חמש דמויות צעדו לאיטן במנהרה האינסופית מתחת לאדמה האוויר היה יבש ועם ריח מר של ריקבון, וקולות רגליים נגררות בעפר מילה את החלל. בידיהם לפידים ומטה זוהר שהאירו מעט את החושך הנצחי שעטף אותם כמו סבך של ענפים בשיח קוצני. מעט ממה שהיה אפשר לראות היה אפשר לפעמים לזהות קירות לבנים מנותץ, בתי אבן חרוכים, עמודי שיש נפולים.
"שמתם לב שאין פה שום שלדים או שרידים של גופות?" אמר לוחם צעיר משוריין המחזיק מגן וחרב "למרות שכביכול מתו פה אלפי אנשים… או יצורים, אפשר בכלל להחשיב פיות, אלפים ושדונים כאנשים?"
"אוי ג'ון אל תעשה בושות לאחיך הגדול עם שאלות מטופשות" אמר יאר, אחיו הבכור המשוריין אף הוא. הוא היה מבוגר בחמש שנים ונבדל מאחיו הקטן ברעמת שיער שחורה וחלקה, ובחרבו הדו-ידית הארוכה שנענה על כתפו.
"קודם כל, אנשים הם כל דבר שמדבר, מבין אותנו, ומסוגל להביא רגשות. אז כן, כל מי ומה שנטבחו פה בהחלט היו אנשים. ולמענם אנו הולכים לעשות צדק"
"ולמען הנבואה של צ'יאנדל, אלת הקסם והזוהר," הוסיף גבר מסוקס לבוש ברדס ואפוד עור עבה, הוא השתמש בחניתו בתור מקל עזר להליכה ועל כתפו הייתה תלויה קשת מורכבת. "שהכריזה עלינו כנבחרי הגורל שהניצחון מובטח להם"
"כן כמובן, תודה על התזכורת, סטרן איך היינו זוכרים בלעדיך? יאר ענה לו בחמיצות
"…אך לי קשה לי להאמין שהיא באמת אלילה, רק האב־עליון הוא האל היחיד…"
"על לא דבר יאר, יקירי אולי תבין שאין כזה דבר אל יחיד או "אב־עליון… אחרי שנחסל את מכשף המוות הזה, את ה… – ליץ', כך נקרא אם זכורני נכון?"
" אכן כן, סטרן. בלעדיך כבר מזמן היינו שוכחים" העירה בעליצות פירא הקוסמת העטורה בחלוק עבה וגלימה בצבעי אדום וכחול. היא החזיקה מטה גדול וזוהר שהאיר את שערה השופע ועטרת הזהב שלה.
"ליץ' – הוא מכשף ומעלה באוב מסוכן, השולט בגופות מתות ועושה מהן צבא אימתני שלא נח ולא אוכל לעולם. אותו קוסם מוות, אף הוא עצמו גופה, אבל בעזרת תהליך פולחני אפל ורצחני הוא איכשהו הפך לאלמת – עדיין חי אחרי המוות. מן הסתם הוא זה שלקח מפה את כל הגופות מפה במטרה להשתמש בהן… במקרה שג'ון הטיפשון עדיין לא הבין זאת"
"מספיק שהאח של יורד עלי, פירא המלומדת גם מצטרפת אליו?" ג'ון הטיפשון נאנח בהומור מריר "טוב הבנתי את המסר, לא אפריע לכם אם עוד שאלות"
"אני עדיין להבין רוצה איך אלים נותנים נבואה" ג'אבן, איש הפרא השרירי הצטרף לשיחה, עונד ארבע גרזינים עם להבים משיני מפלצות – שניים בכל יד ושניים תלויים על מעילו מפרווה "שמאן נותן נבואה שקיבל מרוחות הקדמונים, דרואיד גם, אבל מרוחות טבע, אל נותן נבואה לנביא ונזיר… לא שמעתי על אלים שנותנים נבואה בעצמם"
"אולי אנחנו הנביאים, חשבת על זה, ג'אבן?" המכשפה הציעה בקלות רוח, שמייד נמוגה כשהבחינה את תפזורת הבגדים השרופים והרקובים שהייתה שרועה לאורך הדרך
"הברברי צודק, הוא חכם אפילו שחסר תרבות" ג'ון אמר בהערכה כנה "זוהי עוד הוכחה שצ'יאנדל הזאת אינה אלה מלאה, אולי למחצה. האל לעולם לא מדבר אם בני תמותה פשוטים פנים-אל-פנים, אדם מיוחד העושה פולחן מיוחד בשביל להיות ב…-"
"כן כן, להיות במצב נפשי מיוחד ואז שינה מיוחדת וחלום מיוחד, שמענו את זה כבר" סטרן השלים את דברי הלוחם הצעיר בלגלוג "הכל כתוב בספרי הקודש המיוחדים שלכם שלאף אחד אסור להטיל ספק בהם למרות שאלה סיפורי בדיה חסרי הוכחות"
"לעומת זאת אנחנו ראינו את אלת הקסם והזוהר בעינינו ממש!" פירא הוסיפה בהתלהבות "כולנו ראינו את אותו הדבר – התגלמות השלמות – שיער עשוי קרני שמש, עיני כוכבים נוצצות, עור לבן וחלק כמו אור הירח וממדי גוף כמו שמי הלילה, וזה לא הרשים אתכם?"
האחים הלוחמים שתקו ורק הזיזו בנשקם את תלילות האפר שנתקלו בדרכם, אין טעם לכבות רגשות חיוביות כשהנם צועדים פה בלוע המוות, כדי להילחם במשהו יותר גרוע מסיוטיהם…
"איך מסוגלים אתם לחשוב שאינה אלה רבת עוצמה אחרי הניסים המדהימים שעשתה לנו?" פירא המשיכה בהתעלמות מהדכדוך של האחרים "בנגיעה אחת שלה, התרפאנו לגמרי מכל חבלותינו שחטפנו מהנפילה למקום הזה ותמלאנו בכוח בלי טיפת מנוחה.
