מיד אחר שהחליקה ציפורה טטרו מהמדרגה העליונה שבכניסה הראשית וחבטה את ראשה במעקה האבן המסוגנן, נעלם כרטיס מגנטי כחול ממגירת המשרד שלה. על פי נהלי המכון לחקר היסטורי יישומי מדובר היה באירוע חמור במיוחד, המצדיק חקירה של לירן אברהמי הקב"ט האימתני. כלומר חסרונו של הכרטיס הכחול נחשב כתקרית חריגה ורצינית, לא העובדה שמנהלת כוח האדם הובהלה לבית החולים הדסה עין כרם לתפרים ולהשגחה. שכן בניגוד לכרטיסים הלבנים הרגילים המשמשים את עובדי המכון הזוטרים להחתמת שעון הנוכחות, העניקו הכרטיסים הכחולים לבעליהם זכות כניסה לאזורים המסווגים השמורים והנעולים. אזורים שכאלו לא חסרו משום שקרוב למחצית המכון הוגדרה כשטח שהכניסה אליו מוגבלת, מחוות השרתים העצומה שבמרתף ועד למבנה הקטן שבקצה הבוסתן רחב הידיים המקיף את המכון. פעם שימש ביתן זה את צוות המשרתים של האחוזה המפוארת שבנה הסוחר הארמני גרגור בוגוסיאן בשנות השלושים של המאה הקודמת, כעת הוא משמש לצרכים חשובים מאד שרפי איננו יודע מה הם.
וזו בעיה קשה, בלתי נסבלת אפילו. שכן מאז ומעולם גילה רפי סמואל סקרנות עזה ובלתי נשלטת, תמיד חקר ושאל וחקר ושנא שלא לדעת דברים. למשל היה שמח לדעת מדוע מחזיק מכון למדעי הרוח בארבעה גנרטורים תעשייתיים, נתונים בהסוואה בתוך בור המים העתיק שבחצר. ומדוע למרכז אקדמאי צחיח ומשמים, העוסק בפרויקטים הרי גורל כדוגמת אירוח טקס ההוקרה לד"ר יעל סניידר-שרעבי על צאת ספרה המונומנטלי "בין אשור לעילם: הפסיפס הגיאופוליטי במזרח הקרוב בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת", יש צורך בקב"ט תת-אלוף במילואים שלפי פרסומים זרים אימן עד לא מזמן צבאות זרים באפריקה ואף פלש עימם למדינות שכנות.
והיה גם את עניין הכרכרה, שרפי משוכנע ללא ספק כמעט לחלוטין שהבחין בה חולפת לילה אחד בין עצי הגן רתומה לזוג חמורים. אותו ערב תפס רפי את שולחן העבודה האהוב עליו בספריית המכון שבקומה השלישית, בפינה חבויה מאחורי מדפי הספרים ולצד החלון המשקיף לנוף דרום העיר והרי יהודה שבאופק. למראה נוף משגע זה נמלא ליבו של רפי בגאווה ירושלמית ומצא עצמו שיכור ולא מיין. כלומר קצת מיין כי בהחלט הגזים עם הצ'ייסרים ביציאה עם החבר'ה אתמול. על כן במקום לסיים בשעה טובה את משימת סיכום כל הידוע במחקר הגיאולוגי והגיאוגרפי וההיסטורי על רעשי אדמה קדומים בדרום הלבנט, הניח ראשו לשעה קלה על הספרים והתעורר רק משאון חריקת גלגלי העץ הגסים ונעירת החמורים בעודם חולפים בחצר וסוחבים סרקופג מצרי. במחשבה שניה ייתכן שהיו אלו אתונות, אולי בכלל פרדות, רפי איננו זואולוג ולכן לא יוכל להתחייב על המין המדויק של בעלי החיים שנרתמו לכלי התחבורה העתיק. בחשכת הספרייה הנטושה ניגש רפי המנומנם לחלון, ובדרכו בעט בשולחן והפיל ברעש גדול את הספרים שזה עתה שימשו לו ככרית. בקושי הספיק לחזות בכרכרה הנעלמת מעבר לפינת הבניין ולהתלבט האם אכן הייתה או שמא חלם חלום, וכבר הופיע מאחוריו אברהמי יש מאין ודרש בתוקף לדעת מה מעשיו בבניין בשעה מאוחרת שכזו. תקרית זו עלתה לספרן ולמאבטח במשרתם, על שלא ווידאו שהספרייה ריקה בטרם נעלו אותה ללילה, וגם השולחן האהוב על רפי שילם את המחיר וכעת יש במקומו עציץ פלסטיק גנרי וחסר השראה. באורח פלא לא פוטר גם רפי, אך אברהמי הודיע לו חגיגית שמעתה ישגיח עליו בשבע עיניים וחלאס עם השטויות ושלא כדאי לו לרפי לנסות אותו.
