נועה שוב חלמה שהיא טובעת. היא היתה מרותקת למיטתה, איבריה פשוטים לצדדים, כאילו נמתחו על ידי חבלים. היא ניסתה לזוז, חושקת את שיניה במאמץ, אבל גופה רק שקע עמוק יותר לתוך המזרן. משהו מעליה משך את מבטה, אך היא פחדה להביט בו ישירות. היא ידעה מה עומד להגיע ולא היתה לה כל דרך לעצור בעדו. רק כשטיפת מים נפלה על לחיה והחליקה ממנה אל המזרון אזרה אומץ להישיר את מבטה אל התקרה, שהחלה משנה את צורתה – מתכהה, זזה ומתערבלת, עד שלא היתה מוצקה או לבנה יותר. היא הביטה באימה כשעמוד המים שנקווה מעליה החל לרדת באיטיות לכיוונה, מציף את החדר במהופך. היא ידעה שעוד כמה רגעים ימלא את החדר כולו ויטביע אותה. נועה ניסתה לקרוא לעזרה, אך למרות שבריזה קלה נכנסה דרך חלונות החדר הפתוחים לרווחה, האוויר הפך סמיך ודחוס מכדי להיכנס לריאותיה. תחושת המחנק שלחה אותות מצוקה מכל תא בגופה. נשימתה הפכה שטוחה ומהירה וראייתה החלה להיטשטש. היא נאבקה בפראות, מטלטלת את גופה, עד שהצליחה להניע מעט את כף ידה השמאלית ואז גיששה לצד מיטתה עד שמצאה את הטלפון הנייד שלה. היא ניסתה להחליק את אצבעה על המסך, אבל כף ידה היתה מיוזעת מדי. במאמץ רב הצליחה לבסוף ללחוץ על כפתור מספר החירום והטלפון החל לצלצל.
המים כבר היו קרובים כדי מרחק נגיעה ממנה, כשיללה צרודה נמלטה מגרונה והדהדה בחלל החדר. "די!" הופתעה לשמוע את קולה, פוקד וסמכותי. המים נעצרו באחת. אוויר טרי מילא את ריאותיה ואיבריה הרגישו קלים יותר. היא הביטה סביבה בהשתאות. משהו נשקף אליה מהעבר השני. נועה הרימה את ידה וניסתה לגעת בו, יוצרת אדוות רכות שהתפשטו החוצה במעגלים. נקודות אור זעירות ריצדו כמו אלפי פנסים זעירים, נעים בתוך התווך המימי בעצלות מהפנטת. לאן שהניעה את עיניה, הסתחררו גם המים, והיא ידעה לפתע, כפי שברור בחלומות, שהם פה בשבילה, ושהם מחכים לה שתזמין אותם. היא הושיטה את ידה מעלה והמים מילאו את החדר בבת אחת. נועה חשה הקלה כשהמים חדרו לאפה וריאותיה. נשימתה חזרה למקצבה הרגיל וכל חושיה התחדדו. היא שמעה את צלצול הטלפון כאילו הגיע ממרחקים ולא מליד אוזנה ממש. הצליל התפשט, התרחב והתפרק לגורמיו, כמו גל שנשבר על חוף, עד שלבסוף נעלם. נועה דחפה את עצמה מעלה בעזרת רגליה, מתנתקת מן המיטה. קירות החדר נעלמו והיא מצאה את עצמה בתוך אוקיינוס שקט, עמוק וחשוך. חלקיקי האור הקטנים שצפו במים זהרו בשלל צבעים מרהיבים כשהזיזה את גפיה. היא עצמה את עיניה ואיפשרה לזרם לשאת אותה.
היא צפה, שלווה וחסרת משקל, עד שהרעש המטרטר של מפוח העלים מחצר הבניין ניער אותה משנתה. היא שנאה את הימים בהם הגנן עשה לה השכמה. ממילא הוא רק הזיז עלים מצד לצד ויישר את הגדר החיה האומללה, שלא ניתן לה סיכוי לגבוה מרוב גיזומים. היא בעיקר שנאה כשהעירו אותה לפני השעון המעורר. היא התהפכה על בטנה והצמידה את הכרית לראשה. לא היה טעם לנסות לחזור לישון. הרעש היה בלתי נסבל. היא התרוממה בקושי מהמיטה. כל גופה כאב בזמן האחרון. רשמית, לא נמצא שום דבר בלתי תקין אצלה. הרופאים הציגו בפניה שוב ושוב את הבדיקות, שיצאו תקינות, כדי להוכיח לה שהיא בסדר גמור, ושאם יש לה משהו, זה רק בראש שלה. לנועה כבר לא היה כוח להתווכח. לא היתה לה ברירה אלא לקבל את הדין, ביחד עם כמה מרשמים לתרופות נגד כאבים. היה לה טעם מוזר בפה. לא הטעם הרגיל שמתעוררים איתו בבוקר. משהו זר ומלוח. היא נשענה על כיור הקרמיקה הסדוק בחדרון האמבטיה הצר של דירתה השכורה כשצחצחה את שיניה. למרות התרופות ובניגוד לכל הגיון בריא, הכאב רק הלך והתגבר, הלך והתפשט.
