ירדתי מהמטוס בנמל התעופה הבינלאומי של ורשה. שדות תעופה תמיד ריתקו אותי. יש משהו באנשים הפוסעים באופן אקראי, נעים מארץ לארץ, נוגעים לרגע זה בזה וממשיכים בדרכם. אולי כי משהו באנונימיות הזו מרגיש לי בנוח. הלכתי מהמטוס אל עמדת הדרכונים. זו עברה בקלות, בלי יותר מדי שאלות. הצוות בשדה התעופה היה יעיל. דילגתי על מסוע איסוף המזוודות, הייתה לי מזוודה קטנה ולא הייתי צריך יותר ממה שהיה בתוכה. לא הגעתי לכאן בשביל חופשה, אלא בענייני עבודה. נשאתי איתי מעט. מחשב נייד קטן, בגדים חמים וכלי רחצה. קיוויתי שהבאתי בגדים חמים מספיק. מקסימום אקנה מה שחסר. הגעתי לכאן כדי לחקור שרידי קהילות, קהילה ספציפית. "לכאורה זה סיור ארכיאולוגי, אבל יש סיכוי לא מבוטל שבין החורבות תמצא משהו", אמר המפקד. הוא נתן לי מעטפה ודיסק און קי. הוא הצביע על המעטפה, "אלה הכרטיסים שלך, שובר המלון, דרכון, טלפון ייעודי והרבה זלוטי, גם במזומן וגם בכרטיס אשראי טעון מראש". לאחר מכן הצביע על הדיסק און קי "זו המשימה, מה שאתה אמור לעשות. תקרא את זה רק לאחר ההגעה למלון. אתה מכיר את הפרטים, אבל יש כמה הנחיות סצפיפיות. הכול מוצפן גיאוגרפית וישמיד את עצמו אם הקובץ ייפתח במקום הלא הנכון ועם הסיסמה הלא נכונה". הוא לא היה צריך להזכיר לי את זה, הכרתי את הפרוטוקול בעל פה.
מחוץ לשדה תפסתי מונית למלון. , נתתי לה את הכתובת שהייתי אמור לשהות בה בזמן שאני בורשה, והתיישבתי במושב האחורי. נהג המונית ניסה לדבר איתי, אבל הייתה זו שעת בוקר מוקדמת מדי והייתי עייף. ישנתי מעט במהלך הטיסה ולא היה לי מצב רוח לשיחות חולין. אני לא מהסוכנים שיש להם סבלנות לשיחות מיותרות עם מקומיים. אני איש משימתי. לבוא, לעשות, ללכת. לאחר כמה ניסיונות מצידו, הוא ויתר. התמסרתי לעיר, שתיתי אותה עם העיניים. בעיני ורשה היא עיר יפה. יש לי חיבה למזרח אירופה. לורשה יש את הקסם של "רק יצאנו משנות ה-80". הנוף האפרורי עם אזורי התעשייה שמנקדים את המרחב, ולצידם מבנים אירופאים. האדריכלות הסובייטית של מפלצות ברוטאליסטיות עשויות בטון ויעילות. פה ושם נגיעה של אדריכלות זכוכית ופלדה מודרנית, עדות לצמיחה של המדינה והפניה שלה למערב. זו לא הפעם הראשונה שלי פה, ובכל פעם אני מרגיש כאילו אני עד ללידה של משהו חדש. רחם של תרבות עתידנית, סינתזה כפויה של עבר ועתיד. אני מרגיש שורשה מפנה גב לרוך של התרבות האירופאית הקלאסית, לטובת תרבות חדשה, שונה מכל מה שהיה. היא מרגישה זרה במובנים מסוימים, אבל מוכרת יותר ממה שאתה מצפה. אני גבר בן 35, שנולד בתקופת המעבר בין דור אנלוגי לדור דיגיטלי. עבורי העיר העניקה תחושה של מוכרות נעימה. משהו בורשה, על הסגנון האייטיזי, הצעיר, ההיפסטרי מזרח-אירופאי, הזכיר לי את תל אביב. בכלל בתור מישהו שהעבודה שלו התמקדה בלמצוא סימנים של העבר בהווה, ורשה התאימה ככפפה.
לא מעט מחבריי, בני משפחתי ולא מעט מבני עמי, מלאים ברגשות מעורבים כלפי הפולנים כאומה, כלפי פולין כמדינה. אני לא חשתי כך מעולם. נכון, אמא של סבתא נרצחה במהלך השואה במלחמת העולם השנייה. קורבן יהודי מתוך מיליונים שנרצחו על אדמת אירופה, לי זה לא שינה. עשיתי את ההפרדה. בשבילי פולין העכשווית, היא לא פולין של העבר. ואם לדבר בכנות, מה זה משנה. פטיש עצום עומד להכות באנושות כולה.
הודיתי לנהג המונית ונכנסתי למלון. הצ'ק-אין עבר בזריזות. נתתי לפקידת הקבלה את השובר והדרכון המזויף. הכל הלך חלק. קיבלתי את הכרטיס לחדר ופניתי לקומה ה-26, שם שיכנו אותי. חדר נעים מאוד ומפנק. כסף קונה יותר במזרח אירופה. שמחתי לגלות שהחלון הציע נוף נהדר של סביבת המלון, כמו גם מבט נוח לכניסה אליו. למדתי את הרחובות הסובבים מלמעלה, תוך שאני מוודא שיש לי מספיק מידע כדי להרגיש בטוח. רציתי להכין נתיב בריחה במקרה שמשהו יקרה. לא שזה היה צפוי, אבל זה משהו שאני תמיד עושה. שגרה שהאימון וההכשרה של היחידה מחדירים בך.