מלבד סקרנות מפותחת ניחן רפי גם בחוסר כבוד בסיסי לסמכות ולנהלים ולפקודות, ונהנה הנאה מרובה מלעבור על כל איסור שנקרה בדרכו. שילוב תכונות קרימינלי זה סיבך אותו פעמים רבות בעבר, והוא שהוביל אותו להמרות את פי הקב"ט ולעבור על חוקי המכון. לא שתיכנן מלכתחילה להתנקש בחייה של ציפורה, אבל בהחלט ניצל את ההזדמנות ובחסות ההמולה שהקימו היא והאמבולנס וכל עובדי המכון המשועממים שיצאו לצפות בדרמה הרפואית, התגנב למשרד כוח האדם ואירגן לעצמו כרטיס כחול. אמנם כשפגה השפעת האדרנלין הבין שתועד במצלמות האבטחה הגלויות והסמויות, אבל מעברו כמאבטח בינוני למדי למד שאיש איננו בודק את המצלמות בזמן אמת ורק לאחר שקורה משהו יוצא דופן חוזרים אליהן לחפש תיעוד. והיות ששמע מרכלני הקפיטריה שציפורה סובלת מזעזוע מוח קל ותשוב לעבודה לאחר שבוע מנוחה בבית, ידע שיש ברשותו מספר ימים לעשות שימוש בכרטיס האקסקלוסיבי ולאחר מכן עליו למצוא דרך להשיבו למגירה בטרם ייתפס.
לרגע קצר של נקיפות מצפון והגיון בריא שקל לוותר על ההרפתקה, ולהחזיר את הכרטיס באופן מידי. בין שלל העבודות המוזרות שעבד בהן בשנים האחרונות הייתה משרת עוזר המחקר אחת הקלות והמשתלמות, ובתור סטודנט לתואר שני בגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל ידע שמיטב המעסיקים במשק לא יתחרו על הזכות להנות משירותיו המקצועיים ולשפוך עליו ערמות של כסף. כאן במכון לחקר היסטורי יישומי משלמים לעוזרי המחקר בנדיבות יחסית למקובל במדעי הרוח, וכל שעליו לעשות בתמורה הוא למצוא תשובות לשאלות המשונות שממטיר עליו פרופסור אפרת. לאחרונה, לדוגמא, התבקש לחקור מתי בדיוק אירעה רעידת האדמה שהכתה בירושלים בימי המלך עוזיהו ומה היה היקף הנזק שחוללה, ומה ידוע לנו על המלך עוזיהו וחצרו. בכדי שהבוס יהיה מרוצה המציא רפי תאריך וכתב כי הרעש החזק, שעוצמתו החריגה התקרבה ל -8 בסולם ריכטר, התחולל ככל הנראה במחצית הראשונה של שנת 752 לפני הספירה. ואף הגדיל לעשות ותמך טענה זו בהערת שוליים פיקטיבית שהפנתה למחקר אמיתי ורציני שמעולם לא נקב בשנה המדויקת, אלא טען בזהירות המתבקשת כי רעידת האדמה שמסופר עליה כי החריבה חלקית את בית המקדש הראשון וחצתה לשניים את הר הזיתים הכתה בין השנים 720 ל-780 לפני הספירה. המצאת הערת השוליים באה לו לרפי בטבעיות מרובה, שכן במהלך לימודיו באוניברסיטה עשה זאת לעיתים קרובות. ומניסיונו מצא שבדומה למצלמות האבטחה, איש איננו בודק לעולם את הערות השוליים עד שכבר מאוחר מדי.
