הגשם דפק בעוז על חלונות המוזיאון הישן, כשהפרופסור אלכס מק'לין התהלך באולמות האפלים, מביט בתצוגות המוזנחות. המוזיאון, שפעם היה מפואר ונוצץ, עמד עתה בשממונו, נטוש כמעט לחלוטין, רק אבק ופיסות זמן מרחפות באוויר.
אלכס היה קרוב אל גיל העמידה, שיערו השחור עם השיבה הקלה וזקן זעיר שהוסיף לו מראה אינטלקטואלי. עיניו הכחולות השתקפו דרך עדשות המשקפיים העגולות שלו, בורקות באור קלוש של סקרנות חסרת גבולות. הוא הרגיש את הדופק שלו מואץ כשהתקרב לחלק המוזנח ביותר במוזיאון, שבו נמצאו פריטים עתיקים ושכוחים.
בעודו מעיין באחד המדפים המאובקים, עיניו נתקלו בספר עתיק ומסתורי. הכריכה הכהה, שעשויה מעור בלוי, נראתה כמי שחוותה דורות של סודות. באצבעות רועדות הוא הושיט יד ולקח את הספר, מרגיש זרם של אנרגיה קרה עובר דרך גופו. הספר היה חסר שֶם, אבל התחושה המיידית הייתה שהוא מחזיק בכוח עצום ולא מוכר.
באותו הזמן, בבית קפה קטן בצד השני של ניו יורק, ליה ישבה עם כוס קפה מהביל, מרוכזת במחשב הנייד שלה. היא הייתה עיתונאית חוקרת, נועזת ונחושה, תמיד מחפשת את הסיפור המסעיר הבא. שיערה החום הקצר היה רטוב מהגשם, ועיניה הירוקות הבהירו במרץ כשקראה שוב ושוב את הידיעה האחרונה שקיבלה. משהו בה גרם לה להרגיש שזה עשוי להיות המפתח לאמת שחיפשה זמן רב – האמת על היעלמות אחיה.
ליה נזכרה בילדותה, כשהיא ואחיה נהגו לחקור יחד את היערות והמערות הסמוכים לביתם. הוא היה הכל עבורה, וכאשר נעלם באופן מסתורי, היא נשבעה שלא תנוח עד שתמצא את התשובות, וכך גם החליטה להפוך לעיתונאית. במשך השנים היא נתקלה בשמועות ובקצות חוטים, אך אף פעם לא משהו מוחשי. אבל עכשיו, ההודעה שהתקבלה ממקור עלום שם הביאה אותה לכאן, לחקור את המוזיאון הישן שבו פרופסור מק'לין מצא את הספר.
פרק 1.
הוא ישב במוזאון הישן, מוקף בספרים ובכתבי יד ישנים. הוא רפרף בעיניו על פני דפיו הקרועים של הספר זה הרגע מצא. אלכס ניסה לפענח את הסמלים ואת השרבוטים בין הדפים, הוא היה שקוע בזה כל כולו עד שאפילו לא הבחין בנוכחותה של ליה, שבדיוק עברה את פתח הדלת אל האולם הגדול.
ליה, בעלת העיניים הירוקות הביטה בו בסקרנות. היא לבשה את מעילה, שהיה עוד רטוב מגשם שירד בדרכה אל המוזיאון הנטוש. היא כחכחה בגרונה על מנת למשוך את תשומת ליבו של הפרופסור.
הוא הרים את ראשו מהדף, מופתע.
ליה כחכחה בגרונה שנית. "סליחה על ההפרעה, פרופסור מקלין, שמי ליה פרוסט ואני עובדת כעיתונית חוקרת. אני לא אבזבז את זמנך, שמעתי שיש לך תגלית מסקרנת."
הוא שתק.
"אדוני, אני מתחננת, אלו רק כמה דקות, אני חייבת להעביר את מבטי בספר, ייתכן וזה קשור לדבר שאני חוקרת. חמש דקות זה כל מה שאני צריכה." התחננה האישה.
הוא נאנח, אך לאחר מכן חשב שנית, והגיע למסקנה ששום דבר רע לא יצא מכך שעוד זוג עיניים יבחנו את הספר העתיק. הוא הושיט אותו אליה בזהירות. "אחרי זה תוכלי להסביר לי במה מדובר?" שאל בחשדנות.
ליה עצרה, אך לבסוף הנהנה ולקחה את הספר מידיו. היא פתחה את הספר, מביטה בסמלים מפותלים ובכתבי יד בשפה שלא הכירה. היא המשיכה לבחון את הדפים הישנים עד שעיניה נפערו, אחד הסמלים משך את תשומת ליבה. היה זה סמל עגול, בתוכו צוירה מנדלה גדולה ומפותלת בעל קווים נמתחים. במרכז הסמל הופיעה עין.
לפרופסור היה ברור שהיא זיהתה דבר. "מה גילית?"שאל בסקרנות.
היא הביטה בו, בעיניה ניכר פחד. "זהו סמל של ארגון סודי ישן בשם "מעגל האופל". אח שלי…" היא עצרה לפתע, תוהה אם להמשיך, אך אז הבינה, שאם היא רוצה לדעת מה קרה לאחיה, היא צריכה את עזרתו. "אח שלי נעלם לפני חמש שנים. הוא היה בן 25, גדול ממני רק בשנתיים. לאחר היעלמותו, עברתי על היומנים שלו והבחנתי ברישומים של פגישות סודיות והיזכורים של שמות אותם לא זהיתי, ביניהם "מעגל האופל". בנוסף, היה לו קעקוע של הסמל הזה על הזרוע, כששאלתי אותו מה הוא מסמל, הוא הגיב בהתחמקויות וטען שזה לא ענייני."