היא שיגרה אותנו לפה אין מה בכך, היא יצרה חרב אגדית לחיסול אלמתים משום דבר" היא הצביעה על הידית האדומה והנוצצת שבצבצה מתוך הנדן שעל גבו של יאר. כולם העיפו בה מבט, מוקסמים כל פעם מחדש מהיופי והכוח הטמונים בה. רק יאר רטן בתגובה, שעליו נפל הגורל לסחוב את כל הכובד הזה על גבו בתוך מה שהיה הנרתיק של חרבו שלו, בעבר המאוד לא רחוק. "כן, נס ממש אדיר, ששובר לי את הגב… איזו בעיה הייתה לאל עוצמתי כמוה שהחרב תהיה קלה?"
צחקוק קל עבר בין בני החבורה, סטרן טפח על שכמו של נושא החרב והתגרה: "זה כדי ללמד אותך לקח שהטלת ספק באלים אמיתיים" ובעוד הוא חושב על בדיחה נוספת על חשבון עמיתו, כולם נעמדו דום ודממו – הם הגיעו לסוף והמנהרה ומולם התגלה מבנה אדיר מעורר פלצות: מין מחומש עקום צלעות כה גבוהה שהחומה סביבו נראתה סביבו כמו עצים מתחת להר. כל אחת מהצלעות שונה מאחותה, ועליהן היו צמודים באופן ארכאי ומפוזר קוביות אבן גדולות ושחורות עם חלונות וחרכי ירי. בין כמה קוביות האבן היו גשרים מתפתלים ומעליות חבלים שעליהם הילכו שלדים וגופות מרקיבות, חלקן מחזיקות נשק, ואחרים החזיקו בכלי עבודה ומריצות מסע.
מהחלקים השונים ומשונים של מגדל הבבל המסואב הזה נראו ארובות מתכתיות הפולטות עשן שחור וסמיך, צינורות עבים שבהן זורם נוזל אדום כדם ומסילות שעליהן החליקו קרונות מלאים בעצמות, אפר או מתכת לוהטת
"אז זה משכן האוב שאלת קסם דיברה עליו" ג'אבן היה הראשון שחדל ללטוש עיניים ביראה: "מזכיר לי הרים שחייתי בהם עם שבט שלי, לא בעיה לתפס, אם תקשיבו לי"
"על מה אתה מדבר? זאת משימת התאבדות!" ג'ון הצטווח ומיד כיסה את פיו בבושה אחרי שהבין את חוזקת קולו. עדיין רחוקים הם היו כמרחק שעה הליכה כדי שמשהו ממשכן האוב היה שומע אותם
"עד שנמצא בכלל את הליץ' הזה נמות לפחות עשרה פעמים עם כל ה… דברים שמסתובבים שם" גון הוסיף חרש
"הנה קטן האמונה הקטן, שוב אומר דברי כפירה" סטרן סינן בציניות. "היא כבר ניבאה נכון שנהיה חמישה, שניפול לכאן ממעל האדמה, שהגענו מארצות שונות לגמרי, וכמובן ששניים יהיו עם חרבות – אתה ואחיך, ושיהיו אנשים של יער – אני, הסייר, וג'אבן משבטי הברברים של הצפון. איך זה אינו די לך להבין שחלקי הנבואה הנותרים – שבהם אנחנו מכסחים את שוכני ה… אממ… מבנה הזה ומנצחים?"
יאר השתעל מריח הזוהמה שהתחזק משמעותית מהקרבה למשכן האוב, הוא מחה זיעה ממצחו ונאנח: "נאמין לכל מה שתגיד, אבל העיניים שלנו רואות את המציאות: גם אם נצליח באיזשהו אורח פלא לעבור את הצבא הענק הזה שם, אנחנו רק בני אדם קטנים לעומת היצור הנורא שיצר אותו… ואין שום אלת כוח שתלווה אותנו"
"אורח פלא דווקא יש לי!" פירא קפצה לראש הקבוצה. "ממש לא מזמן, לגמרי במקרה, למדתי לחש עתיק – הוא מעלים ומכבה כל אות חיים מאיתנו – נשימה, פעימות לב, מערכת העיכול ועוד…"
"וזה יעזור לנו כי יצורים זומבים יכולים לחוש רק במי שחי?" ג'אבן שאל בסקרנות
"נכון מאוד! אתה באמת חכם יותר משאתה נראה! כל עוד שלא נעמוד קרוב מדי לגלמים הרקובים ולא נרעיש, הם לא ירגישו בנו…- ומי יודע, אולי זה ישפיע גם הליץ?'"
כל נבחרי הגורל התעוררו לחיים, מציאת הפלא הזאת עודדה מאוד את כולם. בלי המכשול הגדול הזה בדרך לחיסול מטרתם, הם יחסכו המון כוח ועצבים שלהם מאוד יזדקקו כשיילחמו בשליט של המונולית הכביר הזה.
הם התרכזו במעגל צמוד והתיישבו בתנוחת עובר בהנחיית הקוסמת המנוסה
"רק לפני שנתחיל, כדאי לנו לשמוע את הנבואה פעם אחת אחרונה, כדי שלא יהיו ספקות לאף אחד" היא הכריזה "סטרן, התועיל בטובך להדגים את יכולת הזיכרון האגדית שלך?"
סטרן לא חשב פעמיים, ובמרץ שוב החל לדקלם את מילותיה:
"הקשיבו נא לגבירת הזוהר והכוח, לנאום צ'יאנדל. זכרו שדינו להתקיים מילה במלל:
בשחר הימים, כשהחשיכה שולטת בבטן האדמה
והמוות הכחיד את החיים – יגיעו חמשת הגיבורים:
מארצות שונות מעל, כל אחד מהם דרך האדמה נפל
לוחמים עם חרבות וגם אנשי היערות
בליווי קסם ותבונה, יגרשו הם את האפלה
מעלה האוב יופל ומשכנו המרושע יחדל בידי הגיבורים נבחרי הגורל
ובזכותם, הממלכה העתיקה, ארץ הקסם הירונקה האבודה
תשוב לפרוח ולחיות, ותזהר אל על מעל האדמות
נבחרי הגורל לא בחרו להילחם מרצונם, אלא רק בתקווה לשוב לביתם
לו רק היו יודעים מה אדיר כוחם הנצור, כבר מזמן היו מקיימים נבואה זאת, בקיצור.
