אם נבואות יכלו לדבר, הנבואה הזו הייתה מקללת אותי.
"אני רק לוקחת לך מדדי טמפרטורה ועוזבת אותך בשקט" אני ממלמלת לה, בעוד היא נועצת בי מבטים אדומים רצחניים. "אל תעשי עסק".
ניצוצות קטנים שאני מכירה מקרוב, מזנקים לכיווני מקצות אצבעותיה המפויחות. תודה לאל שהיא סגורה בתוך תיבת זכוכית. הגוף הנערי הפצפון שלה לוהט באדום כהה, מברכיה ועד לעיניה חסרות האישונים. עננת עשן שחור מתנופפת סביב ראשה, יוצרת אשליה של שיער מרחף. נהיה לי חם רק מלראות אותה.
"תירגעי", אני אומרת לה. "את נראית כמו גחל בוער".
כמי שהייתה נשיאת מועדון לשון הרע וחרמות לכל אורך היסודי, אני יודעת לזהות שנאה עסיסית כשאני רואה אותה. והנבואה שמביטה בי מתיבה מספר 28, לגמרי שונאת אותי.
אני יכולה להבין אותה. האוזניים הטהורות שלה בטח כואבות לגמרי מכל הקללות שאני ממטירה עליה, אבל היא מרוויחה אותן ביושר.
השנאה, אגב, הדדית לחלוטין. בחודשיים מאז בקעה מהנבט שלה, נבואת הזעם הזאת הספיקה לשרוט אותי, להעניק לי כמה כוויות רציניות, ובעיקר – לנעוץ בי מבטי משטמה שלא היו מביישים את המורה שלי לדרך ארץ. והוא באמת שנא אותי.
בעיקר בגלל שלא היה יכול להוכיח מי ניפצה לו את שמשות הרכב. פעמיים.
כש-28 נבטה, היא נראתה כמו כל נבואה טרייה – לבנה וחסרת כל שביב צבע, כמו דף לבן. כר פורה לניסויים שלי. אבל עם הלוק החדש שההבשלה המתקרבת העניקה לה, אני אנשום לרווחה כשהיא תימכר באחת הזריחות הקרובות.
אני לא מקנאה בנביא שיקנה אותה. הנבואות שלה לא יהיו נעימות, זה בטוח.
בזהירות ובאיטיות אני פותחת את מכסה הזכוכית של התיבה. פחות תנועות חדות – פחות סיכוי לכוויות. לאט לא –
זזזזז!
פלטת הזכוכית כמעט נשמטת מידי לרצפת השיש השחורה. מי מצלצל בפעמון הכניסה בשעה כזאת, לכל הרוחות?
אני מניחה את המכסה על השולחן ומתקדמת בעצבים לכיוון הדלת, אוספת בדרך את מקל ההליכה של עזרא, על כל צרה שלא תהיה.
"מי שם?"
"משטרה!"
אוי, נו באמת… אני פותחת את הדלת בתנופה. "מה אתה עושה פה?"
מתי, חנוט במדי השוטר המגוהצים שלו, שולח אלי חיוך מסנוור ממרומי גובהו. "אני מפטרל באזור. אסור לי לבקר את החברה שלי בעבודה?"
"לא החברה שלך. ולא! אתה לא יכול להגיע באחת בלילה לעבודה שלי. מה אם הבוס שלי היה פה?"
"עזרא לא פה? את לבד?" ההתלהבות בקול של מתי ממש לא מוצאת חן בעיני.
"אתה לא נכנס."
"בחייך ויוי, אף פעם לא נתנו לי להיכנס למעבדת נבואה!"
"כנראה מסיבה טובה", אני אומרת ומתחילה לסגור את הדלת. הנעל המצוחצחת של מתי עוצרת אותה.
"ויוי בבקשה", העיניים הכחולות שלו מתמלאות תחנונים. "אני רק רוצה לדבר איתך קצת. את אף פעם לא עונה לי בטלפון".
קמעות מקוללים. מה בסך הכל ביקשתי? משמרת לילה שקטה?
"יש לך עשר דקות".