היא עצמה את עיניה, חשה את סיבי המברשת נעים בתוך חלל פיה. הכאב היה חזק במיוחד הבוקר, בעיקר בפלג גופה העליון. היא הכניסה את יד שמאל מתחת לגופייה והניחה אותה על איזור רגיש במיוחד בין צלעותיה. הלחץ, קל שבקלים, שלח זרם חד של כאב שהפתיע אותה בעוצמתו. היא שמטה את מברשת השיניים לתוך הכיור. פיה עוד היה מלא משחה כשהרימה את החולצה כדי לראות. לא פלא שכאב לה. כל האיזור היה נפוח ואדמומי. במרכזו התנוססה צלקת ישנה. בתור ילדה גמלונית שהרבתה ליפול להיחבל, לנועה היו לא מעט צלקות, והיא זכרה איך קיבלה כל אחת ואחת מהן. אבל את הצלקת הזאת היה נדמה לה שנשאה מאז ומעולם, חיוורת ודקיקה כשערה. אלא שעכשיו היא בערה בצבע ארגמני בוהק. נועה התקרבה למראה כדי לוודא שאינה מדמיינת. בלתי אפשרי, היא נדה בראשה בחוסר אמון. היא הרטיבה את ידה במעט מים ושפשפה את המקום בזהירות. הצלקת נראתה טרייה לחלוטין. בחילה עזה תקפה אותה והיא חשבה שתקיא. אבל אז רגליה קרסו והיא נפלה שרועה על רצפת החדר.
***
"מה קורה נועה?" סבלנותה של ענבל פקעה. "אנחנו כמעט שם. אל תחזיקי אותי במתח".
למרות הכאב, נועה התעקשה ללכת הבוקר ברגל לשיעור במקום לקחת את האוטובוס. היה ברור לשתיהן שהיא צריכה לספר לה משהו בפרטיות. אבל נועה התקשתה למצוא את המילים המתאימות.
"אני מצטערת. השבוע האחרון היה… מוזר", נועה בררה את המילים. היא לא היתה בטוחה איך להסביר את זה לעצמה, כל שכן למישהו אחר. "המטפל אמר שהחלומות האלה הם הדרך של התת המודע לעבד טראומה."
"נשמע הגיוני", הסכימה ענבל.
"זהו, שאני לא חושבת שזה נכון", נעצרה נועה. "אני לא זוכרת שום דבר טראומתי. אלא אם מדובר בפחד שלי מהמבחן בביוכימיה."
"לכולנו יש טראומה מהמבחן בביוכימיה", צחקה ענבל. "אולי זה קשור לזה שכמעט טבעת פעם כשהיית ילדה?"
"יש מצב", הרצינה נועה, "אבל זה קרה נורא מזמן. אין לי אפילו זיכרון מזה, רק את מה שסיפרו לי."
ענבל משכה בכתפיה. "לפחות קיבלת משהו שיעזור לך לישון? אם תרדמי שוב במעבדה של אהרוני הוא יוריד לך ציון."
"הוא רשם לי כדורים ושלח אותי לעשות בדיקות דם". מבטה של נועה היה מתחנן ומעורר רחמים בו זמנית.
"רוצה שאני אבוא איתך?", צחקה ענבל למראה הפרצוף הכלבלבי והמתחנן שתמיד הצליח להשיג את מטרתו.
"כן!", קראה נועה וחיבקה את זרועה של חברתה.
***
השתיים ישבו בחדר ההמתנה של קופת החולים. נועה בחרה את התור הראשון של הבוקר, למרות השעה המוקדמת להחריד. היא העדיפה לראות אחות כשהיא עוד סבלנית ובמצב רוח טוב. בקבוק המים שהביאה איתה כדי להקל על הבדיקה כבר היה ריק. רגלה הימנית נעה בחוסר מנוחה והרקידה מעט את המושב, מה שזיכה את נועה במבט עוין מצידה של אישה מבוגרת שישבה בקצה השני של הספסל. היא הידקה את אחיזתה בכף ידה של ענבל, שנשענה על הקיר בעיניים עצומות.
