קיילי
היום זה קורה. בלילה. אני בורחת. ואני לא חוזרת יותר לעולם. אני לוקחת את התיק האדום האהוב עליי ואת הפגיון של דודה רוזה; היא תמיד מתלוננת כמה היא שונאת את הפגיון הזה- ככה שלא נראה לי שהיא תשים לב שהוא נעלם. במיוחד שיש לה אוסף של מאה כאלה בדיוק.
פעם, בתקופה שלפני, היא הייתה מראה לי אותם, מספרת איך השיגה אותם, ומלמדת אותי להשתמש בהם.
אבל אז התאונה קרתה, והיא השתגעה- מאשימה אותי שאלוקים לקח אותם ואותי השאיר.
השעה 15:28 אחר הצהריים, ואני מרגישה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. למען האמת, אני מרגישה שזה הדבר הנכון ביותר שעשיתי בכל חיי. דודה שלי הפכה למפלצת, בכל מובן המילה. מאז המוות של ההורים שלי, היא הפסיקה להתאפר, להתארגן או להתנקות באופן קבוע. היא הפכה מרושעת. אני חושבת שאני מזכירה לה את אמא, וזה מעציב אותה. אני זוכרת שדודה רוזה תמיד הייתה מגוננת כלפי אמא שלי, אם הייתה לי אחות קטנה גם אני הייתי מגוננת עליה, לפעמים אני חושבת שהיא מרגישה אשמה או אחריות לגביי המוות של אמא. בפעמים המעטות שהיא מזכירה את התאונה המצערת היא מזכירה בעיקר את אבא- כמה נחמד ואדיב הוא היה, כמה העולם לא הוגן ולמה לאנשים טובים קורים דברים כאלה מצערים. אף פעם לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות, ואני גם לא מתכוונת לייחס, הרי יכול מאוד להיות שכואב לה לדבר ככה על אחותה הקטנה.
אני יורדת במדרגות ביתה של רוזה כששמחה – החתול הג'ינג'י השמן שרוזה מצאה ברחוב והחליטה לגדל לפני שנים במחשבה שהוא חתולה ממין נקבה – רץ ופוגע בשידה עליה נח האגרטל הגדול והפרחוני שאבא קנה לדודה ליום הולדתה ה-45, שנה לפני התאונה… האגרטל נופל ומתנפץ על רצפת המטבח המטונפת לאינספור רסיסים חדים. "מה קורה פה?" דודה רוזה ממהרת אלינו וקולה רועם. היא מתקרבת וברגע שעיניה נחות על השברים המשוננים קולה נסדק. "מי שבר את האגרטל שלי?" היא שואלת בשקט ודמעות מאיימות לזלוג על לחייה. היא מסתכלת סביב ומבטה נעצר עליי. "את!" קולה הרך מתחלף בזעם מבעבע ועיניה ניצתות בכעס, "עופי לי מהבית ברגע זה!" רגע… מה? זה בסך הכול אגרטל ישן, ולא אני שברתי אותו. אבל אם היא מגרשת אותי מהבית, גם אם רק בלהט הרגע, זה יחסוך לי זמן, הרי הכול מוכן לבריחה, ועכשיו אני לא אצטרך להתגנב בכלל… אני מהרהרת וקובעת שאין צורך להאשים את החתול הזקן, ולכן אני נוצרת את לשוני ורק אומרת: "סליחה דודה, אני ממש מצטערת." אני אומרת ומביטה בעיניה המוטרפות. "עופי! עכשיו!!" קולה נוסק לגבהים חדשים ואני ממהרת אל דלת הכניסה.
עיליי
"עיליי, דניאל, בואו הנה, בבקשה." קוראת אמא מחדר העבודה שלה. "אנחנו באים." דניאל, אחי התאום, משיב באנחה ומתקדם לעבר חדר העבודה; "אתה בא?" הוא נעצר ושואל אותי. "כאילו שיש לי ברירה…" אני משיב ומצטרף אליו. הורינו הם לא מסוג האנשים שאתם רוצים לסרב להם- תאמינו לי.