בחיוך מנצח מתי חולף על פני ונכנס למעבדה. התאורה הסגולה משווה לשערו הבהיר גוון משונה. הוא עובר בין תיבות הזכוכית שמסודרות לאורך החדר, פניו מלאות פליאה.
אני מניחה שכך גם אני נראיתי לפני חמישה חודשים. כולם פוערים עיניים בפעם הראשונה ב-'בית הגידול לנבואות בוטיק'.
"איזה נבואה זאת?" הוא מצביע על תיבה 17 ונוקש על דופן הזכוכית, "אין לה שום צבע".
הנבואה, שנבטה רק לפני ימים ספורים, מעבירה אצבעות מחודדות וחיוורות בעננת השיער הלבן שלה. בניגוד לנבואה המופרעת בתיבה 28, היא לא מתעלמת מנוכחותנו.
"ההימור שלי? נבואת נחמה. אתה רואה את כפות הרגליים שלה? הן התחילו לקבל גוון של פודרה. יש גם ניצנים של פרחים בתיבה שלה, היא מהרגועות".
מתי מרים גבה בלונדינית לכיווני ומחייך, "אם היית נביאה לא היית צריכה להמר".
חתיכת נאד נפוח.
"כאילו שהציון שלך במבחן טהר המידות, כן מספיק לנביא".
"קיבלתי יותר ממך" הוא ממשיך עם החיוך המעצבן שלו.
"ההדיוט מינוס המזורגג שלך לא היה מספיק אפילו כדי להתקבל למשטרה, אם לא היו לך פרוטקציות. עוד מילה אחת – אני מעיפה אותך מכאן".
מתי מבין את הרמז וסוגר את הפה הגדול שלו.
"אל תיגע בשום דבר", אני יורקת לכיוונו וניגשת למשרד הקטן. אני צריכה לעדכן במחשב את המדדים שאספתי ולרתוח מזעם בלי שהוא יראה. המנוול יודע בדיוק איפה ללחוץ.
לא הרבה משרות מקבלות בברכה אנשים כמוני. אבל עזרא, מחזיק במעבדה רק עובדים עם דירוג רוחני נמוך במיוחד. הוא לא מוכן שאחת הנבואות היקרות והחד פעמיות שלו תבחר לשרות על איזו עובדת זוטרה, רק כי יש לה כמה מעשים טובים ברזומה.
לעזאזל עם מעשים טובים. אין לי כאלה, ואני גם לא רוצה שיהיו.
"מה היה בתיבה הריקה?" קולו של מתי מגיע עמום מהמעבדה.
"אין לנו תיבה ריקה". אני צועקת. למה הוא לא הולך כבר? אין לו עבודה לעשות?
"דווקא יש. מספר… עשרים ושמונה".
הדם קופא בעורקי. לא לא לא לא!
אני זורקת את הדפים על השולחן ורצה למעבדה. התיבה, שעד לפני עשר דקות הכילה את האויבת המושבעת שלי, עומדת פתוחה וריקה. אלף קמעות מקוללים, זה לא קורה לי.
"היה כאן משהו חשוב?" מתי שואל.
מתחשק לי להכניס אגרוף באף המושלם שלו. "יותר חשוב מהחיים שלך!" פאניקה הולמת בחזי. המעבדה סביבי חסרת תנועה. הנבואה הזאת חייבת להיות כאן איפשהו. אין לה איך-
משב רוח חם מעביר בי צמרמורת. אוי לא.
בפינה צדדית של המעבדה, ליד השירותים, יש חלון קטן. פתוח.
לכל הרוחות.
***
רוח חמה ומגעילה מכה בי כשאני פותחת את דלת הבניין ויוצאת לרחוב החשוך. הוא ריק בלי זכר לנבואה.
לכל הרוחות. אני חייבת למצוא אותה עד עלות השחר אם אני רוצה לשמור על מקום העבודה שלי.
מתי מנופף לי מקצה הרחוב. אם הוא לא ניצל את הזמן שלקח לי לנעול את המעבדה כדי להדליק את המזגן בניידת, אני זורקת אותו.
"אל תדאגי, אני בטוח שתתפסי אותה". מתי אומר כשאני נעצרת לידו ומניח יד על כתפי.