"אני מצטערת", אמרה נועה בשקט.
"על מה?", קולה של ענבל היה צרוד וישנוני. "על המסאז' בגב או על הסאונה ביד?"
נועה הפסיקה להקפיץ את הרגל. "שאני מזיעה כל כך."
"הכל בסדר. כל עוד לא את לא מנגבת אותה על החולצה שלי את יכולה להזיע כמה שבא לך."
"את חברה טובה."
"זה השירות הסטנדרטי שכלול בחבילת החברות שרכשת", חרצה ענבל לשון. "אולי תציירי קצת? זה תמיד מרגיע אותך."
"רעיון טוב. אני שמחה שהשקעתי בחבילת החברות המורחבת". נועה שלפה מחברת מתיק הגב שלה. לפי הכיתוב, המחברת היתה אמורה להכיל את סיכומי השיעורים של קורס מיקרוביולוגיה קלינית, אבל היתה למעשה גדושה באיורים. נועה ניסתה להתרכז בשיעורים, אבל נשאבה בלי משים למחוזות הדמיון. תחילה היתה מסגננת את האותיות שכתבה, אחר כך החלה לשרבט צורות גיאומטריות, ולבסוף מצאה את עצמה מאיירת סצינות קרב אפיות מתוך ספר הפנטזיה האחרון שקראה. לא פעם החמיאו לה על כשרונה, ותהו אם לא פספסה את הייעוד שלה בתור אומנית. נועה מעולם לא החצינה את הסבל שהסבו לה ההערות האלו. היא רק חייכה וחזרה על המשפט הקבוע ששמעה אינספור פעמים מילדות: "מאומנות לא מתפרנסים". רפואה, לעומת זאת, היא מקצוע נדרש. תמיד תהיה לה עבודה.
דלת חדר האחות נפתחה, והשתיים נכנסו פנימה. נועה הגישה את כרטיס הקופה וחיכתה בזמן שהאחות סידרה את שלל המבחנות בתוך הקופסה הייעודית.
"יש אפשרות לשכב?", שאלה נועה בשקט.
"למה? את מהמתעלפות?", חקרה האחות ביובש.
"אני פשוט… יש לי נסיון גרוע עם בדיקות דם". נועה היתה נבוכה להודות שהיא, סטודנטית לרפואה, מפחדת ממחטים.
"לא לדאוג. אני עושה את זה מתוך שינה כבר". האחות כרכה והידקה את חוסם העורקים על זרועה הימנית של נועה ודחפה לתוך כף ידה כדור ספוג. "לפמפם".
נועה מחצה את הכדור כאילו חייה תלויים בכך. האחות מיששה את זרועה זמן ארוך למדי, ונועה ידעה שזה אומר שהיא לא מצליחה למצוא וריד. היא מחצה את הכדור חזק ומהר יותר.
"שתית הבוקר?", שאלה האחות בלי להסתכל לכיוונה.
"בקבוק שלם של ליטר וחצי", נאנחה נועה בייאוש.
לאחר מה שנדמה לה כמו נצח, חיטאה האחות את הזרוע, ונועה הסיטה את ראשה הצידה כדי לא לראות. ענבל רכנה אליה והחזיקה את ידה השנייה. "תיכף זה ייגמר. תנשמי".
נועה יכלה להרגיש את הכאב השורף שאפיין את חדירת המחט. ליבה הלם בחוזקה. האחות צקצקה מספר פעמים והניעה את המחט הנה והנה בחוסר שביעות רצון. "אמרו לך שיש לך ורידים עמוקים?", העירה, אבל נועה לא הגיבה. שיניה היו מהודקות בחוזקה. האחות ניסתה שוב במקום אחר, אבל לשווא. ליבה של נועה הלם בפראות והיא הרגישה שאם הדבר הזה לא יסתיים בקרוב היא תצרח. האחות הוציאה את המחט, הסירה את חסם העורקים והניחה פלסטר על הזרוע.
"את צריכה להירגע, אחרת לא נצליח", נזפה בה האחות ועמדה להניח את חסם העורקים על הזרוע השנייה, אבל נועה הסיטה את הכיסא אחורה בחריקה צורמנית וקמה ממקומה.
"אני אבוא בפעם אחרת", אמרה ויצאה במהירות מהחדר. ענבל מיהרה אחריה, לא לפני ששלחה מבט מתנצל לכיוון האחות ההמומה.