אלכס הביט בה בחשדנות. "שמעתי על הארגון הזה, הוא מחפש כוחות נסתרים ונבואות קדומות. אם הם מעורבים זה מסביר הרבה. למה את חושבת שהם קשורים להיעלמות שלו? זה לא נראה כאילו זה סוג הדברים שהם עושים."
"ביומניו, הוא הודה בחששות לחייו, הוא טען שהוא יודע שהם אחריו, בגלל משהו שגילה, שככל הנראה לא היה אמור. הם בוודאות קשורים להיעלמותו, ואני רוצה להשיג צדק ולגלות את האמת. באחד המכתבים שנשלחו לו מצויין מדריך נדיר. עד עכשיו לא ידעתי מה הכוונה, אך כרגע, אני תוהה האם המדריך הזה הוא עבור הספר."
היא הביטה בו בתקווה, יודעת שאם הוא יסכים לעזור לה, היא תוכל לגלות את האמת לגביי אח שלה. ליבה החל לפעום במהירות.
אלכס היה בן 4ֿ5. הוא כבר צבר ידע וניסיון רב בתחום הארכיאולוגיה וההיסטוריה. הוא ידע מה היא מבקשת, הוא לא היה צריך לחכות שתשאל. אך האם הוא בנוי לכך? למסע שרובו מבוסס על מילתה של זרה גמורה ועל ספר ישן? מה יצא לו מכך?
לפני שהספיק לשאול, ליה החזירה את מבטה אליו, מסדרת את קצוות שיערה החום הקצר לאחור. "אני יודעת מי אתה, חקרתי עליך מספיק על מנת לדעת איך אתה פועל. אני יודעת שהעובדה שגדלת במשפחה אינטלקטואלית עם שני הורים אקדמאים גורמת לך להרגיש שאתה חייב להוכיח את עצמך, איזו דרך טובה יותר יש מלמצוא מדריך ישן, שיכול לקבוע את העתיד כולו? אני יודעת שזאת בקשה גדולה, ויש לך בעיות משלך- כן, אני יודעת שהמצב בנישואיך לא מלבלב, אך אני עדיין מקווה שתוכל לעזור לי." אמרה, נזהרת לא להיות ישירה ותקיפה מדי, כמו שהיא נוהגת להיות בדרך כלל.
הוא הרהר בדבריה. הוא הופתע מהידע שהפגינה, מה שמראה על כך שהיא ללא ספק יודעת על מה היא מדברת והיא יודעת אילו סכנות עומדות בפניהם.
"אני חושב שאצטרך להתקשר לאוניברסיטה." אמר אליה בחיוך וקם מהכיסא. "מסתבר שאני חולה עד סוף השבוע."
העיתונאית חייכה גם היא, שמחה מההחלטה שקיבל. "אז יש לנו שתיים עשרה שעות לחפש את המדריך ולגלות את סודותיו של הארגון."
הוא הנהן.
"אל תגרמי לי להתחרט על כך."
פרק 2.
הוא הגיע לכניסה אל ביתו הגדול, אותו יכל להרשות בזכות עבודתו באוניברסיטה היוקרתית, מנגב את נעליו המלוכלכות בשטיח הכניסה. הוא הושיט את ידו אל כיסו והוציא את המפתח, אך כאשר ניגש אל המנעול, הוא הבחין בכך שהדלת פתוחה.
אשתו קייטלין הייתה מחוץ לעיר, אצל הוריה, בשל המצב המתוח ביניהם, כך שאף אחד לא אמור להיות בבית מלבדו.
הוא פתח את הדלת בזהירות וצעד פנימה.
הוא ללא ספק לא השאיר את הבית ככה- מישהו פרץ אליו.
הוא הביט בפליאה הספות ההפוכות, במגירות הפתוחות מתחת לטלוויזיה. התמונות הוצאו ממקומן, כל רהיט היה הפוך כולו.
מישהו היה שם, זה היה ברור, אך ממבט ראשוני, לא היה נראה כי נלקח משהו.
הוא ניגש אל אחת התמונות הגדולות, שנחשפה מאחוריה כספת. הוא הקיש את הקוד אך כאשר פתח גילה שלא נלקח דבר יקר ערך.
הוא היה נסער, הוא רץ במהירות לחדרו, כמעט מועד ממרצפת בולטת. הפרופסור נכנס אל החדר הגדול והסתכל מתחת למיטה הענקית שניצבה במרכזו.
הם נעלמו.
כל המסמכים, המפות והניירת שהובילה אותו לספר, ושכנראה גם הייתה עוזרת לו ולליה במסע אל המדריך.
הכל נעלם.
הוא צרח, הוא קילל. אלכס מעולם לא חש פחד כמו שחש כרגע. שעה לאחר פגישתו עם ליה, שעה בדיוק לאחר שהסכים לעזור לה- פורצים לביתו, גונבים ממנו ניירות עתיקים.
אלכס מיהר לסדר את רהיטי הבית, דואג שלא נלקח דבר נוסף.
כעבור כמה שניות, קול ישנוני ענה. "מה… מי זה."
"זה אלכס." השיב.
"מה קרה?" שאלה, היה ניכר בקולה כי העובדה שהתקשר הפתיעה אותה.
"ליה, עליי לעדכן אותך בעניין דחוף ומטריד. כששבתי לביתי מהמוזיאון הישן, גיליתי כי הוא נפרץ. ניירותיי העתיקים והמחברות החשובות ביותר נעלמו. אני חושש כי מישהו שעקב אחרייך צוטט לשיחתנו, עכשיו הוא פרץ אלי, וידע בדיוק מה לחפש."
"הייתי צריכה לדעת! אני כל כך מצטערת אלכס, יש דבר שאוכל לעשות? מה הצעד הבא שלנו?"
"אני עדיין מנסה להבין, אך ברור לי שיש מי שלא מעוניין שנמשיך במחקר שלנו. לצערי, איני חש שביתי בטוח עוד עבורי. עלינו לצאת לדרך היום ולפעול באופן מיידי."