"אני אתפוס אותה?!" אין גבול לחוצפה. "נדמה לי שהתכוונת לומר- אנחנו נתפוס אותה, אתה בא איתי".
מתי מושך ממני את ידו. "איך אני קשור? אני במשמרת, יש לי עבודה לעשות."
פתאום יש לו עבודה לעשות, מה?
"אתה אשם שהיא ברחה! ואם לא נמצא אותה לפני הזריחה, הנבואה היקרה הזאת תדביק למישהו את היד למצח, תהפוך אותו לנביא ותתפוגג." אני נועצת אצבע בחזה הרחב שלו, והציפורן האדומה שלי יוצרת קמט במדיו המגוהצים. "אם אני אאבד את העבודה שלי, בגלל הביקור הלילי המיותר הזה, משימת חיי החדשה תהיה לגרום לך – לאבד את שלך".
מתי פותח את הפה הגדול שלו אבל קול קרקוש קוטע אותו.
הוא שולף את מכשיר הקשר שלו מנרתיק החגורה וקול נשי מכני בוקע ממנו. "כאן מרכז. דיווח על רכב פרטי עולה באש בצומת 62. הפיצוץ גרם לתאונת שרשרת עם מספר כלי רכב מעורבים".
מתי מביט בי בשאלה "את חושבת ש…"
אני מהנהנת לאישור. זאת בהחלט נשמעת כמו עבודה של הנבואה הפירומנית שלי.
***
הנבואה הארורה, בחרה את הצומת הכי ערנית בעיר לתעלול שלה. ואם לשפוט לפי הרעש, הצעקות וכמות הניידות והאמבולנסים שנמצאים בזירה כשאנחנו יוצאים מהניידת, הנזק רציני.
"אני הולך לשאול את ויקטור אם הוא ראה משהו", מתי מצביע לכיוונו של שוטר נוטף זיעה, שמכוון תנועה בקצה הצומת. "תתחילי לחפש בינתיים".
אני מתחילה להתקדם בין הרכבים המעוכים שמפוזרים בצומת לכיוון ממנו עולה עשן שחור. ריח של דלק ממלא את האוויר ואני מנסה לא לנשום מהאף. בחילה היא הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.
גולם משטרתי ענק ובוצי עומד באמצע הדרך, מרים רכב שהתהפך. אני עוקפת אותו ונעצרת מול שלדת רכב מעשנת שעומדת במרכז הצומת. בטח הרכב שהנבואה שרפה. סביבי אני רואה אנשי הצלה מטפלים בפצועים, שוטרים מתשאלים עדי ראיה ועוד גולם משטרתי, אבל לא אותה. איפה את ממזרית קטנה?
הברכיים שלי כואבות כשאני כורעת על האספלט החם ומציצה מתחת לגוש המתכת. נאדה. קמעות מקו –
משהו מושך בשרוול שלי.
אני מסתובבת ומוצאת זוג עיניים ירוקות, מוצפות דמעות, מביטות בי ממש, אבל ממש מקרוב. אני נרתעת לאחור.
היצור הכי מפחיד בטבע – ילדה קטנה, עומדת רק כמה סנטימטרים מעלי. היא לבושה פיג'מה ורודה, זוג קוקיות בלונדיניות מזדקרות מצידי ראשה ואור אדום-כחול מניידת סמוכה מטיל צללים על פניה.
"דובי". היא מצייצת לכיווני.
"לכי לאמא שלך ילדה", אני נובחת עליה ומתרוממת לעמידה. אפילו ביום רגיל אין לי סבלנות לילדים, אז עכשיו כשיש לי נבואה זועמת למצוא?
"דובי" היא מצייצת שוב ומושכת בעוצמה מפתיעה בשולי החולצה שלי.
קמעות מקוללים… "בסדר, בסדר, אני באה. אל תקרעי לי את הטי שרט".
הילדה מובילה אותי אל גוש מתכת לבן ומעוך, שהיה עד לא מזמן רכב משפחתי ומצביעה על חלון אחורי מנופץ. "דובי".
הצצה חטופה פנימה מגלה לי גוש פרווה, שבירור ראה ימים טובים יותר, זרוק על מושב הבטיחות שבמרכז.