***
נועה נכנסה לאולם ההרצאות בחשש. היא שנאה לאחר ושנאה להיות במוקד תשומת הלב. ועם זאת, לא היתה ברירה אלא להיראות לעיני כל, מכיוון שדלת האולם היתה ממוקמת בתחתית האודיטוריום, מול שולחן המרצה. היא חייכה במבוכה לעבר פרופסור אברהמי שהייתה באמצע הרצאה על האנטומיה של מערכת העיכול, וסרקה את האולם. ידה של ענבל נופפה אליה מאחת השורות העליונות ונועה מיהרה להצטרף אליה.
"מה קורה לך תגידי?", לחשה לה ענבל והזיזה את התיק מהמושב שלידה. "כמעט התקשרתי להורים שלך כדי לשאול אם הם יודעים איפה את."
"שלא תעיזי!", שלחה לה נועה מבט זועם.
"בסדר, בסדר", התנצלה ענבל. "דאגתי לך. חשבתי שקרה משהו".
"מצטערת. מקווה שלא חיכית לי יותר מדי. הטלפון לא צלצל". נועה שלפה את הטלפון הנייד שלה מהתיק. בועות מים הצטברו מתחת לכיסוי המגן. "לא יודעת איך זה קרה, אבל מצאתי אותו ככה הבוקר ליד המיטה. אני אצטרך לשלוח אותו לתיקון".
ענבל נדה בראשה. "את חייבת לחזור לעשות את הבדיקת דם הזאת נועה, כי מה שרשמו לך לא עוזר לשינה. אם כבר מחמיר אותה. יכול להיות שהלכת מתוך שינה?"
"לא יודעת", נועה הוציאה מחברת ועט מהתיק. המחשבה על עוד בדיקת דם העבירה בה צמרמורת. "אני מרגישה בסדר סך הכל."
"בטח", ענבל גלגלה את עיניה, "את בול ההגדרה של בסדר. לא ישנה, סובלת מכאבים ומדמיינת דברים. שיא הבריאות."
נועה נעצה בה מבט וענבל החזירה לה אחד משלה. היא צדקה כמובן. היא הרגישה שהיא נמשכת אל תוך מערבולת שמפרקת את חייה לגורמים, תוך שהיא נאבקת להיאחז בשגרת חייה כדי לשמור על שפיותה. היא לא היתה בטוחה כבר מה אמיתי ומה לא, ויותר מכל חששה מתגובתם של הוריה. איתם היה אפשר לדבר רק על תוכניות לעתיד ועל עניינים קונקרטיים. בטח שלא על פחדים, חששות או כמיהות. ועכשיו אפילו ענבל לא הצליחה להבין אותה.
"די, נו", ענבל הניחה עליה יד רכה על כתפה. "תקחי משהו להרגעה ונלך ביחד שוב."
נועה נאנחה. היא לא היתה צריכה להגיע היום בכלל. היה עדיף שתשאר במיטה לנוח. היא תמיד יכלה לבקש ממורן, שישבה בשורה הראשונה וכתבה כל מילה, את הסיכומים של השיעור. היא החליקה קדימה על המושב עד שהיתה בתנוחה נוחה מספיק בשביל להשעין את הראש על גב הכסא. עפעפיה היו כבדים והיא הרגישה שלא תוכל להיאבק עוד בעייפות. תחושת הלחץ בצלעותיה התגברה, כמו בכל פעם שנרדמה לאחרונה, ונשימתה הפכה מאומצת. רעד עבר בגופה. האוויר מולה החלה לשנות צורה ולרצד. רק לא זה. לא פה. היא לפתה את ידיות המושב וניסתה להתיישר. קיר מים החל להיווצר מולה. היא התבוננה סביבה. אף אחד לא הבחין בו חוץ ממנה. הוא התקרב אליה עד שהמים מילאו את החלל כולו, כסופים ובוהקים באלפי אורות זוהרים. נועה הרפתה מאחיזתה ואיפשרה למים להיכנס לריאותיה ללא מאבק. תיכף תוכל לנשום שוב.
"נועה, נועה!", נשמע קולה של ענבל כמו ממרחקים. היא חיפשה את מקור הקול, אבל בו בזמן רצתה להתרחק מרעשי הסביבה ולהתמסר לחמימות המרגיעה של המים, לתחושת חוסר הכבידה שהפכה את גופה לחלק מהנוזל סביבה. יד חזקה טלטלה אותה. נועה פקחה את עיניה. אמיר, שישב מצידה השני, וענבל עמדו מעליה, ארשת מודאגת על פניהם.
"מה קרה?" היא הביטה סביבה. היא היתה שרועה על הרצפה. "יופי, הבגדים שלי בדיוק יצאו מכביסה", רטנה.
"את מדממת!", אמרה ענבל קצת חזק מדי, מה שמשך מבטים משכניהם לשורה.