הייתי מותש, ולאחר מנוחה נחוצה ואכילת ארוחה קלה שהזמנתי לחדר, הדלקתי את המחשב הנייד. הוצאתי מכיסי את הדיסק און קי, וידאתי שאני במצב טיסה וחיברתי אותו. הכנסתי את הסיסמה, ועברתי על הקבצים. הוראות המשימה היו פשוטות. הייתי אמור להיפגש עם הסייען המקומי של היחידה, לנסוע איתו לצפון-מזרח פולין, שם עלינו לאתר נקודות ציון מסוימות, בפרברי עיירה קטנה בשם בקלז’בו, מקום שלכאורה אין בו שום דבר מעניין. השטעטל של העיירה ננטש ונהרס במלחמת העולם השנייה. לפי קבצי הרקע, איפה שהיה פעם בית הכנסת הוקם מגרש משחקים. מחקו את כל ההיסטוריה. בדרך כלל המשימות שלי סובבות סביב בתי כנסת, קהילות נטו להסתיר דברים בסביבתו. לא הפעם. הייתי צריך ללכת לחורבות בית הקברות היהודי, לחפש ולראות אם אמצא בהן משהו שהוזכר בקצרה במגילות. למרבה הצער המגילות תמיד צדקו לגבי מה שתואר בהן, אבל קימצו בפרטים.
המגילות היו מלאות ברמזים וכל חלק בהן נכתב כחידה. הנחנו שזה בכוונה. הן תיארו נתיבים סודיים שנמתחו לאורך ההיסטוריה, ואפשר וחששו הכותבים שאם הן היו יפלו לידי מישהו שלא היה אמור למצוא אותן, עדיף להקשות עליו ככל האפשר. את השנים האחרונות הקדשתי לחקר הכתוב בהן, לצד בקרה על עבודת הפענוח שנעשתה עד כה. שוב ושוב נוכחתי כי למרות שנכתבו כמעט לפני 2000 שנים, הן היו מדויקות. כשמצאו את המגילות, במקרה, במלחמת לבנון הראשונה, אף אחד לא חשב שהן יכילו אוצר היסטורי בלום. במבט ראשון זה היה ממצא מעניין, אך כזה שרק אריכאולוגים וחוקרי מקרא יחשבו שהוא מרתק. בפועל הן טלטלו כל מי שנחשף לכתוב בהן. הטקסט העתיק שבמגילות תיאר את ההיסטוריה כולה, כמעט עד סוף המאה ה-20. כשגוייסתי הוצגו לי המגילות וניתנה לי גישה לסודות שהן הכילו. הקריאה בהן הציפה את האימרה שלמדתי בשיעורי מחשבת ישראל בתיכון: "הכל ידוע מראש והרשות נתונה". כתבתי זאת על קיר המשרד שלי. תזכורת לכך שבמשך שנים הכל היה צפוי, וכולנו היינו שחקנים במשחק הרבה יותר גדול ממה שמישהו אי פעם חשב. מסיבה כלשהי 2,000 שנה מאוחר יותר, ניתנה לנו הזכות להחליט כיצד נפעל מול האיום שתואר בהן. זה היה משוגע.
שיננתי את המשימה. עברתי שוב ושוב על הפרטים, מוודא שאני זוכר את הכול ויודע את מה שאני צריך לעשות. בטלפון שנתנו לי ביחידה הייתה תוכנת GPS. רשמתי בה את הקואורדינטות לאתר שליד בקלז’בו. זו הייתה משימה פשוטה שדרשה דיסקרטיות. אין לאף אחד עניין במשיכת תשומת לב לא רצויה מצד התושבים המקומיים. שלא ישאלו שאלות, שלא יעצרו במקרה להסתכל. גרוע מכך – חפירה בבתי קברות, ובכלל ארכיאולוגיה לא מורשית, היא לא בדיוק פעילות ששלטונות מקומיים אוהבים. גם רק זה מה שחסר, שיגידו שחבורה של ישראלים מסתובבים בעולם וחופרים בשרידים העתיקים של הקהילות מהן באו. עדיף היה להיות חשאיים. אם לדבר בכנות, זה היה החלק המרגש בעבודה. אהבתי את ההתגנבות, את העמדת הפנים.
כשסיימתי ללמוד את כל הפרטים, הוצאתי את הדיסק און קי ולחצתי על הכפתור הקטן בצידו. ריח פלסטיק שרוף עלה. החומרים הכימיים שהוסלקו במעטפת הפלסטיק השמידו את המעגל הפנימי. ליתר ביטחון ריסקתי את הדיסק און קי מתחת לרגל כיסא. הנחתי את השרידים בכיס. התכוונתי להיפטר מהם בהליכה ברחוב. הבטתי בשעון שעל צג הטלפון שלי. השעה לפגוש את הסייען המקומי התקרבה. התלבשתי בהתאם למזג האוויר, לקחתי תיק גב עם המחשב, ארנק וטלפון, ויצאתי מהחדר. פסעתי במסדרון בית המלון, תוך שאני נותן מבט בוחן סקרן על צוות המלון. אני חשדן, תמיד הייתי, אבל לא שמתי לב למשהו יוצא דופן. היחידה ידעה לבחור מלונות בטוחים, וקרוב לוודאי שצוות מקדים בדק את המקום מספר רב של פעמים. היחידה לא שיחקה עם ביטחון הסוכנים. לא היו הרבה מאיתנו, וכל אחד החזיק ידע ייחודי מאוד. בתקופה שאני ביחידה אף אחד לא עזב, אף אחד לא נפגע וכולם היו מאוד קרובים זה לזה.