הסקרנות, כידוע, הרגה את החתול. אם כי רצף האירועים העתידים להזניק את הקריירה של רפי ולשדרג אותו במהירות מטאורית מעוזר מחקר זוטר לדרגת הנביא המלכותי התרחשו בירושלים, עיר שבאורח פלא אין ברחובותיה חתולים ממין זכר אלא רק חתולות. ולכן במקרה זה מדויק יותר לומר שהסקרנות הרגה את החתולה. בכל אופן לאחר מאבק פנימי קצר הניח רפי ליצרו לגבור עליו, וכהרגלו החליט שמעניין יותר לעשות שטויות. על כן התנדב בזריזות להחליף את זואי איפרגן, כשזו שאלה בקבוצה של עובדי המכון מי יוכל להחליף אותה הערב. משלוש סיבות עשה זאת: ראשית, משום שהוא אדם טוב השש לעזור לזולת. שנית, והיא סיבה אמיתית בניגוד לראשונה שהיא שקר גמור, מיום הגיעו למכון שם עין על הסגנית האטרקטיבית של ראש מחלקת האירועים והוא ממתין לרגע בו תתפנה רגשית לשקול אותו כמועמד רומנטי. ולכן כשהסכים לעמוד בשער המכון בלילה ולהכווין את באי הטקס של ד"ר סניידר-שרעבי אל האודיטוריום וממנו, ובתמורה זכה להודעה "וואו תודה אתה מה זה מציל אותי", התלבט ממושכות כיצד לענות באופן שנון ומפלרטט במידה הנכונה. לבסוף החליט להשיב "שטויות, בכיף, בתמורה תזמיני אותי לקפה מתישהו", ואחר כך התלבט ממושכות לא פחות איזה אימוג'י שובב אך בגבולות הטעם הטוב יצרף להודעה. ואמנם ייתכן שזואי הייתה מזמינה אותו לקפה מתישהו לו הייתה מקבלת את ההודעה, אלא ששלח אותה בטעות לקבוצת "דירות סטודנטים שוות להשכרה ברחביה" ואיש מהחברים המרובים בה לא טרח להתייחס. הסיבה השלישית למהלך הייתה כמובן שכך תוסבר נוכחותו הלילית במכון, ויוכל להתגנב ולחקור במהלך האירוע.
בדרך כלל לא היו מגיעים לאירועים מסוג זה אנשים רבים, אלא שהפעם מדובר היה בטקס לכבוד בתו הצעירה של נשיא המכון פרופסור מורטימר סניידר, ופוליטיקאים ועסקנים רבים טרחו להגיע במטרה לשמר את מעיין הג'ובים והתרומות. משנכנסו אחרוני המאחרים אל האודיטוריום ניגש רפי לסגור אחריהם את הדלת, בדיוק כשעלה מורטי לבמה לברך את בתו. וודאי שוב סיפר לנוכחים בעברית התנ"כית שלו עם המבטא האמריקאי הכבד כיצד נפגש באופן אישי עם יהודה המכבי, ומה למד במסעותיו בעולם עם בנימין מטודלה. ללא ספק היה פעם אדם מבריק, מרצה לפיזיקה קוונטית בפרינסטון שפרש מהאקדמיה ועבר לביזנס, והפך למשקיע אגדי שידע באורח פלא כיצד לזהות מניות זניחות רגע לפני שימריאו ולמכור אותן בשיא רגע לפני ההתרסקות. לעת זקנה התחרפן, חזר בתשובה, ואת הונו העצום לקח עימו לארץ הקודש והשקיע אותו בעמותות ובפרויקטים כדוגמת מכון זה. חזונו היה להקים בית ועד לחכמים, שיצללו לעומק ההיסטוריה וימצאו בה חוכמה ומשמעות שיטיבו עם העם היהודי ועם האנושות כולה. כאילו לא ניסו זאת היסטוריונים רבים מספור במשך מאתיים השנים האחרונות וכשלו כולם למצוא אוזן קשבת, כאילו לא נידונה ההיסטוריה לחזור על עצמה שוב ושוב ואין איש שומע לה.
מצד שני, מה אכפת לו לרפי מהשיגעונות הבלתי מזיקים של מורטי סניידר, שמשלם להם כאמור משכורת יפה ואיננו דורש בתמורה אלא שיעמידו פנים שהם מאמינים לו שאכן פגש את הרצל על המרפסת בבאזל וניהל אתו שיחה מעמיקה על גורל העם היהודי. והיה גם את עניין הכתב העברי הקדום, שכן ביום שהתקבל רפי לעבודה במכון ונתקל במקרה בסניידר במסדרון הביט בו נשיא המכון ממושכות כאילו ניסה לזכור היכן כבר נפגשו. לבסוף הודיע לעוזר המחקר החדש שחובתו לשלוט היטב בכתב העברי הקדום, ופעם בשבוע לפחות היה מוצא אותו בספריה ובוחן אותו. כעת גם הגלאי בוחן אותו, או שמא מדובר בחיישן, או איך שלא קוראים למשטח הכהה הצמוד לדלת האחורית ולצידו מהבהבת נורה אדומה זועמת. על רקע הרעש העמום של מחיאות כפיים הבוקע מהאודיטוריום נפתחה הדלת בפני הכרטיס הכחול הנחשק, נורה ירוקה הזמינה אל הגן האסור ואל הביתן הקטן שבקצהו.