"על מה את מדברת?", גנחה נועה מכאב. אמיר עזר לה לעמוד, וענבל הובילה אותה החוצה מן האולם אל אחד מתאי השירותים. נועה הביטה במראה. כתם דם התפשט על צידה הימני של החולצה. ענבל נעלה את דלת התא ועזרה לנועה להרים את החולצה. דם ירד בקילוח עדין מבעד לצלקת שלה, שנראתה עכשיו כמו פצע טרי.
"מה קרה? איך נפצעת?", ענבל בחנה את המקום והוציאה את ערכת העזרה הראשונה שלה מהתיק.
"אין לי מושג". נועה הביטה מבולבלת במראה. "זאת צלקת ישנה ממש. זה לא הגיוני."
"זה ממש לא נראה כמו צלקת ישנה. זה משהו שקרה לך עכשיו", נדה ענבל בראשה. "אולי נתקלת במשהו ולא שמת לב מרוב עייפות?" אבל נועה לא ענתה ורק המשיכה לבחון בפליאה את הפצע.
"את לא… עושה את זה לעצמך, נכון?" שאלה ענבל בהיסוס.
"מה פתאום!", נעלבה נועה. "את לא מאמינה לי?" היא לבשה את חולצתה והתרחקה מענבל.
"רגע! לא סיימתי. תני לי רק לשים לך משהו לעצור את הדימום", מחתה ענבל.
נועה לא אמרה מילה, רק הרימה את תיק הגב שלה ויצאה מחדר השירותים כשהיא לופתת את צידה הימני.
***
נועה עיצבה את הפירה שבצלחת שלה בצורת בריכה קטנה ומילאה אותה בסלט כרוב במיונז. היא נעצה חתיכות שניצל מסביב, כמו גדר קטנה. הוריה ניהלו שיחה ערה עם אחיה הגדול, אבל היא היתה בבועה משלה, מתרכזת ביצירת האומנות האכילה שלה. לא היה לה כוח לעוד שיחת חולין עקרה. אחיה הגיע הפעם בלי אשתו והילדים, אבל היה ברור שהוא תופס כהרגלו את מרכז העניינים גם בלעדיהם. ככה זה כשאתה ממלא את הציפיות של ההורים באופן מושלם. נכון שמאז שהלכה ללמוד רפואה גם היא החלה לזכות בתשומת לב הולכת גוברת, בעיקר סביב הישגיה בלימודים. ועם זאת, למרות שכבר נשקה לגיל שלושים, נועה ידעה שמרגע שחצתה את מפתן הדלת, בלי קשר לנסיונה, בלי קשר להישגיה בחיים, היא הופכת בבת אחת לילדה קטנה בעיני הוריה. וכל תכליתה מאותו הרגע היא להוכיח את ערכה שוב ושוב כדי לזכות באישורם.
"את יודעת שאני לא אוהבת שאת משחקת באוכל שלך", נזפה בה אמה. "למה את לא אוכלת?" היו הרבה דברים שהפריעו לאמה. לא לפוקק את מפרקי האצבעות, לא לקנח את האף ליד אנשים אחרים, לא לדבר על דברים שנתפסו וולגריים בעיניה. לא לשאול שאלות מתחכמות מדי. לא לא לא.
"אני לא רעבה", אמרה נועה והניחה בזהירות אפונים על חתיכות השניצל.
אמה פלטה אנחה קולית במיוחד שהעידה על חוסר שביעות רצון. "ואיך בלימודים? את רוצה לשתף אותנו במה שקורה איתך?"
"לא ממש", השיבה נועה, עדיין לא מתיקה את מבטה מהצלחת. אפון אחד התגלגל אל מפת השולחן הצחורה והכתים אותה.
"את נראית לא טוב", אמרה לה אמה.
"תודה".
"את יודעת שאני אומרת את זה מתוך אהבה. את נראית חיוורת ורואים שלא ישנת. מה קורה איתך? את נפגשת עוד עם ד"ר אבני?"
"אפשר להחליף נושא?", נועה הרגישה סומק מבעיר את לחייה. היא כבר ביקשה מאמה שלא להזכיר את הטיפול שלה בנוכחות אחיה. זה לא היה עניינו.
אביה כיחכח בגרונו. "ענבל התקשרה אלינו אתמול". זה הספיק בשביל למשוך את תשומת ליבה. היא הרימה את עיניה. אביה הביט בה במבט המוכר של כעס מהול באכזבה. "היא אמרה שהיא לא מצליחה לתפוס אותך כבר שבועיים. שאת לא מגיעה להרצאות. אני רוצה להזכיר לך שאנחנו משלמים על הלימודים."