לקחתי מונית למקום המפגש. האביב הפולני היה קריר אך נעים. התחזית הזהירה מגשמים קצרים. מה אפשר לצפות. לפחות יש פה אביב אמיתי, בשונה ממעבר העונות הקצר כל כך שאני מכיר מהבית. מקום המפגש היה בית קפה קטן בפלאץ זבאביצ'לה, מקום אופנתי למדי בקרב הצעירים של ורשה. בכיכר היו מספר בתי קפה וברים, והיא נהנתה מההתחדשות של ורשה כבירת המגניבות המזרח-אירופאית. ניגשתי לבית הקפה שסוכם מראש עליו, והזמנתי ארוחת בוקר. בחרתי לשבת בחוץ, מזג האוויר היה יפה, בתדרוך המשימה היה רשום לשבת בפנים רק אם יורד גשם, אך עדיף שלא. מלצרית צעירה עם שיער צבוע וספטום הגישה לי את ארוחת הבוקר. שתי ביצי עין עם כמה ירקות, לצידן לחמניה ואספרסו ארוך. נשמתי את האוויר הקריר והוקרתי תודה על כך שהעבודה שלי מאפשרת לי רגעים כאלו. התחלתי לאכול וזמן קצר לאחר מכן ניגש אלי גבר זר וגבוה. הוא חייך אלי. "אבנר?" הוא שאל, מציין את השם הבדוי שלי. חייכתי בחזרה והצעתי לו לשבת. "רק רגע," הוא אמר, "אני אלך להביא קפה". זה היה חלק מפרוטוקול המשימה. כשהוא חזר שאלתי "סוכר?", "כן בבקשה, חום, שניים בבקשה, אבא שלי שתה ככה גם", השיב. אלו היו מילות הקוד שסוכמו בתדריך. הצעתי לו את הסוכר, "נעים להכיר אותך", הוא אמר בעברית עם מבטא פולני, "אני אדריאן. אתה יכול לקרוא לי עדי". "נעים מאוד", השבתי.
התחלנו לשוחח. אמרתי לעדי שאני כאן כדי לחקור שרידים עתיקים. הממשלה הפולנית לא נתנה לנו את האישור המתאים, אבל יש חשיבות לבדיקה. עניין של צדק היסטורי, תביעות מהפולנים על השואה ודברים כאלו. הוא הנהן והקשיב. דיברנו על החוויה של להיות יהודי בפולין. הוא לא הרגיש גזענות או אנטישמיות. הוא פטר במשיכת כתף את הנושא, "אולי אני לא רואה את זה". הוא הזמין לעצמו גם ארוחת בוקר ותוך כדי שאכל תחקרתי אותו, להבין מי הוא. עדי היה גבוה, שרירי, חיוור, עם עיניים כחולות בהירות ושער שטני. כל הווייתו אמרה פולני, אבל הוא היה ישראלי. הוא סיפר לי שההורים עברו לפולין מישראל כדי לחפש רווחה כלכלית. הוא החליט להתגייס לצה"ל, סיים שירות קרבי, וכשחזר לורשה הציעו לו להיות לעבוד עם השגרירות בתור מאבטח. מפה לשם התגלגל לסייע במשימות שונות, ללוות משלחות. היחידה בוררת בקפידה את הסייענים המקומיים. תמיד היה מדובר באנשים איכותיים. הדבר עמד מבחינתי לזכותו.
עדי כמובן לא היה מיודע על המגילות. הן היו אחד הסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל. הן עסקו בשיקוץ ובכתות ששירתו אותו. השיקוץ היה השם של כח זר ומסתורי שמנהל קרב גדול ורחב היקף נגד עם ישראל מזה אלפי שנים. כשמצאו את המגילות היו מי שגרסו שמדובר בעוד כת אפוקליפטית, כמו במגילות קומראן, בני האור ובני החושך. אודה שגם אני כחוקר ניגשתי אליהן מלא ספקות. להפתעתי נוכחתי שהגרסה החדשה של ההיסטוריה שהן הציעו, הייתה מדויקת. ב-30 השנים בהן חקרו אותן, התברר פעם אחר פעם הדיוק ההיסטורי. כל שטעטל, כל פוגרום, כל עלילת דם, ולא מעט שלא הכרנו בכלל, הופיעו בהן. אני הייתי חלק מקבוצה ביחידה שתפקידה היה להביא הוכחות למתואר במגילות, ולהצמיד אותן לתיאור ההיסטורי המוכר. המשימה שלנו הייתה להעמיק את ההבנה של המאורעות המתוארים בהן. במילים אחרות, לבדוק את הסיפורים, להצליב עם עובדות, לאתר ולמצוא את המיקומים שפורטו בהן, בעולם האמיתי. הייתה הנחה שאם נצא לשטח, נחפור ונחקור, אולי נוכל למצוא משהו שיכין אותנו טוב יותר לקרבות עם כוחות השיקוץ.
