אורי
הי, אני אורי. בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני כלוא בכלא, אחד מהשמורים ביותר בעולם – כלא אטיקה. אתם בטח שואלים את עצמכם "מה, איך מישהו שמוחזק בכלא השמור בעולם כותב משהו? זה לא אמור להיות הכלא המאובטח בעולם?", אז… לא. אני יכול לעשות כרגע מה שבא לי. "איך?" אתם שואלים את עצמכם? אוקיי, זה בדיוק מה שאני הולך להסביר לכם, עכשיו.
איך אני יכול לעשות מה שבא לי בכלא השמור בעולם.
או קיי, הכול התחיל בבית שלי, בתל אביב. ישבתי על הספה בערב וקראתי עיתון. פתאום קפצה לי הודעה מהבוס שלי. בהודעה הוא כתב לי שאני צריך לטוס עוד ארבעה ימים לארצות הברית בגלל ישיבה של העבודה. כתבתי לו מייד או קיי והתחלתי לארוז. ארזתי בגדים, אוכל, כסף וסיימתי לארוז. אחר כך הכנתי לעצמי ארוחה נחמדה, צחצחתי שיניים והלכתי לישון. אחרי יומיים ארוכים ומתישים סוף סוף הגיע היום של הטיסה. קמתי מוקדם בבוקר, התארגנתי מהר ונסעתי אל שדה התעופה. אחרי שורה של בדיקות מעצבנות התיישבתי בכיסא שלי במטוס ונרדמתי במהרה.
התעוררתי כשנחתנו. אחרי שירדנו מהמטוס הלכתי למסוע בשביל לאסוף את המזוודה שלי. הזמנתי מונית שתיקח אותי אל בית המלון. נכנסתי למונית ואחרי רבע שעה הגעתי לבית המלון.
כשנכנסתי לחדר שלי פרקתי את הדברים שלי והלכתי לישון.
בוקר למחרת קמתי מוקדם בפתאומיות בגלל צלצול של טלפון. זה היה הבוס שלי. שאלתי אותו למה הוא התקשר והוא אמר לי שאני צריך למהר כי הישיבה הוקדמה ויש לי עוד עשרים דקות. בשלב הזה כבר נלחצתי. איך אני אמור להספיק להגיע לשם בעשרים דקות?! אמרתי לו מהר או קיי והלכתי לצחצח שיניים. אחריי שסיימתי לצחצח שיניים התלבשתי, לא הספקתי אפילו לאכול משהו, ונסעתי מהר לישיבה. למזלי הרב הגעתי דקה לפני שהיא התחילה.
הישיבה הייתה משעממת בטירוף. התפללתי שהמנהל ימות כדי שהישיבה תסתיים כבר. ובדיוק אז, מתי שחשבתי על זה, האדמה נפערה מתחתי. ואז, רק אני, נפלתי לתוך תהום מלאה בלהבות רותחות. בזמן שנפלתי לא הבנתי דבר אחד – האם אני חי או מת. פתאום, אחרי נפילה ארוכה נָחַתִּי על ריצפה של מנהרה, קשה כמו אבן. מן הסתם זה היה כואב מאוד, אבל דבר טוב אחד יצא מזה – הבנתי שאני חי.
פתאום נחת עליי צל מפחיד וגבוה. זה היה איש גבוה עם כובע מוזר, כמו של גנבים, אבל אדום.
לפתע הוא דיבר. "מי אתה?" הוא שאל. היה לו קול נמוך מאוד. "אורי" עניתי. "או קיי" הוא אמר, "אתה רואה את הדלת שם?" הוא שאל והצביע על דלת שהייתה בקצה המנהרה, "גש אליה ופתח אותה". הלכתי אליה ולרגע היססתי. לא ידעתי מה יקרה כשאני אפתח אותה. אחרי כמה רגעים התאוששתי ופתחתי אותה. לא האמנתי למראה עיניי. זה היה הבית שלי, אבל לא מהזווית של הדלת הרגילה אלא מהארון. מה? חשבתי לעצמי. ממתי יש לי דלת בתוך הארון?
"אתה רואה?" אמר האיש. "אה, כן. ברור" אמרתי. "יופי" הוא אמר. די כבר, חשבתי לעצמי, ובדיוק כשסיימתי לחשוב הוא אמר "היי!"
"מה?" שאלתי אותו.
"אתה יודע מה" הוא אמר.
ואז, רגע אחרי שהוא אמר את זה, התבהר לי כל העניין. הוא ידע מה אני חושב. הוא ידע על זה שרציתי שהמנהל ימות. הוא ידע שרציתי שהוא יפסיק לדבר. הוא ידע את זה. הוא ידע מהן המשאלות שלי. הייתי חייב לברוח משם. ניסיתי בכל כוחי לא לחשוב על זה אבל לא הצלחתי. הוא ידע את זה. וברגע שחשבתי את זה שנינו נפלנו לתוך חדר אטום מברזל.