ולאחר הישמע מילים מעודדות אלו, פירא קפצה לעמידה, הניעה את מטה בתנועות מעגליות עד השחל לשחרר גיצים סגולים, ואז הגתה מילה ששום פה אנושי מסוגל לבטא.
דממת מוות השתררה בין כל חברי הקבוצה, כולם הביטו אחד בשני בבלבול, זאת הייתה תחושה מוזרה להפליא להפסיק לשמוע את גופך שלך. ואז בבת אחת, בגל של גועל כולם הקיאו את תכולת בטנם.
"אה כן, שכחתי שיש תופעות לוואי…" אמרה פירא אחרי שכושר הדיבור חזר אליה.
הגיבורים קרבו לחומה של משכן האוב, היא הייתה מספיק גבוה שאי אפשר יהיה לטפס מעליה מה שהצריך את הקוסמת להפגין שוב את כשרונה ובעזרת לחש זימנה מערבולות אוויר שלעט ובזהירות העלו את החבורה מעל החומה והנחיתו אתה קרוב מספיק לקרקע כדי שנפילה על הישבן תכאב.
ההסתננות אל פסגת משכן האוב הייתה מעייפת, אך רגועה – הקסם בהחלט עבד, והיה אפשר לנוע בלי חשש במבנה. כל משרת אלמת שנקרה בדרכם נכתש בו במקום ע"י הלוחמים, ולפעמים עשו את זה בשביל ההנאה כדי להשתחרר מאמץ של עליית עוד גרם מדרגות לולייניות, או מעלית חבלים שהיה צריך למשוך בחוזקה.
ולבסוף, כשעלו בגרם המדרכות האחרון, נתקלו בדלתיים גדולות מזהב פתוחות למחצה.
"זהו זה, הגיע שעת הגורל" יאר לחש "נסו להפתיע"
הגיבורים נכנסו בשקט, אך מיד שמעו קול מצמרר:
"ובכן, החיים באו לשדוד את קברינו… מאכזב בהחלט. ואני חשבתי שהיו אמורים ללמד אתכם עוד מילדות… לא להפריע למנוחת המתים"
דמות גבוהה לבושה בגדי מלכות דהויים ומאובקים בצבעי אדום וירוק עמדה עם הגב כלפי החבורה, גלימה שחורה קטיפתית כיסתה את הגוף. ועל הראש שהיה גולגולת לבנה, רוויה סדקים זוהרים באור שחור חיוור – ישבה כאפייה פרעונית קצרה העשויה כולה מקשקשי זהב משובץ באבני חן באותם צבעים. בידו השלדית, היה מוחזק מטה עבה שבקצהו קישוט מסולסל ממתכת שחורה.
קולו המצמרר היה צליל שיכול לבקוע מתוך גרון אנושי, הוא היה צרוד ודוקרני, אבל עמוק ומהדהד בתוך הראשים של המקשיבים לו. אופן הדיבור שלו היה איטי ורהוט
"לא באנו להפריע למנוחת המתים" יאר אמר בזהירות תוך פסיעה איטית לעבר גב היצור האלמת, חרבו מורמת בגובה החזה
"באנו להציל את הארץ הזאת משלטון המוות שלך, עזוב ותן לחיים לחזור לפה ולא יהיו שום בעיות"
"האמנם?" השליט האפל ציחקק באופן מזויף "ובאיזו זכות אתה דורש זאת? התקיימנו כאן כבר יותר ממאה שנה, שנפרק הכול רק בגלל חבורה קטנה שאמרה לנו לעזוב? ממש מגוחך"
ובהיאמר המילה "מגוחך" הליץ' הסתובב בפתאומיות, ויאר שחשב להפיל על הליץ' מכת פתע נהדף אחורה בדרך לא מובנת.
בחרכי העיניים החלולים של גולגולתו המהודרת בקע זוהר יוקד וכחול, מנצנץ ומתערבל כל שבריר שניה, הוא הסתכל על הפולשים במבט חודר
ג'ון קפא בפחד, מצמיד את מגינו המעוין לחזהו. ג'אבן זיהה את חולשת חברו וצעד קדימה בעזות מצח:
"זמנה של ארץ זאת מתחת אדמה להחיות מחדש הנה בא, ואתה, שלד צבעוני, מפיץ מוות מתוך משכן רקוב הזה שלך. הסתלק או שתתפגר.
"או שאתפגר? אני כבר פגר, פרחח קטן, וכמו כן גם הנחלה הזאת – הירונקה – פגר " לסט הגולגלת של הליץ' התעקמה והתגמשה כאילו היא זוג שפתיים.
"אין דבר שיכול להחזיר פגר לחיים, ילדים, אפילו לא הליץ' המוכשר בעולם, אז איך בטוחים אתם שהחיים יחזרו לפה אם אקפל את כל ארמונותיי ומשרתיי וננדוד למקום אחר?"
היסוס ולחץ התשלטו על החבורה, אולי כל השיחה הזאת היא מלכודת כלשהי להקיפם מכיוון לא צפוי, הם רק יכלו להיצמד יותר
"צ'יאנדל! אלת הקסם וכוח, גבירת הכוכבים הבוערת של הירונקי!" פירא קראה חזק במאמץ לרכך את פחדה "היא התגלתה בפנינו! וכמובן, היא גם ניבאה שהחיים יחזרו הנה, ושעיר המוות שלך תחדל!"