עדי היה איש שיחה נעים. חלבתי ממנו פרטים, מחשבות, ניסיתי להבין אם הוא יהיה לי לעזר או לא. נתתי לו רשימת ציוד מפורטת. אתי חפירה, חבלים, סטיקלייטים, כמה מברשות צבע ומכחולים, ועוד כמה דברים שיסייעו במשימה הארכיאולוגית. חלק לא הייתי צריך, אבל רציתי שהוא ירגיש שאני באמת מתעניין בעתיקות ובחיפוש אחריהן. הדגשתי לו את הצורך בדיסקרטיות, ותיבלתי את השיחה בפרטים שלכאורה יוכלו לסייע במימוש המשימה. רציתי לרתום אותו. הוא אמר לי שהוא צריך את היום כדי לרכוש הציוד המתאים, וכי לדעתו מחר נוכל לצאת לדרך. נפרדנו בחיוך ולחיצת יד. שבתי למלון. שמחתי שהוא צורף אלי. הוא היה בחור טוב. התרגשתי לקראת מחר.
***
אני לא יודע אם לקרוא למקום הזה בית קברות עשה איתו צדק. בית הקברות היה הרוס לחלוטין, עצים ושיחים צמחו מעל ובינות הקברים. הרמז היחיד שהיה כאן פעם משהו הוא מספר מצבות שעוד עמדו פה ושם. בית הקברות היה מוסתר מעין, זנוח בצד הדרך. הוא היה דוגמא לכך שאם במקרה האנושות תקרוס, הטבע יתפוס את המקום שהודר ממנו. צעדתי בזהירות, תוך שאני מקווה שלא למעוד מאבן קבר המסתתרת בין העשבים. תהיתי אם באדמה עוד נמצאים שרידי חברי הקהילה היהודית הנכחדת של בקלז’בו.
מחקר על חלק ספציפי במגילות שנגע למאורעות שהיו קרובים לתקופת השואה, הוא שהוביל למקום. המגילות פירטו את המאמץ של כוחות השיקוץ לאורך השנים נגד היהודים. הגעתי לכאן בעקבות משפט פיוטי וסתום שהטריף אותי. מי שכתבו את המגילות לא הניחו משפטים סתם, והיה בו משהו שמשך לי את העין. הפכתי ובדקתי אותו מכל מיני כיוונים. יום אחד בדקתי אפשרות של אקרוסטיכון. "פְּרִי הַחֻרְבָּן֙ צָמַח֙ בְּמְקוֹם֙ קְדוֹשִׁים֙, וּשְׁיִירַ֖ת הֶעָפָ֖ר וְהָאֲבָנִים֖ תַּמָּ֑ה. לֹ֤א קִינָה֙ לַבּוֹנִים֙ נִשְׁאֲרָ֖ה, יָ֤ם קִבְרֵיהֶם֙ נִבְלַ֖ע בַּתְּהוֹמוֹת֙. נֶאֱנֶ֣קֶת יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־חֻרְבָּנָ֖ם. בַּצְּלָלִ֖ים יוּנַ֣ח הַמַּפְתֵּ֑חַ, ק֤וֹל דְּמָמָה֙ יִשְׁטוֹף֙ אֶת־הָעִ֔יר. לִשְׁכַּ֖ת רֵעִים֙ נִפְתַּ֔חַת בַּשּׁוּלַ֖יִם. זֹהַ֣ר לֹ֤א יָאִיר֙, לֹ֣א יַנְחֶ֔ה. בְּאוֹר֙ פְּלָצוּת֙ יָבֹ֣אוּ אֶל־הַשַּׁ֑עַר, וְשׁוֹמֵ֖ר יִפְקַ֥ח אֶת־עֵינֽוֹ". פולין, בקלז'בו. מהרגע שראיתי את המילה פולין, זה היה עניין של זמן עד שהבנתי שבקלזבו זה לא שגיאה, אלא שם אמיתי של מקום. כמעט לא קרה שהמגילות יפנו למקום מדויק. לרוב הן כללו רמזים או תיאורים גיאוגרפיים. מישהו הלך כאן על בטוח., והמפקדים שלי ביקשו שאצא בהקדם לכאן.
כדי לא למשוך תשומת לב, העמדתי פנים שאני יוצא מהרכב כדי להטיל את צרכיי. אם מישהו היה שואל, הכיסוי שלנו היה שני חברים שמטיילים בטבע הפולני. רוד טריפ מזרח אירופאי בין נקודות שונות. בקלז’בו הייתה סתם נקודת עצירה בדרך לאיפה שהוא. באים, עוצרים, נוסעים. לא משהו ששווה להתעכב עליו. הבטתי במכשיר ה-GPS תוך כדי הליכה. זה היה המקום בוודאות. לא יכולתי להביא את עצמי להשתין במקום הזה, בכל זאת, בית קברות. חזרתי חזרה למכונית והנהנתי לעדי. שבנו חזרה לחדר ששכרנו.
השעות נקפו וכל אחד מאיתנו היה עסוק בענייניו. עדי היה מרוכז באיזו סדרה שהוא ראה בטלפון, ומדי פעם נמנם. היה לי קשה להירדם. ציפיתי לערב, רציתי שהוא יגיע כבר. וידאתי שוב ושוב שיש לי כל מה שצריך, שאני זוכר את כל מה שאני צריך לבדוק.