הו לא. אין שום סיכוי. אם הייתי רוצה לסכן את חיי כדי להציל בובות פרווה, הייתי מביאה ילדים משלי לעולם. נצוץ אדום מבליח מתוך חוטי הפרווה המדובללים. אני רוכנת נימה ומצמצמת עיניים.
אז הנה הממזרית הקטנה.
אני מניחה את כפות ידי על מסגרת החלון המנופץ, ומניפה את עצמי כך שמהמותניים ומעלה, אני בתוך הרכב. זכוכיות שורטות את הבטן שלי אבל אני נושכת שפתיים ומתעלמת. אם רק אצליח להוציא את הדובי המשונה, אשיג גם את הנבואה שמסובכת בפרווה שלו. אני מותחת את עצמי עד כמה שאפשר ותופסת את כף הרגל של הבובה. מעולה. עכשיו כל מה שאני צריכה הוא-
בהבזק של צבע, הנבואה מזנקת מראשו של הדובי ומתעופפת מהחלון הנגדי. לא לא לא!
במאמץ עילאי אני מושכת את עצמי החוצה וצליל של בד נקרע מגלה לי שגם החולצה האהובה עלי נפלה קורבן לתרגיל הזה. קמעות מקוללים.
אני דוחפת לידיה של הילדה גוש הפרווה הדוחה שלה ופוצחת בריצה לכיוון אליו התעופפה הנבואה. לכל הרוחות, אני שונאת לרוץ.
***
אחרי עשר דקות ריצה באוויר החם והלח, הטי שרט הלבנה שלי רטובה לגמרי, הנשימה שלי כבדה וקולנית ודקירה חדה במותן מזכירה לי עד כמה אני מנוונת. אם עדיין תישאר לי עבודה אחרי הלילה הזה, אני עושה מנוי לחדר כושר.
הנבואה מהבהבת באדום כמה מטרים לפני, מתעופפת במהירות ונעלמת לסמטה צדדית. השרירים שלי מוחים בתוקף כשאני מנסה לרוץ מהר יותר, אבל אין ברירה. אסור לי לאבד אותה.
אני פונה אחריה ונעצרת בפתאומיות.
קיר לבנים אדומות חוסם את הסמטה הריקה. לאן הנבואה הארורה יכלה להיעלם?
אני בועטת בקרש שזרוק לרגלי בתסכול. הוא מתגלגל על המדרכה ונעצר בתוך אלומת האור שמטיל פנס הרחוב. לעזאזל. זה לא קרש, זאת עצם מזורגגת.
מכל המקומות בעיר הענקית הזאת, הנבואה המקוללת בחרה להתעופף לשוק העצמות היבשות. פשוט נהדר. עזרא שולח אותי לשוק הנודד הזה מידי פעם, כדי לקנות קמעות ועשבי מרפא, ואני תמיד חוזרת עם בחילה.
המוכרים בשוק, שעד השקיעה היו ערמת עצמות, עושים לי צמרמורת, אבל המחשבה על עבודה בזבל עוד יותר. וזה בדיוק מה שמחכה לי אם לא אתפוס את הנבואה הזאת עד הזריחה. לכל הרוחות.
אני מרימה את חתיכת העצם היבשה ונוקשת על הקיר בנקודות המפתח, ואז לוקחת נשימה עמוקה ופוסעת לתוך הקיר.
***
המעבר החד בין השקט של הסמטה לבליל הקולות שמקבל את פני מעבר לקיר מהמם אותי לרגע.
כאילו השעה לא שתיים בלילה, עשרות קונים מסתובבים בשוק הצר והארוך, בין בעלי הדוכנים המכריזים על מרכולתם בקולי קולות.
איך, לכל הרוחות, אני אמורה למצוא את הנבואה המזערית בתוך הבלגן הזה?
שילוב מחליא של ריח קטורת וגופים מיוזעים מציף אותי כשאני מפלסת דרך בין הקונים, בחיפוש נואש אחרי ניצוץ אדום שיסמן לי שהנבואה בקרבת מקום. הצבעוניות העמוסה של השוק לא מקלה על המשימה.