עולם חדש מופלא נגלה לעיני רפי, שלא ידע במה להתמקד. האם בעובדה שהביתן התגלה כגדול בהרבה משנראה היה מבחוץ, ובו שתי קומות תת קרקעיות נרחבות. או שמא במפה הטופוגרפית הגדולה שכיסתה את קיר חדר הישיבות, מפת ירושלים בימי בית ראשון ובה מסומנים באדום מקווקוו אזורים נרחבים בעיר הקטנה ומחוצה לה. וגם אזור החיטוי דרש הסבר, מערך פילטרים ומפוחים מסנני אוויר ומקלחות בלחץ גבוה ומדפים ועליהם מגוון רחב של חומרי ניקיון. מוזר אף יותר היה חדר ההלבשה, ארונותיו גדושים בתחפושות תקופתיות ובאביזרים היסטוריים. לבסוף החליט שהשטח המעניין מכולם היה האולם בקומה התחתונה של הביתן. שם רכן לירן אברהמי הלבוש גלימת בד אפורה וגסה מעל פרופסור אפרת, שהיה עטוי גלימה זהה ולא נראה היה מרוצה כלל מכך שגרזן ברונזה נעוץ לו עמוק בשכמה הימנית.
די להיות כוסית, גער אברהמי באפרת המייבב וחילץ במשיכה גסה את הנשק המשונה. לאחר שהביע הפצוע תודה על הטיפול הרפואי המסור בכך שהתעלף, הרים אברהמי את ראשו והבחין לראשונה ברפי הנדהם העומד נטוע בפינה. מכיוון שהחליט שאין לו רצון מיוחד להיות המחוסל הבא, פנה רפי להימלט. זה לא יעזור, הסביר אברהמי בקור רוח לרפי שנאבק לשווא בדלת היציאה הנעולה. הכנסתי את המעבדה למצב חירום, אין כניסה ויציאה עד הודעה חדשה. לא, לא, בבקשה לא, זה היה טעות. הוא בכלל לא התכוון, הוא לא ראה שום דבר וברור שלא יספר כלום לאף אחד גמגם רפי כשהשליך אברהמי מידו את כלי הברונזה, והוציא ממגירה נסתרת רובה M-16 מקוצר והטעין אותו במחסנית צולבת. אברהמי קטע את המונולוג הנרגש באחת כששאל את רפי היכן שירת, ונהם לחיוב כשענה עוזר המחקר כי היה לוחם ביחידה כמעט מובחרת. קח, הגיש לרפי את הנשק, והוציא מהמגירה נשק זהה עבורו. בוא איתי, פקד.
אוויר הרים צלול כיין עוטף את רפי, אך לא ריח אורנים. הן משום שהאורן הקפריסאי טרם הגיע מארץ מוצאו במערב הים התיכון לגבעות הללו, שהיו מלאות עתה במטעי זיתים ובעצי חרוב ואלון ואלה, והן משום שקשה היה להריח משהו מבעד לעשן הרב שהפיק גג הקש הבוער מעל מבנה האבן החרב ברובו והמט לנפול שבו תפסו מחסה. ברוך הבא, הסביר אברהמי לרפי ההמום ומשך אותו מטה להשתופף תחת חומת האבן, למרד המואבי הגדול של שנת 752. לפני הספירה, הדגישה באזניהם מאירה שפרן, שהייתה המרצה בקורס שלקח רפי בתולדות עם ישראל בעת העתיקה ונתנה לו 75 בלבד ציון סופי, 752 לפני הספירה. נכון מאד, הסכים איתה אברהמי, והתרומם ממחבואו בדיוק בזמן לירות בגבר החמוש בחרב ובמגן שניסה לפרוץ פנימה. עמוני, התקומם מנחם פלדרמאוס, שגם הוא כמו מאירה היה עמית מחקר במכון ומבכירי הביו-ארכיאולוגים בארץ. הביטו בעיטור הייחודי הזה, הרים מנחם את המגן שהפיל הלוחם הפצוע בנסיגתו על מפתן הדלת ובחן אותו, מדובר בבירור בחיילים ממלכת עמון דווקא ולא ממואב הדרומית לה. וחוץ מזה מה אתה יורה כאן כמו איזה בריון, מדובר בהפרה בוטה של הפרוטוקול. בדיוק כמו העובדה שאין לו לבחור הצעיר הזה גלימה נכונה תקופתית. חץ בוער טס בשריקה פנימה, ננעץ במגן שהחזיק פלדרמאוס והשתיק את נאום התוכחה.