ב-22:30 יצאנו מהחדר ולקחנו את הרכב חזרה לבית הקברות הנטוש. למתבונן אקראי, היינו לבושים כמו שני דייגים. האגם היה בקרבת מקום, מה שתאם את סיפור הכיסוי שלנו. התיירים הלכו לדוג? למה לא? עננות כיסתה את השמיים והירח היה רחוק מלהיות מלא. החושך היה כבד ובלי פנסי הראש לא יכולתי לראות כלום. מהטבע שסביבנו נשמע רעש ללא הפסקה. צרצורים, זמזומים, אולי קולות אחרים של חיות. אני עכבר עיר, והשהייה בטבע תמיד גורמת לי לתחושת אי נוחות קלה. היה קר, ושמחתי על כובע הצמר השחור שעל ראשי. הבטתי סביב. אלומת האור מפנס הראש הטילה את אורה על שרידי המצבות. בחנתיאת קצת המצבות שבקושי רב עדיין עמדו. הן היו במצב רעוע. טחב גדל עליהן, הן היו שבורות ועלים כיסו אותן מכל עבר. ניגשתי לקרוא את הכתובת שעל אחת מהן, היא שילבה עברית ויידיש. "מצאת את הדוד האבוד שלך?" שאל עדי וצחק קלות. לא עניתי, הסתכלתי בשם שעל המצבה, בן לאחת המשפחות שחיו כאן מזמן. כשהייתי בין חורבות הקהילות היהודיות, אפפה אותי תחושה יראה וכבוד. אני צאצא של הקהילות האדירות הללו. קהילות שנחרבו בשנאה וקנוניה, שרידיהן קמו מהאפר של המלחמה ובנו את עצמן מחדש. הקברים היו תזכורת שפעם היו כאן חיות, גאווה וזקיפות קומה. בעקבות המגילות הבנו שהקהילות נפלו קורבן במאבק הגדול. זה רק הוסיף להן מידה של כבוד בעיניי.
"מה עכשיו?", שאל אותי עדי. כיביתי את פנס הראש שלי וסימנתי גם לעדי. שלפתי את הטלפון שסיפקה לי היחידה מכיס המעיל. פתחתי את אפליקציית ה-GPS ובדקתי את הקואורדינטות שהזנתי אליו קודם. על המפה שעל המסך סומנו גבולות בית הקברות. רציתי לבחון את הקצה שלו, 50 מטרים מאיפה שעמדנו. "שם", הצבעתי, "בוא אחרי". הלכנו בחושך עם פנסי ראש כבויים, נזהרים לא למעוד או לדרוך על משהו שישמיע רעש. מצבות הפוכות קישטו את המרחב. "תשמור בבקשה, תשגיח שלא מתקרבים לפה", ביקשתי מעדי, "אני צריך לבדוק את המקום". הוא הנהן ונעמד בצל אחד העצים, מביט סביב. לא היה סיכוי שמישהו יגיע לכאן, לא בשעה הזו בכל מקרה, אבל העדפתי ללכת על בטוח. ידעתי שעדי חמוש, וקיוויתי שלא נגיע לזה.
הדלקתי את פנס הראש ובדקתי את השטח. אבני מצבה נוספות היו פזורות, חלקן מנותצות. פה ושם זיהיתי אותיות עבריות שחוקות. זכרתי את הקטע במגילות שדיבר על שוליים. הנחתי שמדובר על שולי בית הקברות היהודי. אבל מה בדיוק? בחשיכה ציפור קראה. קפצתי בבהלה ועדי שהבחין בכך לא התאפק וצחק. "זה רק ינשוף, אין לך מה לפחד חוקר קטן". הוא קרא לי כמה פעמים חוקר קטן, סוג של בדיחה על הגובה שלי וזה שקראתי בנסיעה במקום לדבר איתו. התעלמתי ממנו והתכופפתי כדי לבחון מקרוב את אבני המצבות, לפחות את אלו שעמדו. ניקיתי אותן ככל שיכולתי, בחנתי את הכתובת מקרוב. חיפשתי סימן או ציור שמסמל כוח, כתובת חריגה, כל דבר שיעיד שזה המקום. בדקתי את שני צידי המצבות כדי לראות אם בצד אחד כתוב משהו אחד, ובשני אחר. אחת האבנים התגלתה ככזו. קדמתה הייתה מצבה רגילה עם מגן דוד ושם אשכנזי כלשהו. בצד השני היו מספר אותיות חקוקות בכתב מראה. קפאתי. "עדי, תביא את הציוד בבקשה", קראתי לו. הרגשתי שהדם אוזל מפניי. תחושת פחד שטפה אותי. הסתכלתי על הכתובת. עדי הגיע עם תיק הציוד. ביקשתי שיושיט לי מברשת קטנה, והתחלתי לנקות את הכתובת, לחשוף אותה במלואה. באותיות ההפוכות נכתב "ממעמקים". נזכרתי בפסוק מספר תהילים "מִמַּעֲמַקִּ֖ים קְרָאתִ֣יךָ יְהוָֽה: אֲדֹנָי֮ שִׁמְעָ֪ה בְק֫וֹלִ֥י תִּהְיֶ֣ינָה אָ֭זְנֶיךָ קַשֻּׁב֑וֹת לְ֝ק֗וֹל תַּחֲנוּנָֽי", מתוך שיר למעלות. הכרתי אותו מתפילות תשרי. מי טרח לכתוב אותן בכתב מראה ולמה? ידעתי מהפולקלור היהודי שכתב מראה שימש לא פעם כסימן לעולם השדים.
"מה זה אבנר?" שאל עדי, מצביע על המצבה. "זו, ידידי, הסיבה שבגללה אנחנו לכאן". הוא משך בכתפיו. "רוצה שאני אחפור כאן?".
"חכה, תן לי לצלם כמה תמונות. תשאיר בבקשה את האור על האבן".