נועה הידקה את שיניה. תחושת הבגידה מצד חברתה הטובה היתה צורבת במיוחד. ענבל ידעה היטב מה יהיו ההשלכות. היא יכלה לפחות לשלוח הודעה קודם. "זה לא עניינה", פלטה בכעס. היא נעצה מבט אזהרה באחיה שהחל לגלול בטלפון הנייד שלו בתגובה. רק היה חסר שגם הוא יצטרף למקהלת הנזיפות.
"היא היתה מודאגת", הצטרפה אמה. "אם חסר לך משהו, כסף…"
"אני לא צריכה כסף. אני צריכה שתצאו לי מהווריד!", קולה הרעים. מה היתה אמורה להגיד? שהיא לא מעיזה לצאת מהבית כי היא מדמיינת דברים? שהיא מפחדת לספר את האמת אפילו לענבל ולד"ר אבני? שהיא מבלה שעות בקריאת ספר האבחנות הפסיכיאטרי בנסיון להבין אם היא סובלת מסכיזופרניה או מאיזו מחלת נפש אחרת? שהיא די בטוחה שבית הספר לרפואה יסרב להכשיר מישהי שמאבדת אחיזה במציאות? מה אפשר היה להגיד שלא יאכזב הפעם? היא סירבה לקבל את המצב כפי שהוא. זאת לא מי שהיא. היא שמעה את אמה עונה לה כמו ממרחקים, אבל לא הצליחה לקודד את דבריה. אוזניה פעמו בחוזקה, וצליל צורמני ודק מיסך את הקולות שמסביב. היא חשה את הלחץ בצידי גופה מתעצם ומתרחב, כאילו שעורה הוא חליפה צרה שקטנה מדי על מידותיה. הכאב היה בלתי נסבל עכשיו והיא היתה חייבת לעמוד. היא הביטה בידיה שנשענו על השולחן, על הציפורניים שצבעה בטורקיז כדי שלא ישימו לב שכססה אותן כמעט עד לבשר. המפה הצחורה החלה לנוע ולרצד תחת ידיה. נועה נרתעה אחורה, ולהפתעתה הבחינה שגם אמה מביטה על השולחן שהפך בהדרגה ממוצק לנוזלי.
"את רואה את זה?!", פלטה באימה.
"נועה…", אמה קמה והתקרבה אליה. "חכי…"
תחושת החנק שוב השתלטה עליה. היא השתעלה כמה פעמים במאמץ, מגייסת כוח כדי לכווץ את הסרעפת להכיל את כמות האוויר הנחוצה לה. היא הרגישה שהיא עומדת להתפקע. היא עמדה ככה כמה רגעים, מתריסה כנגד גופה שנדמה נחוש לבגוד בה, ואז נשמע צליל פקיעה קולני, כאילו מישהו חלץ פקק של בקבוק שמפנייה. הלחץ פחת בבת אחת. נועה שלחה יד זהירה לגשש מתחת לחולצה. במקום המגע המוכר של הצלקת, שמצבה כבר החל להשתפר לאחרונה, היא חשה את עורה רפוי ומדולדל. היא מיהרה לחדר האמבטיה וטרקה אחריה את הדלת. עברו כמה רגעים עד שאזרה אומץ להרים את החולצה ולהביט בעצמה במראה. יללה חייתית נמלטה מגרונה. צידה הימני נפרם ונפתח לכל אורך הצלעות, כאילו עורה היה פיסת בד זול שנתפרה ברשלנות. במקום לחשוף את השכבה התת עורית שמתחתיו, משהו כהה ונוזלי בצבץ מבין פיסות העור, מנסה לפרוץ את דרכו החוצה דרך התפר. נועה נתקפה בחילה עזה ורכנה מעל הכיור כדי להקיא. אבל במקום שיירי מזון ומיצי עיכול, קיבתה פלטה נוזל כהה, סמיך ומלוח. היא לא התנגדה כשאמה נכנסה לחדר האמבטיה, תפסה בזרועה ומשכה אותה לחדר השינה. הכל קרה כמו בהילוך איטי. היא מצמצה לעומתה, בוחנת את פעולותיה כשחיפשה במגירות הארון והוציאה מאחת מהן ערכת עזרה ראשונה. היא הוציאה מתוכה חוט משי לתפרים ומחט סטרילית מעוקלת.
"אמא, מה קורה לי?", קולה נשמע לה רחוק ומעומם.
"אני מצטערת נועה", אמה רכנה לפניה. "הייתי צריכה לספר לך."
נועה כיווצה את גבותיה. "לספר מה?" היא בהתה במראה שהיתה תלויה על דלת ארון הבגדים. היא באמת היתה חיוורת מאוד, וכנראה שגם שכחה להסתרק.