"רוגלעך?" מוכרת מקומטת, שראשה העטוי מטפחת מְהוּהַּ בקושי מגרד לי את הסנטר, תוחבת צלחת מאפים מתחת לאפי. "טריים וזולים!"
"איכס, לא". אני מסננת ומתרחקת מהצלחת הריחנית. אני לא נוגעת במה שהמוכרים בשוק הזה אופים. פעם אחת בחיים איתרע מזלי לצפות בהם קורמים עור וגידים אחרי השקיעה וזאת הייתה פעם אחת יותר מידי. הם לא יותר טובים מזומבים בעיני.
משב רוח חם ואפרורי מביא איתו גל של ריח חדש. שילוב חריף של עשבי טיבול שרופים ו –
"אש! אש!"
"העשבים שלי!"
"שמישהו יביא מים!"
אני עולה על ארגז הפוך שזרוק על השביל ומאתרת מיד את מקור הצעקות. הדוכן האחרון בשוק, שחוסם את היציאה ממנו, עולה באש. עשן שחור מיתמר ממנו ולהבות אדומות, מרושעות למראה, מטפסות במהירות מהסחורה לעבר גגון בד שמכסה אותו. לכל הרוחות, הממזרה הקטנה לא מבזבזת רגע.
אני מפלסת לעצמי בכוח דרך בין האנשים, ונעצרת מול הדוכן הבוער. השטח סביבו ריק מאנשים. רק גבר אחד, לבוש בטוניקה חומה מסורתית, עומד לצד הדוכן ומייבב. פתטי.
משהו אדום וקטן חולף על פני בתעופה ומתקדם במהירות לכיוון הלהבות. הנבואה!
"בואי הנה מנוולת!" אני צורחת לכיוונה, אבל היא חוצה את מסך העשן שעולה מהדוכן ונעלמת בסמטה החשוכה שמשתרעת מאחוריו.
אני לא יכולה לרוץ אחריה. הדוכן הבוער חוסם את המעבר ואף אחד, כולל המוכר המייבב, לא עושה כלום כדי לכבות אותו. לכל הרוחות. אני שונאת לעשות דברים בעצמי.
ארנק קמעות החירום של המעבדה כמעט מחליק מהידיים המיוזעות שלי, כשאני שולה ממנו את הקמע לכיבוי שריפות. אני מתקרבת ככל יכולתי לאש, חום נוראי מכה בפני, ומשליכה את חתיכת הקלף היקרה לתוכה. לעזאזל. עזרא הולך להוריד לי אותו מהמשכורת.
לרגע ארוך כלום לא קורה, הלהבות ממשיכות לרקד על הדוכן באין מפריע והמוכר האידיוט ממשיך ליבב. ואז, בקול לחישה פתאומי, הלהבות דועכות לגמרי.
אני לעולם לא אקלל שוב קמעות.
בלי לחכות שהעשן יתפזר, אני ממהרת קדימה. אני חולפת על פני המוכר שממלמל משהו שנשמע כמו תודה, קופצת מעל השאריות המפוחמות של הדוכן וממשיכה לתוך הסמטה החשוכה.
אני אפילו לא מופתעת לגלות שהנבואה כבר לא שם. לכל הרוחות. נותרה לי שעה עד הזריחה ואין לי מושג איפה הנבואה עשויה להיות. פשוט נהדר.
קיר לבנים, כמו האחד שדרכו נכנסתי, עומד בקצה הסמטה.
רגל אחת שלי כבר בתוכו כשכיס החצאית שלי מתריע על הודעה נכנסת. אני חוצה את הקיר, ושולפת את הפלאפון. ההודעה ממתי.
איפה את? קבלנו דווח על שריפה בבניין מגורים.
***
"לזה אתה קורא בניין מגורים?" אני שואלת את מתי כשאנחנו יוצאים מהניידת. לא נראה לי שמישהו התגורר, או אפילו נכנס לחורבה שמולנו בשנים האחרונות. גרפיטי צבעוני מכסה את הקירות החיצוניים העבשים, דלת הכניסה נתלשה מציריה ושלטים צהובים עם הכיתוב- 'בניין להריסה' מוצבים בחזית. עשן שחור וסמיך עולה מבין הקרשים שחוסמים את החלונות, וקולות פיצוץ מבשרי רעות נשמעים מבפנים. האש התחילה להשתולל.