הוצאתי את הטלפון וצילמתי. הן יגובו אוטומטית לתיבת קש שהוקמה על ידי ה-IT של היחידה. את הטלפון עצמו אני אמור להשמיד בסיום המשימה. "תעזור לי להרים את האבן", ביקשתי מעדי. זה דרש קצת מאמץ. המצבה הייתה כבדה ממה שחשבתי. הנחנו אותה בצד. הוא שלף מהתיק את חפירה מתקפלת והושיט לי אותה. עמעמנו את פנסי הראש והתחלנו לחפור, משתדלים לשמור על שקט ככל האפשר. השעה הייתה קצת לפני חצות. הלילה היה קר, והמאמץ הפיזי חימם אותי. עדי עבד בשיטתיות, לא עצר לרגע. היה לו יתרון פיזי ברור עלי. "כמה עמוק נחפור?", שאל. הייתה לי תחושה שהכתובת על המצבה הייתה רמז למה שמתחת. "עמוק. אולי פי שניים יותר מקבר רגיל". עדי נראה מופתע. "ברצינות? זה ייקח זמן", התרגזתי. "כן, ברצינות…. תראה כאן", הצבעתי על המצבה. "זה אומר 'ממעמקים' בכתב מראה. זה רמז, אני בטוח בזה. אני מניח שאנחנו צריכים לחפור עמוק". "בטח, בטח", הוא אמר, ושב להתמקד בחפירה. אדמת האביב הייתה קלה לחפירה. אם היינו באים בחורף זה בטח היה סיוט לחפור כאן. עזרתי ככל שיכולתי, להוט לחקור מה שמחכה מתחת. התרגשתי, הרגשתי חי, אדרנלין שטף אותי. הייתי להוט לגלות אילו סודות חבויים מתחת לבית הקברות. המאמץ השתלם ויחד חפרנו בור מכובד. להפתעתי לא נתקלנו בעצמות.
לאחר שעה וחצי של חפירה, חפרנו כבר שני מטרים. "משהו השתנה באדמה", דיווח לי עדי, אך לא הסביר. הנחתי שזה קשור למצב האדמה עצמה. זמן מה מאוחר יותר, אולי עוד מטר למטה, שמענו קול נקישה. הכף פגעה במשהו. חייכתי חיוך רחב והבטתי לעדי. הוא הבין, והתחיל התחיל לחפור בזהירות. אט אט נחשפה דלת מתכת קטנה עם ידית, מהסוג שמתרומם כלפי מעלה. מציאה מפתיעה.
"בוא נפתח", אמרתי. "אתה בטוח?", שאל אותי עדי. "כן", אמרתי בחוסר סבלנות. הוא הנהן ומשך בידית. הדלת לא נפתחה אולי עשרות שנים, אם לא יותר, ונדרש מאמץ לשחרר אותה. למרבה המזל הוא הצליח לפתוח אותה. תחתיה מצאנו סולם מתכת, הארתי למטה ונראה היה שהסולם מוביל לחדר. הופתעתי. לא חשבתי למצוא חדר מתחת לבית הקברות. אולי ארגז, או תיבה, תשמישים שהוסלקו. משהו כזה, מקסימום זהב. ניגשתי לפתח כדי לטפס למטה, רציתי להתחיל לחקור, אבל עדי עצר אותי. "השמש תתחיל לזרוח באזור חמש וחצי. אני לא חושב שמישהו יבוא לכאן, אבל עדיף שתבדוק את המקום במהירות. אל תשכח שצריך גם לכסות את הבור. מקסימום נסווה אותו ונחזור מחר בערב ". "בסדר, אני נכנס", אמרתי וטיפסתי במורד הסולם. זו הייתה תגלית עצומה והתכוונתי לחקור אותה עד תום כמה שאפשר. מי יודע מה יקרה כאן מחר. הסולם ירד כ-6 מטרים, וכשהגעתי למטה, עדי זרק לי כמה סטיקלייטים. שברתי אותם ופיזרתי מסביב.
הסטיקלייטים פיזרו אור לבן. החדר היה בנוי מלבנים וריח של של אדמה לחה וטחב מילא את החלל. היה ברור שהמקום סגור כבר שנים ואיש לא נכנס לכאן. הגברתי את עוצמת פנס הראש שלי לתאורה נוספת. הבטתי מסביב, ליבי דפק בחוזקה. מרצפות חימר אדומות כיסו את הרצפה, ופה ושם היו פזורות עצמות. ניגשתי לבחון אותן, אלו היו עצמות אדם. בחנתי אותן לעומק. טעיתי. הן לא היו מפוזרות. היה נראה שהן פוזרו בתבנית מעגלית. עקבתי אחר מעגל העצמות. עיני נחו על שלד שהונח במרכז המעגל. סכין בעל להב שחור ננעץ בעצם בית החזה. מישהו דקר את מי שהיה כאן בלב והניח אותו בלב המעגל. לא היו על השלד בדים, מי שזה היה, או הייתה, הופשט לפני מותו. מה קרה כאן?