אתה מוזמן להישאר עם הפרוטוקול, ביטל אברהמי את דעתו של הביו-ארכיאולוג והצביע מבעד לקיר האחורי ההרוס על היישוב שממערב להם, הנתון בעיצומו של קרב איתנים בין התוקפים העמונים או המואבים ובין מגיני העיר. גם ככה אף אחד לא שם לב אלייך כרגע. ורפי שעקב אחר אצבעו המורה של אברהמי התחיל להבין את שרואות עיניו, הבחין בעיר הבנויה לאורך שלוחת עיר דוד הצרה ומעליה המקדש בהר המוריה. וממזרח מתנשא מעליהם הר הזיתים והם במורד הגיא, בערך במקום שעתידה ביום מן הימים להיבנות בו כנסיית גת שמנים. כלומר כרגע נדמה לו שהוא שם, בעמק הקדרון הקדום, על אף שזה כמובן בלתי אפשרי. מדובר בוודאי בסוג חדש של הזיה גיאוגרפית שטרם חווה כמותה, החל לשכנע את עצמו, אולי באמת עדיף היה להימנע מהפטריות המשונות שלקח על החוף בתאילנד.
שים לב, תדרך אותו אברהמי וקטע את הרהורי החרטה הכימיקלית, הגזרה שלך זה מהטרסה הגבוהה בשעה שתיים ועד למיוערת בשעה עשר. מזהה ארבעה מלוכלכים לפנים בטווח חמישים קצרים, בטח יש עוד מאחורי הטרסה ושמה במערה, עכשיו יאללה חפה עלי. אל האויב בדילוגים, שאג אברהמי ורץ אל השטח הפתוח שבין עצי הזית, שם הרים ללא קושי לוח אבן גיר כבד שהיה על הארץ ורץ עמו חזרה אל המבנה. רפי פעל בינתיים בדיוק כמו בימי שירותו ביחידה הכמעט מובחרת, ירה בהתלהבות רבה אך ללא התחשבות בעקרונות הירי והצליפה. קרוב לוודאי שלא פגע באיש, אך די היה בכך להצלחת המשימה.
מיד בשובם צלצל הטלפון שבכיסו. איפה אתה, שואלת זואי בהודעה דחופה, היית אמור לעמוד עכשיו בדוכן מכירת ספרים. נתכנס עוד חצי שעה בחדר הישיבות, הודיע אברהמי. ובשקט לחש באוזנו של רפי תשים לב איפה סניידר מסתובב, אם הוא מתקרב לכאן ישר תודיע לי. בדרכו החוצה חלף רפי על פני מחסן התלבושות, ששימש כעת כמרפאה מאולתרת. את בטוחה שאת יודעת מה את עושה, מחה אפרת, בעוד מאירה תופרת לו את הפצע הפעור בגבו בחוט ובמחט שלקחה מערכת העזרה הראשונה. פלדרמאוס גם הוא חיטט בערכת העזרה הראשונה בניסיון שווא למצוא משהו שירגיע את עצביו המרוטים, ולרגע שקל לקחת שלוק מבקבוק האלכוהול הרפואי. כך הרגיש גם רפי כשעמד מבולבל ומסוחרר בדוכן הספרים וניסה לעניין את אחרוני היוצאים מהאודיטוריום במיטב להיטי הוצאת המכון, כדוגמת "על דעת המקום ועל דעת הקהל בפיוטי הימים הנוראים נוסח פרובנס", או הפייבוריט של רפי "עיונים מחודשים בתלמוד הירושלמי בראי כתב יד ליידן". היי קיד, הפתיע אותו מורטימר סניידר יש מאין, הניח ידו על כתפו של רפי והביט עמוק בעיניו. אתה יכול לחזור חזרה איפה שהיית קודם, תגיד להם אני הלכתי הביתה. ותזכור, רפי, תזכור את הכתב. וגם תזכור שבחצר המטרה תעמוד בכותל המזרח. ובדברי פרידה מסתוריים אלו נפרדו זה מזה, ולא ייפגשו עוד אלא פעם אחת אחרונה בלבד. בנים גידלתי ורוממתי, לחש מורטי לעצמו כשצפה ברפי נעלם במסדרון המוביל לדלת האחורית, והמה פשעו בי.
די, נו, אתה עובד עלי, ישב רפי עם הצוות בחדר הישיבות ושאל שאלה זו בפעם השלישית בדקה האחרונה. רציני לגמרי, השיב אברהמי, מה שיש לנו שם למטה זה מכונת זמן. הדבר הזה, הרים את הגרזן שטייל חזרה לעתיד נעוץ בגבו של אפרת, הוא בן שלושת אלפים שנה כמעט. אז רגע, אמר רפי, זאת אומרת שאני יכול לחזור עכשיו בזמן ו- . אתה לא יכול, קטע אותו אברהמי באמצע המשפט, תאמין לי שהוא ניסה. מי ניסה, שאל רפי המבולבל. סניידר, כמובן, ענה פלדרמאוס. סניידר ניסה לחזור בזמן ולהרוג את היטלר, בדיוק כמו שעמדת להציע עכשיו, בדיוק כמו שכולנו הצענו כשהבנו מהו המכון הזה באמת. והוא נכשל, כמובן, בדיוק כמו שנכשל כשניסה להשתמש בחוכמת הבדיעבד כדי לעצור את שואת הארמנים, ואת מה שעשו הבלגים בקונגו, ואת חורבן הבית השלישי והרביעי. הרביעי, התפלץ רפי לשמוע שעמנו היקר יצליח שוב מתישהו להרוס לעצמו את החיים. אל תדאג, הרגיעה אותו מאירה, הרביעי זה בעתיד הרחוק מאוד. לגבי השלישי, לעומת זאת, כדאי שתדאג לעצמך במהירות האפשרית לדרכון זר.