כבאית חונה לצידנו, וצוות לוחמי אש פורק ממנה ציוד במהירות. מתי נוטש אותי לטובתם, כמובן, ואני מתקדמת לכיוון החורבה. הנבואה הארורה חייבת להיות כאן איפה שהוא. החום הולך ומתעצם עם כל צעד שאני לוקחת ואני מטפטפת זיעה.
"היי, גברת! תתרחקי מהאש, זה מסוכן!" צועק לכיווני כבאי עם פני ילד. גברת?? אני אראה לו למי הוא יכול לקרוא גב –
ניצוץ אדום תופס את תשומת ליבי. מתוך עננת העשן השחור האופפת את פתח הבניין, יוצאת הנבואה. היא נעצרת באוויר ומביטה ישירות אלי, העיניים האדומות וחסרות האישונים שלה מצומצמות במבט שכולו כוונות רעות. אני לוקחת צעד קדימה והיא מסתובבת ומתעופפת במהירות דרך עננת העשן, לתוך הבניין הבוער. לכל הרוחות!
"גברת-"
אני פונה בחדות לכיוון הילדון בתלבושת הכבאי. "תן לי את המסכה שלך".
"ה…מסיכה שלי?" הוא מביט בי בבלבול.
אני רצה את המטרים הבודדים שמפרידים בנינו וחוטפת את מסיכת העשן מביו ידיו. צליל מחאה כלשהו בוקע ממנו, אבל הגב שלי כבר מופנה אליו ואני רצה חזרה לכיוון הבניין תוך כדי חבישת המסכה. למה עשו אותה כל כך מסורבלת?
חום צורב מכה בי כשאני נכנסת לתוך הבניין וכל פיסה של עור חשוף בגוף שלי מרגישה כאילו היא עולה באש. העשן סביבי סמיך ושחור ואני נתקפת צורך להשתעל למרות המסכה. הנשימות הקולניות שלי ממלאות את אוזני כשאני סוקרת בהיסטריה את מה שהיה פעם חדר המדרגות. איפה הנבואה הארורה הזאת מסתתרת? פיצוץ נשמע מאחת הקומות מעלי ואחריו רעש מחריד של זכוכית מתנפצת. אני חייבת למצוא אותה ולצאת מכאן, לפני שהחורבה הזאת קורסת עלי. יש דלת פתוחה לימיני ואני עוברת דרכה.
מזרונים מעופשים פזורים בחדר אפוף העשן והרצפה מכוסה פחיות בירה מעוכות. אני מתקדמת עוד כמה צעדים אל תוך החדר ונעצרת בחדות. בפינה הימנית של החדר, מעל ערמת סמרטוטים, מרחפת הנבואה.
אני לא מעזה לנשום, לא מעזה להניע איבר מפחד שהיא תעלם שוב, ואז ערמת הסמרטוטים משתעלת. לא, לא ערמת סמרטוטים. אישה צעירה.
למה היא לא בורחת לכל הרוחות?
"היי, קומי!" אני צועקת אליה, אבל היא ממשיכה לשכב על הרצפה ולא זזה.
אני לוקחת צעד אחד לכיוונה והנבואה מזנקת, חולפת על פני ונעצרת בפינה השנייה של החדר.
אני מעבירה מבט ביניהן. הנבואה מרחפת כמו להבה קטנה בתוך העשן ומחזיקה בידיים הארורות שלה את עתיד העבודה שלי. האישה הכחושה מפנה אלי את פניה, זוג עיניים כהות ושקועות מביטות בי מתוכן.
הזמן שלי אוזל. בעוד דקות ספורות הבית הזה יהפוך למלכודת מוות ואני לא אספיק להגיע לשתיהן.
לכל הרוחות.
אני חוצה את החדר וכורעת לצד האישה הממורטת. "את יכולה ללכת?", היא פותחת את פיה ופרץ שיעול נוסף מטלטל אותה.