למשך כמה שניות, קול אינו נשמע, אך לאחר מכן ליה השיבה: "אני מסכימה. היכן תרצה שניפגש?"
"אני מציע שניפגש בנקודת המפגש הבטוחה שעליה דנו מוקדם יותר. נארגן את הציוד ההכרחי ונצא לדרך. איננו יכולים להמתין עוד." אמר והשיחה נגמרה.
כשהציע נקודת מפגש, ליה חשבה שאלכס הוא לא חכם כמו שחשבה. "אבל זה מקום צפוף נורא!" טענה בזמנו.
הוא חייך, משיב בטון סבלני: "זהו היתרון. נוכל להיטמע שם בקלות, אין לדעת מי עלול לעקוב אחרינו וגם עדיף לא לדעת."
כאשר הגיעה אל תחנת הרכבת גרנד סנטרל, לבושה בחולצה צמודה בצבע ירוק כהה, היא הבינה. המקום היה מלא באנשים, וזה היה בסך הכל 22:00.
ליה לא אהבה רכבות מאז ומתמיד, היא כמעט ולא התניידה על ידי תחבורה ציבורית. היא אהבה ללכת ולהיות שלווה עם עצמה, וחוץ מזה, זה אפשר לה להגיע ממקום למקום בזמן שלה, בלי להיות תלויה במהירות של האוטובוס או הרכבת, או בזמנים.
"הגעת בזמן." אמר קול מאחוריה.
היא הסתובבה. בגדיו היו שונים מבגדיו אחר הצהריים, פחות רשמיים, פחות…. מושכים תשומת לב.
"תמיד." השיבה.
ליה הבחינה בתיק שעל גבו של הפרופסור, הוא היה גדול כדי להכיל את הציוד הנצרך, אך לא גדול מדי כדי שיהיה נוח לסחוב אותו.
"הבאת אותם?" שאל אלכס בזהירות, מביט מסביבו כדי לוודא שאף אחד לא שומע אותם.
היא הנהנה. היא פתחה את תיק הגב שלה והוציאה ממנו שתי מחברות עבות. "אלו שני היומנים שלו מהשנה בה הוא נעלם."
הוא הביט בהם, אך מייד סימן בידו שתסתיר אותם.
"מסוכן מדי לעשות את זה פה," לחש. "אין לדעת מי צופה בנו."
היא הייתה צריכה לדעת. זה לא דבר טבעי בהתנהגות הבלשית… הפזיזות הזאת. "אתה צודק. בכל מקרה, אמרת במוזיאון שיש לך כיוון כלשהו אך סירבת לפרט."
הוא הנהן. "קיבלתי את הכיוון הזה ממכר שלי באוניברסיטת בוסטון. הוא אמר כי יתכן שנמצא תשובות בהרי הקטסקיל. שם ישנם לטענתו, חורבות של מקדש עתיק בו הופיעו סמלים הזהים לאלו ששלחתי לו, שמצאתי בספר." לחש. "הם נמצאים כשלוש שעות נסיעה צפונית מכאן."
"אתה מבין שאם חברך מבוסטון קלט את זה, כנראה גם מי שבעקבותינו." הבהירה.
"אכן, אז עלינו להגיע לשם לפניהם."
פרק 3
הם היו על הרכבת.
הם שתקו רוב הנסיעה. אלכס עבר מעט על יומניו של אחיה של ליה, והספיק ללמוד עליו כמה דברים.
מעבר לכך ששמו היה איתן, הוא הספיק להבין שפחד תמידי עטף אותו. הוא ציין בכמה דפים את התחושה הזאת שעוקבים אחריו, שהוא שומע קולות. בימים שלפני היעלמותו, הוא כתב שהוא רוצה לחשוף את הארגון אליו השתייך, שהוא לא רוצה להיות חלק מהדברים שהם עושים. כאשר רפרף את העמוד האחרון, שם לב שהעמוד היה תלוש.
הוא שלח מבט אל ליה, שהייתה עסוקה בלהאזין למוזיקה באוזניות. הוא תהה מה זה עבורה, לקרוא את יומניו של אחיה ולהבין שהוא לא מי שהיא חשבה שהוא, שהיה לו צד אחר.
היה ברור שהעמוד הזה היה חשוב. מישהו תלש אותו מסיבה כלשהי, מישהו לא רצה שידעו מה איתן החליט לעשות, או עשה.
ליה הורידה את האוזניות. "הדף נתלש, אני יודעת. אני חושבת שאם מישהו עשה כאלו מאמצים בשביל להעלים דף אחד בודד, אז כנראה הייתה סיבה טובה."
אם הם ימצאו את הדף האבוד, הם ימצאו גם את סיבת היעלמותו של אחיה.
השעה הייתה 2:26. הרכבת עצרה בחריקה בתחנה השוממת.
הם ירדו, ובאותו הרגע הרכבת עזבה את התחנה.
מלבד שני עמודי תאורה, שאר האזור היה חשוך.
"הבאת פנס?" שאלה ליה.
אלכס הוציא מכיסו פנס, אך ליה הייתה בטוחה שהוא לא יחזיק זמן רב. "כדאי שנמהר."
הם פנו שמאלה, אל השביל המוביל אל ההרים, ובעוד אלכס מנווט באמצעות מפה ישנה, ליה האירה את הדרך.
היא הכירה את אלכס פחות מיום. לא אמורה להיות לה שום סיבה לסמוך על זר הגדול ממנה בכמה שנים, אך למרות זאת, תשוקתה לתשובות גדלה וגדלה. בשנים האחרונות, היא עקבה אחרי קצוות חוט חסרי משמעות, שאכזבו ותסכלו אותה. ועכשיו, כשיש לה אחד מבטיח מאוד, היא יודעת גם שגודל האכזבה כנראה יהיה בהתאם, ולמרות זאת, היא נואשת לתשובות
אלכס לא ידע למה הוא עושה זאת, וזה לא התאים לו לעשות דברים כאלו ללא סיבה. לנטוש את ביתו לטובת זרה שפגש באותו יום היה נשמע פסיכי עבורו עד לפני שעות אחדות, אך עכשיו, הוא עשה זאת בלי מחשבה נוספת.