אז מה אתם עושים כאן בדיוק, תהה רפי. עושים כסף, ענה אפרת, כמו שעשה מורטי כשידע איזה מניות למכור ולקנות בעבר כי הגיע מהעתיד. ואגב כסף, פנה לאברהמי, אני לא הסכמתי לשתף אותו בכל זה ועוד יותר לא מוכן לתת לו מהחלק שלי. בטח אחרי שסתם שלח אותנו לשנה מוקדמת מדי ועוד כמעט הרג אותי תוך כדי. אנחנו צריכים מאבטח, הזכיר לו אברהמי, למה אם איך שאתם מגיבים כשמתקיפים אותכם אין לנו שום סיכוי כשנחזור. אז למה שלא תחזרו לשנות התשעים ותקנו אפל וגוגל, שאל רפי ובלע כדור בעזרת כוס מים משום שהבלבול הבלתי פוסק שבו מצא עצמו היום התפתח לכאב ראש רציני. כי מורטי הגביל את המכונה, הסבירה מאירה, ואנחנו יכולים לחזור רק מהמאה ה-15 אחורה ורק לרדיוס חמישים קילומטר מירושלים. רק לו יש הרשאות אדמיניסטרטור לנסוע למתי ואיפה שמתחשק לו. לקח לנו זמן, הודה אפרת, אבל בסוף הבנו איך במגבלות האלו נרוויח מיליונים.
שוב הם במבנה המט לנפול שגגו קש, שנית עוטף אותם אוויר הרים צלול כיין אך נטול ריח אורנים. אך הפעם הגיעו בליל ירח מלא, ובחוץ נשמעים רק התן והתנשמת. ברוך הבא לבית החופשית, מסביר לו פלדרמאוס לאור המדורה המחממת שבמרכז החלל, איש לא מפריע לנו כאן במושבה של המצורעים. אל תדאג, הם מרגיעים את רפי כשזה מנסה להימלט החוצה, קיבלנו חיסון. אבל אני לא קיבלתי חיסון, זועק רפי כשאחד מהדיירים הקבועים של בית החופשית מחייך אליו מהפינה החשוכה ללא אצבעות ואף. נכון, הם נזכרים, ניתן לך כשנחזור וזה תופס גם רטרואקטיבית. מתחת רצפת הקש הם שולפים כלי עבודה עתיקים, מכושים ואזמלים וחרטים. ולוח אבן הגיר נגלה שוב לעיניו, והם מתחילים לחרוט בו את הכתב העברי הקדום ולהתווכח על צורתה המדויקת של כל אות. זה הכול הפטינה, אתה מבין, מסבירה לו מאירה שלקחה הפסקה מהוויכוח. הפטינה היא שמכשילה את זייפני העתיקות המודרניים, אותו ציפוי דק של חלודה ואבק וחזזית וטחב שרק הזמן לבדו יודע להכין. יכול אדם לזייף עתיקה ברמה הגבוהה ביותר, ובדיקת מעבדה פשוטה תגלה בתוך שניות האם ננעצו עמוק בחריצי החפץ חלקיקים מיקרוסקופיים של חומרים סינתטיים ושאריות כימיקלים מודרניים. אבל החפץ שהם יוצרים כעת, למעשה איננו זיוף כלל. הוא נוצר בעבר, בכלים של העבר, ואלפיים שבע מאות שבעים וארבע שנים עתידות לעבור בטרם ישלפו אותו מהאדמה מכוסה בפטינה מושלמת ללא רבב.