"אז כפי שאתם יודעים," פותח אבא בנאומו הקבוע, "משפחתינו צדה מפלצות כבר יותר ממאה שנ-"
"אבא, אתה בעצמך אמרת שאנחנו יודעים," אני אומר, מתפלל לאלוהים שהשיחה הזאת תיגמר כבר ונוכל ללכת לקנות עם החברה שלי, רוני, שעלולה להגיע בכל רגע, את הכיבוד למסיבת הבריכה שאנחנו מארגנים. ממש אין לי כוח לכך שראשי יהיה טרוד במחשבות על עוד מפלצת שעלינו לצוד. "עיליי." אומר אבא בטון מתריס שמבהיר לי שאני הולך על קרח דק. "היום," אומרת אמא שקמה מכיסא העבודה שלה ומצטרפת אלינו, "קיבלנו דיווח על נערה בת 16 שנראתה ברחובות תל אביב."
"אבל מה שמיוחד בה," המשיך אותה אבא, "הוא שכוחותיה נובעים מהשמש. אנחנו מטילים עליכם משימה שונה הפעם, עליכם להכיר אותה ואת כוחותיה ורק אז לסיים את העבודה. כבר אלף שנים שלא נראה אף יצור עם כוחות חזקים כמו שלה."
"יש רק בעיה אחת…" מוסיפה אמא, "אנחנו לא יודעים אם היא יודעת לשלוט בכוחותיה, או אם היא מודעת אליהם בכלל. ככל הנראה היא שמה לב לדברים משונים שמתרחשים סביבה לפעמים, אך תהיו זהירים איתה." אבא מסמן לנו להתקרב אל מחשב העבודה של אמא ופותח קובץ עם תמונה של נערה בלונדינית יפה עם עיניים שחורות כפחם מחייכת למצלמה.
אנחנו ממלמלים "בסדר" יבש בדיוק כשפעמון הדלת מצלצל. דניאל הולך מגיע קצת לפניי. "היי," רוני אומרת ומחבקת את דניאל ברפיון. "שלום גם לך," אני מקניט בחיוך כשהיא מנסה לנשוק ללחיי אך אני מסובב את הראש כך שהנשיקה נוחתת על שפתיי והיא מצחקקת. הצחוק שלה הוא הצליל הכי יפה ששמעתי בחיי אני חושב ורוכן לנשק אותה שוב. "מצטער להפריע," אומר דניאל בחיוך, "אבל חשבתי שאנחנו הולכים לקנות חטיפים." אנחנו יוצאים מהבית ומתקדמים לעבר הטסלה רודסטר. אני מעדיף אופנועים, אבל אין מקום לשלושתנו על הדוקאטי סקרמבלר שלי, אז אנחנו חולפים על פניו. דניאל נכנס למושב הנהג ואני פותח לרוני את הדלת האחורית. כשהיא נכנסת אני סוגר אותה ומתיישב במושב הקדמי לצד דניאל. הוא מתניע את הרכב ואנחנו מתחילים לנסוע.
כעבור רבע שעה אנחנו מגיעים לחנות המתוקים "הולה" שבגבעתיים. המקום ריק יחסית, ואנחנו מתחילים להסתובב. "הרשימה אצלך?" אני שואל את דניאל. הוא מהנהן ומוציא מכיסו דף נייר מקומט ומתחיל ליישר אותו. "מה הדבר הראשון ברשימה?" רוני שואלת ומעבירה יד על כמה מהמדפים בהיסח הדעת. "חבילת מתנפחים לבריכה." אומר דניאל כעבור רגע ואנחנו מתחילים לחפש. "אתם צריכים עזרה?" קול חורקני נשמע מאחורינו, ועובדת נמוכה וממושקפת מסתכלת עלינו בעייפות. "לא, תודה, אנחנו מסתדרים." אומרת רוני בחיוך נעים והעובדת מסתלקת ועוברת ללקוח הבא. כך אנחנו ממשיכים בשיטתיות, עוברים מעבר אחר מעבר בעוד דניאל ממשיך להקריא את הרשימה. "כוסות," אומר דניאל, "כאן." משיבה רוני. "צלחות," דניאל ממשיך. "אני חושב שזה במעבר הבא." אני אומר. "כלים לחטיפים. רגע, זה במעבר הקודם." כך עד שגמרנו את הרשימה והלכנו לשלם. אנחנו מעמיסים את השקיות בבגאז' ונוסעים חזרה הביתה. "תעצור בצד," אומרת רוני לדניאל בכניסה לשכונה, היא יוצאת מהרכב ונגשת לנערה שיושבת שפופה, מתעסקת בטלפון. הן מתחילות לדבר וכשהנערה מרימה את מבטה היא נראית לי מוכרת. אני לא מבין מאיפה… פתאום זה מכה בי. זוהי הנערה הבלונדינית שחורת העיניים. הנערה שעליי להרוג.