"תהיה הגיוני, אדון נחמד, אנו מאוד מעריצים את כוחות הקסם שלך ולכן מציעים פתרון דרך השלום. ולא נאלץ להשמידך"
"אתם חושבים שאתם מסוגלים לאיים עלי? זה די ברור שאין לכם מושג מול מי אתם מתמודדים!" השלד החי הכריז כנואם "אני פלארן! ליץ' רב עוצמה וניסיון של מאתיים שנה! בזמן שהייתם עוללים מצחינים אני כבר יצרתי קרח מאוויר, או פוררתי סלעים רק מהצבעה עליהם. הקיום הנצחי שלי מאפשר לי ללמוד כוחות שבן תמותה פשוט לא יצליח לתפוס כל חייו העלובים!
פלארן התיישב בנינוחות על כיסא שחור מהודר ועשה תנועה מוזרה באצבעותיו. מייד מתוך פינות הלשכה המפוארת דשדשו להם, באופן מטריד – כיסאות עשויים מעצמות וגולגולת, ונעצרו מול רגלי בני התמותה.
המכשף סימן בהינף זרוע את ההצעה שיתיישבו.
"אז הועילו בטובכם להסביר; איך אתם – תינוקות בני עשרים…או שלושים חושבים לכם שבכלל תצליחו לפגוע בי?"
"תנו לי לנחש" הליץ' לגלג בבוז מבחיל, בלי לחכות לתגובה "כי אתם נבחרי הגורל?"
"אתה גם מכיר נבואה?" ג'אבן שאל בחשדנות, תוך שהוא בודק את המדרגות שמהם עלו כדי לבדות שאין עוד שלדים שמתקרבים הנה
" זאת לא נבואה!" פלארן רעם עם קולו הצרוד והעמוק "זוהי רק בדיה הנועדה לשכנע ילדים עלובים שהם "גיבורים" כדי שילכו להתאבד בניסיון שווא להשמידני. לאורך השנים ניסו אותי כעשר חבורות של יצורים כמוכם, תמיד אומרים את אותה המנטרה: 'אנחנו נבחרי הגורל, האלים לצידנו! נשמיד אותך וממלכת הירונקיה תתאושש'.
עלוב, פשוט עלוב"
כל בני החבורה הוכו בתדהמה, הדבר הכי נורא בדברי פאלרן הליץ' זה שהוא נשמע מאוד הגיוני ואמין. אולי כדאי להתיישב ולהקשיב לו.
"אבל אין סיכוי שהיא שקרית! אלת הקסם נגלתה אלינו בכבודה ובעצמה, והדגימה לנו את כוחותיה השמיימיים, את רוחנו לא תצליח לשבור כך בקלות" בקולו של ג'ון הייתה נימה דקיקה של פחד. אבל בכל זאת התיישב עם מגינו הגדול מורם ומסנוור בזוהרו
"אלת הקסם? חה, הייתי צוחק עם לא היה זה כה עצוב…" הקוסם האפל פתח את פיו ולסתו נשמטה והתנדנדה בניסיון ציני להביע צחוק של יצור ללא הבעות פנים וללא מסוגלות להרגיש הומור. באור המסנוור של המגן אפילו לא הבחין
"אוי כמה קל לרמות בני תמותה… אם היא כל כך חזקה ומדהימה למה היא לא באה איתכם להיכלי הצנוע ואומרת את כל מה שהרגע פלטתם אלי פנים-אל-פנים, המממ?
החבורה היססה מעט ומיד כשיאר ניסה להסביר בזהירות, פלארן הליץ' קטע אותו: "אני כבר זוכר בעל פה – 'האלים הם יצורים שמימיים ולכן לא יכולים לצאת מגבולות המקדש שלהם, אבל יעזרו מרחוק' קלעתי בול, הלא כן?"
בול הוא בהחלט קלע, מילה במילה, הן בדיוק מה שמלכת הקסם אמרה לפני ש"נבחרי הגורל" יצאו לכאן.
ג'אבן החל להראות סימנים של לחץ וכיסה את פניו בידיו. האחים הלוחמים קפאו מפחד ונדרכו כקפיץ. פירא שילבה את ידיה והנהנה להעצמה. רק סטרן העז להמשיך להתווכח, והכריז בעוז: "יצור אפל ומושחת כמוך יכול רק להגות שקר וכפירה! אין לנו שום סיבה להאמין לך כשאתה בבירור מנסה לחבל בנחישותנו!"
"אפל ומושחת אתה אומר?" המילים נאמרו בלגלוג משווע בעוד קוסם המוות הרים את ידו באוויר והקיש באצבעותיו, כדור אור התהווה יש מאין ששטף את כל החדר באור רך ונעים. "בני אדם הם טיפשים השופטים כל דבר רק לפי מראהו החיצוני בגלל עיניהם הריריות, במה אנוכי נחות מכם? רק בגלל שאין לי בשר ודם? והלא למדם שכל הבריות אהובות באופן שווה בפני האב־עליון…"
א..אב… אבל… הטומאה…"יאר גמגם לכמה שניות בחוסר אונים "רק האב־עליון נותן ונוטל חיים. לעשות מניפולציות ולתת חיים באופן טמא ומנוגד לטבע, לכל יצור שדינו הקדוש למות… זאת תועבה! כפירה! חבלה בעולם שהאב־עליון ברא!
הוא פתאום נזכר בסמל הקדוש שתמיד ענד על צווארו, האח הבוגר הוציא אותו והניף אותו לכיוון הליץ', וכלום לא קרה
"ומי בדיוק קבע זאת?" פלארן לגלג "בני אדם פשוטים בדיוק כמוכם, החשבתם פעם שאותו אב־עליון , ברא גם את כוחות האלמוות והאוב כמו שברא כל דבר אחר? הרי ידוע שאין קיום ביקום למה שנדחה ע"י האל היחידי האמיתי! הליץ' חייך בהבעת ניצחון.
"בניגוד לאלים הקיקיוניים והשרלטנים ששלחו אתכם לפה לאבדון סביר…"
כולם הרגישו בו כמו אבא הנוזף בילד שובב. וכל חדר המלכותי התמלא בשקט מחריש. אף אחד לא העז להגיד מילה, רק פירא הנהנה בהסכמה כאילו שהיא ידעה את כל הדברים האלה מזמן
"עדיין מקשיבים לי? סימן שאתם רואים היגיון… אז נמשיכה לנושאנו העיקרי, ילדים. אלת הקסם הזאת, צ'יאנדל, בטח גם אמרה שלאלים אסור להתערב ישירות עבור בני התמותה או משהו בסגנון, צדקתי?"