המשכתי לבחון את החדר. סימני חריכה על הרצפה ומה שנראה כמו שלוליות שעווה סימנו שפעם הוצבו נרות במעגל סביב השלד. חשדתי שאני מביט בשרידי טקס רע מאוד. בחנתי את הקיר שמולי. סמלים צוירו עליו בצבע שחור שהחל להתקלף. ניגשתי לבחון אותם מקרוב, תהיתי אם הצבע השחור היה דם שהתייבש לפני עשרות שנים. המורכבות של הסמלים הרשימה אותי. מי שעשה את זה היה צריך הרבה צבע לכתיבה. אם זה באמת דם, חשבתי, כמה אנשים היו צריכים לנקז? או אולי הם צוירו בדם חיה? נחרדתי מהאפשרויות. ניסיתי להבין את משמעות הסמלים, לחפש בהם תבניות או סימנים מוכרים. אך משהו עורר בי קבס. הם היו בלתי מובנים, ולא דמו לשום דבר שראיתי בעבר. הפניתי את ראשי מהם. לא רציתי להביט בהם. בדקתי את הקיר הנגדי. צוירה עליו האות אל"ף בכתב מראה. היא הייתה עצומה וגדולה. סביבה צוירו תבניות מורכבות של סמלים נוספים. בעוד שבקיר הסמלים שמאחוריי לא רציתי להביט, ואף חשתי דחייה, הקיר הזה משך אותי. היה לי קשה להוריד את מבטי מהאל"ף ההפוכה.
"הכול בסדר אבנר?", קרא עדי מלמעלה. "כן!" עניתי, "זה יותר ממה שציפיתי, זה הכול". הוצאתי את הטלפון והתחלתי לצלם תמונות. תיעדתי את הקירות, את הסמלים, את השלד, הנרות והסכין, את האל"ף ההפוכה. ככל שצילמתי אותה יותר, כך הרגשתי שהיא תופסת נוכחות בחדר, שהיא מושכת אותי. ניגשתי אל הקיר ונגעתי בה באצבעותיי. עקבתי אחר מתאר האות. רציתי להרגיש את המרקם שלה, להוליך אצבעות עליה, על הסמלים שסביבה. היה נדמה לי שהאות פועמת, שאני מרגיש אותה. היה בה כוח והרגשתי אותו. עצמתי את עיניי, וניסיתי להתמקד בתחושה, באנרגיה. ראשי הוצף צבעים וקולות, השתנקתי, נדהם מהחוויה. כשהצלחתי להסיר את ידי מהקיר, הייתה בי ידיעה עמוקה על מה שאני צריך לעשות. אחת הלבנים בלטה קצת והייתה חדה, לקחתי נשימה עמוקה ולחצתי את ידי נגדה. הדקירה כאבה ונחתכתי מהאבן. החנקתי אנחת כאב. לא רציתי למשוך את תשומת לבו של עדי. את היד המדממת הנחתי במרכז האל"ף ההפוכה.
החדר הסתחרר. אור נפלט מהאל"ף, ירקרק ועדין, אור לא טבעי. נזכרתי במשפט מהמגילות. " זֹהַ֣ר לֹ֤א יָאִיר֙, לֹ֣א יַנְחֶ֔ה. בְּאוֹר֙ פְּלָצוּת֙ יָבֹ֣אוּ אֶל־הַשַּׁ֑עַר, וְשׁוֹמֵ֖ר יִפְקַ֥ח אֶת־עֵינֽוֹ". האור הירוק החניק את הסטיקלייטים וצבע את החדר. הסמלים שעל הקירות החלו להדלק בזה אחר זה. המראה שנגלה היה מחריד. עצמות השלד כמו זהרו בירוק חזק יותר. המילה ממעמקים בכתב מראה זהרה על המרצפות שלרגלי. לא הבחנתי בה קודם.
היה נדמה לי שהקיר הנגדי משנה את פניו. הסמלים השתנו מול עיניי, הם התחברו זה לזה לכדי ציור שמילא את הקיר כולו. מול עיני נגלתה ירושלים. אי אפשר היה לטעות בחומות דוד. מעליה התרומם יצור מפלצתי, כולו מחושים, וקנוקנות. הוא עמד עצום מעל העיר ולהבות סביבו. זה לא היה ציור, זה היה חזיון. הוא שלח את זרועותיו על בנייני העיר וריסק אותם. להבות ליחכו את החומות, וענן עשן גדול עלה סביבו. ירושלים נחרבה תחת זעמו, והוא שאג.
נפלתי על ברכי מול החזיון. הפצע בידי דימם וטפטף על הרצפה. הייתי סחרחר, הרגשתי שאני נחנק. רציתי לברוח, או לשבור את הקיר. במקום מסוים רציתי לרסק את עצמי על הקיר, לטרוק את ראשי שוב ושוב נגדו, להטיח בו את גופי. המפלצת הזו רצתה דם, רצתה אש, רצתה קורבן. לא, לא רצתה, דרשה אותו. הרגשתי אותו בראשי. שמעתי אותו לוחש אלי, ממלא את כל הווייתי. "תן לי דם אבנר", הוא קרא בעוצמה בראשי. כמעט ופלטתי צעקה. הרגשתי שמשהו לופת לי את הגרון. "אתה שלי אבנר, אני רואה אותך, ואין לך לאן לברוח". רציתי לבכות, הרגשתי קטן וחסר משמעות מול הדבר הזה. הנהנתי. ידעתי שאני אתן לו מה שהוא רוצה.
"עדי!", קראתי, "אתה חייב לבוא לכאן". "אני בא, הכול בסדר?", הוא שאל. "כן, פשוט תבוא, אני צריך עזרה". הוא ירד במהירות בסולם, התיק על גבו. "מה קרה כאן?! מה זה האור הזה?", הוא אמר בהפתעה. הוא בחן אותי, עמדתי עם גבי לציור. ידי דיממה קלות. "אתה מדמם? אתה צריך עזרה ראשונה?", הוא פתח את התיק והוציא ערכת עזרה ראשונה. "תן לי דם אבנר", שמעתי שוב את היצור בראשי, "תן לי אותו מיד". הוא הצליף במודע שלי, שטף אותו. הרגשתי שאני מאבד שליטה ואחיזה.