ואז הוא אמר לי "אתה יודע מה אני עושה, אבל אתה לא יודע איך אני עושה את זה. עכשיו אני אתן לך צ'אנס אחרון. אני הולך ללמד אותך איך אני עושה את זה, אבל אסור לך להשתמש בזה לרעה, אחרת היכולת תישלל ממך".
"או קיי" אמרתי.
"יופי, נתחיל עכשיו" הוא אמר, "קודם כל אני רוצה לומר לך משהו, אם יש למישהו משאלה טובה, לא משנה איזו משאלה והאם היא טובה בשבילך או לא, אסור לך לעשות לו משהו רע, כמו למשל לשלול ממנו את מחשבותיו". "מה?! זה אפשרי בכלל?!" שאלתי. "אה, כן, אחרי הרבה מאוד זמן של למידה מפרכת…" הוא אמר, "אבל עכשיו אני אלמד אותך את כללי הבסיס. קח", הוא המשיך ונתן לי רשימה "פה כתובים כל הדברים שאתה צריך כדי לדעת איזה משאלות יש לאנשים". ברשימה היה כתוב את המילים האלו:
מה צריך כדי לדעת איזה משאלות יש לאנשים.
המדריך למשתמש\ת
- להכיר את האיש. אם זה מישהו שאתם מכירים, אז יופי, אבל אם לא, אז תצטרכו לרגל אחריו.
- רשימה. רשימה של הדברים שהאיש עלול לחשוב עליהם בסיטואציות שונות.
- המדריך הזה.
- זמן.
הסוף!
"או קיי" אמרתי, "תגיד לי אם אני מבין נכון. אתה ריגלת אחרי?!" ואז הוא אמר לי "אה, כן." "משוגע!" אמרתי לו. "תירגע, הכל בסדר. לא ריגלתי אחריך בקטע רע" הוא אמר.
"אוקיי בוא נחזור לעניינים. איך אני עושה רשימה כזאת?" אמרתי לו.
"או קיי, אה… תן לי שם של מישהו או מישהי שאתה מכיר מאוד טוב".
"הבוס שלי, ליאור".
"יופי" הוא אמר, "מה אתה יודע על הליאור הזה?"
"אה…" חשבתי כמה רגעים ואז אמרתי "הנה דוגמה – לאשתו קוראים חנה והיא מתה לפני חודש בערך. הוא לא ממש מרוצה מהעבודה שלו והוא…"
"אוקי, עצור" הוא אמר פתאום, "מה אתה חושב שליאור היה עושה אם היו מזכירים לו את חנה?"
"נו, זה קל" אמרתי, "בוכה".
"יפה מאוד" הוא אמר "ככה אתה צריך לפעול כשאתה עושה את הרשימה שלך." אחרי כמה שעות ארוכות של עבודה הצלחתי לעשות על ליאור רשימה.
"מעולה" הוא אמר. "אתה יכול להקריא לי אותה?"
"כן, בטח." אמרתי.
מה ליאור היה עושה אם…
מאת אורי.
מה ליאור היה עושה אם… היו מודיעים לו שיש לו כרטיס חינם לדיסני וורלד.
- שומר את הכרטיס לחודש\ים הבא\ים.
- לוקח חופש מייד והולך לדיסני וורלד.
- מביא את הכרטיס לחבר\ה טוב\ה.
מה ליאור היה עושה אם… חנה הייתה חוזרת לחיים.
- צורח מרוב אושר, מחבק אותה ומודיע על זה לכל מי שהוא מכיר.
- שואל אותה מה היא רוצה ומבלה איתה.
- מציע לה…
"אוקיי, בסדר, הבנתי, יפה מאוד." הוא אמר.
"אז הצלחתי?" שאלתי אותו. "אה… כן. אבל צריך להכין רשימה כזאתי על כל אחד ואחת שאתה מכיר, בסדר?" הוא שאל. "כן" עניתי לו. "יופי, מעולה" הוא השיב, "טוב, אז אני חושב שאתה מוכן מספיק כדי לצאת לעולם שבחוץ". "מגניב, יופי" אמרתי.
ובאלפית השנייה שבה סיימתי לדבר משהו דמוי מעלית העלה אותי אל חדר הישיבות. דבר אחד היה מוזר – החדר היה ריק. אף אחד לא היה בו חוץ ממני. לקחתי את הטלפון שלי, שהיה על השולחן וצלצלתי אל ליאור. הוא ענה ושאלתי אותו איפה הוא, והוא אמר לי "במלון מן הסתם, איפה שכולם. סליחה, פשוט היינו חייבים לברוח ברגע שנפלת לתוך אלוהים יודע איפה. טוב, ביי, אני חייב לנתק". "ביי" אמרתי לו, ואז הוא ניתק.