דניאל
וואו. היא אפילו יותר יפה במציאות. זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו. מהרגע שאבא אמר שאנחנו צריכים ללכוד עוד "מפלצת", ריחמתי עליה. כשראיתי את התמונה שלה הרגשתי עצב עמוק מתפשט בחזי. זה לא הגיע לה. לא לה ולא לאף אחד אחר. גדלתי לתוך עולם שבו ה"מפלצות", משמע האנשים עם קסם הכוכבים, הם הרעים. אבל אף פעם לא הבנתי את זה. הרי אנחנו- הציידים- רוצחים אותם, לא הם אותנו. אני לא מבין למה אנחנו עושים את זה, מה יוצא לנו מזה? אמרו לנו שכשהם יגדלו הם יהפכו לאיום מסוכן עבור כולם. אבל לא האמנתי בזה, ואני עדיין לא מאמין, במיוחד כאשר אני מביט בנערה הכי יפה שפגשתי מימיי. תווי פניה עדינים וריסיה השחורים ארוכים מטבעם. שיערה הבלונדיני שמגיע עד לכתפיה על רקע עורה החיוור, עייניה השחורות, הצלולות, מביטות בשלווה בחברה של אחי. הלוואי שזה היה אני שעליו היא הייתה מסתכלת…
היא צועדת באיטיות יחד עם רוני אל המכונית שלי ומביטה בי בסקרנות. "היא יכולה להצטרף אלינו, נכון?" שואלת רוני ומסתכלת על עיליי בתחינה. "אה… כן, בטח. אתן מכירות?" הוא שואל ומגרד בעורפו. "למדנו יחד ביסודי, היינו חברות ממש טובות." עונה רוני בחיוך. "ומה קרה אז?" ממשיך עיליי בתשאול. "היא עברה דירה, ההורים שלה…" מתחילה רוני ואז מסתכלת על הנערה בעצב וכשהיא מהנהנת באיטיות לאישור, רוני ממשיכה, "הם מתו בתאונת דרכים מצערת… היא נאלצה לעבור לגור עם דודה שלה. בראשון, נכון?" הנערה מהנהנת שוב. "איך קוראים לך?" אני פונה אליה ומתחיל לנהוג. "קיילי." היא עונה, "ולכם?"
"עיליי ודניאל." עונה עיליי ומצביע על שנינו, כל אחד בתורו. "רוני סיפרה לך על מסיבת הבריכה?" אני שואל והיא מנענעת בראשה לשלילה. "אה! איך שכחתי!" תפחה רוני על מצחה, "הבנים מארגנים מסיבת בריכה בבית שלהם, את מוזמנת לבוא, בדיוק קנינו אביזרים וחטיפים!" היא מחייכת.
אני ממש לא רוצה להרוג אותה. אני חייב. אבל ממש לא רוצה.
"אין לי בגד ים או מקום לישון בו… מצטערת." אומרת קיילי בעצב. "אני אשאיל לך בגד ים!" ממהרת רוני להציע. "ותוכלי לישון אצלנו, אם תרצי." מציע גם עיליי.
