיבה שהגעת לכאן, בסך הכל את צריכה להגיד תודה, את הולכת לחוות את כל הנבואות שלא סיימת אותן."
"אני מה??"
"כל הנבואות שלך שהתעוררת מהן לפני שהגיעו לסיומן – כאן זה המקום שאת הולכת לסיים אותן."
"רגע, רגע… שמש? זה אתה?"
"אני לא יודע מי זה שמש" ענה לה הרדיו בטון מונוטוני.
"אז שמש שלח אותך, נכון?!"
"אף אחד לא שלח אותי. את בחרת להגיע אליי."
"ממש לא, אתה טועה ביג טיים, אני בחרתי להגיע היום לאוניברסיטת חיפה. זה מה שכתבתי בווייז" הרימה קולה ויצאו לה כמה טיפות של רוק.
"מגיע אלינו רק מי שהתודעה שלו מאוד עקשנית ולא רוצה להשאיר קצוות פתוחים. התודעה שלך הביאה אותך לפה היום. את רוצה שאשמיע לך שיר שאת אוהבת לפני שמתחילים?"
היא הרגישה נימולי פחד מתקרבים. אם זה נכון מה שהרדיו אומר לה, אין לה שום רצון לחזור לכל הנבואות הלא-גמורות שלה. היא זוכרת חלק מהן ויודעת טוב מאוד מדוע התעוררה מהן.
שוב פקפקה אם לשמש יש יד בזה, אבל משהו בכל הסצנה הזו לא הרגיש כמו משהו ששמש היה מארגן. זה היה מוקפד מדיי ושמש בחיים לא היה מביא אור קודר של המדוכאים.
היא החליטה לחגור את חגורת הבטיחות. לא היה בזה הגיון מסויים, אבל זה נתן לה תחושה קצת יותר טובה.
ברגע שהחגורה נתפסה בתפס שלה נהייתה דממה. כאילו מישהו כיבה את מעט רעשי הרקע שהיו. העפעפיים שלה החלו להרגיש כבדים, ולא בקטע של ביטוי שאומרים כשמאוד עייפים, אלא כאילו מישהו ממש משך אותם למטה עם אטבי כביסה. זה צבט. תוסיפו את הציפורן החודרנית, היא התייאשה ורק התמסרה לעפעפיים ולחושך שהם הביאו איתם ומשם צללה לרכבת הרים ארוכה ומטלטלת.
היא לא תדע להגיד לכם כמה זמן כל זה נמשך, זה הרגיש לה כמו שבוע שלם, וככל שעברה בין הנבואות, פחד גדול החל לקנן בה. מהנבואה ההיא. הנוראה מכולן. היא לא ידעה מתי היא תבוא ולא הייתה מוכנה לעבור אותה שוב. זה יהיה בלתי נסבל.
לגבי הנבואות המפחידות עם החיות, סופן התברר כלא-מאוד-נורא. למשל ההיא, שהייתה בת 6 ונסעה עם אבא שלה באוטו, והייתה ירידה, ולא היו מעצורים, והיא צעקה "אבאאאא" ואז אבא שלה הפך לאריה והיא התעוררה? אז מסתבר שהאריה ידע לדבר ודיבר אליה, הסביר ש"זה עדיין אני, אבא, אני פשוט צריך להיות מאוד חזק עכשיו, את תעצמי עיניים ותיכף הכל יסתדר", וכשהוא אמר לה "את יכולה עכשיו לפקוח את העיניים", האוטו כבר היה בחזרה במאוזן, והיה זה אבא שלה שישב מאחורי ההגה, לא האריה, ואמר, "רואה, הכל הסתדר, בואי, הגענו לגן וכולם הולכים לאהוב ממש את התספורת החדשה שלך, אני לא מבין ממה חששת."
גם הנבואה עם העז שנשכה לה את הציצי, התבררה כסבילה. הנשיכה לא הייתה מאוד כואבת, והעז הייתה חמודה. הן אפילו התחבקו קצת בפרידה.
היו סופים מפתיעים לטובה, היו סופים עוצרי נשימה בקטע רע, היו שניים שהשאירו חומר למחשבה ואחד שהשאיר הארה. כל זה לא שינה את התחושה שהייתה לה כשכל נבואה החלה: כאב בטן נוראי וחרדה גדולה, כי היא ממש לא הייתה מעוניינת לחוות את כל הנבואות הללו שוב. תוסיפו לזה את האימה מהנבואה ההיא, הנוראה מכולן. בקיצור, סיוט.