הוא ידע שיש סיכוי שהיא מזייפת הכל, שאחיה לא באמת נעלם, ושהיא מתחמנת אותו. אך משהו בה גרם לו לבטוח בה.
בעודו מנווט בעזרת המפה, הוא הבחין בידיה הרועדות אוחזות בפנס. "קר לך?" שאל בדאגה. הוא הביא רק מעיל אחד עבורו, והוא היה עליו.
"לא-לא. אני רק עייפה מעט." הוא ידע שהיא משקרת, הוא יכל לשמוע את שיניה חורקות.
"אנחנו כבר מגיעים." הודיע, מנסה בכך להרגיע אותה.
הם הגיעו אל המקדש, שנמצא על גבעה רמה גבוהה בהרי הקטסקיל, עם נוף שליה שיערה שיכל להיות יפה, אלמלא החושך והסיבה לביקור. עצים גבוהים הקיפו את המקום, מתחמים את האזור.
"אז מה אנחנו מקווים למצוא?" שאלה ליה, שותה מבקבוק בצבע בורדו שלקחה איתה מביתה.
"רמזים, דברים המצביעים לקשר בין המקדש העתיק הזה לספר שמצאתי." הוא ענה מתחיל לסקור את המקום.
המקדש עצמו היה עשוי מאבן חקוקה בעבודת יד עם עיטורים מורכבים. הקירות עוטרו בתבליטים המתארים סצנות פולחניות, יצורים מיתולוגיים, וסמלים חקוקים בעבודת יד.
"ואוו, לא יאמן שכל זה בעבודת יד!" ליה התלהבה, היא לא הייתה רגילה לראות דברים כאלו ביום יום שלה כבלשית.
"אכן," הסכים אלכס. "אומנות העבר מרתקת."
הוא שלף מברשת עדינה והתחיל לחפש רמזים נוספים שחבויים על הקירות, כאלו שלא היה ניתן לראות במבט ראשון.
הוא המשיך לחפש בעזרת המברשת, עד שליה צעקה, "אלכס, תראה את זה!" היא הצביעה על לוח אבן קטן, שמסתתר בין העיטורים.
אלכס ניגש, ניקה את האבק, וחשף סימן של מפתח עם כוכב קטן.
הם עמדו ליד הלוח, כשהאור מהפנס שחרר נצנוץ על האבנים. אלכס פתח את יומנו לתרגם את הכתובת העתיקה. "הכתובת אומרת, 'היכן שהאור נוגע במים, שם ימצא המפתח למסתור'."
ליה הביטה בו בהתפעלות. "איך אתה מצליח לפענח את זה?"
"זה דורש ידע בשפות עתיקות, אותו רכשתי כחלק המקצוע שלי," הסביר אלכס. "התרגום מצביע על מקום שמקורות מים שוכנים תחתיו, מכיוון שיתכן שהמקום ישן מלהתקיים עוד, כנראה בנו עליו משהו."
הוא הוציא נייר כלשהו מתיקו והצביע על מפת ניו יורק. "את רואה את ששת המקומות האלו?"
"מה הם מסמלים?"
"הם מסמלים מקומות שבהם התקיימו מבנים עתיקים, מה שאומר שלא ניתן להרוס אותם, עשיתי את זה כחלק ממחקר מסויים, שבמהלכו, גם הבחנתי בכך שלא כתוב דבר לגביי לבנות מעל עתיקות."
"אתה מתכוון שנצטרך לבדוק את כל המקומות האלו?" שאלה ליה. "זה יקח נצח!"
"לא אם נצמצם לפני כן. את רואה את ארבעת המקומות האלו? הם מקומות ידועים מאוד, ובמהלך חיי יצא לי להיות בהם, אין שם דבר שקשור אל הספר, כבר בדקתי אותם. אך את שני המקומות הנותרים עוד לא הספקתי לבחון."
"אז אנחנו צריכים לבקר בשניהם?"
"לא," חייך אלכס. "אני חושב שאני יודע מה צריך להיות המקום הראשון שלנו."
פרק 4.
השעה הייתה 5:20 כאשר עלו על הרכבת אל המיקום הבא.
אלכס לא הרחיב על המיקום הזה, וגם ליה לא הבינה דבר במפות, כך שלא הצליחה להסיק זאת בעצמה.
היא בהתה בו בעודו קורא את החלקים שלא הגיע אליהם ביומן של אחיה. "היי, ליה, אי פעם תהיתם איפה אחיך היה בין העשרה בינואר לחמישה עשר שנה לפני שהוא נעלם?" שאל לפתע. "יש פה זמן די ארוך שהוא לא כתב בו דבר."
היא הביטה בו בסקרנות. "הוא אמר שהוא הולך לטיול מטעם האוניברסיטה בה למד ארכיאולוגיה. למה? אתה חושב שהוא שיקר?"
"יש רק דרך אחת לגלות."
הוא לא הרבה להשתמש בטלפון שלו, במיוחד בגלל חוסר האמון שהיה לו בטכנולוגיה, אך גם בגלל שלרוב הוא פספס מידע או נתן לו מידע שגוי, אך הפעם הוא היה חייב.
"תודה רבה גברתי, אני מעריך את זה נורא." אמר בסוף השיחה.
"נוו?" שאלה ליה באי סבלנות.
"לא היה שום טיול בתאריכים האלו, מצטער לבשר לך ליה, אח שלך עשה משהו אחר בטווח התאריכים הזה."