אוי לא. אני חושב, עכשיו נוכל להרוג אותה בקלות, היא תשהה אצלנו בבית והתוכנית של אמא ואבא תתממש בצורה פשוטה כל כך. איך זה יכול להיות? הרי הם אמרו שהיא יותר חזקה מכל "מפלצת" שאי פעם פגשנו…
שאר הנסיעה עוברת עליי בשתיקה, אני ועיליי שוקעים במחשבות על "המפלצת" שעלינו להרוג. אולם אנחנו לא מסכימים על דברים רבים אך שנינו יודעים שמגיע לה לחיות בדיוק כמונו, ואני מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שעל זה הוא חושב. רוני וקיילי מדברות במושב האחורי, מחליפות סיפורים ומשלימות את ששת השנים שבהן בילו בנפרד. כעבור כחמש דקות בערך, אנחנו מגיעים לפתח הבית. "וואו," אומרת קיילי כשעיניה נוחתות על ביתנו, "זה ממש שונה מהדירה של דודה שלי." אנחנו פוסעים על שביל הכניסה ועיליי מתחיל לחלק משימות: "רוני, תביאי לקיילי בגד ים, קניתי לך כמה, הם בארון שלי. קיילי, אם יש לך פיג'מה או בגדים אחרים, את יכולה ללכת עם דניאל, הוא יראה לך איפה לשים אותם. דני-בוי, תראה לקיילי את חדר האורחים בזמן ש-"
"סטופ," אני קוטע אותו, "תפסיק לקרוא לי דני-בוי." אני רוטן ולחיי מתלהטות. רוני נכנסת לבית ואנחנו אחריה. כשקיילי שואלת אותי איפה לשים את דבריה, לשנייה אני שוכח איך לדבר. זו הפעם הראשונה שהיא פונה אליי ישירות, ומשהו בכך שהיא בחרה לשאול דווקא אותי מרגיש לי מיוחד; למרות שעיליי הבהיר לשנינו שזה התפקיד שלי… "בואי," אני אומר, "אראה לך איפה חדר האורחים." אני עולה במדרגות הלולייניות ומוודא שהיא מאחוריי, מזכיר לעצמי לדבר עם עיליי על התוכנית של אמא ואבא. אנחנו מגיעים למעלה ואני ניגש לחדר בקצה המסדרון, פותח עבורה את הדלת. קריאת תדהמה נפלטת מפיה. "זה… ואוו, תודה רבה, אתה לא יודע כמה זה חשוב לי. אני יודעת שאני לא מכירה אתכם, ואתם ממש נחמדים אליי, זה ממש לא מובן מאליו. באמת תודה רבה." היא אומרת ואני לא מעז לשאול אותה למה היא לא בבית עם דודה שלה. "בכיף. המסיבה מתחילה ב-19:00, הבריכה ממש מול היציאה האחורית," אני אומר ואז קולט שהיא נמצאת פה בפעם הראשונה, "אה, אני אראה לך אותה מאוחר יותר. תרגישי בבית." היא מחייכת אליי את החיוך הכי מקסים וחמוד שיש, והלב שלי מתמוסס. "אני יכולה להתקלח פה? אני ממש מצטערת, פשוט, נסעתי באוטובוס והיה ממש חם ו-"
"ברור, המקלחת בקצה השני של המסדרון, יש כמה מגבות במגירה השנייה שמתחת לכיור, ובאמת שהכול בסדר, אנחנו שמחים לארח אותך." אני קוטע אותה ופתאום הרעיון של להרוג אותה עושה לי בחילה. אני רואה שהיא מרגישה הקלה. לפעמים יש לי איזה קטע כזה, הרבה פעמים קורה לי שאני פשוט יודע מה אנשים אחרים מרגישים. אני מניח שזה קשור להבעות פנים או לתנועות גוף… הרבה פעמים זה מאוד שימושי. "תודה רבה-רבה." היא אומרת שוב וממהרת להתקלח.
אני כל כך רוצה לראות אותה בבגד ים…
רוני
אני נכנסת לחדר של עיליי ופותחת את דלת הארון שליד מיטתו המבולגנת. אני רואה שעל הרצפה שוכבת שקית של בילבונג- מותג בגדי הים האהוב עליי. אני לוקחת ביקיני בצבע כחול עמוק בשבילי, ולקיילי ביקיני עדין בצבע טורקיז שממש הולם את העיניים השחורות והשיער הבלונדיני שלה. אני יוצאת מהחדר והולכת לאמבטיה שלידה נמצא דניאל ושואלת אותו איפה קיילי, "היא בפנים, את צריכה משהו?" אני עוקפת אותו ודופקת על דלת חדר האמבטיה. "כן?" שואלת קיילי מבעד לזרם המים הכבד. "זאת רוני, אני שמה לך את בגד הים על המיטה, אוקיי?" אני שואלת, "בסדר, תודה." היא עונה ואני נכנסת לחדר האורחים ומניחה את הביקיני החדש על המיטה והולכת לעזור לעיליי עם ארגון המסיבה. אני יורדת למטה ובטעות מתנגשת בו. "סליחה…" הוא ממלמל וחולף על פניי, אני אוחזת בידו ומונעת ממנו להמשיך. משהו בהבעת פניו אומר לי שמוחו טרוד במשהו, ואני רוצה להעלים ממנו כל חשש או דאגה. אני מסתובבת כך שאנחנו עומדים פנים אל פנים ומצמידה את שפתיו לשפתיי, הוא רוכן אליי ומעמיק את הנשיקה, ידו על לחיי, לשונו חודרת אל פי בתנועות מעגליות איטיות. אני רוצה שהרגע לא יגמר, אך הוא מתנתק ממני ברכות. שפתיי רעבות לשפתיו. "אוקיי," הוא אומר בחיוך, "בואי נגמור לארגן את המסיבה."