אבל איך תדעו איפה לקבור את החפץ כך שלא יימצאו אותו קודם, תוהה רפי. זאת השאלת מיליון דולר, השיב אברהמי שעד אותה העת האזין לוויכוח בעודו עומד בחוץ במשמרת הלילה הראשונה. לא שמישהו מעז אי פעם להתקרב לכאן, אפילו את האוכל המובא לכאן מדי יום משאירים על מדף סלע במרחק מאה ועשרים מטר מהפתח, אבל אסור לקחת סיכונים. כבר היו לנו פדיחות עם זה בעבר, תשאל את אפרת מה קרה עם המגילות. בפעם האלף, מתעצבן אפרת, מאיפה יכולתי לדעת שהבדואי הקטן הזה יצליח להיכנס לכזאת מערה גבוהה עם העיזים שלו. אבל כאן, ממשיך אברהמי את ההסבר, עומדת לקרות תכף רעידת האדמה החזקה ביותר בארבעת אלפים השנים האחרונות. כאן ממול יש מערה קטנה, שהולכת להיקבר תחת טונות של עפר ואבנים. עד שיבוא בעתיד עובד של עיריית ירושלים לעשות עבודות תחזוקה בחלקה התחתונה של בית הקברות הר הזיתים, עובד שהוא אני כמובן, ויחשוף עם הבאגר את פתח המערה ויגיע לאוצר. גאוני, נדהם רפי, ושאר חברי הצוות מתמוגגים. חכה תראה מה נקבור שם, הם מבטיחים לו, חכה תראה.
הרחק ממזרח התחילו השמיים להתבהר, אור ראשון יעלה בקרוב. רפי הניצב במשמרת למול הדלת מדלג ומקפץ במקומו בניסיון שווא להתחמם מצינת הלילה הירושלמי הקפוא, מאזין לנחירות של מאירה ושל אברהמי ולוויכוח של פלדרמאוס ואפרת שנמשך כבר שעתיים על איך צריכה להראות צורתה של הנון שאיננה סופית. נקישה אחרונה באזמל, והשניים מעירים את הצוות בהתרגשות וקוראים להם לבוא ולחזות בפלא. על לוח האבן מזהה רפי את האותיות הקדומות החרותות, חלקן שבורות במכוון כמו בכל כתובת שאלפי שנים של מלחמות ואסונות עברו עליה. "פ…טמנ מלך דוד בנ ישי בנ…תח ארור תהי…". איזה מוזיאון בעולם לא ישלם הון תועפות עבור לוח האבן הזה, נמלא רפי התפעלות, איזה אספן לא ירצה להחזיק במצבתו של המלך דוד בן ישי בכבודו ובעצמו על אף הכתובת המזהירה שארור יהיה כל הפותח את הקבר. קרניים ראשונות עלו מעל הר הזיתים כשהגיעו למערה הקטנה שממול. רפי סחב את לוח האבן, אברהמי החזיק במכוש ובחפץ נתון בשק בד, ופלדרמאוס הודיע שהיה עוזר להם אבל כואב לו הגב. כשהגיעו למערה חפרו מעט בתחתית, בור עמוק מספיק בכדי להטמין את לוח האבן. ואז הוציא אברהמי את החפץ והמערה נשטפה ביופי ובאור ובקסם. כרוב היה בידו, לא המאכל החביב אלא המלאך המכונף מזהב טהור שהיה נתון על גבי ארון הברית בבית המקדש. כלומר היה זה שליש כרוב, שבור ומרוסק במכוון, ובכל זאת ניתן היה לזהות את צורת הכנף ואת פני המלאך בטרם נעלמו תחת עפר המערה.
בן זונה, שאג אברהמי כשניסה שוב ושוב להשיבם אל זמנם הם, אך לשווא. שומרי המלך החסונים המתינו להם מיד עם צאתם מהמערה, ורק סניידר יכול היה לדעת היכן נמצאים הם ומתי. הוא ניתק אותנו, צרח אברהמי בעוד שומר אחד מנחית לו נבוט על הראש והשני מנסה לבעוט לו בביצים, אני עוד אצא מפה, אני עוד אראה לו מה זה. שומר אחר חנק אותו זמן את רפי, עד שאבדה הכרתו. חושיו שבו אליו עת נגרר אזוק בידיו אל הארמון, והובא אל אולם גדול יחסית שהיו בו פחות גללים מאשר כל החדרים שעברו בהם עד כה. ובמרכז האולם ישב גבר על כס מוגבה ובפיו מרבית השיניים שבקעו לו אחר גיל שש. והגבר לבוש היה בגלימת ארגמן מלכותית, שצבעה המרהיב נוצר ממעיכת אלפי חלזונות ימיים נדירים. אחר כך למד רפי שצבע הגלימה היה בעיקרו כתמי דם שהותירו אחריהם פשפשים, אבל האפקט היה מרשים בכל מקרה. ריח ניחוח קטורת בוערת מילא את אוויר האולם נטול החלונות, וכמעט שהצליח להסוות את העובדה שבירושלים אין ים או נהר ולכן איש מהנוכחים לא רחץ מאז עונת הגשמים שהסתיימה לפני חודשים רבים.