היא ידעה. היא ידעה שאח שלה לא מושלם, היא ידעה זאת בוודאות לאחר הגילויים לגביו.אז זה לא הפתיע אותה כל. כך.
"זה בטוח קשור למעגל האופל, את לא חושבת?"
היא לא הייתה מספיק פיקחית כדי לדעת שמשהו היה לא כשורה. היא לא הייתה מספיק עירנית לכל הרמזים, ההיעלמויות הפתאומיות, ההתנהגות החריגה, הקעקוע…
היא כזאת טיפשה.
"ליה?"
היא הרימה את מבטה. "אני מצטערת, מה אמרת?"
"אמרתי כבר שלוש פעמים. לדעתי ההיעלמות הזאת עלולה להצביע על פעילות של הארגון באותם התאריכים. גם לדעתך?" הסתכל עליה בדאגה.
"כן, כן בטח, למה שלא?" אמרה בריחוק.
אלכס לא ידע מה לעשות. הוא ידע שהמצב קשה לה, הוא לא יכל לדמיין מה זה להיות בנעליים שלה, ולהכיל את הפרטים לגביי אח שנעלם לפתע, לפני כמה שנים.
"היי, ליה?"
היא החזירה אליו את מבטה. "כן?"
"את יודעת למה הסכמתי לעשות את זה? כלומר, למה הסכמתי להצטרף אלייך?" שאל ברוגע.
"אתה כנראה מאוד משועמם אם הסכמת להצטרף אלי." אמרה בעצב.
הוא פסל בידו. "תאמיני לי, היו לי דברים אחרים לעשות. אני ראיתי בך משהו בוהק, משהו שאני לא רואה בהרבה אנשים, משהו שאפתני, משהו אם תשוקה לתשובות, משהו שמחפש הרבה ידע. משהו שאפילו הפרופסורים הגדולים ביותר שעובדים לצידי לא מראים."
היא הביטה בעיניו. "תודה, אבל אתה קצת מגזים." אמרה לבסוף מגלגלת עיניים.
הוא חייך.
הרכבת נעצרה, אך זאת לא הייתה תחנה.
לפתע, נשמע קולו של הכרוז.
"נוסעים יקרים, בשל תיקון של מסילת הרכבת, אנו מצטערים להודיע כי הרכבת תעצור עד להודעה חדשה. תודה רבה על הסבלנות וסליחה על אי הנעימות."
לא. אין סיכוי שמדובר בצירוף מקרים.
בדיוק כשהם בדרך למקום שאליו הוביל אותם המקדש, הם נתקלים בעיכוב בלתי צפוי. אלכס הביט סביבו, וליה החלה לבדוק את המתרחש בקרון, פניה מודאגות.
כמה מושבים לפניהם, שני נוסעים לבושים בבגדים כהים, משכו את תשומת ליבם. הם נראו נרגשים ועמדו קרוב אחד לשני, לוחשים בשפה זרה.
"אלכס." לחשה ליה. "אני חושבת שמשהו כאן מסריח."
אלכס הנהן, מסמן לה לא לעשות צעדים נוספים.
בדיוק אז, אחד הנוסעים החשודים הביט סביבו, קלט את מבטם של אלכס וליה, ומיד הסתובב והתחיל ללכת לכיוון הקצה האחר של הקרון, לוחש שוב לטלפון שלו. אלכס הרגיש את תחושת הדחיפות גוברת בליבו. משהו כאן לא הסתדר, והיה ברור שזו אינה סתם עצירה מקרית.
"אנחנו חייבים לברר מה קורה פה," אמר אלכס בשקט לליה, כשהוא מבין שהזמן דוחק והם חייבים להמשיך בדרכם, ללא קשר לתקלה ברכבת.
הפרופסור הצביע אל עבר היציאה הקרובה ביותר, וחיכה לאישור מליה. היא הנהנה.
הם רצו אל כיוון היציאה, יורדים במדרגות המובילות אל המפלס השני.
"אני מצטער אדוני, היציאה אסורה." אמר אחד הדיילים בקרון שעמד לפניהם.
"אנחנו חייבים לצאת." ליה הסבירה.
"לא אוכל להרשות זאת," הסביר. "זה חלק מהנהלים."
אז הם צריכים לצאת בדרך אחרת.
ליה סימנה אלכס ללכת הצידה, וכך עשה. "אז מה עושים?"
"יש לי רעיון. בין כל קרון אמור להיות מעבר לאחד האחר, אז אם אני לא טועה נוכל לצאת דרך הכניסה שנמצאת בין לבין, אך זה לא מבטיח שיש כזאת." לחש אלכס.
"אז למה אנחנו מחכים?"
הם עברו בין הקרונות, מבחינים בכניסה ביניהם. אלכס הביט סביבם, מוודא שאף אחד לא מבחין בהם, אך אז משהו תפס את עיניו. היה זה קעקוע על ידו של אחד הנוסעים.
"עכשיו!" לחש.
הם קפצו המפתח ואלכס בלע רוק. "אנחנו חייבים לרוץ מכאן."
"מה קרה?" שאלה ליה בעודה ממלאת את פקודתו.
"אני חושש שאנחנו בסכנה גדולה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים."
פרק 5.
מעגל האופל בעקבותיהם.
הם היו צריכים לצפות שמשהו כזה עלול לקרות, מי יודע מה היה קורה להם אם לא יצאו מהרכבת.
אלכס בדק במפה שלו. "נשארו לנו לפי המפה שני קילומטרים."
"אוקיי, אז כדאי שנתחיל ללכת." הסכימה.
האזור סביבם היה הררי וירוק, הם הלכו על שביל מפותל ומתון.
"אתה יודע? בשנים האחרונות חקרתי לגביי ההיעלמות של אחי, אבל אף פעם לא יצא לי לגלות את מטרת הארגון, את המטרה לשמה אח שלי נלחם. מה לדעתך המטרה?" שאלה לפתע.