אנחנו שמים את מפת השולחן ועליה מסדרים את הכלים שבתוכם נמצאים החטיפים, מניחים את בקבוקי השתייה הקלה על השולחן ואת הכוסות והמטריות החמודות. אנחנו מנפחים את המתנפחים לבריכה, תולים את הפיניאטה ומארגנים עמדת צילום. כשהכול מוכן השעה כבר 18:00 בערב. עיליי מושך אותי אליו, כך ששפתיו סנטימטר משפתיי, "ועכשיו לנקודה שבה הפסקנו." הוא אומר אך אני מזיזה את ראשי הצידה ומסתכלת עליו, "מה הטריד אותך קודם?" אני שואלת. "זה כלום," הוא אומר, "סתם לא היה לי כוח לארגן הכול." אני רואה שיש משהו אחר שמציק לו, אבל הוא לא אומר לי מה זה. אני מחזיקה בידו ויודעת שמה שלא יהיה, יש לו אותי. לדקה אנחנו פשוט עומדים שם, מחזיקים ידיים, הרוח פורעת את שערי הבלונדיני הארוך, עיניו הירוקות מביטות בעיניי, "מה שזה לא יהיה שמטריד אותי יכול לחכות. את הדבר הכי חשוב לי בעולם, את שומעת אותי?" אני מהנהנת ומשיבה לו מבט. "ואתה הדבר הכי חשוב לי בעולם." אני אומרת בשקט ומתכוונת לכל מילה. "אני אוהב אותך, רוני מילר."
"גם אני אוהבת אותך, עיליי מרפי."
קיילי
אני לבושה בביקיני בצבע טורקיז עדין כשרוני מכריזה על תחילת המשחק "נשיקה סטירה". "יש מתנדבים, או שעיליי ואני נתחיל?" שואלת רוני אל המיקרופון ומעיפה מבט מתגרה בעיליי העומד לצידה. קריאות עידוד נשמעות מהבריכה. אני מחייכת על מיטת השיזוף שדניאל שמר לי, ולוגמת מכוס הלימונדה שבידי. בזווית העין אני רואה את דניאל ניגש לעיליי ולוחש משהו באזנו. אני לא יודעת מה הוא לחש, אבל עיליי מסתכל עליי במבט עצוב ומופתע; רגש נוסף נמצא שם, אך אני לא מצליחה לזהות אותו. כשעיליי קולט שאני צופה בהם, הוא ממהר להסיט את מבטו, למלמל משהו לדניאל ולחייך אל רוני, שבינתיים גוררת שני כיסאות פלסטיק אל הדשא הסינטטי ומצמידה אותם גב אל גב. עיליי לוקח בעדינות את המיקרופון מידה של רוני וקורא לי ולדניאל. רגע. הוא קורא לי ולדניאל. אני מביטה בדניאל בבלבול ורואה שגם הוא מופתע בדיוק כמוני. אני קמה בהיסוס ומתקדמת אל אחד הכיסאות. אני רואה שדניאל כבר הספיק להתיישב על אחד מהם. אף פעם לא התנשקתי, אבל תמיד יש פעם ראשונה, ולמען האמת… אני קצת מקווה שהיום תהיה הפעם הראשונה שלי. אני מתיישבת בגבי לדניאל כשרוני אומרת: "שלוש ארבע ו…" שנינו מסובבים את ראשינו לכיוונים שונים. אני שומעת קולות נאנחים ואני קצת מבואסת בעצמי… "שלוש ארבע ו…" אומרת רוני שוב והפעם קריאות עידוד נשמעות. ליבי מפרפר משמחה והתרגשות. "פעם אחרונה!" התלהבות נשמעת בקולה של רוני, "שלוש, ארבע, ו…!" תשואות רמות נשמעות כשאנחנו מסובבים את ראשינו בפעם השלישית. "סטירה אחת ושתי נשיקות!" צווחת רוני בהתרגשות. אנחנו קמים מהכיסאות באיטיות ומתמקמים אחד מול השני. אני לוקחת תנופה ומנחיתה סטירה מצלצלת על הלחי שלו, "אאוץ'…" הוא גונח בכאב ומשפשף את לחיו. אני מחייכת בסיפוק. הוא צוחק, מניח כף יד חסונה על אחת מלחיי ומקרב את שפתיו אל שפתיי. כששפתינו נוגעות זו בזו, זה מרגיש כמו לגלות עולם חדש. פתאום כל העולם