" כן, צדקת ובכל זאת! האלים חיים פה כבר יותר ממאה שנה! אין אף בן אנוש היכול לחיות זמן כה ארוך, ועוד להיראות כל כך צעיר" סטרן הטיח. ובו בזמן בחשאיות, מתחת לגלימתו נעץ חודים מכסף בכידונו הקצר ובחיציו
"כי אינם כלל בני אדם, אלא אלפים! כל אלף מסוגל לחיות יותר מאלף שנים זה הרי כל כך פשוט." כל בני החבורה פלטו אנחת פחד " רק בהמות פשוטת כמוכם יתרשמו מלהטוטי הקסם שלהם ולהחשיבם ככוח אלילי"
"אז כמובן שהם ינצלו תמימותכם האנושית ולהעמיד פנים שהם אלים כדי לפתות בני אדם בורים כדי לעשות את מה שהם עצמם שאינם מעיזים!"
יצר המאבק של סטרן שוב התעורר, חור בעלילה זוהה "הא! אם הם סך-הכול אלפים פשוטים, למה פשוט לא הרגתם כמו שאר ההחיים שטבחתם? כל הצבא הכביר שהיה לך לפני מאה שנים נכשל לקוטלם!" סטרן חבט את קצה חניתו האחורי ברצפה ונעמד זקוף מרוצה מעצמו, וגם מזה שחודי הכסף שהוסיף – יוסיפו המון נזק לאלמת
"אה, כן… הסיפור שהם בלתי ניתנים להריגה, ולכן בלית ברירה הפכנו אותם לפסלים מאבן… שקרי אף הוא! כל ה"אלים" האלה לא נלחמו בנו כלל! מרגע שדינם נחרץ במלחמה, הם ברחו למקדשים הפגאניים שלהם ושינו צורתם לפסלים ואי אפשר היה למוצאם. זה חוזר חלילה כל פעם שצ'יאנדל השרלטנית מוצאת עוד חבורה מסכנה של "נבחרי גורל".
כמובן אחרי שאנחנו נאלצים להורגם, היא וחבריה שוב מתפזרים והופכים לגושי אבן, ומחכים לנסות את מזלם עם קורבנות חדשים"
"טוב, אז שיקרו לנו, נפלנו בפח" פירא אמרה ביובש "אין נבואה ולא נבחרנו ע"י שום דבר… אז מה עכשיו? פשוט תיתן לנו ללכת? אחרי שפרצנו לארמונך ושיברנו את משרתיך?"
הולכתם שולל, אני בהחלט אתחשב בזה. בעיקרון, אפשרי לפתוח לכם מעבר אל פני השטח מעל האדמה, ולא תצטרכו לראותני כל חייכם… אבל יש לי רעיון הרבה, הרבה יותר טוב. תצטרפו אלינו!
"אני יודע שאתם פוחדים, אני מרגיש את זה… אני מרגיש גם את היותכם עצובים, מיואשים ומיוסרים.
אני יכול בנקל להבין את הטלאות שעברתם –שיקרו לכם, הכאיבו לכם, פגעו בנפש העדינה שלכם.
אך אינכם צריכים לשאת איתכם את הכאב והכעס הזה, לי יש מרפה לכל רגשותיכם הפגועות ונפשותיכם המרוסקות: מתנת המוות!"
"לא תודה אדון ליץ', אנחנו מעדיפים לחיות ולהרגיש מאשר להתפגר ולהפוך לבובה שלך…" הברברי נחר בבוז.
"מה, פתאום, בובות חסרות נשמה מכינים רק מגופות מתות ומרכיבות. יש תהליך מדויק למי שעדיין בחיים, ובסופו תהיו יצורים של בינה ושכל טהורים, אשר יתקיימו לעד"
"אפשוט מהנשמה שלכם את הבשר והדם שספגו את כל הסבל הזה, ותישארו עצמות ערות.
לא תהיו עבדים לרגשותיכם העלובות ולתאוותיכם הפראיות. כשאפשוט אתכם מהחיים – תהפכו לאל-מתים. – חופשיים מהחלקים החיים הכובלים אתכם לצרכים החייתיים שלכם.
תהיו חופשיים מאוכל. תהיו חופשיים מתאוות. תהיו חופשיים מרגשות.
– וותרו על החיים השבירים וההפכפכים. הפכו לאל-מתים"
למרות הקול החלוד של האלמת, שרטט באופן מבחיל בראשם של המקשיבים. כולם הרגישו רצון עז להסכים ולהשתכנע
"המממ זה באמת נשמע מעניין… מה אתם חושבים?" פירא אמרה בהתעודדות, וצעדה לעבר הקוסם שמנגד "אולי במקום להסתכן וסתם להפוך לגופות מהלכות עדיף לקבל את ההצעה, להפוך לאל-מתים ולפתוח דף חדש בחי.. בקיום שלנו"
"השתגעת?" ג'אבן צעק, מנער את ראשו כדי להיפטר מאחרון הקולות שרטטו בו "אי אפשר לבטוח במכשף המת-חי הוא יהפוך אותנו לעבדים!" הברברי תפס את ידה הדקיקה של הקוסמת, שלא תעז להתקרב לליץ'.
"המתים אף פעם לא משקרים. כל מה שסיפרתי לכם עד כה הם אמת לאמיתה אז למה לשקר עכשיו?"
"טוב, אני בכל מקרה מעדיף אותי כמו שאני עכשיו, עם כל החסרונות של בשר ודם, אשמח אם פשוט תאפשר לנו לחזור הבייתה לפני השטח כמו שקודם אמרת, ונשאיר את ההרפתקה הסיוטית הזאת מאחורינו…" ג'ון אמר בעצב מהול בשמחה שחייו אינם עוד בסכנה ופנה לעבר המדרגות היציאה
"רק רגע!" המחשבה הכתה ביאר כמו ברק בנפש – אם הליץ' מסוגל לפתוח מעבר לעולם שבחוץ… אז – "זאת אומרת שאתה מסוגל לצאת מפה החוצה לאוויר עולמינו ולהיכנס לממלכה שלנו?"