לעזאזל. אני ממקמת את הזרוע שלה, מטונפת ודקה כמו קיסם שיניים על כתפי ומרימה אותה על רגליה. היא לא משתפת פעולה, ואני נאלצת לגרור אותה דרך החדר אל הלובי. העשן אפילו סמיך יותר עכשיו ולהבות מתחילות להיאחז במעקה העץ של המדרגות. אני חייבת להוציא אותה מכאן. עכשיו.
"אל תמותי", אני ממלמלת לה. אבל אני לא בטוחה שהקול שלי עובר דרך המסכה.
העור שלי שורף, כאילו האש נאחזה גם בו ואני מרגישה איך החמצן במסכה שלי הולך ומדלל. רק כמה מטרים בודדים מפרידים בנינו לבין היציאה. אני יכולה לעשות את זה.
משהו מתפוצץ מאחורינו, ההדף מכה בגבי ומוציא אותי משיווי משקל. באינסטינקט שלא ידעתי שקיים בי, אני דוחפת את הצעירה לפני אל מחוץ לבניין וקורסת בחבטה על הרצפה הלוהטת. האוזניים שלי מצפצפות, הגוף שלי בוער והנשימות שלי צובות בחזי, רדודות וקלושות.
לכל הרוחות. לא ככה תכננתי ללכת.
מתוך מסך העשן שעופף אותי דמות מטושטשת מגיחה ומתקדמת לכיווני. מלאך המוות הגיע לקחת אותי לגיהנום, אבל למה הוא לובש מדים?
אני רואה זוג זרועות מושטות אלי לפני שהראיה שלי מטשטשת ואפילה עוטפת אותי.
***
מישהו מדבר לידי. או מדבר איתי? הקולות נשמעים עמומים, כאילו האוזניים שלי שקועות במים. הגוף כואב לי בכל מקום וכשאני פוקחת את העיניים במאמץ הן שורפות כאילו מישהי פיזר בהן חול.
שמיים פרושים מעלי, קרני שמש ראשונות מאירות אותם, מבשרות על עלות השחר.
"לכל הרוחות". אני נאנחת, הקול שיוצא ממני מחוספס ויבש וגורם לי לפרץ שיעול מכאיב.
יד גדולה תומכת בגבי ומרימה אותי לישיבה ופניו של מתי, מלוכלכות בשחור, ממלאות את שדה הראיה שלי.
"אתה נראה גרוע", אני מחרחרת.
"מי שמדברת".
אני מלקקת את שפתי הסדוקות ומביטה למטה. חור גדול חרוך בחצאית שלי וחבישה מכוערת מכסה את הרגליים שמציצות מתחתיו. גם הידיים שלי חבושות ושלפוחיות אדומות מכסות את כפותיהן. איכס.
"מה חשבת לעצמך ויוי?" מתי שואל בגבות מכווצות. "יכולת להיהרג".
"הנבואה הייתה שם", אני עונה את המובן מאליו.
"ההומלסית שהצלת משם לא הייתה נבואה", ניק אומר. "למה עשית את זה?"
למה באמת עשיתי את זה? אולי בגלל הידיעה, שאם לא הייתי מוצאת את העבודה אצל עזרא גם אני יכולתי להיות שם, זרוקה על מזרון.
אור שמש מתחיל להאיר את הרחוב סביבנו שהולך ומתרוקן מכוחות ההצלה. אני עוצמת עיניים ונאנחת. נראה שאאלץ לחפש עבודה חדשה אחרי הכל, מעניין אם במאפיה הרוסית מחפשים עובדים.
משב רוח קליל חולף על פני, כמו משק כנפי פרפר.
"ויוי". מתי לוחש לצידי.
אני פוקחת עיניים. מולי, במרחק נגיעה, עומדת באוויר הנבואה. הגוף האדום שלה נראה בוהק יותר באור השמש, קורן. השיער שלה מתנופף סביבה כמו עננת העשן שהקיפה אותי בחורבה והיא מישירה אלי מבט מוכר. היא מושיטה לכיווני יד קטנה ומפויחת וההבנה מכה בי. לא לא לא.
"בבקשה לא, אני לא רוצה להיות נביאה!" אני מתחננת.
לרגע מחריד שנמשך כמו נצח אצבעותיה מרחפות מולי, נוגעות לא נוגעות ואז היא משטחת את כף ידה המזערית על מצחי.
לכל הרוחות.