מטשטש, אני כבר לא שומעת את קריאות ה"או" מהבריכה או את צווחות ההתרגשות של רוני, זה רק אני ודניאל והמגע הרך בין שפתינו. קול השתנקות נפלט מבין שפתיו של עיליי. דניאל מתנתק ממני במהירות ומסתכל קדימה – אל מאחוריי – גבי באלם. משהו אומר לי לא להפנות את גבי לאחור. יד חזקה אוחזת בידי ואני רואה את עיליי מחזיק גם בידו של דניאל. כל המראות מתערבבים יחד, אני עוצמת את עיניי בחוזקה ורגע לאחר מכן, כשאני פוקחת אותן, אני נמצאת במקום זר יחד עם התאומים. עיליי מתרחק מאיתנו וממלמל לעצמו בשקט. דניאל עדיין אוחז בידי, הוא מחייך אליי ברוגע ואני מתקרבת אליו. לפתע עיליי נעלם מאחוריי דניאל, אך הוא לא רואה את זה. אני מתנערת ודניאל מתקרב כך שאפו מתחכך באפי, הוא ממתין לאישורי וכשאני מהנהנת הוא מצמצם את המרחק בין שפתינו ולוחץ ברכות את שפתיו על שפתי, אך בדיוק ברגע המתוק הזה זה קורה שוב. המקום מתמלא באנשים, גופות בכל מקום. דם מעטר את המקום השלו. בין כל החורבות עומדת נערה בעלת שיער ארוך בגווני להבות ועיניים נוצצות ואדומות כדם. הנערה יורה אש לכל עבר. אני שואפת בכבדות ומתעוררת מהחלום בהקיץ שדמיינתי כל כך הרבה פעמים לאחר התאונה של ההורים שלי. עברו שנים מאז הפעם האחרונה של ה"חיזיון", אבל דווקא עכשיו הוא הופיע שוב. "היי, הכול בסדר?" אני מזהה את קולה של רוני.
מתי היא הגיעה?
עיליי
"מתי הגעת?" קיילי שואלת את רוני ואני ממהר להסביר: "מתברר שאני יכול להשתגר… אז הבאתי אתכם לפה וחזרתי לקחת את רוני." קיילי נעמדת על הרגליים ודניאל ממהר לאחוז בידה כדי לייצב אותה. "אבל למה הבאת אותנו לפה?" היא שואלת. "האמת היא… אנחנו סוג של אמורים להרוג אותך…" דניאל אומר וממהר להסביר הכול. על הכוחות שלה, על מסורת הציידים ועל כך ששנינו לא היינו מוכנים להרוג אותה. "וואו, זה מסביר הרבה…" היא אומרת ובפירוש בהלם. "מה הכוונה?" שואלת רוני. "תמיד ראיתי דברים לפניי שהם היו קורים…" עונה לה קיילי, "ושרפות תמיד פורצות בסביבתי." היא עוזבת את ידו של דניאל במבט מודאג ואומרת, "רק עכשיו היה לי חיזיון."
"זה קשור אלינו?" דניאל אומר וקיילי מתחילה לספר.
"זה לא טוב…" אני אומר כשהיא גומרת ומחבק את מותניה של רוני כך שהיא צמודה אליי. "הטלפורטץ צודק." אומר קול זר. "מי אתה?" רוני שואלת בחשש. "אני הוא אבי ראש שבט מבורכי הכוכבים ואם מבורכת השמש צודקת- כולנו בצרות גדולות." אני מצמיד את רוני קרוב יותר אליי, יודע שאגן עליה בכל מחיר. אני מנסה להתרכז ומצליח להשתגר לבייתה. "למה הבאת אותי לכאן?" היא שואלת בבלבול. "כדי שתהיי מוגנת." אני אומר ברכות ונושק לה קלות. היא מעמיקה את הנשיקה ואני רק רוצה להישאר כאן איתה לנצח. אבל אני מתנתק ממנה. "תשמור על עצמך. בשבילי." היא לוחשת בעצב. "אל אהיה בסדר." אני מבטיח.
כשאני חוזר, המקום מלא באנשים נלחמים. אני רואה את קיילי, פתאום היא משתנה. שיערה אורך ומאדים כך שהוא נראה כמו אש חיה, עיניה אדומות כמו דם והילה זהובה מקיפה אותה. החיזיון. המלחמה החלה…