ועברית עתיקה דיבר אליו האיש ודיברו אליו הסובבים אותו, במבטא דומה מאד למבטא קריאת התורה של אחינו התימנים. למרבה הצער לא השתייך רפי לבני עדה מפוארת זו, ועל כן לא הבין את שנאמר לו. אך את הכתב העברי הקדום החרות על הכס כן הבין, שהכריז כי לפניו המלך עוזיהו בכבודו ובעצמו. עמוק בחשכת החדר, בקרב ההמון שבא לחלות את פני המלך ולבקש דבר מה, הביט בו סניידר וחייך. קחו את המרגל מפה והשליכוהו לחצר המטרה, ציווה המלך עוזיהו לאחר שבחן מקרוב את רפי ואגב כך נדבק בחיידקי הצרעת שנשא עימו רפי מהלילה שבילה בבית החופשית. רפי עצמו לא פיתח מעולם את המחלה אלא רק נשא אותה, אך דורות של פרשנים ורבנים עתידים להתווכח מה הייתה הסיבה התיאולוגית המדויקת שבגללה הכה האל את המלך הטוב בצרעת.
ובעוד השומרים ניגשים מפתח האולם לגרור את רפי אל הכלא המלכותי שרטט רפי ברגלו באבק הרצפה את המילה "רעש" בכתב העברי הקדום. עצור, ציווה המלך את שומריו, ופנה לרפי. מדוע כתבת זאת, שאל, ורפי לא הבין כאמור את הנאמר. אולי הוא אילם, הציע מעשיהו שוטר המלך, ובדק זאת באמצעות חנית לצלעות. לצלעות של רפי כלומר, לא חלילה של המלך. ומשהתברר בדרך זו שאיננו אילם כלל, אלא מדבר בשפה זרה אך כותב בלשון יהודה, הביא לפניו אליענה הסופר לוח אבן ועליו חרותות כל האותיות. ובלוח סימן רפי את המשפט "רעש גדול בא", וגם הוסיף כדי להותיר רושם טוב ובכדי שלא ידקרו אותו שוב "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם". מוצא חן בעיני העניין עם המגדלים, החליט עוזיהו לאחר שסולק המרגל המשונה מעל פניו, וציווה על סופרו להכניס את המשפט לספר דברי הימים. וכמו כן ציווה על אחיהו הפלטי השר אשר על הבית לבנות לו במהירות כמה מגדלים, לא משנה היכן, מגדלים זה מלכותי.
אכן צדק רפי, ואותו הלילה בא הרעש הגדול. ובעוד האדמה נבקעת לכל עבר וחומת המקדש נופלת והר הזיתים נחצה לשניים זכר רפי את דבריו של מורטימר, ועמד לצד הקיר המזרחי של הכלא שלמרבה הפלא לא נפגע כלל. ואחר הרעש אש, ואחר האש קול דממה דקה. ואחר הדממה הדקה עלה היום, וזכר עוזיהו את האיש שהודיעו על הרעש העתיד לבוא וציווה להביאו אליו. ושוב לא הבין הזר את הנאמר לו אך הבין את הנכתב. "האם בנביאים אתה", נשאל, והשיב בנוסח הקדום "אכן נביא אנוכי". ובשביל להוסיף אליבי משכנע אף הוסיף "ולא אוכל לדבר אליכם כי אלוהים הכני בסנוורים, ונשכחה ממני לשון בית אבי".
וכך מונה רפי לנביא המלכותי, והוא נהנה מרמת חיים גבוהה במיוחד. את המים מביאה לו בכל בוקר שפחה מהבור המלכותי, שכמעט ואין בו תולעים, והוא סועד על שולחן המלך והקש שעליו הוא ישן מוחלף בכל שבוע ולכן אין לו כינים. אין לו כינים בראש כלומר, אבל לאחרונה מגרד לו שם למטה ונראה לו שהשפחה הדביקה אותו. בעוד שבועיים הוא עתיד להינשא לאחינועם, אחיינית אליענה הסופר, שבגיל תשע עשרה כבר הספיקה להתאלמן פעמיים אבל לפחות פעם אחת לא הייתה באשמתה כלל. וכל שרפי צריך לעשות בשביל כל הטוב הזה הוא להתנבא מדי פעם על ענייני דיומא שזכר מימיו בישיבה התיכונית מספרי מלכים ודברי הימים. אמנם לאחרונה החלו חייו הקודמים להישכח ממנו והתחיל לקחת את התפקיד ברצינות. והחל להזהיר את העם ואת המלך כי הבבלים באים, והברית עם מצרים תכזיב ותהיה כמשענת קנה רצוץ. כרגע איש עדיין איננו מקשיב לו בנושא זה, אבל הוא משוכנע כי בסוף יצליח למנוע את חורבן בית ראשון.