אלכס גירד בראשו, חושב, מסדר את שיערו השחור אחורה. "על פי הידע שרכשתי מהספרים, הם מאמינים שלספר יש יכולות לנבא נבואות שיכתבו בו…."
"אלכס, לא שאלתי מה אתה יודע, שאלתי מה אתה חושב." היא דייקה. "מה אתה חושב שיכול להוביל אנשים בצורה כזאת? מהו החזון שלהם? מה הם מקווים להשיג?"
הוא חשב. מה הוא היה עושה? הוא כנראה היה עורך כמה מחקרים על הספר, אבל כאשר היה בידיו מספיק זמן, כנראה היה עושה דברים שישפיעו על הסביבה, שיעצבו את העולם בצורה מושלמת, אך לנסות להיכנס אל מחשבותיהם של המעגל נדמה כחסר משמעות. "לדעתי הם מקווים לשנות את המציאות בצורה כלשהי, בצורה שהם חושבים שהיא צריכה להיות מעוצבת."
היא הנהנה. "זה נשמע כמו דבר שאח שלי היה נלחם כלפיו, אך באיזה צורה? אני מאמינה שהוא היה עושה זאת על מנת להציל חיים, או למנוע תופעות טבע מסוכנות, אך אין ספק שהארגון לא הראה את כוונותיו האמיתיות, אינך חושב שהייתה צריכה להיות דרך כלשהי בה הם שיכנעו אותו להצטרף אליהם?"
הוא שתק.
"אח שלך, לפי היומנים, נשמע בן אדם חכם ואינטיליגנטי, אני חושב שהמטרה או לפחות מה שסיפרו לו שהמטרה הייתה מספיק חשובה." אמר לבסוף.
כעבור כמה דקות, הם הגיעו.
"אלכס, אמרת שאמור להיות כאן מבנה ארכיאולוגי באזור." אמרה ליה לאחר שבהתה בשטח הריק.
"כן, זה מה שמראה המפה." אמר בבלבול.
לא יכול להיות שהם הלכו את כל זה לחינם.
היא הייתה עייפה, היא הייתה רעבה, היא הייתה מיואשת.
הוא התיישב על אבן גדולה שניצבה במרכז השטח, מביט בליה המתוסכלת.
הוא הבטיח לה תשובות, והוא איכזב אותה.
"אלכס, איפה אנחנו?" שאלה ליה.
הוא בהה בקרקע החולית, שהתפרסה על כל השטח סביבם.
החול היה בוהק.
הוא הסתכל בשעונו.
השעה הייתה 7:06.
השמש זרחה לפני יותר משעה, מה שאומר שהחול אמור להיות ממש חם. "ליה, החול מתחתייך לא חם?"
היא נדה בראשה, עדיין מסתכלת עליו בסקרנות. "למה?"
הוא לא ידע מה זה היה, אבל זה לא היה חול.
הוא קם מן האבן, מסתכל סביבו.
משהו היה מוזר במקום הזה.
הוא התכופף ונשף על הקרקע החולית, מתחת התגלה תגליף.
"ליה?"
"מה?" שאלה, מביטה בו בסקרנות. "מה מצאת?"
הוא לא ענה.
היא התקרבה אליו, מביטה על הסמל.
"זה…"
"הסמל של מעגל האופל." ענה.
האדמה החלה לרעוד, ושאבה את שניהם פנימה.
פרק 6.
הנחיתה הייתה רכה, אך למרות זאת, גובה הנפילה גרם לאלכס להתכווץ מכאבים. הוא כבר לא היה בגיל המתאים לחוויות מהסוג הזה.
"ליה?"
שקט.
"ליה??"
לא נשמע דבר.
הוא לא יכל לאבד אותה, לא עכשיו.
הוא לא דמיין שהמסע של שניהם יגמר מהר כל כך, הוא לא יתן לזה לקרות.
בחשכה, הוא הבחין במשהו זז לידו. "מי זה?!" שאל בפחד, צמרמורת עברה בגופו.
"אלכס?" קולה של ליה נשמע מימינו.
הוא אחז בה ותפס אותה בחיבוק. "את חייה!"
"כן, למה שלא אחייה? אם אתה שרדת את זה למה שאני לא?" שאלה בעוקצניות, מתנתקת מהחיבוק.
הוא לא ידע אם לקחת את זה בתור מחמאה או לא.
הוא גישש בתיקו והוציא את הפנס שלו, והאיר על המקום.
גיליפים וציורי קיר הקיפו אותם.
מנסה לשמור על שפיות, ליה הביטה סביבה כלא מאמינה.
במרכז החדר העגול הגדול, ניצב שולחן קטן, ועליו ספר דק, שזוהר הקיף אותו.
"אלכס, זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה בתדהמה.
"המדריך." מלמל אלכס. משהו לא הסתדר לו. הוא הביט סביבו, בציורים הקיר ואז ארכין את מבטו והאיר את הקרקע.
סמל התפרס על הקרקע, ענקי בגודלו, מה שהקשה לפספס אותו.
העין במרכזו של הסמל הספיקה.
"ליה, אני חושב שאני יודע איפה אנחנו נמצאים."
המדריך לא היה אבוד, הוא היה בידיהם של מעגל האופל מאז ומתמיד.
מצידו של החדר, נשמעה חריקה שחשפה דלת סתרים, ממנה יצאו שמונה אנשים עוטים גלימות בצבע כחול קהה בוהק, אוחזים באששיות דולקות. הברדסים על ראשיהם כיסו את פניהם.
הם הסתדרו במעגל, מקיפים אותם מכל הצדדים.
אלכס משך את ליה לכיוונו, מגונן עליה.
מהדלת הסודית יצא בן אדם נוסף, עוטה גלימה דומה לשל האחרים, רק בצבע טורקיז.