אמה נעמדה מולה והרימה את חולצתה, חושפת את בטנה. "את רואה את זה?", היא הצביעה על צלקת בשרנית שנמתחה לאורך הבטן. "גם לי היה את זה".
"על מה את מדברת? זה מהניתוח הקיסרי שלך", נועה הביטה באמה בחוסר אמון. "ממתי שארז נולד".
"לא. זה מגיל 16". קולה של אמה רעד מעט. "זה התחיל בטיול השנתי לאילת. החלומות. וכשחזרתי הביתה הבטן שלי כאבה לי כל כך שכמעט כבר נסענו למיון. ואז… זה קרה". היא העבירה את אצבעה המורה על הצלקת. "הרגשתי שאני נקרעת מבפנים. חשבתי שאני הולכת למות."
"אז מה עשית?", דחקה בה נועה.
"סבתא אמרה שחייבים לתפור את זה מייד."
"אחרת מה?", נועה שכחה לרגע מהכאב. היא קמה ואחזה בשתיה ידיה של אמה בחוזקה, מדרבנת אותה.
"אחרת אין דרך חזרה. מרגע שנתת לזה לצאת החוצה את…"
"את מה, אמא? מה היה קורה אם היא לא היתה תופרת את זה?"
"אני לא יודעת נועה. את הופכת למשהו אחר. משהו שונה. הנוזל הזה שאת רואה, הוא שם. הוא תמיד שם. אבל את חייבת לדחות את זה. אחרת זה חוזר ומושך אותך פנימה, ומשם כבר אין דרך חזרה. בגלל זה הייתי חייבת לתפור אותך. היית כל כך קטנה, ותמיד סקרנית מדי."
עיניה של נועה נפערו כשהצלקת הבהירה על בטנה של אמה התכהתה והפכה ארגמנית. "תראי!"
"אני יודעת". אמה הניחה לחולצתה ששבה וכיסתה את בטנה. "אם יש לך את זה, הכאב אף פעם לא עובר. לא באמת. אבל זה אומר שעשיתי את הבחירה הנכונה. יש לי משפחה וילדים. ואני לא מוכנה לאבד אותך". היא השחילה את החוט דרך קוף המחט והתקרבה לנועה. "אני אתקן את זה והכל יהיה בסדר. בשביל זה אני פה."
נועה נרתעה למראה המחט. "חייבים?"
אמה חייכה אליה בהבנה. "גם כשהיית קטנה פחדת כל כך. אבא היה צריך להחזיק אותך חזק כדי שתתני לנו לתפור אותך. אני יכולה ללכת לקרוא לו את את רוצה."
ליבה של נועה הלם במהירות, אבל היא זקפה את קומתה. "לא, אני אעמוד בזה". היא הרימה את החולצה וחשפה את הקרע. מה שהיה בפנים כבר לא נראה מפחיד כל כך כשהביטה בו עכשיו. הריצוד של אלפי אורות זעירים ועדינים בתוך מסה כהה, היא לא שמה לב קודם כמה יפה ומיוחד הוא. היא נאנקה מכאב כשאמה החדירה את המחט והחלה לתפור, מהדקת את התפר בזהירות ככל שהתקדמה.
"שנייה, אני צריכה הפסקה", ביקשה נועה לאחר כמה רגעים.
"תחזיקי מעמד עוד קצת", אמרה לה אמה בקול מעודד, אבל הלחץ שהתלווה לסגירה הקרע היה בלתי נסבל.
"מה יקרה אם לא נתפור? הרגשתי יותר טוב מקודם. אולי זה יתאחה לבד?" פניה של נועה התעוותו מכאב.
אמה הביטה בה בחומרה. "לא נועה. אם את רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת, מהחיים האלה, את תתמודדי עם הכאב. אני יודעת שזה לא נעים כרגע, אבל זה מחיר קטן לעומת האלטרנטיבה."
נועה הניחה את ידה על זאת של אמה והרחיקה אותה ממנה. מה היה שם בצד השני שכל כך הפחיד אותה וסקרן אותה בו זמנית? האם פחדה מהדבר עצמו או מחוסר הידיעה? היא ידעה איך להתמודד עם מה שהיה רגיל ומוכר לה, גם אם סבלה ממנו. "זאת הבחירה שלי. אני צריכה להחליט עבור עצמי." המראה שמולה החלה לנזול ולהימתח אל הקירות שמסביב, והתווך המימי החל מתקרב אל שתיהן.