"תחשבו בעצמכם, ילדים"
"ובכל רגע אתה יכול לפלוש אליהם עם צבא השלדים והרוחות שלך…" סטרן החסיר נשימה והתחוור
"רק בהינתן האות, ילדיי ולא רגע אחד לפני" פלארן ניסה להרגיע את משרתיו הפוטנציאליים "עברו כבר מאה שנה מאז הפקודה האחרונה של מלכי, – ואני רק קצין זותר בממלכתו. בימים אלה הוא עסוק בעניינים מאוד רחוקים מכאן אז כנראה לא תהיה שום פקודה בזמן הקרוב, מן הסתם תתפגרו מזקנה לפני שזה יקרה…"
בכל אופן, גם אם נפלוש מחר, לכם זה לא יכאיב, אני אביא את מתנת המוות לעמיכם כמו שאתם תקבלו עכשיו.
אז אין בעבור מה להתלבט, חבל יהיה להפסיד את ההזדמנות אם תמותו בטרם עת מוות עלוב מזקנה, ממחלה או תאונה…"
"תביא לנו את המתנה הזאת כמו שהבת לפה?" פירא פתאום הבינה את חומרת העתיד הנורא הטמון פה. "האם הטבח הנוראי שבו נחרבת את הארץ הזאת לפני מאה שנים היה גם אחת ממתנותיך?! באיזה מעשה הם הרוויחו את כל ההרס והשממה שהפלת עליהם?"
"בהתנגדות למתנת המוות שלנו כמובן, אין לקבל על הדעת שימנעו מאיתנו כניסה ויאסרו לנו לרפא את קללת החיים, זוהי הכרזת מלחמה. אדון המוות לא ראה זאת בעין יפה בכלל, חוצפה שכזאת מחייבת עונש מרתיע, למען יראו וייראו. דמם בראשם.
ספגנו גם אבדות קשות – הכי קשות אי פעם! האלפים האלה השתמשו בלחשים הכי מלוכלכים וזדוניים שלהם…"
"אז זהו? אנחנו פשוט אמורים לשתף פעולה עם רוצח המוני ומחריב ערים רק מפני שנשלחנו הנה בידי בחורונת חדת-אוזניים שהערימה עלינו ונראתה לנו כאלילה?" יאר הגה במרירות אירונית
"שלא תעז לדבר אלי ככה שוב!" הליץ' שאג בעוצמה על-טבעית "אני עשיתי את המוטל עלי בלבד, לא יותר ולא פחות. אני מגשים את ייעודכם בעולם! סופם של כל החיים למות ולנבול! רק המוות, בכל צורותיו אשר יהיו כאשר יהיו, קיים לנצח! אין זה עניינכם אם הם מתו בעצמם או ממעשיו של אחר, כולם תמיד מסיימים באותו מצב, ורק לנו דרך להתגבר, הפסיקו מיד עם טמטומכם!"
"אני חושב ששמענו מספיק, גבירותיי" יאר צעד קדימה, נחוש ונחרץ, הוא הסתכל לאחור – הצוות שלו הנהן "אז מה תגידו, שאת ה"נבואה" הזאת, מפוברקת ככל שתהיה, נקיים כמו שהבטחנו?"
"אין לכם שום סיכוי, בני תמותה עלובים, הייתה לכם הזדמנות להפוך ליצורים נעלים, אך לאכזבתי תהיו רק גופות מרקיבות כמו כל שאר ההדיוטים שפלשו הנה!"
פאלרן הכה עם הקצה התחתון מטהו ברצפה רעד הורגש באוויר ורטט בכל הלבבות הפועמים. המטה החל לזהור באור סגול כהה וקישוט המטה הפך ללהבה. "עצוב שתבזבזו את חייכם למען הבל וריק, הרי כבר אמרתי לכם, יש עוד רבים מעלי…
כל בני החבורה נעמדו מוכנים לקרב והרימו את נשקם בדריכות, מוכנים להגנה וגם להתקפה. המטה של פירא אף הוא החל לזהור, ובקצהו עיגול של אור אדום נוצר, כאילו היה חלק בלתי נראה מהמטה באותו הזמן.
שני הצדדים הניצים היו דוממים ורק הביטו זה בזה, אף אחד לא העז לעשות את הצעד הראשון; לא היה מקובל על הדעת להתנפל על מי שרק לפני רגעים בודדים הם דיברו בנחת והגיעו אתו להסכמות.
"מהססים? יש לכם סיבה טובה, גיבורים קטנים" קוסם המוות סינן בטון משפיל "הפעם האלפים הטיפשים שלכם אפילו שכחו להעניקכם כל נשק שבכוחו להזיק לי…" האחים הלוחמים החליפו ביניהם מבטים – להב החיים עדיין היה חבוי בנדן שעל גב יאר, אף אחד לא העז להוציא הגה, אבל ברור הרמז לחבורה – יש הזדמנות להפתיע…
"אני עדיין מרשה לכם להסתלק מפה כל עוד לא תקפתם" הליץ' המשיך בבוז מבחיל
"לא!" ג'ון צעק "אנחנו מרשים לך להסתלק, אל תבזבז את הרחמים שלנו!"
"בזבזתם את זמני די והותר" הקוסם האפל העיר ביובש הושיט את ידו הריקה קדימה ובשבריר שניה, האש הסגולה של מטהו זרמה אל כף ידו הפתוחה, עיניו האל-טבעיות זהרו, ובתנועה אחורנית עם זרועו, הכישוף הופעל – יאר הועף קדימה בחוסר אונים לכיוון הליץ' שכבר התכונן לשפדו במטהו. הקרב התחיל.