הוא הוריד מראשו את הברדס, חושף פנים שחורות. בעיניו הירוקות ריצדו האורות של האששיות.
"אני חושב שאנחנו קצת מפחידים אותם, לא? אליוט, אני רואה את החיוך שלך מתחת לברדס. אני מציע שנכבד את האורחים שלנו בקבלת אורחים קצת יותר מזמינה, לא?" אמר בחיוך.
שאר החברים במעגל הורידו את ברדסיהם, חושפים את פניהם. אליוט, האחד בו נזף בעל גלימת הטורקיז ניגש קדימה. "אני מצטער מאסטר, זה לא יקרה שנית."
בעל גלימת הטורקיז חייך אליו, ואז העביר את מבטו אל אלכס וליה.
"קוראים לי לוקאס, וכן, לפני שאתם שואלים, רק לוקאס, אני לא מאמין בשמות נוספים, זה מפונפן ומתנשא לדעתי, לעומתי, ראש המעגל הקודם לא חשב כך, היו לו איזה חמישה שמות!" גלגל עיניים בעוד חיוך עדיין מתפרס על פניו.
אלכס הביט בו מבולבל, זה לא מה שציפה מראש ארגון מכובד.
ליה סקרה את מבטיהם העוינים של האנשים סביבה. היו שם נשים וגברים, ארבעה גברים וארבע נשים, במידת שיוויון שהפתיעה אותה.
"המדריך היה אצלך כל הזמן?" שאל אלכס והפר את הדממה.
לוקאס הביט בו בשיעמום. "ניגש ישר לעניין? לא, אני בעד שתשבו, בארני, תוכלי ללכת להביא לאורחים שלנו אוכל ושתייה? הם נראים טיפה חיוורים."
ליה באמת הייתה רעבה, ואלכס לא פחות. אבל כל זה לא עניין אותם יותר.
"אנחנו רוצים תשובות." הסבירה ליה.
בארני חזרה אל החדר ובידה מגש עם עוגיות שוקולד צ'יפס ושתי כוסות תה. ליה הושיטה את ידה ולקחה עוגייה.
"תשובות?" שאל לוקאס,מתיישב על הקרקע ומצליב את רגליו. "אני מצטער, אבל לא אוכל לתת לכם תשובות כשלא נתתם לי שאלות!"
"יש לי שאלה!" הכריזה ליה.
"כן?" לוקאס שאל.
"מי הכין את העוגיות האלו? כאילו, הן ממש טובות!" שאלה בפה מלא.
"אה, הן מהסופר." ענה ביובש. "עוד שאלות?"
אלכס חשב. מההתחלה, משהו לא הסתדר לו. הספר שבתיקו, למה היה לו כל כך קל למצוא אותו? אם הוא כזה חשוב, למה שהוא יוחבא במקום כל כך גלוי במוזיאון? יש לזה רק הסבר אחד.
"הספר מזוייף, נכון?" שאל.
באותו רגע התחיל לוקאס לפרוץ בצחוק. "יפה שגיליתי את זה רק עכשיו!" הוא הביט בתה של אלכס, "אתה לא אוהב תה? אני יכול לבקש מבארני להביא לך קפה, אלה אם כן אתה יותר טיפוס של שוקו…"
ליה הביטה בשניהם בסקרנות, היא לא הבינה איך אלכס חשב על זה, אך היא יותר לא מרוצה מכך שהיא לא חשבה על כך, נראה שכל השנים שבהם הייתה עיתונאית חוקרת ירדו לטימיון.
"אבל יש ספר אמיתי, נכון? אחרת מטרתו של הארגון פשוט לא קיימת." הוסיף אלכס.
"אתה חכם," מלמל לוקאס. "אכן, הספר שאתה מחביא אצלך בתיק אינו הספר האמיתי. וכן, ישנו ספר אמיתי."
ליה נשמה עמוק. "איפה הוא?" שאלה בסקרנות.
"ובכן, את זה היית צריכה לשאול את אחיך החלאה לפני שנהרג."
"אתה מתכוון לפני שאתם הרגתם אותו?" ליה שאלה בכעס.
הוא לא ענה, מה שנחשב עבורה ככן.
"חתיכת-" ליה עמדה לשרוט את פניו אלמלא ידו של אלכס עצרה בעדה.
"זה לא יהפוך אותך לבן אדם יותר טוב ממנו." הסביר אלכס ברוגע. "למרות שזה אכן הגיע לו."
"את רוצה את האמת לגביי אח שלך?" שאל לוקאס.
היא הנהנה, אוכלת עוד עוגייה.
"אוקיי, אבל אני חושב שלא אוכל לספר לך את זה טוב יותר מאח שלך עצמו, אז אם אחרי זה יהיו חורים שאת רוצה למלא, תשאלי מה שבא לך."
"מה זאת אומרת 'אח שלי עצמו'?" שאלה בבלבול, אך אז הבנה תקפה אותה. "אתה מתכוון לעמוד החסר."
המנהיג הנהן, מסמן לגבר בשנות העשרים לחייו ללכת להביא אותו.
כעבור כמה דקות, חזר ובידו דף מקומט מעט, הוא שלח יד ונתן אותו לליה.
"את בטוחה שאת רוצה לקרוא אותו?" שאל אלכס לידה, מודאג.
"למה שלא ארצה?" ענתה בשאלה.
"ובכן, אני יודע שחיפשת תשובות, אך האם עכשיו, כשאת יכולה באמת להשיג כאלו, זה יקל על הלב שלך?"
"שום דבר לא יכול להקל על הכאב בליבי." ענתה מחייכת בעוד דמעה זלגה כל הלחי שלה.
היא שמה לב שהדף דו צדדי, שונה משאר הדפים ביומן.
היא התחילה לקרוא.
פרק 7.
20/7/19
ידעתי שהיום הזה יקרה.