היא עברה את הנבואה בה חירבנה מול הטירונים שלה, ואת הנבואה בה חבר שלה נחתך לשתיים על ידי רכבת, ואת זאת שהיא צועקת על כולם שיתנו לה לדבר אבל במקום שייצא לה קול מהגרון יוצאת לה עין אחת מהמקום, ואת זאת שהיא שוכבת עם כריס מרטין רק שהפעם אף אחד לא נכנס באמצע, ואת זאת שילדה תינוק עם ראש, רק ראש, ואת כל הנבואות שנפלו לה כל השיניים, ואת ההיא באוניברסיטה שהמרצה התקרב טיפה יותר מדיי, ואת זאת שהיא נפלה לתוך כתובת אש, וזאת ששמש נפל לתוך כתובת האש, וזאת שכתובת אש רדפה אחרי אחותה הקטנה, וככל שהתקדמה בסיוט הנבואות הלא-גמורות, הנבואה ההיא לא הגיעה, והחרדה שלה הלכה והתעצמה. היא לא ידעה איך תשרוד אותה, ויש מצב שברח לה קצת פיפי במכנסיים באיזה שלב. אבל רק קצת.
כשנגמר הסוף של הנבואה עם התרנגולות, והתברר שהנקירות שלהן בכפות הרגליים לא כאלו כואבות, היא שמעה את הדבר הבא: "זהו. סיימת את כל הנבואות הלא-גמורות שלך".
לקח לה רגע או שניים להתאפס. היא פקחה עיניה, זיהתה שהיא ישובה בטויוטה האדומה שלה, חגוּרה, והציפורן החודרנית חזרה להכאיב לה. מהחלון הקידמי של האוטו זיהתה מבנה שנראה כמו בית ספר יסודי. לא היו בו עצים. לא היו עצים סביבה עוד בכלל. אולי אחד, עם שקית ניילון עלובה שמישהו השאיר עליו ולא לקח.
"זהו. סיימת את כל הנבואות הלא-גמורות שלך" יצא שוב הקול מתוך הרדיו.
הייתה לה בחילה מהולה באופוריה. כמו שמרגישים כשמסיימים רכבת הרים. משהו בה רצה לבכות אבל היא החזיקה את זה עוד קצת וכל מה שיצא לה היה "מממה…אז מה עכשיו?"
"עכשיו כלום. מה שאת רוצה. את יכולה לחזור לענייניך ואת יכולה גם להישאר פה עוד אם את צריכה."
היא שתקה קצת. בראש היו לה מלא שאלות, אבל היה גם רִיק אחד גדול והיא ידעה שאל הנבואה הנוראה מכולן לא הגיעה. היא החלה לחשוש שהמסע הפסיכי הזה מבוצע בחלקים ותיכף תגיע עוד מנה.
"תגיד," שאלה את הרדיו, "למה את הנבואה ההיא עם… שהיא לא הצליחה… ואני… אתה יודע, הנוראה מכולן, למה אליה לא לקחתם אותי בחזרה?" והיה לה קשה לבלוע את הרוק אחרי שסיימה את המשפט.
"לקחנו אותך לכל הנבואות הלא-גמורות שלך" הוא רק ענה.
"אבל להיא לא חזרתי!" צעקה.
"לקחנו אותך לכל הנבואות הלא-גמורות שלך."
היא התמלאה פחד גדול שזו התשובה, והתחילה להרגיש את המכבש הזה שמדיי פעם לוחץ על בית החזה שלה. היא לא יכלה עוד להחזיק את מה שעלה אל גרונה ונתנה לזה לצאת החוצה. היא התחילה לבכות. בהתחלה בשקט ומהר מאוד כבר לא בשקט. בכתה בקול וזה היה נשמע רע מאוד. הרבה התייפחויות. היא קיוותה שהרדיו תיכף יבהיר את אי ההבנה ויסביר למה לא הוחזרה לסיים את אותה נבואה, אבל שום דבר לא נאמר. המכבש של בית החזה לחץ עכשיו יותר והיא הרגישה את הדופק באוזניה. היא ידעה שיותר נורא מלחזור שוב לנבואה ההיא, זה להבין, שנבואה – זה לא מה שהיא הייתה.
היא ישבה עוד הרבה זמן עם עצמה ועם הנוזלים שיצאו לה מכל מיני פתחים בגוף.
היא רצתה לצעוק על התודעה שלה מדוע בחרה להביא אותה ליער הנבואות הלא-גמורות, מה היה לה כל כך דחוף, אבל ידעה שעכשיו לא תקבל תשובה. אולי מחר. אולי אף פעם. ואולי היא לא צריכה לשאול, כי היא כבר יודעת.