כולם קפצו לפעולה בבת אחת: פירא ירתה גל כוח מהמטה שלה שהסיט את נשקו של האויב הצידה, ג'אבן שאג אימתנית וקפץ על יריבו עם שני גרזיניו, סטרן דרך את קשתו וכיוון לראש וג'ון הסתער עם מגינו בעודו מלמל תפילה חרישית לאבעליון
הליץ' הרגיש את כל הבאים עליו באופן אלחושי, ובמהירות קפץ לאחור ושיגר כדור של אש סגולה. עכשיו יאר הועף למקום הראשוני של המכשף כך שג'אבן נחת עליו במגושמות ושניהם נפלו על הרצפה, ורגע לפני שהיריה של הליץ' פגעה בהם פירא חסמה אותו עם מחסום עגול ושקוף שזומן בבוהק ממטהה.
ג'ון המשיך להסתער עם מגינו מלפנים, כלום הוא הרגיש, מלבד פחד – והידע שהוא חייב להמשיך. האויב הסתכל עליו והרצפה החלה לרעוד ולהיסדק מתחת לרגליו של הלוחם, שאיבד שיווי משקל ונפל על מגינו לריכוך הפגיעה.
לפני שקסם המוות עף מידי השלד המפלצתי, חץ פגע בעינו והניצוץ השחור הוסט הצידה. הליץ' נאנח בתסכול: "אתם מאלצים אותי להתאמץ" הוציא את החץ ושבר אותו. שום נזק לא נראה על גולגולתו, פרט לשריטה קטנה, ושהעין מהבהבת.
מטח של שברי עצמות חדים עפו לעבר סטרן מתוך ידיו של היריב האלמת. הסייר קפץ הצידה הכי מהר שיכל אבל נפגע בכתפו והחל לדמם קשות. ג'אבן ופירא שיגרו באותו הזמן גרזן וכדור קרח לעבר המכשף, אך הוא בתגובה שיחרר צרחה מחרישת אוזניים שהפילה את הקליעים לרצפה והכריחה את כולם להחזיק בראשם המצלצל בכאב. הליץ' הניף את מטהו לרוחבו וזימן גל של אש מלפניו שהחל להתקדם לעבר לגיבורים חסרי האונים
בזמן הצעקה ג'ון עוד היה שרוי על הרצפה מצד אחר של חבריו ובכך ניצל מעוצמתה המלאה של הקללה האיומה, ואז התגלגל במהירות כדי לסגור את המרחק. והטיח את חרבו בראש האויב בכל הכוח.
הכובע הפרעוני רוסק לרסיסים, קשקשי הזהב התפזרו לכל עבר. אך ראשו של הליץ' היה שלם ללא פגע, אם כי המהלומה פיזרה את התרכזות שלו בקסם וגל האש התפוגג כמה צעדים ספורים לפני שכילה את שאר בני החבורה
לפני שג'ון הספיק להנחית מכה נוספת המכשף הטיח אגרוף בלוחם תוך שהוא מסנן: "פרחח עלוב"
בחלקיק רגע האחרון ההנחתה נחסמת ע"י המגן של ג'ון, אך מרוב עוצמה הוא התעקם פנימה והלוחם נהדף אחורנית. באותו הרגע ג'אבן ויאר התאוששו סופסוף. הם קפצו ביחד על הליץ' נשקם פגע בגוף הליץ' ובגדיו נקרעו, אך שוב, גופו העצמותי נשאר ללא פגע חוץ מכמה שריטות.
"הקטטה הזאת נהיית ארוכה מדי" המכשף האפל אמר בעצבנות והיכה עם מטהו ברצפה וגרם לזעזוע אדיר. כל מי שהיה בסביבו נהדף אחורנית ונכווה בכל גופו מעשן ירוק ומצחין שהחל להרקיב את העור. כל בני התמותה צרחו בבעתה "ועכשיו הזמן לסיים את זה" הליץ' כיוון את המטה שלו קדימה ושחרר מתוכו ברק שחור
גוש ענק של לבנים וטיט התרסקו באויב והברק פגע בכלום, זאת הייתה פירא שהצליחה בעזרת הקסם שלה לנתק חתיכה גדולה מהתקרה הרעועה ולהשליכה
ולמרות המכה הכבדה, הליץ' עף בקפיצה על-טבעית מתוך המפולת ותפס בגרונה של פירא.
כידון הוטל בגבו של היריב האלמת וחדר בין צלעותיו החשופות ומיד סטרן משך בחבל שהיה קשור לאותו כלי נשק, מייד החבל נמשך שוב, עם יותר כוח והפעם, בבת אחת הליץ' איבד את אחיזתו ואחת מצלעותיו נשברה.
המכשף האפל לא איבד את עשתונותיו אפילו לרגע "לא רע, גוש בשר" הוא שחרר בעודו מושך חזרה בחבל הכידון של סטרן בכוח כביר שגרם לסייר הפצוע מייד להיגרר קרוב לליץ' ולחטוף מכה קטלנית לחזה מהמטה הטעון שלו. סטרן זעק בכאב, נפל על הרצפה ונדם
"לאא!" יאר צעק בעוד הוא קם על רגליו ובזינוק ומניף את חרבו הדו-ידית בליץ', אך היא נתפסה בידו של הליץ'. באותו הזמן ג'אבן עשה גלגלון והניף את גרזנו האחרון בשתי ידיו בכוח שהיה בקלות חודר שריון פלדה, קל וחומר עצמות.
אך לפני שמכה נחתה האויב כיוון את מטהו לעבר הברברי וגולגלת אדומה, ענקית ושקופה נפלטה ממנו, היא התפוצצה באוויר והפרא אדם נפל על הרצפה, מתפתל בייסורים בעודו לופט את פניו השרופים.
שני גיבורים חוסלו כבר, אבל ג'ון לא איבד תקווה, זה עכשיו או לעולם-לא. "עכשיו!!!" הלוחם הצעיר צעק ונדפק עם המגן הפגום שלו בליץ' תוך שהוא משתמש בכל כובד משקלו.