"הבחירה הזאת תעלה לך ביוקר. אם תעשי את זה את תחיי את החיים שלך בנפרד מאיתנו, בנפרד מכל מה שאת מכירה. זה מה שאת רוצה?", אמה התבוננה בדאגה בקיר הנוזל שנעצר מול נועה. "אולי קשה לך לקבל את זה עכשיו אבל את תראי שצדקתי. ברגע שתסיימי את הלימודים ותמצאי עבודה ותתחתני…"
"מי אמר שאני רוצה את כל הדברים האלה?", נועה הביטה מהופנטת במחיצת המים ששינתה צבעים מול עיניה. "איך אני אמורה לדעת מה אני רוצה אם מעולם לא היתה לי אפשרות לנסות?" היא הושיטה את ידה קדימה, והניחה לקצה אצבעותיה לחדור את הממברנה המימית. קול פקיקה נוסף נשמע, הפעם מכיוון רגל שמאל. קרע חדש נוצר מעל הברך, חושף נצנוץ עדין של אורות זעירים. נועה הכניסה את היד עמוק יותר והקרע החל לגדול ולהתרחב. "אם זה כל כך נורא אז למה זה מרגיש נכון?"
אמה הביטה במחזה בחלחלה ואז זינקה לעבר דלת חדר השינה. "ירון! ארז! בואו הנה מייד!" זעקה באימה.
אביה ואחיה של נועה הופיעו בפתח החדר. "תחזיקו אותה!", פקדה עליהם האם.
ידיים חסונות תפסו את מפרקי ידיה ורגליה של נועה והצמידו אותה למיטה בכוח. "אני עושה את זה לטובתך", אמרה אמה והרימה שוב את המחט. "את תודי לי על זה."
נועה צרחה ונאבקה כשהמחט חדרה שוב לבשרה. הפעם אמה היתה פחות עדינה. היא מיהרה לסגור ולהדק את התפר בצד ימין והכינה חוט חדש עבור הקרע ברגל. קיר המים החל להתרחק ממנה. ואז היא נזכרה. הדבר הזה, הוא פה בגללה. היא עצמה את עיניה. בוא, קראה אליו בליבה. היא חשה את תודעתה מתנתקת ממנה ומביטה מהצד בגופה המרותק בכוח למיטה. את זוכרת מי את נועה? היא התבוננה בעצמה בעניין, כאילו היתה אחד החרקים שנעצה בילדותה על לוח שעם עבור שיעור ביולוגיה. האם עצרת לשאול את עצמך מה את באמת רוצה, או שבחרת לנווט את חייך סביב ציפיות הסביבה ממך? היא נזכרה שבתיכון הלכה למגמה ריאלית למרות שהעדיפה אומנות, ושאחרי הצבא חשבה לעבוד עם חיות, אבל אביה אמר שגם בזה אין בזה פרנסה. היא בילתה שנה שלמה בשיפור ציונים כדי להתקבל לבית הספר לרפואה, וסבלה שם מכל רגע. רופאה שנרתעת ממחטים ודם… היא לא רצתה את כל זה. לא היה לה מושג מה יש בצד השני, אבל ידעה לראשונה שהיא רוצה לנסות. לא מתוך נסיון להוכיח את עצמה למישהו, אלא כי היה בה משהו שמשך אותה לשם, וזה היה מספיק. היא שאפה עמוק ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן היתה שוב בתוך גופה.
יללה צרודה נמלטה מגרונה והדהדה בחלל החדר. "די!" הופתעה לשמוע את קולה, פוקד וסמכותי. אמה נעצרה באחת והביטה בה בהשתאות. גם אביה ואחיה הרפו לרגע את אחיזתם. היא התרוממה לישיבה והוציאה את המחט מתוך בשרה. "אני אוהבת אתכם, ואני מבינה שאתם רוצים להגן עליי. אבל זאת חייבת להיות ההחלטה שלי, אפילו שזה נראה מפחיד ולא מוכר". היא פנתה לאמה שנראתה חיוורת מאוד. "אמא, מה אם סבתא טעתה? מה אם זה לא באמת לעזוב?"
אמה ניסתה למחות, אבל קפאה על מקומה כשנועה התחילה לצחוק. עורה נמתח ונפרם כשגדלה מעבר למימדיו הטבעיים, משילה אותו מעליה בחתיכה אחת. תחושה בלתי מוכרת של פליאה והתרגשות שטפה אותה. היא מתחה את איברי גופה החדש. היא הרגישה נינוחה וקלילה בתוכו. היא הביטה באביה ואחיה שנראו מבועתים ובאמה שחיבקה את קליפתה האנושית ומיררה בבכי.
"למה?", חזרה ואמרה. אבל נועה רק חייכה כשחצתה את קיר המים ונבלעה בתוכו.