אחר כך נסעתי הביתה והכנתי לעצמי משהו לאכול. פתאום שמתי לב שיש לי אי-מייל. באי-מייל היה כתוב שאני מוזמן למסיבת יום ההולדת של משה, מישהו שעובד איתי. המסיבה תתקיים מחר בשעה שמונה בבוקר במוזיאון בשם "מוזיאון הזהב". מגניב, חשבתי לעצמי. אחרי זה חיפשתי בגוגל "מתנה קטנה לאיש בן חמישים ושש", התוצאות היו לא משהו אבל אחת הייתה טובה – עוגה בצורת ראש של בן אדם עם הכיתוב "הצילו! אוכלים אותי!". קפצתי לרגע לחנות המתנות וקניתי לו את המתנה. אחרי זה התארגנתי והלכתי לישון.
למחרת בבוקר אכלתי ארוחה קטנה, התארגנתי והלכתי למסיבה. הדרך הייתה מעצבנת וארוכה. כשהגעתי היה קר. נכנסתי למוזיאון ומצאתי את משה במהירות. אמרתי לו מזל טוב ונתתי לו את המתנה שלי. פתאום ראיתי ליד דלת שכתוב עליה "אין כניסה!", אנשים שזממו משהו. מיד חשבתי לעצמי – אם הייתה לי רשימה עליהם, מה הייתי כותב ברשימה? ואז הבנתי שלא הייתי כותב הרבה דברים טובים. רצתי אליהם ושאלתי אותם מה הם עושים. הם אמרו לי ששום דבר, אבל אני לא האמנתי. פתאום אחד מהם צעק "אה! אאוץ! מה, אתה משוגע?!"
לרגע אחד לא הבנתי מה קורה אבל פתאום נפל לי האסימון. הוא זייף פציעה כדי שייקחו אותי משם וכדי שהוא יוכל לשדוד את מה שיש מאחורי הדלת. זה עבד לו.
המשטרה הייתה קרובה, ולמרות שאף אחד מהשוטרים לא הבין עברית הם שמעו את הצעקות שלו ועצרו במקום. הם הסתכלו עליי ואז הסתכלו עליו. בראש שלי אמרתי לעצמי "או קיי. הלך עליי." ואז איש כלשהו מהמשטרה שאל אותו מה קרה, והוא אמר שנתתי לו בוקסים חזקים בטירוף. אחר כך שוטרת בלונדינית עם קמטים, בת שישים לפחות, ניגשה אליי והחזיקה לי את הידיים. היא שמה עליי אזיקים והובילה אותי לניידת. היא אמרה לי שכרגע אני במעצר זמני ותוך ארבעים ושמונה שעות אני אראה שופט שיחליט מה עושים איתי.
בזמן שהייתי במעצר מינו לי עורך דין, ואחרי יומיים במעצר לקחו אותי לבית המשפט כדי לפגוש שופט. במשפט היה די משעמם כי לא הבנתי כלום ממה שעורכי הדין אמרו, אבל דבר אחד הבנתי – הפסדתי במשפט. איכשהו דנו אותי לשלוש שנים בכלא אטיקה! לא הבנתי למה עשו את זה! זה לא היה אמור לקרות! והנה אני, מספר לכם את כל זה ויושב בכלא.
ואיך אני יכול לעשות מה שבא לי? פשוט מאוד. אמרתי לשני שומרים עם שיער שחור קצוץ שאני יודע מהן המשאלות שלהם. המשאלות היו פשוטות מאוד לקריאה. למשל שומר אחד, בשם דאב, קיווה למצוא עבודה טובה יותר, אבל לצערי הרב לא יכולתי לעזור לו עם זה, בגלל שהיכולת להגשים משאלות לא ניתנה לי.
לעומתו, לשומר השני, ג'ון, הייתה משאלה שונה. הוא קיווה שיהיה לו יותר זמן עם הילד שלו.
זה יחסית עזר לי. למה זה עזר לי, אתם שואלים? הנה ההסבר. הבנתי שאם אני יודע מהן המשאלות שלו אני יכול לומר לו את זה. ידעתי שזה יפתיע אותו, ושהוא בטח יגיד לדאב משהו בסגנון של "דאב, תראה, האיש הזה הוא בחור רציני מאוד – הוא יודע על מה אני חושב, אל תתנגד לבקשות שלו".
ובאמת אחר כך זה קרה. ביקשתי מדאב להביא לי נייר ועיפרון כדי שאוכל לכתוב את כל זה. הוא הסכים בגלל שג'ון אמר לו להקשיב לי, וזהו, זה הכל. ובגלל שזה הכל אז אני מניח שזה הסוף!