לפני שנה, אני מצאתי אותו, אני מצאתי את הספר וגיליתי את האמת האפלה לגביי מטרתו האמיתית של מעגל האופל.
הייתי עיוור, ועכשיו, אני אשלם על זה ביוקר.
לא כמו שהם חושבים, הם לא מחזיקים בספר האמיתי. את הספר האמיתי, אני אוחז בידי כרגע, מסוגר בחדרי, רועד, מלא בעוצמה מכוחו, אך מבוהל ממה אני עלול לעשות.
הצטרפתי לארגון מלכתחילה, כי חשבתי שסוף סוף מצאתי מטרה ששווה לחיות בשבילה, מטרה, שהייתי מוכן למות עבורה- לדאוג לעתיד יותר טוב, למציאות מושלמת בה אנחנו, בני האדם, מחליטים מה יקרה.
אך מסתבר שזה לא אמור לעבוד כך, מלכתחילה זה לא אמור לעבוד כך. עולם שבו בני אדם שולטים בגורלם זה עולם טבעי, בריא, זה רצון טהור ואמיתי לשינוי. אך עולם בו אנו משכתבים מה יקרה, יוצרים לעצמו מציאות שקרית וקלה, אמנם נשמע נהדר, אך זה יוביל לכאוס ענק.
במיוחד כאשר מי שאוחז בספר ורק מי שאוחז בו, יכול לשכתב את העתיד, יכול לגרום למוות של אלפי בני אדם, להפוך את העולם לנשלט על ידי יצורים אנוכיים כמונו? לא, זה לא איך שהעולם צריך לפעול.
המטרה שלנו בחיים זה להשיג את ההכי טוב בצורה טבעית, ולהתערב בגורל בצורה כזאת, זה יגרור אסונות טבע, זה יגרור דברים שלא היו אמורים לקרות מסיבה מסויימת.
אז שנה לאחר שמצאתי את הספר, ושהבנתי שלאף אחד לא צריכה להיות הגישה אליו, החלטתי לברוח ולהחביאו. ליתר ביטחון, יצרתי עותק נוסף, זהה לחלוטין, מלבד דבר אחד, הוא מזוייף, אם תכתוב בו משהו, כנראה שהוא בחיים לא יתגשם, וגם אם הוא כן יתגשם, זה כנראה בגלל שזה מה שהיה אמור לקרות, ולא יהיה לזה שום קשר לספר.
כנראה מישהו יקרא את זה כרגע, כי אני יודע שאני אעלם ולא אהיה כאן יותר, זה מסוכן מדי עבורי להישאר.
מי יודע, אולי ברגע זה, כן, אתה שקורא את זה, אולי ברגע זה אני כבר מת.
אני מפחד, אני חושש, אני יודע שהם לא יפסיקו לרדוף אחרי עד שאמות, אך אני יודע שגם עשיתי את הדבר הנכון בסופו של דבר, ושום דבר לא ישנה את זה.
אם הורי קוראים את זה, אני מצטער כל כך על כל האבל שאגרום לכם, ואם אחותי קוראת את זה, היא כנראה שבורה בדיוק כמוני מהמחשבה שלא נראה אחד את השני יותר לעולם.
היא סיימה לקרוא את המכתב.
דמעות ירדו על עינייה, ממלאות את לחייה.
היא חיפשה אחר תשובות, והיא השיגה, אז למה היא בוכה?
אח שלה, הוא חשב עליה, ולמרות זאת עזב.
היא לא מאשימה אותו, כי הוא עשה את זה מהסיבה הנכונה, לא? הוא עשה את הדבר הנכון, זה אמור להקל עליה, אז למה זה לא?
פרק 8.
עבר חודש מאז שקראה את המכתב, וזהו גם היה שש שנים מאז מותו של אחיה.
היא ידעה עכשיו שהארגון אחראים למותו, היא יודעת שהם הרגו אותו לאחר שגילו שהביא להם זיוף, לאחר שעינו אותו במשך שעות שיאמר להם איפה הוא החביא את הספר האמיתי, את הפרט הזה קיבלה מלוקאס לפני שעזבו את המקום.
עכשיו, היא עמדה בבית הקברות, מחזיקה פרחים ליד הקבר שלו. הוריה, לעומתה, כבר מזמן השלימו עם מותו, כך שאפילו לבוא יום אחד בשנה לא מתאים עבורם, היא שנאה אותם בגלל זה.
היא לא בכתה, היא לא הייתה עצובה, היא חייכה.
אחיה מת, את זה אף אחד כבר לא יכל לשנות.
אך היא בחרה מעכשיו להסתכל על זה בתור הקרבה שבחר בה.
הוא עשה דבר טוב.
"איך את מרגישה?" שאל קול מאחוריה.
היא הסתובבה, פוגשת בפניו של הפרופסור.
"מה אתה עושה כאן?" ענתה בשאלה.
"ובכן, לא יכולתי לתת לך להיות כאן לבדך. אני יודע שהכרנו לזמן קצר, אך אני מרגיש שאני צריך להיות כאן לצידך, במיוחד אחרי התשובות אליהן זכית סוף סוף." אמר בחיוך.
היא חייכה אליו חזרה. "תודה, אני באמת מעריכה את זה."
"ליה, אני יודע שזה לא הזמן בשביל זה, אך מצאתי משהו חדש ביומן של אח שלך בשנה לפני שנעלם." לחש.
הוא הראה לה את היומן, ופתח באחד הדפים.
אלכס שלף מבחנה ובה נוזל צהוב. "אני חשדתי בכך, אך לא רציתי להאמין בזה." ושפך על הדף בו פתח.
הדף השתנה, כתב היד של איתן הלך ונעלם, ובמקומו הופיעו כתבי יד בשפה זרה.
"זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה ליה.
"אחיך מעולם לא החביא את הספר, הוא היה איתנו כל הזמן."