עדי הסתכל על הציור מרותק, הוא צעד אליו והפיל את ערכת העזרה ראשונה. הוא התיישב על הרצפה מול הציור. "זה.. מה זה אבנר?", שאל. בעוד הוא בוהה מהופנט בציור, הלכתי לאחור, ניגשתי אל השלד, ואחזתי בסכין הנעוץ בבית החזה. המגע בו העביר בי מעין זרם חשמלי. הסכין היה עם כוח, הוא היה חשוב, ידעתי את זה מאיזו סיבה אבל לאל הבנתי למה. משכתי אותו ולהפתעתי הוא נשלף בקלות מהעצם. הסכין שר לי באלפי קולות, שמעתי אותו בראש שלי. הוא רצה שאני אשתמש בו, הוא היה צמא. "תן לנו אותו אבנר", אמרו הסכין והמפלצת. לקחתי נשימה עמוקה, ובתנועה חדה נעצתי את הסכין בצווארו של עדי. מפתיע אותו מאחור. "קח אותו!" קראתי, "קח!". עדי השתנק, מופתע, הוא הושיט ידיים לצווארו והתמוטט מיד על הרצפה. היה נדמה לי שהחדר זהר כולו באור הירוק, כאילו משהו באור התעצם. היצור קיבל את מבוקשו. "בבקשה", התחננתי, "בבקשה תן לי לצאת מכאן, קיבלת את שרצית. תן לי לצאת מכאן". תא קטן נפתח בתחתית הקיר, ניגשתי אליו ובתוכו היה ספר בכריכת עור. לקחתי אותו. שלפתי את הסכין מהצוואר של עדי וניקיתי אותו על בגדיו. לקחתי מכיס המכנסיים שלו את הארנק, הטלפון והמפתחות. חבשתי מהר את היד הפצועה עם תחבושת מחבילת העזרה הראשונה שעדי הפיל. רציתי לברוח משם. לא היה לי איכפת מהרצח שביצעתי, מהכאב בידי, מכלום. ניגשתי לסולם, נתתי מבט אחרון על היצור שמעל ירושלים ועל הגופה של עדי. החדר החל להתעמעם והאור נעלם. טיפסתי וטרקתי מאחורי את דלת התא.
הבטתי בשעון, השעה הייתה 4:30, חצי שעה לזריחה. לקחתי את חפירה וניסיתי לכסות את הבור מהר ככל האפשר. זה היה קל יותר מלחפור. לאחר מכן גררתי ענפים ועלים, ודחפתי מספר מצבות. ניסיתי להניח אותן כאילו באופן אגבי. לטשטש את המקום שחפרנו בו. "מספיק טוב" לחשתי. קיוויתי שירד גשם, שיטשטש את הכול יותר. לקחתי את התיק, הציוד, הספר והסכין, והלכתי לכיוון הרכב. השמש התחילה לזרוח, ולמזלי הייתי לבד ביער. נכנסתי לרכב ונסעתי אל החדר שישנו בו. הכאב ביד שחבשתי לא שכך, אפילו שהדימום הפסיק. נסעתי בשתיקה, מנסה להבין את מה שעבר עלי. זה היה רע. כל מה שקרה שם זה רע. רצחתי בן אדם, איבדתי שליטה. מי אתה אבנר?
עשר דקות מאוחר יותר הגעתי לחדר, לקחתי את כל הדברים איתי. נכנסתי למקלחת, התפשטתי והסתכלתי על דמותי במראה. הייתי מלוכלך מבוץ ודם. הבנתי שאני אצטרך להפטר מהבגדים. הפעלתי את זרם המים, חמים על גבול הרותח, ונכנסתי תחתיו. לא הבנתי כמה היה לי קר עד שהמים שטפו אותי. עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להיסחף בחום המים. ראיתי אותו שוב, את היצור המפלצתי מעל ירושלים. את הקנוקנות על גגות העיר, את המחושים הנשלחים לשמיים. פתחתי את עיניי בבהלה. לקחתי סבון וניקיתי את עצמי היטב, מקרצף ממני את הלילה. כשיצאתי, לקחתי מגבת והתעטפתי בה.
הוצאתי מהמזוודה בגדי שינה חמים ולבשתי אותם. התיישבתי על המיטה, העייפות הכריעה אותי. נשכבתי לאחור, שקעתי למיטה. שחזרתי בראשי שוב ושוב את האירועים. לא הצלחתי להירדם, הייתי מוטרד ומבוהל. האותיות, הסמלים על הקיר, השלד, עדי המסכן, מה עשיתי? נפלתי לתוך מלכודת של כוחות השיקוץ, הפעלתי אותה, ומה עתה? מה? הבטתי בספר והסכין שהנחתי על השולחן הקטן שהיה בחדר. ניגשתי לטלפון והתחלתי לצלם את הספר, פתחתי את העמודים השונים ותיעדתי אותם. לאחר מכן הנחתי את הטלפון לידי על השידה, והפעלתי את תוכנת ההקלטה. למרות העייפות העצומה הקלטתי עדות של מה שקרה, של מה שעשיתי. בנקודה מסוימת התחלתי לבכות. כשסיימתי העליתי את הכול לתיבה שפתחו לי ביחידה. לאחר מכן התמוטטתי על המיטה. חלמתי על ירושלים הרוסה, על להבות ענק וצל שחור ענק שכיסה את העולם.