היא תהתה אם שמש מחפש אותה, ואיך הוא בטח עצבני שהיא לא עונה לו. באופן כללי היא לא עונה כל כך להודעות שלו לאחרונה, ובאופן ספציפי היא לא עונה להצעת הנישואין שלו אליה משבוע שעבר. היא שיערה שהוא עצבני רצח. בצדק. נראה לה אולי בכל זאת הוא שלח אותה לכאן. כעונש.
הילדים מבית הספר שממול בדיוק התחילו לצאת, קטנים כאלה עם תיקים גדולים, יש להם חיוך על הפנים, כזה של אלה ששיחררו אותם לצאת לחיים האמיתיים, איפה שבאמת לומדים. היא שמה לב שרובם רצים, לא הולכים. ככה זה ילדים קטנים, תמיד רצים. מסתבר שגם היא הייתה פעם ילדה קטנה, ילדה קטנה שהייתה מאוד רעה לילדה קטנה אחרת. והיא לא רוצה להגיד מה עשתה אותה ילדה קטנה, כי זה שורף להגיד את זה, והיא צריכה לחיות עם זה שהילדה ההיא עשתה משהו שאי אפשר לתקן, ואף אחד לא יוכל לנחם אף אחד יותר, ואולי אם שמש יידע מזה, הוא ירצה לבטל את ההצעה. היא מוכנה לעבור שוב את סבב הנבואות הלא-גמורות, עשר פעמים, אם תוכל לחזור אחורה בזמן ולא לדחוף אף ילדה. הייתה מחזיקה את הידיים טוב טוב בכיסים. כמו שאמא אמרה לה.
על המושב שלידה מונחת מעטפה גדולה ומתוכה מציצה התיזה של התואר השני שלה. היא הייתה בדרך לאוניברסיטה להגיש אותה, לפני שמצאה את עצמה ביער ההזוי. זה הנוהל באוניברסיטת חיפה – 'תיזה תוגש גם בדיגיטל וגם בדפוס. למטרות שימור'. אבל עכשיו היא כבר לא בטוחה שמגיע למישהי כמוה לשמר משהו.
ממול כל הילדים הקטנים עם התיקים הגדולים נעלמו משדה הראיה. נשאר שם רק ילד אחד. מחכה למישהו שיבוא לאסוף אותו. חמוד. לא משחק בשום טלפון, מתבונן. מסתכל ישר אליה. עושה לה שלום. היא עושָה לו בחזרה. היא די רחוקה, חושבת שזה מוזר שהוא רואה אותה מאיפה שהוא נמצא. היא מסתכלת עליו עוד כמה זמן, חושבת שאולי הוא סימן. מחליטה ש: אם הוא יזיז את יד ימין ראשונה, היא תתניע את הרכב ותיסע הביתה וחלאס עם היום סיוט הזה. אם הוא יזיז את יד שמאל ראשונה, היא תיסע לאוניברסיטה, תגיש את התיזה, תסיים את התואר השני בחינוך מיוחד, תתן תשובה חיובית לשמש ותתחיל טיפול.
אז היא מחכה.
קצת עצבנית. מסתכלת על הילד, מתרכזת. הוא לא זז. רק מדיי פעם מזיז את הראש לראות אם הרכב שמגיע הוא עבורו.
היא חושבת על עדי אשכנזי. מעניין אם עלתה בסוף בלעדיה לבמה, ולמה היא עצמה כל כך פחדה לעלות יחד איתה. פעם הרי זו הייתה הנבואה שהכי רצתה.
מגיע רכב, ג'יפ שחור גבוה, האישה שנוהגת בו מאטה עד שהיא מגיעה אל הילד, ואז עוצרת. הילד פותח את דלת הג'יפ, נכנס לאוטו, מתיישב מאחור, מתחגר ושוקע לתוך עצמו במושב, אבל הג'יפ גבוה והילד הוסתר והיא לא הצליחה לראות איזו יד הוא הזיז ראשונה. והם נסעו משם.
היא ישבה בתוך הטויוטה האדומה שלה, בכפכפים, גופיה ומכנס קצר, מול בית ספר יסודי אחד ריק מילדים קטנים עם תיקים גדולים, עץ אחד ערום שתלויה עליו שקית ניילון, ציפורן חודרנית מציקה, טלטלה נפשית שעוד עושה לה קצת בחילה, ועיר אחת שתמיד מעצבנת אותה, חיפה.
היא חושבת קצת. ואז מחליטה שגם זה סימן. לשבת מאחור ולשקוע בעצמה תמיד תוכל, בכל זמן. אבל זה לא יהיה היום. לא עכשיו. כי היא כן רוצה להיות מורה, לחינוך מיוחד, זה יהיה התיקון שלה. היא מקווה שהיא יכולה להיות מורה טובה מאוד. היא מקווה מאוד.