האויב נהדף הצידה ואיבד יציבות, אך עדיין החזיק בחרב של יאר שהחלה להימס ממגעו המקולל. האח הבוגר עזב את חרבו מידיו ובתנועה חלקה אחת, שלף מתוך הנדן שעל גבו את הנשק האמיתי – חרב החיים של צ'יאנדל . הוא הניף אותה בכל כוחו הנותר.
הליץ' לא הצליח להגיב מספיק מהר. ידו האחת עדיין החזיקה בחרב של הנמסה של יריבו. ובעוד ידו השנייה המחזיקה במטה שניסתה לגונן על גופו, נעצרה והתכסתה לפתע בגבישי קרח – פירא הספיקה להתקרב מספיק לדקור את השלד עם המטה שלה שזהר באור כחול בוהק.
חרב החיים ירדה במכה אנכית ישרה, וכתפו של האויב נכרתה. כל חלק שלדי שלהב החרב נגעה בו הותך ונמס כאילו היו עשויים מחמאה שחורה וזיפתית
"אאאאאאהההההה" פלארן זעק בעינוי "אני מרגיש כאב?! איך זה יכול להיות?!
"יכול להיות כי לא צריך שום נבואה בשביל להשמיד נבלים שפלים כמוך!" יאר שאג בזעם ובתנופה אופקית של החרב ניתק את גופו של הליץ' מרגליו, והוא נפל בצרחה חרישית
"הניצחון…. שלכם…. לא שווה כלום" חצי השלד כרכר "בכוחותיו האחרונים "יש עוד… רבים מעלי… הרי אמרתי את זה לכם… והם ינקמו ב…"
ג'ון סרב לשמוע עוד. הוא תפס את החרב מידי אחיו, ופילח בה את הגולגלת המדברת. ואחרי הערה של פירא הקוסמת שבר את התליון המעוטר שיה ענוד על צוואר הגופה, ובמכה האחרונה הזאת – חרב החיים התפוררה לגמרי.
שקט השתרר סוף־כל־סוף בשדה הקרב, אך רק לדקה מבורכת אחת – מתוך שברי התליון החלו לבקוע אנחות נהי מהדהדות – הנשמה של פלארן סולקה מן העולם, ועימה, כך נשמות קורבנותיו הקודמים. היה אפשר להרגיש בישויות לא נראות שעוברות על פני החבורה ועולים מעלה.
ולפתע, קירות ההיכל נרעדו, ועימם הרצפה והתקרה, שממנה טפטפו לבנים וגושי אבק. מרגע לרגע משכן האוב כולו החל לאבד יציבות.
"אוי, חרא" יאר ציין בקללה עסיסית את מה שכבר ברור לכולם – המבנה מתמוטט
"אווילית שכמותי! "פירא בעטה בעצמה בתסכול "טעות ילדותית הייתה לשבור את קמע הנשמה של הליץ' לפני שיצאנו מפה!" מבטה התרוצץ בכל הלשכה הטרופה – רק יציאה אחת הייתה אפשרית – החלון, שממנו נפילה ארוכה שתרסק כל אדם "הייתי צריכה לדעת, שביתם של קוסמים אפלים מוחזקים רק ע"י הכוחות הפנימיים שלהם, ומשמתפוגגים עדיין יש להם ניסיון נקמה אחרון…"
"אין לך שום לחש שיוציא אותנו מפה?" ג'ון התנשף בעודו שופך מים על פרצופו של ג'אבן ומשפשף אותו בתקווה נואשת לרפא את הברברי "שנידנו להתפגר כמו נבואת השווא שהובילה אותנו הנה?"
יאר הרים במאמץ כבד את הגוף חסר התנועה של סטרן על גבו, ותוך-כדי שם לב שהקוסמת מבולבלת מחרדה. הוא צעק: "תחשבי! חייב להיות משהו שיגן עלינו מהנפילות"
"נפילות? כן! מצאתי! אנחנו יכולים ליפול! תודה רבה!!" פירא פתאום קפצה בהתרגשות ואצה אל החלון "כולם לקפוץ החוצה, ביחד, עכשיו!"
לא היה זמן להתווכח, אפילו ג'אבן שרוף הפנים הסכים – המוות וודאי בכל מקרה, לפחות כל זה היה נראה לכולם חוץ מהקוסמת שקפצה ראשונה. כולם צרחו מפחד תהומי בעודם צוללים לתהום.
ואז, לקראת הסוף, מערבולת אוויר סוערת זומנה מהמטה ומהיד של פירא אל תחתית של החבורה, ובמקום להתרסק הם נקלעו לסבך של רוחות שבלעו את הנפילה ודחפו את נבחרי הגורל לכיוונים שונים ומנוגדים באוויר, עד שהציקלון הפצפון נחלש ושכך. כאב לכולם ליפול על ישבניהם, אולם בכל זאת – זאת כבר הייתה נפילה מגובה זעיר
אחרי התרחקות זריזה למרחק בטוח, כולם הסתובבו וצפו במחזה המרשים והמרעיש של התפרקות משכן האוב הכביר והגבוהה וכל חילות האלמתים ששכנו בו, כעבור דקות אחדות כל מה שנשאר היה רק הר אבנים ועצמות. כולם נשמו לרווחה – ומייד התחרטו כי האוויר התמלא באבק
"אנחנו אולי בכל זאת נבחרי גורל הא?" ג'אבן אמר בהומור, למרות הכאב בפניו
"שטויות" פירא ענתה בזחיחות "אנחנו פשוט היינו טובים וחכמים יותר, לצ'יאנדל הזאת היה הרבה מזל שנתקלה בנו"
"אז מה, נחזור אליה לביקור ונלמד אותה לקח?" סטרן, שכבר הספיק להתעורר, אך לא לקום, לחש במאמץ עילאי
"אולי ביום מן הימים" יאר אמר בהקלה "כשתתחשק לי עוד הרפתקה עם ה'נבואות' שלה… אבל עכשיו, הגיע הזמן… להגיע הביתה!" והוא הצביע לעבר חור שנפער בתקרת האדמה, שממנו בוקע אור שמש, וממוקם ממש מעל חורבות האויב.